פתח דבר
היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר.
מיתולוגיה לא נקשרה בנו - אין לנו שם דורי בכלל. ובכל זאת היינו הראשונים להיוולד במדינת ישראל. הישראלים הילידים הראשונים. האם היתה זו זכות? או רק ציון עובדה? - התשובה, מן הסתם, היא בעיני המתבונן.
ההיסטוריה העמידה אותנו בצל הורינו. הם היו דור תש"ח, אלה שצלחו את השואה הגדולה שכילתה למעלה משליש העם, או אלה שהגיעו אחרי תלאות ומסעות קשים, אחוזי התלהבות, לארץ הקודש מארצות האסלאם. אנחנו נולדנו ל"יום קטנות", למדינה קיימת שעד רגע לפני היוולדנו לא היתה אלא חלום וחזון.
איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו...
אפילו לא היום, כשמזה כעשור ראש הממשלה הוא "משלנו".
אבל הסיפור שלנו היה החלום שלי.
נולדתי במדינה כשנתיים לאחר הקמתה. כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת ומדברת שפה זרה. במקרה שלי שפה קשה במיוחד - הונגרית. אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן - העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן, "באור התכלת העזה", בין 1948 ל-1955.
1948 על שום שזו שנת ההקמה של המדינה, אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות.
1955 על שום שילידי שנתון זה היו האחרונים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים.
דור סוציולוגי נוצר במידה רבה על ידי האירועים המעצבים שהוא חוֹוה אשר מותירים עליו את חותמם. המלחמה ההיא היתה אירוע שכזה, אולי המשמעותי ביותר בחייו של הדוֹר - כְּדוֹר.
נקודת ההתחלה מבַדלת את הדור הזה מכל דורות היהודים שקדמו לו. בניגוד להם, נבצר מבני דור המדינה להבין לאשורו את המצב הטרום־מדינתי. מהי אותה סיטואציה של חלום, חזון ומיעוט. המדינה עבורם היתה, מיום לידתם, עובדת חיים. הם היו חלק מחברת הרוב בה, כחלק מן השגרה.
למדינה שנולדנו אליה היו גבולות שצרבו אותה בתודעתנו כיֵשות משפחתית, כ"ארצנו הקטנטונת", כאותה "אחות לנו קטנה". הגבולות של חיינו לא הצטמצמו רק לאלה של המדינה, הם היו בכל אשר פנינו: בינינו לבין הורינו, בינם לבין עצמם, בינינו לבין מורינו, בין הבנות והבנים. ידענו היטב מה מותר, מה אסור, ומה רצוי. מעט מאוד התלוננו, כמעט דבר לא דרשנו, ידענו את מקומנו. חיינו היו ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה, להיות ילדים־בסדר־גמור. לא פחות ולא יותר. פחות מזה - היו ילדים שאינם בסדר; מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה. יותר מזה - היו בני דור תש"ח, "מגש הכסף" המיתולוגי שהטיל עלינו את צלו הענק.
ספר זה, בהיותו ראשון לעסוק בדור ילדי המדינה, אינו מקיף מטבע הדברים עולם ומלואו. הוא עוסק רק באלה שנולדו בארץ בשנתונים הרלוונטיים. בנים להורים ילידי ישראל, ילידי אירופה וילידי אסיה ואפריקה. אלה היוו את הרוב מבין ילדי המדינה. אין פה התייחסות לילדים שנולדו לאזרחי המדינה הערבים, ורק במשורה עוסק המחקר בילדים שנולדו לעדה החרדית. עם זאת, הערבים והחרדים מהווים חלק מכל הנתונים המספריים. אומר עוד כי בקרב שנתוני 1948-1955, נשואי מחקר זה, היו לא מעט ילדים שלא נולדו בארץ אך הגיעו אליה כתינוקות. הם אינם נכללים ישירות בַּסיפור, אך מאליו מובן שהרבה מאוד ממה שמתואר פה מספר גם את סיפורם. כך הדבר גם באשר למי שנולד למשל בדצמבר 1947. קבוצות אלו יכולות בבירור לראות במסופר כאן גם את סיפורן שלהן, אם כי בבחירת החומרים הייתי מודעת לחלוטין לגבולות הגִזרה שבחרתי.
ביוגרפיה דורית מסוג כזה היא פרי עבודת מחקר תובענית במיוחד. למעשה כל פרק בה הוא מחקר חדש בנושא חדש עם שפה משלו. וכל פרק בסיפור הוא בסיס למחקר מקיף גדול שכולי תקווה שיקרום עור וגידים, ויוליד תחום מחקרי שיעסוק בבייבי בום הישראלי ועתיד להוביל, ברבות הימים, למחקר עולמי משווה על קורותיו של דור כה משמעותי בהיסטוריה של האנושות, בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. כבר היום נשמעת האמירה אודות הדור הזה בעולם המערבי, שגדל בתקופת שגשוג ושפע חסרי תקדים והוא מן המצליחים בהיסטוריה. צאצאיו, כך נטען, היו הדור ששילם על כך.
נקודת הסיום בספר נקבעה ל-1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי אשר לדור שלנו היה תפקיד מכריע בהתרחשותו.
בשיח הישראלי הנוכחי המנתץ בחמת זעם כל מה שהתרחש במדינה מיום היווסדה, תוך מחיקה בוטה של כל הישגיה של "ישראל הקטנה", חל איסור גורף על נוסטלגיה. זו נתפסת מיד כסוג של התנשאות אליטיסטית. אז הנה, אומר זאת במפורש - אני מביטה אחורה באהבה, לעתים אפילו בגעגוע ובדמעות. לאלה צירפתי גם פרספקטיבה מחקרית, זו שמטבעה יודעת לצייר בהרבה גוונים מלבד בשחור ובלבן. הספר נע בין המחקרי ברובו, לבין סיפורים אישיים. פעמים דיברתי בכתיבה על "בני הדור", ופעמים דיברתי בגוף ראשון רבים, "אנחנו". היום אני יודעת שהיה "אנחנו" מובהק. הסיפור סופר מפיהם ודרך עיניהם.
ילדותי, נעורי, וגם חלק מבגרותי עברו עלי בשני מקומות עיקריים: תל אביב, שבה נולדתי ברחוב טרומפלדור סמוך מאוד לשפת הים, ובה חייתי עד גיל אחת־עשרה, אז עברתי עם משפחתי לבאר שבע, רחוק מאוד משפת הים. שום משבר לא נרשם במעבר ההוא. באר שבע הפכה למרכז היקום, וכזאת היתה גם לכל מי שגדל איתי באותן שנים בעיר הדרומית.
כשעברנו לבאר שבע כיהן דוד טוביהו כראש העיר. אחריו בא, לשנים רבות, אליהו נאווי. את המילה "פריפריה" לא הִכרנו. היו החברים מבית הספר היסודי (צאלים בשכונה ד'), החברים מהתיכון (מקיף א'), החברים מהתנועה (המחנות העולים), וגם אלה מהחברה הסלונית, זו שבה טעמו כה רבים מאיתנו מגע ראשון ואהבת בוסר. חברינו היו מהדרום - דימונה, שדרות, קיבוצי האזור - ובין באי ביתנו היו גם בדווים מהשבטים הסמוכים. תל אביב כמושא התרפקות, קנאה, או חלום, מעולם לא נולדה בשביל איש מאיתנו. הספר איננו ספר "תל אביבי". אך הוא גם לא ספר "באר שבעי" ובוודאי אינו ספר על מרכז ופריפריה.
מרבית הוריהם של בני הדור כבר אינם בין החיים. דור בני המדינה הם היום המבוגרים. בגרותם ראויה למחקר נפרד, אך בכל עת בה אני נפגשת עם בני הדור, לא רק אלה שהם חברי עשרות שנים, אני מגלה עד כמה המדינה הזו צרובה בנו, עד כמה אנחנו אוהבים את נופיה ואת תנובת אדמתה, עד כמה אנחנו כואבים את כישלונותיה ומתבוננים אחורה בביקורתיות, אך בלי כעס ושנאה.