הקדמה
בעולם הטובע תחת מבול של מידע לא רלוונטי, בהירות היא כוח. בתיאוריה, כולנו מוזמנים להשתתף בדיון על עתיד האנושות, אבל כל כך קשה לראות את הדברים בבהירות מספקת, שלעתים קרובות אנחנו בכלל לא יודעים שהדיון הזה מתקיים, ואין לנו זמן לברר את השאלות שעל הפרק. אנחנו עסוקים בדברים דחופים יותר: ללכת לעבודה, לטפל בילדים, לדאוג להורים מזדקנים. לרוע המזל, ההיסטוריה אינה נוהגת לתת הנחות. אם עתיד המין האנושי יוכרע בהיעדרכם, כי אתם עסוקים מדי בלהאכיל ובלהלביש את הילדים שלכם — גם אתם וגם הילדים שלכם עדיין תישאו בתוצאות. זה לא הוגן. אבל האם מישהו אי פעם אמר לכם שההיסטוריה הוגנת? אם כן, הוא שיקר.
כהיסטוריון, אינני יכול לתת לאנשים מזון לאכול או בגד ללבוש — אני יכול להציע רק קצת בהירות, ועל ידי כך לצמצם במעט את הפערים הגדולים בין מי שמבינים מה קורה למי שלא. אם זה יעזור אפילו לקומץ בני אדם להצטרף לדיון על עתיד המין האנושי, דיינו.
ספרי הראשון, קיצור תולדות האנושות, סקר את העבר, ובחן כיצד מין חסר חשיבות של קוף־אדם אפריקני הפך לשליט הבלתי מעורער של כדור הארץ.
ספרי השני, ההיסטוריה של המחר, הביט לעתיד הרחוק, ותהה אם בני האדם יהפכו לאלים, ומה יעלה בגורל התודעה והחיים.
הספר הזה מתמקד בהווה ובסוגיות מיידיות יותר. מה קורה — כאן ועכשיו? מהם האתגרים הגדולים של השנים הקרובות? למה כדאי לנו לשים לב? מה חשוב ללמד את הילדים?
כמובן שלשבעה מיליארד בני אדם יש שבעה מיליארד סדרי יום שונים, ורק למעטים יש פנאי לחשוב על התמונה הגדולה. אם חד־הורית הנאבקת לגדל שני ילדים בשכונת פחונים במומביי מתמקדת בארוחה הבאה; פליטים בסירה רעועה בים התיכון סורקים את האופק בחיפוש אחר יבשה; אדם גוסס במחלקת אונקולוגיה בהדסה מאמץ את שארית כוחותיו כדי להרוויח עוד נשימה אחת. לכולם יש בעיות דחופות יותר מההתחממות הגלובלית או מאובדן האמון בדמוקרטיה הליברלית.
שום ספר לא יכול לעשות צדק עם כל הבעיות הדחופות הללו, ואין לי לקחים מעשיים להציע לאנשים במצבים כאלה. אני יכול רק לקוות ללמוד מהם. סדר היום של הספר הזה הוא סדר היום הגלובלי. הוא בוחן כמה מהכוחות העיקריים שמעצבים את החברות האנושיות ברחבי תבל, ושמשפיעים על עתיד כוכב הלכת כולו. ההתחממות הגלובלית אולי אינה מעסיקה אנשים המתמודדים עם מקרה חירום, אבל עדיין עלולה להפוך את מומביי כולה למדבר (או לאוקיאנוס), להניע גלי פליטים אל מעבר לים התיכון, ולהביא למשבר בריאות עולמי חסר תקדים.
המציאות מורכבת מרבדים רבים, והספר הזה אינו מתיימר למצות את כולם. בניגוד לשני ספרי הקודמים, הוא לא מציע עלילה אחת מתמשכת, אלא שורה של מחשבות. מטרתן של המחשבות הללו היא לעורר את הקוראים להמשיך ולהפוך בהן, ובכך להשתתף בכמה מהשיחות החשובות ביותר שמתנהלות היום בעולם.
למעשה, הספר עצמו נוצר בתהליך של שיג ושיח. רבים מהפרקים נכתבו בתגובה לשאלות ששאלו אותי קוראים, עיתונאים ועמיתים. גרסאות מוקדמות של כמה מהפרקים כבר פורסמו בפורומים שונים בארץ ובעולם, והתגובות על הפרסומים נתנו לי הזדמנות לחדד עוד יותר את מחשבותי. יש פרקים העוסקים בטכנולוגיה, אחרים בפוליטיקה, בדת, ובאומנות. יש פרקים החוגגים את החוכמה האנושית, ואילו אחרים מדגישים את תפקידה המרכזי של הטיפשות בחיינו. אבל שאלת היסוד היא אחת: מה קורה בעולם, ומהי משמעותם העמוקה של המאורעות?
מה מבשרת עלייתו המטאורית של דונלד טראמפ? מה אפשר לעשות נגד מגפת הפייק ניוז? מדוע נקלעה הדמוקרטיה הליברלית למשבר? האם אלוהים עושה קאמבק? האם מלחמת עולם חדשה עומדת בפתח? איזו ציוויליזציה שולטת בעולם — המערב, סין, האסלאם? האם אירופה צריכה לסגור את שעריה בפני מהגרים? האם הלאומיות יכולה לפתור את בעיית חוסר השוויון העולמי ואת בעיית שינוי האקלים? איך עלינו להגיב לאיום הטרור?
למרות שהספר מתבונן בשאלות הללו מנקודת מבט גלובלית, הוא אינו מזניח את הרמה האישית. אדרבא, פרקים רבים מדגישים את הקשר ההדוק שבין המהפכות הגדולות של העידן הנוכחי לבין חייהם של אנשים פרטיים. לדוגמה, הטרור הוא גם בעיה פוליטית גלובלית וגם חוויה פסיכולוגית אישית. הטרור לוחץ על כפתור הפחד הפרטי שלנו, ולוקח את הדמיון שלנו כבן ערובה. בדומה לכך, משבר הדמוקרטיה הליברלית מתבטא לא רק במה שמתרחש בקלפיות ובפרלמנטים אלא גם בתהליכים שעוברים על נוירונים ועל סינפסות במוח. זוהי קלישאה לומר שהפרטי הוא הפוליטי, אבל בעידן שבו מדענים, תאגידים וממשלות לומדים לפצח את סודות המוח האנושי, הקלישאה הזו מעולם לא הייתה מטרידה יותר. אי לכך הספר מציע תובנות על התנהגותם של פרטים ולא רק על אלה של חברות שלמות.
החיים בעולם גלובלי מפעילים לחצים חסרי תקדים על התנהגותנו האישית ועל המוסר הפרטי שלנו. כולנו לכודים בסבך של קורי־עכביש חובקי־עולם, שמגבילים את חופש הפעולה שלנו ובמקביל גם מעצימים כל תזוזה קטנה שלנו. ההרגלים היומיומיים שלנו מעצבים את חייהם של אנשים ובעלי חיים בצידו השני של כדור הארץ, ומחוות אישיות שלנו עשויות להפוך לפתע לתנועה עולמית. כך קרה למוחמד בואזיזי ששרף את עצמו בטוניסיה והצית את האביב הערבי, וכך קרה לנשים שסיפרו בפתיחות על ההטרדות המיניות שחוו ועוררו את תנועת MeToo#.
מכיוון שלחיינו האישיים יש ממד גלובלי, חשוב מאי־פעם שנכיר את הדעות הקדומות שלנו, שנבין את הפריוויליגיות הגזעיות והמגדריות שלנו, ושנהיה מודעים לאופן שבו אנו שותפים במערכות אדירות של דיכוי וניצול. אך האם זה באמת אפשרי? איך יכול אדם למצוא קרקע מוסרית יציבה בעולם שמשתרע הרחק מעבר לאופק, שמסתחרר מעבר לכל שליטה אנושית, ושמטיל ספק בכל האלים ובכל האידיאולוגיות?
הספר נפתח בסקירה של המשבר הפוליטי והטכנולוגי של ימינו. בסוף המאה העשרים היה נדמה שהקרבות האידיאולוגיים הגדולים בין הפאשיזם, הקומוניזם והליברליזם הסתיימו בניצחונו המוחלט של הליברליזם. היה נראה שהדמוקרטיה, זכויות האדם והשוק החופשי עתידים לכבוש את העולם כולו. אבל כהרגלה, ההיסטוריה פנתה לכיוון בלתי צפוי, ואחרי שהפאשיזם והקומוניזם קרסו, עכשיו תורו של הליברליזם להיקלע למשבר. אז לאן אנחנו ממשיכים מכאן?
זו שאלה דחופה במיוחד מכיוון שאנשים מאבדים אמון בליברליזם דווקא בזמן שהמהפכה הכפולה בטכנולוגיית המידע ובביוטכנולוגיה מציבה בפניהם אתגרים גדולים. המהפכה הכפולה עלולה להשאיר מיליארדים של בני אדם ללא עבודה, ולקעקע את יסודות החירות והשוויון בעולם כולו. הבינה המלאכותית, שהיא אחת מתוצרי המהפכה, עשויה לשמש מסד לדיקטטורות דיגיטליות, שבהן כל הכוח מרוכז בידי אליטה קטנטנה, ואילו יתר בני האדם אינם מנוצלים — הם מיותרים. שזה מפחיד הרבה יותר.
בספרי ההיסטוריה של המחר, דנתי באריכות במיזוג בין הביוטק (ביוטכנולוגיה) לבין האינפוטק (טכנולוגיית המידע). אולם בעוד הספר ההוא התבונן בעתיד הרחוק, מפרספקטיבה של מאות ואפילו אלפי שנים, הספר הזה מתמקד בהשלכות המיידיות של המיזוג הזה. אני מתעניין פחות באפשרות שיום אחד נייצר חיים ביוניים, ויותר באופן שבו המהפכה הטכנולוגית מאיימת למוטט את מדינת הרווחה ואת האיחוד האירופי בקרוב מאוד.
הספר אינו מתיימר לכסות את כל היבטיה של המהפכה הטכנולוגית. בפרט, בעוד שטכנולוגיית המידע והביוטכנולוגיה מבטיחות לשפר את חיי האדם באלף ואחת דרכים, כוונתי כאן היא להדגיש דווקא סכנות ואיומים. מכיוון שתאגידים ויזמים שמפתחים תחומים כגון גנטיקה ובינה מלאכותית מפליאים בשבח ההמצאות שלהם, נופל בחלקם של הסוציולוגים, הפילוסופים וההיסטוריונים לצלצל בפעמוני האזהרה ולהסביר כיצד התוכניות עלולות להשתבש.
לאחר שנסקור את האתגרים שבפניהם אנו עומדים, החלק השני של הספר בוחן מגוון של תגובות אפשריות להם: האם המהנדסים של עמק הסיליקון יכולים להשתמש בבינה מלאכותית כדי לעצב קהילה עולמית שתגן על החירות ועל השוויון? ואולי התשובה היא לעצור את תהליך הגלובליזציה, ולהחזיר את הכוח לידי מדינת הלאום? ואולי עלינו ללכת אחורה עוד יותר רחוק, ולשאוב תקווה וחוכמה מהמעיינות העתיקים של הדת?
בחלקו השלישי של הספר נראה שלמרות האתגר הטכנולוגי חסר־התקדים, ולמרות המחלוקות הפוליטיות והדתיות, לאנושות יש סיכוי טוב להתגבר על המשבר אם רק נדע לשלוט בפחדים שלנו ולהיות קצת יותר צנועים בגיבוש הדעות שלנו. בחלק זה נבחן מה אפשר לעשות עם איום הטרור, עם הסכנה של מלחמת עולם חדשה, עם השנאות והדעות הקדומות שמזינות את האלימות האנושית.
חלקו הרביעי של הספר מתמודד עם הרעיון של "פוסט־אמת", ושואל עד כמה אנו בכלל יכולים להבין התפתחויות גלובליות ולהבחין בין צדק לבין גזל. האם בני אדם מסוגלים למצוא היגיון כלשהו בעולם המטורף שהם יצרו? האם נותר איזשהו גבול ברור בין מציאות לבין בדיה?
בחלק החמישי והאחרון של הספר אני מנסה לטוות את כל החוטים השונים, ולהרהר במשמעותם של החיים בעידן של מבוכה — עידן שבו כל הסיפורים הישנים קרסו, ואף סיפור חדש עוד לא הופיע כדי למלא את החלל. מי אנחנו, בני האדם? מה מטרתנו בחיים? לאילו כישורים אנחנו זקוקים? בהינתן כל מה שאנו יודעים ולא יודעים על מדע, על אלוהים, על פוליטיקה ועל דת — מה כבר אפשר לומר בימינו על משמעות החיים?
זה נשמע יומרני, אבל הומו סאפיינס לא יכול לחכות. לפילוסופיה, לדת ולמדע נגמר הזמן. בני האדם התווכחו על משמעות החיים במשך אלפי שנים, אך לא נוכל להמשיך את הדיון הזה לנצח. המשבר האקולוגי, הצטברות של כלי נשק להשמדה המונית, והתפתחות של טכנולוגיות אדירות־כוח פשוט לא יניחו לנו לעשות זאת. המיזוג בין אינפוטק לביוטק יאפשר לאנושות לעצב ולהנדס מחדש את החיים עצמם. בקרוב, מישהו יצטרך להחליט מה עושים עם העוצמה הזו, תוך התבססות על פרשנות כזו או אחרת של משמעות החיים. פילוסופים הם אנשים סבלנים, אבל המהנדסים סבלנים הרבה פחות, והמשקיעים סבלנים פחות מכולם. אם לא נדע מה לעשות בכוח לעצב מחדש את החיים, כוחות השוק לא ימתינו בצייתנות אלפי שנים עד שנגבש דעה. ידם הנעלמה תכפה עלינו את תשובתם העיוורת. אם אנחנו לא רוצים להכפיף את העתיד לפסק דינם של הדוחות הרבעוניים, מוטב שנגבש דעה משלנו על משמעותם של החיים.
לפני שנצא למסע המחשבתי הזה, ברצוני להבהיר נקודה מהותית. חלק גדול מהספר דן במגבלות של תפיסת העולם הליברלית ושל המערכת הדמוקרטית. זה לא נובע מכך שאני חושב שהדמוקרטיה הליברלית היא שיטה בעייתית יותר מאחרות. בדיוק להפך. אני חושב שזו השיטה המוצלחת והגמישה ביותר שבני האדם פיתחו עד כה כדי להתמודד עם אתגרי העולם המודרני. דווקא משום כך חיוני להבין את קשייה של הדמוקרטיה הליברלית ולחקור כיצד אפשר לשפר אותה ולהתאים אותה לתנאים המשתנים.
לרוע המזל, באקלים הפוליטי הנוכחי כל חשיבה ביקורתית על הדמוקרטיה הליברלית עשויה לחזק רודנים ותנועות קיצוניות, שעניינם היחיד הוא לערער את השיטה הדמוקרטית, ושאין להם שום כוונה לקיים דיון פתוח על עתיד המין האנושי. הם שמחים מאוד לדבר על בעיותיה של הדמוקרטיה הליברלית, אבל שמחים הרבה פחות לשמוע ביקורת על התחליפים שהם מציעים לה.
לכן כשבאתי לכתוב את הספר הזה, נאלצתי לקבל החלטה קשה. האם לדבר בחופשיות, ולהסתכן בכך שדברי אולי יוצאו מהקשרם וייתפסו כתמיכה במשטרים רודניים ובתנועות אנטי־ליברליות? או שמא מוטב לי לצנזר את עצמי? זהו סימן היכר מובהק של רודנות: היא מקשה לקיים שיח חופשי אפילו מחוץ לגבולותיה. בשל עלייתם של משטרים רודניים באזורים שונים של העולם, נעשה מסוכן יותר להציע ביקורת על העתיד אפילו במדינות דמוקרטיות.
ובכל זאת, החלטתי להעדיף דיון חופשי על פני צנזורה עצמית. אם לא נעביר ביקורת על המודל הליברלי, לא נוכל לתקן את העיוותים שלו או לפתח מודל טוב יותר שלו. אבל אנא זכרו שאת הספר הזה אפשר לכתוב רק כל עוד אנשים עדיין חופשיים יחסית לחשוב ולומר מה שהם רוצים — ובכלל זה לחשוב ולומר דברים לא מקובלים, שנויים במחלוקת, ואפילו מקוממים.
