רוני ותום - החקירה השביעית

הקדמה

שנת הלימודים חלפה לה באיטיות בלי שאשמע מילה מצמד הבלשים. אמרתי לעצמי שזה בוודאי סימן טוב — אחרי כל הדרמות שעברו על השניים, כמה חודשים של שגרה בבית ספר חדש הם לא דבר רע. ועדיין, מדי פעם, כשישבתי בבית הקפה לכתוב ושמעתי רחש מאחורי, הסתובבתי בתקווה שאולי אלה רוני ותום, עם עוד סיפור מטורף שהם רוצים לחלוק איתי.

באחד הימים עשיתי לעצמי רשימה של כל ההרפתקאות שלהם, ושמתי לב למשהו מעניין. התעלומה הראשונה ששניהם פיצחו התרחשה בבית הספר שלהם, כשלכדו את אלכס ספקטור. השנייה היתה כבר מסובכת יותר, כשהצילו את גלזר ואת הארמון בסמטה תל אביבית קסומה. ההרפתקה הבאה שלהם התרחשה בקיבוץ ליד הכינרת, ובזו שאחריה הם נטרלו פצצה מתקתקת ברכבת נוסעת. בתעלומה החמישית שלהם הציל הצמד את מגילת העצמאות, ובשישית הם נחלצו בקושי מאריה ענק ומשיטפון מחריד. שאלתי את עצמי, לְמה השניים עוד מסוגלים, ולאן הם עוד יכולים להגיע?

את התשובה המפתיעה קיבלתי כשהדלקתי את הטלוויזיה באחד מימי הקיץ, קצת אחרי חג השבועות. הידיעה שפתחה את המהדורה היתה מפתיעה ומשונה, והמחשבה הראשונה שעברה בראשי היא שזה נשמע כמו משהו שרוני ותום קשורים אליו. ואכן, בבוקר שלמחרת, קיבלתי הודעה מרוני, ובאותו יום כבר נפגשתי עם השניים. הם חלקו איתי סיפור שלעומתו כל ההרפתקאות שהיו להם עד היום נראו פתאום חיוורות. ניגשתי למחשב שלי וכתבתי בלי הפסקה, כדי לא לשכוח שום פרט בעלילה. אז הנה היא לפניכם: החקירה השביעית, והמותחת מכולן!

פרק 1

במדבר

רוני הציץ במראה הקטנה שמעל הכיור, וידא שהתסרוקת החדשה שלו מסודרת כמו שצריך, ונשם כמה נשימות עמוקות כדי להירגע. עד הבוקר הוא היה די אדיש, והפתיע אותו שעכשיו, פתאום, הלחץ הגיע. הוא העביר בראשו את כל התעלומות המטורפות שהוא וחברתו תום פענחו בשנתיים האחרונות. פעם אחר פעם רוני מצא את עצמו במצבים מסוכנים ומפחידים. איזו סיבה יש לו להתרגש דווקא עכשיו, ממשהו שכל נער בגילו עושה? הוא שטף את הידיים ובדק שאין שום כתמים על החולצה הלבנה המגוהצת, סידר על ראשו את הכיפה הרקומה, שקיבל בירושה מסבו המנוח, ואז פתח את דלת השירותים ויצא החוצה.

רוח קיצית נעימה של אחר הצהריים נשבה מעל הגגות האדומים של שכונת נווה צדק, והאורחים החלו להיאסף בחצר היפה של בית הכנסת הקטן. עומרי, אחיו הקטן של רוני, התרוצץ ביניהם עם שני חברים.

"עומרי, לא להשתולל!" קראה אורנה אחריו.

"רונצ'ו! בוא, תגיד שלום לדוד שלמה," קרא לו אביו, שעמד מתחת לעץ, לא רחוק משולחן שעליו היו מונחים מגשים עם כריכונים קטנים.

הדוד שלמה נופף לרוני לשלום. היתה לו תסרוקת מעט משונה וחיוך מעט מלחיץ. כל מה שרוני ידע עליו זה שהוא גר בחדרה ומגיע לכל אירוע משפחתי. מעולם לא החליף איתו יותר מכמה מילים.

"אז מה, בר מצווה!" שלמה חייך אליו והושיט את ידו.

"מה קורה, דוד שלמה," רוני התקרב בחיוך נבוך, וידו כמעט נמעכה מהלחיצה.

"אז מהיום יש עוד גבר בבית, אה, שייקה?" הדוד פנה אל שי, עדיין לופת את רוני, וצחקק מהבדיחה של עצמו.

רוני נחלץ בעדינות מלחיצת היד הארוכה.

"תגיד, איזו פרשה אתה הולך לשיר לנו היום?" חקר דוד שלמה.

"במדבר," ענה רוני.

"פשש, חתיכת פרשה." שלמה קימט את מצחו, "תזכיר לי, מה הולך שם?"

לפני שרוני הספיק לענות, נעמדה לידם אורנה. "שלמה, איזה כיף שבאת," אמרה בחיוך שרוני ידע ששמור אצלה לאנשים שהיא לא מאוד מחבבת.

"שאני לא אשכח, משהו קטן בשביל הנער," שלמה הוציא מכיס מכנסיו מעטפה מקופלת והושיט אותה לרוני.

"תודה!" חייך רוני.

"תן לי, אני אשמור את זה." אורנה חטפה את המעטפה, עדיין מחייכת.

שלמה הניד בראשו ופנה לכיוון שולחן המשקאות. "במקרה שלו, אני בטוחה שזה באמת משהו קטן," לחשה אורנה.

"אויש, נו, יפה מצידו שהוא בכלל הגיע," שי נעלב בשמו של הדוד.

"לחתונה הוא הביא לנו לוח שנה," סיננה אורנה, ושי רק הנהן בצער.

"מזל טוב, גבר!" קולו של יריב מילא את החצר, וכל האורחים הפנו אליו את מבטם. הוא נכנס בשער הברזל הקטן, ומאחוריו התגלו נדב, שירה ועמליה, החברים הוותיקים מבית הספר הקודם של רוני.

"וואו, איזה כיף שבאתם!" רוני מיהר אליהם בשמחה.

"נראה לך שנפסיד את ההזדמנות לשמוע את הקול שלך מתחלף בלייב מול כולם?" שאל יריב וכולם פרצו בצחוק.

"אין, אתה חבר אמיתי. תודה שהלחצת אותי עוד קצת." רוני חיבק את יריב, ואז את שאר החברים.

"יו, גדלת," אמרה שירה, שבעצמה נראתה שונה ממה שרוני זכר. כמעט שנה חלפה מאז שראה אותה.

"הייתי פה פעם. יש פה גם אולם למעלה, נכון?" השתחלה ביניהם עמליה.

"כן, אחרי העלייה לתורה, קבלת הפנים תהיה שם."

"ואיזה מעולה שאתה עולה לתורה בשעה נורמלית," אמרה עמליה. "לא מבינה למה תמיד זה בשבע בבוקר."

"כן, ככה גם אפשר שזה יהיה אירוע פרטי בלי עוד אנשים שבאים לבית כנסת," הסביר רוני.

"קוּל!" התלהבה עמליה, ושירה הנהנה בהסכמה.

"איפה תום?" חקר נדב, "היא גרה מטר מפה, לא?"

"וואלה," השיב רוני, "איפה היא באמת?"

הוא הציץ בנייד שלו. רבע לחמש. באמת מוזר שתום לא הגיעה עדיין. הוא התקשר אליה, אבל הגיע ישר לתא הקולי.

"תן לי לנחש," אמר יריב, "היא לא עונה לך."

"היא בטח בדרך," רוני התאמץ להישמע בטוח בעצמו.

"רונצ'ו, סבתא פה!" נשמע קולה של אמו מאחוריו.

"אני חייב ללכת…" רוני התנצל בפני חבריו, "ממש מעולה שאתם פה!"

סבתא רוח'קה עמדה לא רחוק, ומיקה, הבת של השכנים מהקיבוץ, ניסתה להסתתר מאחוריה.

"הנה הוא, הנכד הבכור שלי!" רוח'קה קראה בקולה הרועם וחיבקה את רוני חיבוק ארוך וחזק. היא הוסיפה שתי נשיקות על לחייו. "כמה אתה יפה!"

"די, סבתא…" לחש רוני הנבוך, שקלט את מבטי האורחים נעוצים בהם.

"מה יש? התגעגעתי אליך," רוח'קה לא ויתרה, "אתם לא באים לבקר."

"נכון, מזמן לא באתם לקיבוץ," אישרה מיקה, והביטה ברוני במבט שנראה לו עצוב.

"מה, אם אין איזו תעלומה לפתור אז לא באים?" נזפה רוח'קה בחיוך.

רוני נזכר מיד באבא של מיקה, חֶמיק, שהתגלה כפושע בזכות רוני ותום, והרגיש לא נעים.

"אז מה איתך?" פנה אל מיקה.

"אני בסדר." מיקה חייכה, ורוני רק רצה שהשיחה המביכה הזו תסתיים.

"יהלי, בוא, סבתא פה!" הוא קרא לאחיו הצעיר, שישב עם חבריו בצד. יהלי קם וניגש אליהם, ורוני ניצל את ההזדמנות וחמק משם.

הוא העיף מבט נוסף בחצר, מקווה לראות את ראשה המתולתל של תום מבצבץ בין האורחים. למה היא מאחרת? בעצם, הם לא דיברו גם אתמול, יכול להיות שהיא שכחה את הבר מצווה שלו?

הוא לחץ יד לבני זוג מבוגרים שלא הכיר, רק ידע שהם קשורים איכשהו לעבודה של אמו. כשהתרחקו, ניסה שוב להשיג את החברה שלו, ושוב הגיע לתא הקולי. הפעם השאיר לה הודעה.

"תום, אני ממש מקווה שאת בדרך לפה, אני עולה לתורה עוד פחות מרבע שעה."

מיכה, הרב של בית הכנסת, איש צעיר ושמנמן, התקרב לעברו בחיוך. "יש לך דקה, רוני? אני רוצה לעבור איתך על הטקס."

"בטח." רוני הציץ פעם אחרונה לעבר השער, ואז נכנס עם הרב אל האולם הקטן והיפה. אורנה בחרה את בית הכנסת הזה במיוחד כי אין בו הפרדה בין גברים לנשים. הם ניגשו אל במה מוגבהת בצבע תכלת, המשקיפה אל ארון הקודש. ספסלי העץ החומים סביבה היו עדיין ריקים מאורחים.

הרב מיכה עקב אחר מבטו של רוני. "תכף נתחיל להכניס את המוזמנים. ואחרי כמה תפילות קצרות אני אזמין אותך לעלות איתי לכאן, והטקס יתחיל."

"אוקיי." רוני הנהן, מנסה להיראות מרוכז.

"אחרי שאתה תעמוד פה," מיכה הצביע על הדוכן, "נזמין גם את ההורים שלך ואת שני האחים שלך להצטרף אלינו. אמא שלך אמרה לי שסבתא תפתח את ארון הקודש, נכון?"

"כן. קוראים לה רוח'קה. זה קיצור של רחל."

"מצוין," הנהן מיכה, "אבל מישהו יצטרך ללכת איתה ולעזור לה, כי הספר כבד."

רוני חשב רגע. "יריב, חבר שלי. הוא כבר עלה לתורה."

"יופי. תגיד לו שיעמוד לידה כבר בתחילת הטקס."

"אוקיי."

"והכי חשוב, רוני, לא להילחץ." מיכה הניח יד על כתפו. "אני תמיד לידך. גם אם חלילה תתבלבל בזמן ההקראה, אני מבטיח ללחוש לך בלי שאף אחד ישים לב."

"סגור," ענה רוני במהירות. הראש שלו היה במקום אחר. הוא הציץ בנייד. לא, תום לא חיפשה אותו בדקה האחרונה.

"אתה יודע שברגע שמתחילים, אין טלפונים," הזכיר הרב מיכה. "אני יודע שאתם חילונים, אבל בכל זאת, זה בית כנסת ועדיין שבת."

"בטח, סליחה," רוני התנצל. "עוד משהו?"

"אנחנו מוכנים. אם אתה צריך לקפוץ לשירותים, זה הזמן." מיכה חייך, ורוני ניצל את ההזדמנות ומיהר לצאת החוצה.

הוא סרק במבטו את החצר. איפה היא? הוא הכיר את תום, היא לא אדם צפוי במיוחד, אבל אין סיכוי שהיא היתה שוכחת את הבר מצווה שלו. משהו בטוח קרה.

פרק 2

עשר דקות

עוד אורחים לא מוכרים ניגשו אליו. רוני לחץ ידיים, שמע שהם זוכרים אותו כשהוא היה "כזה קטן" ורק הצטער שהם מסתירים לו את השער, כשלפתע שמע "היוש!" קולני. זו היתה נעמה, החברה הטובה של תום מהכיתה. אולי תום הגיעה איתה?! הוא מיהר לפלס את דרכו אליה, אבל מצא לידה רק את עמית ואלמוג, חברותיה הטובות.

"היי, תגידו, שמעתן משהו מתום?"

"מה, היא לא פה?"

רוני הניד בראשו בייאוש.

"מוזר." נעמה מיהרה לשלוף את הטלפון שלה.

"ניסיתי אותה כבר כמה פעמים," אמר רוני.

"אתה חושב שקרה לה משהו?" שאל אופיר בדאגה. הוא עמד מאחורי הבנות, רוני אפילו לא שם לב שהוא שם.

"אין לי מושג… אבל איזה כיף שבאתם!" רוני ניסה להתעשת.

"שתדע שזו הבר מצווה הראשונה שאני הולך אליה," אמר אופיר וטפח על שכמו. "תיקח את זה כמחמאה."

רוני חייך. הוא למד בשנה הזו לחבב את אופיר. הוא ידע שמתחת למסכה היהירה שלו מסתתר לב רחב וטוב.

"אתה רוצה שנקפוץ אליה?" שאלה נעמה, אבל בדיוק באותו רגע הקיש שי, אביו של רוני, על כוס היין שהחזיק: "אורחים יקרים, בבקשה להיכנס לאולם, אנחנו רוצים להתחיל."

רוני קפא.

"עדיף שתיכנסו," אמר לנעמה.

האורחים חלפו על פניו והוא ניסה בכל כוחו לחייך אליהם. אישה מטופחת שרוני לא זיהה התעכבה לידו. היה לה בושם חזק, והוא קיווה שלא תתקרב אליו יותר מדי, אבל לפני שהספיק לחמוק היא כבר לפתה אותו לנשיקה והשחילה לכיסו שטר. "תקנה לך משהו נחמד," לחשה באוזנו, "ותזכור שזה מדודה חיה."

"תודה, דודה חיה," מלמל רוני בתוך ענן הריח הכבד שאפף אותו.

"נו, שמעת משהו ממנה?" עצר לידו יריב.

רוני הניד בראשו לשלילה, ואז נזכר. "שומע? אתה יכול לעזור לסבתא שלי לפתוח את ארון הקודש?"

"די, נתת לי תפקיד? ריגשת!" שמח יריב, ורוני ידע שהוא מתרגש באמת. "אני בטוח שתום תכף תגיע. היא סתם אוהבת לעשות כניסה," הוא ניסה לעודד ומיהר להיכנס לאולם.

רוני נותר לעמוד. הוא הביט במוזמנים בבגדיהם החגיגיים, ולא הבין למה החברה הכי טובה שלו, זו שהכי חשובה לו בעולם, לא נמצאת פה.

"הכול בסדר, אהוב שלי?" הוא שמע את אמו מאחוריו. כשהסתובב גילה גם את שני אחיו לידה, בחולצותיהם הצחורות.

"כן, בטח," שיקר רוני.

"וואו, אתה לבן לגמרי!" אמר יהלי.

"אני יודעת שאתה לחוץ, אבל אתה תראה שברגע שתתחיל הכול יסתדר."

רוני הביט באמו חסר אונים.

"רגע, איפה תום?" שאל עומרי פתאום.

"וואלה, נכון, לא ראיתי אותה," אמר יהלי בהפתעה.

רוני עצם את עיניו.

"רונצ'ו?" אורנה הביטה בבנה בדאגה.

"אין לי מושג," ענה רוני בקול רועד, "לא שמעתי ממנה יומיים, והיא לא עונה לטלפון."

"מה הסיפור? למה אתם לא נכנסים?" קרא שי מפתח בית הכנסת.

"אין מצב שהיא היתה שוכחת…" רוני הניד את ראשו.

"טוב, אין לנו מה לעשות עם זה עכשיו," פסקה אורנה. "בוא נתחיל, ונקווה שהיא תספיק להגיע. יש עוד קצת זמן עד שמגיעים אליך."

"כמה זמן לדעתך?" רוני הביט באמו.

"עשר דקות, משהו כזה."

"עשר דקות?" רוני הזדקף.

"רונצ'ו, זה…" אבל רוני לא חיכה לסוף המשפט שלה. הוא הוריד את הכיפה מראשו, תחב אותה לכיס ושעט לעבר השער בלי להסתכל לאחור.

* * *

הוא ניסה לא לחשוב על מאה המוזמנים שהשאיר מאחוריו בבית הכנסת ולא על המהומה שבוודאי מתחוללת שם עכשיו, אלא רק על הדרך שלפניו. הוא רץ בכל כוחו ברחובות הקטנים של נווה צדק, חולף על פני חזיתות הבתים הישנים ואלה המשופצים. אני עושה את זה, יש לי חמש דקות להגיע אליה וחמש דקות לחזור, זה אפשרי. רגליו התחילו לכאוב. הנעליים החגיגיות שקנו לו לכבוד הבר מצווה לא נועדו לריצה. בטח שלא לריצה מטורפת. הוא הרגיש את הזיעה בגבו, מטפטפת ומרטיבה את החולצה הלבנה המגוהצת.

כדאי מאוד שיהיה לך הסבר טוב מאוד, הוא דיבר אל תום בראשו כשהבחין בצמרות העצים של הפרדס הישן. הוא רץ על שביל העפר, לא מסתכל למטה אל הנעליים שכבר בטח מלאות באבק. הוא הציץ בטלפון. חמש דקות בדיוק עברו. הנה, הוא כבר בתוך הפרדס. עוד שנייה יראה את האוטובוס הצהוב של תום…

הוא הגיע לקרחת היער שבקצה הפרדס ונעצר בבת אחת.

היא היתה ריקה.

לא היה שם אוטובוס צהוב.

לא היה זכר גם לזולה, שבה בילה אין־ספור שעות עם שותפתו לעסקי הבלשות.

הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

דממה מעיקה שררה מסביב.

רוני עמד חסר נשימה ובהה בחלל הריק שלפניו, והרגיש שהוא עומד להקיא.

היה לו ברור שמשהו נורא קרה.