1
אני יושבת כאן, רגלַי משני צדי שפת הגג, משקיפה על רחובות בוסטון מגובה שתים־עשרה קומות ולא מצליחה שלא לחשוב על התאבדות.
לא על ההתאבדות שלי. החיים שלי מוצאים חן בעיני מספיק בשביל להמשיך בהם עד הסוף.
אני ממוקדת בעיקר באחרים ובאופן שבו הם מגיעים בסופו של דבר להחלטה לסיים לעצמם את החיים. הם מתחרטים על זה? רגע אחרי שהם מרפים, שנייה לפני המכה, בטח יש בנפילה החופשית החטופה הזאת שמץ של חרטה. האם הם מסתכלים בקרקע השועטת לעברם וחושבים, "אוי! נו, זה היה ממש רעיון לא טוב."
משום־מה נדמה לי שלא.
אני חושבת הרבה על המוות. והיום במיוחד, בהתחשב בעובדה שלפני שתים־עשרה שעות בלבד נשאתי את ההספד הכי מרשים שאנשי פְּלֵתורה, מיין, זכו לשמוע אי־פעם. טוב, אולי לא הכי מרשים. אולי הכי קטסטרופלי. זה כנראה תלוי אם שואלים את אמא שלי או אותי. אמא שלי, שעכשיו בטח לא תדבר איתי שנה.
אל תבינו אותי לא נכון; זה לא היה הספד עמוק במידה שתיחרת בהיסטוריה, בניגוד להספד של ברוק שילדס בהלוויה של מייקל ג'קסון. או ההספד של אחותו של סטיב ג'ובס. או אחיו של פט טילמן. אבל הוא היה מרשים בהחלט, בדרכו.
בהתחלה הייתי עצבנית. בכל זאת, הלוויה של אנדרו בלום המהולל. ראש העיר הנערץ של עיר הולדתי פלתורה, מיין. בעל סוכנות הנדל"ן המצליחה ביותר בעיר. בעלה של ג'ני בלום האהובה על הבריות, עוזרת ההוראה הנערצת ביותר בפלתורה. ואבא של לילי בלום — הבחורה המשונה עם השיער האדום הפרוע שהתאהבה פעם בהומלס והמיטה בושה נוראה על כל המשפחה.
זאת אני. לילי בלום. אנדרו היה אבא שלי.
ברגע שסיימתי לשאת את ההספד היום, עליתי על הטיסה הראשונה לבוסטון והתלבשתי על הגג הראשון שמצאתי. ושוב, לא כי יש לי נטיות אובדניות. אין לי שום תוכנית לרדת מהגג הזה בדרך המהירה. פשוט רציתי אוויר צח ושקט, ואת אלה, שככה יהיה לי טוב, אין שום אפשרות להשיג בדירה שלי בקומה השלישית, שאין ממנה גישה אל הגג, אבל יש בה שותפה שאוהבת לשמוע את עצמה שרה.
רק שלא הבאתי בחשבון כמה קר יהיה פה. לא קור בלתי נסבל, אבל גם לא נעים. לפחות אפשר לראות כוכבים. אבות מתים, שותפות מתישות והספדים מפוקפקים לא נראים כל כך גרוע כשהשמים בלילה בהירים די הצורך להרגיש את הוד היקום, פשוטו כמשמעו.
אני אוהבת שהשמים גורמים לי להרגיש לא חשובה.
אני אוהבת את הלילה הזה.
טוב... תרשו לי לנסח את זה בצורה הולמת יותר, כלומר, בלשון עבר.
אהבתי את הלילה הזה.
אלא שלרוע מזלי, הדלת זה עתה נפתחה בתנופה כזו, שאני מצפה שחדר המדרגות פשוט יירק בן אדם אל הגג. אחר כך היא נסגרת ונשמע קול צעדים. אני אפילו לא טורחת להרים מבט. מי שזה לא יהיה, סביר להניח שהוא אפילו לא ישים לב שאני פה, יושבת בפישוק על שפת הגג, משמאל לדלת. הם יצאו לכאן בחיפזון כזה, שזו לא אשמתי אם הם מניחים שהם לבד.
אני נאנחת בשקט, עוצמת עיניים, משעינה ראש על הקיר המטויח שמאחורַי ומקללת את היקום שגזל ממני באחת את רגע ההתבוננות הפנימית השלֵו הזה. המינימום שהיקום יכול לעשות בשבילי עכשיו זה להבטיח שמדובר באישה, ולא בגבר. אם תהיה לי חֶברה, לפחות שתהיה ממין נקבה. אני די קשוחה בהתחשב בגודל שלי, ובטח יכולה להסתדר לא רע ברוב התרחישים, אבל לא נוח לי להיות עכשיו לבד עם גבר זר על גג באמצע הלילה. אולי אחשוש לביטחוני, ואולי ארגיש צורך ללכת מכאן, ואני ממש לא רוצה. כמו שאמרתי קודם... נוח לי.
בסופו של דבר אני מניחה לעיניים שלי לנדוד עד לדמות המוצללת שנשענת על המעקה. כך שיחק לי המזל: בפירוש זכר. אני יכולה לראות שהוא גבוה גם כשהוא נשען על המעקה. הכתפיים הרחבות עומדות בניגוד מובהק לאופן השברירי שבו הוא מחזיק את ראשו בין ידיו. אני בקושי מצליחה לראות את הגב נע מעלה־מטה כשהוא שואף עמוק ואז נושף את האוויר בכוח ברגע שמיצה אותו.
הוא נראה על סף התמוטטות. אני שוקלת להגיד משהו, שיֵדע שהוא לא לבד, אולי לכחכח בגרון, אבל בין המחשבה לביצוע הוא מסתובב ובועט באחד מהכיסאות שמאחוריו.
אני נרתעת כשהכיסא חוצה את הגג בקול חריקה, אבל נראה שהבחור אפילו לא מודע לנוכחותו של הקהל, והוא לא מסתפק בבעיטה אחת. הוא בועט בכיסא שוב ושוב. ובמקום להיכנע לכוחה של הרגל, הכיסא רק מתרחק ממנו יותר ויותר.
הכיסא הזה בטח עשוי מאיזשהו פולימר לשימוש ימי.
פעם ראיתי את אבא שלי לוקח רוורס על שולחן פטיו מפולימר כזה, שפשוט צחק לו בפרצוף. הפגוש התעקם, ועל השולחן לא נשארה אפילו שריטה.
הבחור כנראה מבין שאין לו סיכוי מול חומר איכותי שכזה, ולראיה, הוא מפסיק לבעוט בכיסא. עכשיו הוא עומד מעליו וידיו קפוצות לצדי הגוף. אם להודות על האמת, אני קצת מקנאה. הבחור הזה מוציא אגרסיות על ריהוט גן כמו מלך. ניכר שעבר עליו יום מחורבן, ממש כמוני, אבל בניגוד אלי, שמחזיקה את האגרסיה בבטן עד שהיא מתפרצת בדמות פאסיב־אגרסיב, יש לו איך להוציא אותה.
פעם הייתי מוציאה אותה בגינון. בכל פעם שהייתי בסטרס, הייתי יוצאת לחצר ועוקרת כל עשב שוטה שהצלחתי למצוא. אבל מהיום שעברתי לבוסטון, לפני שנתיים, אין לי חצר. גם לא פטיו. אפילו לא עשבים.
אולי אני צריכה להשקיע בכיסא־חוץ איכותי.
אני בוהה בבחור עוד רגע ותוהה אם הוא מתכונן לזוז מתישהו. הוא רק עומד שם ומשפיל מבט אל הכיסא. הידיים שלו כבר לא מאוגרפות. הן נחות לו על המותניים, ואני רואה לראשונה שהחולצה שלו לא באמת יושבת טוב על הזרועות והדו־ראשי. היא מתאימה לו בכל שאר המקומות, אבל הזרועות שלו פשוט ענקיות. הוא מתחיל לפשפש בכיסים עד שהוא מוצא מה שחיפש, ואז — בניסיון נוסף לשחרר קצת אגרסיה, אני משוכנעת — מצית ג'וינט.
אני בת עשרים ושלוש, למדתי בקולג', וכבר ניסיתי את הסם הזה פעם או פעמיים. אין לי שום כוונה לשפוט את הבחור אם הוא מרגיש צורך לתפוס קצת ראש לבדו. אבל זה בדיוק העניין — הוא לא לבדו. הוא פשוט עדיין לא ער לעובדה הזאת.
הוא שואף מהג'וינט ארוכות ומתחיל להסתובב שוב אל המעקה. כשהוא נושף, הוא רואה אותי. הוא עוצר ברגע שהמבטים שלנו מצטלבים. על הפנים שלו לא ניכרת תדהמה כשהוא מבחין בי. גם לא שעשוע. הוא במרחק כשלושה מטרים ממני, ודי באור הכוכבים כדי שאוכל לראות את העיניים שלו חולפות לאט על פני הגוף שלי בלי לחשוף ולוּ מחשבה אחת ויחידה. הבחור הזה יודע לשמור את הקלפים קרוב לחזה. העיניים שלו צרות והפה קפוץ, כמו מונה ליזה ממין זכר.
"איך קוראים לך?" הוא שואל.
אני מרגישה את הקול שלו בתוך הבטן. זה לא טוב. קולות אמורים לעצור באוזניים, אבל לפעמים — למעשה, ממש לא לעתים קרובות — קול כלשהו עשוי לחדור בעד האוזניים ולהדהד הלאה, במורד הגוף שלי. יש לו קול כזה. עמוק, בטוח בעצמו, קצת חמאתי.
משאני לא עונה, הוא מרים את הג'וינט שוב אל הפה ולוקח עוד שכטה.
"לילי," אני עונה לבסוף. אני שונאת את הקול שלי. הוא נשמע חלש כל כך, שספק אם הוא מגיע מכאן ועד האוזניים שלו. למותר לציין שהוא לא מהדהד בתוך הגוף שלו.
הוא זוקר סנטר קלות ומניד את ראשו לעברי. "את מוכנה לרדת משם, לילי?"
רק כשהוא אומר את זה, אני מבחינה במנח הגוף שלו. הוא עומד זקוף. נוקשה, אפילו. כמעט כאילו הוא חושש שאפול. אני לא נופלת. הרוחב של שפת הגג הוא שלושים סנטימטר לפחות, ורוּבּי בצד של הגג. אני יכולה לתפוס את עצמי בקלות לפני הנפילה, מה גם שהרוח פועלת לטובתי.
אני משפילה מבט אל הרגליים שלי ומרימה אותו שוב אליו. "לא, תודה. טוב לי איפה שאני."
הוא מסתובב קלות כאילו קשה לו להסתכל ישר עלי. "רדי בבקשה." הוא אמנם אומר "בבקשה", אבל עכשיו זאת כמעט דרישה. "יש פה שבעה כיסאות ריקים."
"כמעט שישה," אני מתקנת אותו ומזכירה שזה עתה ניסה לרצוח אחד מהם. זה לא מצחיק אותו. אני לא מצייתת, והוא מתקרב אלי כדי שני צעדים.
"יש עשרה סנטימטרים בינך ובין מוות בטוח. וכבר היה לי מספיק מזה היום." הוא מסמן לי בידו שארד. "את עושה אותי עצבני. והורסת לי את הסוטול."
אני מגלגלת עיניים ומעבירה את הרגליים בחזרה. "אלוהים אדירים, רק לא לבזבז את הג'וינט." אני מדלגת מטה משפת הגג ומנגבת את הידיים במכנסי הג'ינס. "עכשיו בסדר?" אני שואלת כשאני צועדת לעברו.
הוא נושף בקול כאילו עצר את הנשימה עד לרגע שראה אותי יורדת. אני חולפת על פניו בדרכי לַצד שיש ממנו נוף טוב יותר, ובדרכי לא מצליחה אלא להבחין בעובדה שלרוע המזל הוא ממש חמוד.
לא. חמוד זה מעליב.
הבחור הזה יפהפה. מניקור טוב, ריח של כסף, מבוגר ממני בכמה שנים. בזוויות העיניים שלו ניכרים קמטוטים כשהן עוקבות אחרי, ונדמה שהשפתיים שלו מזדעפות גם כשבעצם הן לא. כשאני מגיעה אל צד הבניין המשקיף לרחוב, אני רוכנת לפנים ומשקיפה אל המכוניות שלמטה בניסיון להיראות כאילו אני לא מתרשמת ממנו. מספיק לי להסתכל על התספורת שלו כדי לדעת שהוא איש מהסוג שאנשים מתרשמים ממנו בקלות, ואני מסרבת לפרנס לו את האגו. ולא שהוא עשה משהו שבכלל יגרום לי לחשוב שיש לו כזה. אבל הוא לובש חולצת "בֶּרבֵּרי" כמו בדרך אגב, ואני לא בטוחה שאי־פעם עליתי בכלל על הרדאר של מישהו שיכול להרשות לעצמו חולצה כזאת בדרך אגב.
אני שומעת צעדים מתקרבים מאחור, ואז הוא נשען על המעקה לידי. מזווית העין אני רואה אותו שואף שוב מהג'וינט. הוא מסיים ומציע גם לי, אבל אני מסרבת בהינף יד. הדבר האחרון שאני צריכה זה להיות מסטולה ליד הבחור הזה. הקול שלו מסמם מספיק. אני קצת רוצה לשמוע אותו שוב, אז אני זורקת לו שאלה.
"אז מה הכיסא עשה שהוא כל כך עיצבן אותך?"
הוא מסתכל עלי. כאילו, ממש מסתכל עלי. העיניים שלו פוגשות בעיניים שלי, והוא פשוט מביט במלוא הכוונה, כאילו כל הסודות שלי כתובים לי ישר על הפנים. בחיים לא ראיתי עיניים כל כך כהות. אולי כן, אבל הן נראות כהות במיוחד כשהן מחוברות לנוכחות מצמיתה כל כך. הוא לא עונה לי, אבל את הסקרנות שלי לא קל לכבות. אם הוא מוצא לנכון להוריד אותי מעל שפת גג בדרך כל כך נוחה ונעימה, הוא יכול לפחות להשיב על השאלות החטטניות שלי.
"זאת אישה?" אני תוהה. "היא שברה לך את הלב?"
הוא צוחק קצת. "הלוואי שהבעיות שלי היו טריוויאליות כמו עניינים שבלב." הוא רוכן קרוב יותר אל הקיר, כך שיוכל לפנות ישר אלי. "באיזו קומה את גרה?" הוא מלקק את קצות האצבעות שלו, צובט את קצה הג'וינט ומחזיר אותו לכיס. "לא ראיתי אותך קודם."
"זה מפני שאני לא גרה פה." אני מצביעה בכיוונה של הדירה שלי. "רואה את הבניין של חברת הביטוח?"
הוא מצמצם עיניים ומביט בכיוון שאני מצביעה אליו. "כן."
"אני גרה בבניין ליד. הוא נמוך מדי, אז לא רואים אותו מפה. רק שלוש קומות."
הוא שוב ניצב בפניו אלי וסומך את מרפקו על המעקה. "אם את גרה שם, אז מה את עושה פה? חבר שלך גר פה או משהו?"
משום־מה ההערה הזאת גורמת לי להרגיש זולה. זה היה קל מדי — איך להתחיל עם בחורות, הגרסה לחובבים. ולפי איך שהבחור הזה נראה, ברור לי שזה לא לרמה שלו. מה שגורם לי להניח שהוא שומר את הטכניקה המתקדמת לנשים שלדעתו שוות את זה.
"יש לך גג נחמד," אני אומרת לו.
הוא זוקר גבה ומחכה שאסביר.
"רציתי קצת אוויר. איזשהו מקום לחשוב. גוגל אֵרת' מצא את בניין הדירות הכי קרוב עם פטיו גג מוצלח."
הוא בוחן אותי בחיוך. "לפחות את יעילה," הוא אומר. "תכונה טובה."
לפחות?!
אני מהנהנת כי אני באמת יעילה. וזאת באמת תכונה טובה.
"למה היית צריכה קצת אוויר?" הוא שואל.
כי קברתי את אבא שלי היום ונשאתי הספד קטסטרופלי להדהים ועכשיו אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום.
אני מתייצבת עם הפנים אליו, ואז פולטת אוויר לאט. "אנחנו יכולים לא לדבר קצת?"
נראה שהוקל לו שביקשתי לשתוק. הוא רוכן מעבר למעקה ומניח ליד שלו להישמט אל מעבר לו בעודו משקיף מטה, אל הרחוב. הוא נשאר ככה במשך כמה רגעים, ואני לא מורידה ממנו את העיניים. הוא בטח יודע שאני מסתכלת, אבל נראה שלא אכפת לו.
"מישהו נפל מהגג הזה לפני חודש," הוא אומר.
הייתי מתעצבנת מהזלזול הזה בבקשה שלי, הרי ביקשתי שקט, אבל אני קצת סקרנית.
"תאונה?"
הוא מושך בכתפיים. "אף אחד לא יודע. זה קרה מאוחר בערב. אשתו הכינה אוכל, והוא אמר לה שהוא עולה לצלם קצת את השקיעה. הוא היה צלם. הם חושבים שהוא רכן מעבר לשפה בשביל לצלם את קו האופק והחליק."
אני מביטה אל מעבר לשפה ותוהה איך מישהו יכול למצוא את עצמו במצב שממנו נופלים בלי כוונה. אבל אז אני זוכרת שרק לפני כמה דקות ישבתי על השפה בצד השני עם רגל בכל צד.
"הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו כשאחותי סיפרה לי מה קרה זה אם הוא הצליח לצלם את זה או לא. קיוויתי שהמצלמה שלו לא נפלה איתו, כי זה כבר היה ממש בזבוז, לא? למות כי אתה אוהב צילום, אבל אפילו לא להצליח לצלם את התמונה האחרונה שעלתה בחיים שלך?"
המחשבה שלו מעוררת בי צחוק. אם כי אני לא בטוחה שאני אמורה לצחוק. "אתה תמיד אומר בדיוק את מה שאתה חושב?"
הוא מושך בכתפיים. "לא לרוב האנשים."
אני מחייכת. זה מוצא חן בעיני: הוא אפילו לא מכיר אותי, אבל משום־מה לא כורך אותי עם רוב האנשים.
הוא נשען עם הגב אל המעקה ומשלב ידיים על החזה. "נולדת פה?"
אני מנידה את ראשי לשלילה. "לא. עברתי ממיין אחרי הקולג'."
הוא מקמט את האף. זה די לוהט להסתכל על הבחור הזה — עם חולצת "ברברי" ותספורת במאתיים דולר — עושה פרצופים מטופשים.
"ועכשיו את בכור המצרף של בוסטון? בטח מבאס."
"מה זאת אומרת?" אני שואלת.
זווית פיו מתרוממת. "התיירים מתנהגים אלייך כאילו את מקומית; המקומיים מתייחסים אלייך כאילו את תיירת."
אני צוחקת. "וואו. זה ממש מדויק."
"אני חודשיים כאן. ועוד לא נכנסתי לכור המצרף, אז המצב שלך יותר טוב."
"מה הביא אותך לבוסטון?"
"התמחות. ואחותי גרה פה." הוא רוקע ברגל ומוסיף, "ממש מתחתינו, למען האמת. התחתנה עם בוסטוני שיש לו ראש לטכנולוגיה, והם קנו את כל הקומה העליונה."
אני משפילה מבט. "את כל הקומה?"
הוא מהנהן. "יש לו מזל, למניאק. עובד מהבית. אפילו לא צריך לצאת מהפיג'מה, ועושה מיליונים בשנה."
הרבה מזל יש לו, למניאק.
"אתה רופא?"
הוא מהנהן. "נוירוכירורג. עוד פחות משנה של התמחות, וזה רשמי."
יש לו סטייל, הוא יודע לדבר, והוא גם חכם. ומעשן גראס. אם זאת היתה שאלה בפסיכומטרי, הייתי שואלת את עצמי מה מכל אלה לא שייך. "רופאים אמורים לעשן גראס?"
הוא מגחך. "סביר שלא. אבל אלמלא היינו מרשים לעצמנו להתפנק קצת פה ושם, אני מבטיח לך שהרבה יותר רופאים היו קופצים מהגג." הוא שוב מביט קדימה, וסנטרו נח על זרועותיו. עיניו עצומות כאילו הוא מתענג על הרוח שנושבת בפניו. ככה הוא לא נראה מפחיד.
"רוצה לדעת משהו שרק המקומיים יודעים?"
"בטח," הוא אומר ומשיב את תשומת לבו אלי.
אני מצביעה מזרחה. "רואה את הבניין הזה? עם הגג הירוק?"
הוא מהנהן.
"יש בניין מאחוריו, במלצ'ר. ועל הבניין הזה יש בית. כאילו, ממש בית, שבנו ישר על הגג. מהרחוב אי אפשר לראות אותו, והבניין כל כך גבוה, שרוב האנשים אפילו לא יודעים שהוא שם."
נראה שהתרשם. "באמת?"
אני מהנהנת. "ראיתי אותו בחיפוש בגוגל אֵרת', אז בדקתי. מתברר שהוא קיבל אישור בנייה ב־1982. איזה מגניב זה, לא? לגור בבית על בניין?"
"את מקבלת את כל הגג לעצמך," הוא אומר.
לא חשבתי על זה. אם הוא היה שלי, הייתי יכולה לשתול למעלה גן. היה לי מקום מפלט.
"מי גר שם?" הוא שואל.
"אף אחד לא באמת יודע. זה אחד המסתורין הגדולים של בוסטון."
הוא צוחק ואז בוחן אותי במבט שואל. "ואיזה עוד דברים מסתוריים יש בבוסטון?"
"השם שלך." אני רק אומרת את זה וכבר דופקת לעצמי כף יד לתוך המצח. זה נשמע כמו הדרך הכי נדושה בעולם להתחיל עם מישהו; הדבר היחיד שנשאר לי לעשות זה לצחוק על עצמי.
הוא מחייך. "רַייל," הוא אומר. "רייל קינקייד."
אני נאנחת ושוקעת לתוך עצמי. "זה ממש שם מעולה."
"אז למה נשמע שזה מעציב אותך?"
"כי הייתי נותנת הכול בשביל שם מעולה."
"לילי לא מוצא חן בעינייך?"
אני מטה ראש הצידה ומרימה גבה. "שם המשפחה שלי... הוא בלום."1
הוא משתתק. אני מרגישה איך הוא מתאמץ לא להביע רחמים.
"אני יודעת. זה נורא. זה שם של תינוקת בת שנתיים, לא של אישה בת עשרים ושלוש."
"ילדה בת שנתיים תישאר עם אותו שם בכל גיל. השמות שלנו לא נעשים קטנים עלינו, לילי בלום."
"לרוע מזלי," אני אומרת. "ואם זה לא מספיק גרוע, אני ממש אוהבת גינון. אני אוהבת פרחים. צמחים. לגדל דברים. זה הקטע שלי. תמיד חלמתי לפתוח חנות פרחים, אבל אני חוששת שאנשים לא יחשבו שהתשוקה שלי לתחום היתה אותנטית. הם יחשבו שאני מנסה לעשות כסף על השם של עצמי, ושחנות פרחים זה לא באמת החלום שלי."
"אולי," הוא אומר. "זה באמת משנה?"
"לא." אני מגלה שאני לוחשת בשקט, "לילי בלום'ס." אני רואה שהוא מחייך חיוך קטן. "זה באמת שם דגול לבעלת חנות פרחים. אבל יש לי תואר שני במִנהל עסקים. זאת תהיה ירידה ברמה, לא? אני עובדת בפירמת השיווק הכי גדולה בבוסטון."
"להיות בעלת עסק משלך זאת לא שום ירידה ברמה," הוא אומר.
אני מרימה גבה. "אלא אם כן הוא כושל."
הוא מהנהן בהסכמה. "במקרה כזה כן," הוא אומר. "אז מה השם האמצעי שלך, לילי בלום?"
אני נאנקת, והוא מזדקף.
"מה, זה עוד מידרדר?"
אני שומטת את הראש בין הידיים ומהנהנת.
"רוז?"
אני מנידה את ראשי. "עוד יותר גרוע."
"ויולט?"
"הלוואי." אני מעווה פנים וממלמלת, "בלוסום."2
רגע של שתיקה. "לעזאזל," הוא אומר בשקט.
"כן. זה היה שם המשפחה של אמא שלי לפני הנישואים, וההורים שלי חשבו שהעובדה שיש להם שמות משפחה נרדפים היא מין סימן. אז כשאני נולדתי, ברור שהדבר הראשון שהם חשבו עליו הוא פרח."
"ההורים שלך הם כנראה ממש חארות."
אחד מהם. אחד מהם היה. "אבא שלי מת השבוע."
הוא שולח אלי מבט. "ניסיון יפה. אבל לא האמנתי."
"אני רצינית. בגלל זה עליתי לפה הלילה. אני חושבת שפשוט רציתי לבכות כמו שצריך."
הוא נועץ בי מבט חשדני לרגע בניסיון לוודא שאני לא צוחקת עליו. הוא לא מתנצל על חוסר ההבנה. במקום זאת, המבט שלו נעשה מסוקרן קצת יותר, כאילו העניין שלו בי כן. "הייתם קרובים?"
שאלה קשה. אני מניחה סנטר על הידיים ושוב משקיפה למטה, לרחוב. "לא יודעת," אני אומרת ומושכת בכתפיים. "בתור הבת שלו, אהבתי אותו. בתור בן אדם, שנאתי אותו."
אני מרגישה איך הוא מסתכל עלי לרגע ואז אומר, "זה מוצא חן בעיני. הכנות שלך."
הכנות שלי מוצאת חן בעיניו. נדמה לי שאני מסמיקה.
שנינו שוב משתתקים לזמן־מה, ואז הוא אומר, "את מצטערת לפעמים שאנשים לא יותר שקופים?"
"באיזה מובן?"
הוא מקלף פיסת טיח באגודל עד שהיא ניתקת מהקיר. הוא מעיף אותה אל מעבר לשפת הגג. "אני מרגיש כאילו כולם מזייפים את מי שהם באמת, כשבעצם בעומק כולנו דפוקים באותה מידה. פשוט כמה מאיתנו מסתירים את זה יותר טוב מהאחרים."
או שהגראס מתחיל לעבוד, או שהוא בחור שממש יודע את נפש האדם. כך או כך, מבחינתי זה מאה אחוז. השיחות האהובות עלי הן כאלה שאין בהן תשובות של ממש.
"אני לא חושבת שזה דבר שלילי, להישמר קצת," אני אומרת. "אמיתות עירומות הן לא תמיד דבר נעים לעין."
הוא מביט בי לרגע. "אמיתות עירומות," הוא חוזר. "מוצא חן בעיני." הוא מסתובב וניגש לאמצע הגג. הוא מסדר את המשענת של אחד הכיסאות שמאחורי ומתיישב. זה כיסא נוח מהסוג ששוכבים עליו, אז הוא שם ידיים מאחורי הראש ומביט אל השמים. אני תופסת את הכיסא שלידו ומסדרת אותו באותה זווית.
"ספרי לי אמת עירומה, לילי."
"באיזה תחום?"
הוא מושך בכתפיים. "לא יודע. משהו שאת לא גאה בו. משהו שיגרום לי להרגיש קצת פחות דפוק מבפנים."
הוא מביט מעלה, לשמים, וממתין לתשובה שלי. העיניים שלי מתחקות אחר קו הלסת שלו, עיקול הלחיים, קו המתאר של השפתיים. הגבות שלו מתכווצות זו אל זו. הוא חושב. אני לא מבינה למה, אבל נראה שהוא צריך לדבר. אני חושבת על השאלה שלו ומנסה למצוא תשובה כנה. כשאני מוצאת כזאת, אני מסיטה את המבט שלי ממנו ושוב מרימה מבט אל השמים.
"אבא שלי היה אלים. לא כלפַּי — כלפי אמא שלי. לפעמים, כשהם רבו, הוא היה מתרגז כל כך שהוא היה מרביץ לה. כשזה קרה, הוא היה מקדיש שבוע־שבועיים לפצות אותה. הוא היה קונה לה פרחים או מוציא אותנו לאכול איפשהו נחמד וככה. לפעמים הוא היה קונה לי דברים, כי הוא ידע שאני שונאת שהם רבים. כשהייתי ילדה, גיליתי שאני מחכה ללילות שהם רבים. כי ידעתי שאם הוא ירביץ לה, אחר כך יהיו שבועיים נהדרים." אני עוצרת. אני לא בטוחה שהודיתי בזה אפילו בפני עצמי. "ברור שאם זה היה בשליטתי, הוא אף פעם לא היה מניח עליה אצבע. אבל האלימות היתה חלק בלתי נפרד מהנישואים שלהם, ומבחינתנו זה נהיה נורמלי. כשהייתי יותר גדולה, הבנתי שעצם העובדה שאני לא עושה שום דבר בעניין עושה אותי אשמה לא פחות. רוב החיים שנאתי אותו על זה שהוא כזה איש רע, אבל אני לא בטוחה שאני הרבה יותר טובה ממנו. אולי שנינו אנשים רעים."
רייל מביט בי בארשת קשובה. "לילי," הוא אומר בתוקף, "אין דבר כזה, אנשים רעים. כולנו רק אנשים שלפעמים עושים דברים רעים."
אני פותחת פה כדי להגיב, אבל המילים שלו משאירות אותי דוממת. כולנו רק אנשים שלפעמים עושים דברים רעים. כנראה יש בזה משהו. אף אחד לא רק רע ואף אחד לא רק טוב. פשוט יש כאלה שצריכים להתאמץ יותר כדי לכבוש את הרע.
"תורך," אני אומרת לו.
אם לשפוט לפי התגובה שלו, נראה לי שהוא לא רוצה לשחק במשחק של עצמו. הוא נאנח אנחה עמוקה ומעביר יד בשיער. הוא פותח את הפה, אבל אז סוגר אותו. הוא חושב על זה קצת ובסוף אומר, "הלילה ראיתי ילד קטן מת." הקול שלו עצוב. "הוא היה רק בן חמש. הוא ואחיו הקטן מצאו אקדח בחדר השינה של ההורים. האח הקטן החזיק אותו, והוא פלט כדור בטעות."
הבטן שלי מתהפכת. נראה לי שזה קצת יותר מדי אמת מבחינתי.
"עד שהוא הגיע לחדר הניתוח, כבר לא היה מה לעשות. כל מי שהיה בסביבה — אחיות, רופאים אחרים — כולם כל כך ריחמו על המשפחה. 'ההורים המסכנים,' ככה הם אמרו. אבל כשהייתי צריך לצאת לחדר ההמתנה ולהגיד להורים האלה שהילד שלהם לא שרד, לא ריחמתי עליהם אפילו טיפה. רציתי שהם יסבלו. רציתי שהם ירגישו כל גרם מהטמטום שבגללו הם השאירו אקדח טעון בְּמקום ששני ילדים תמימים יכלו להגיע אליו. רציתי שהם ידעו שהם לא רק איבדו ילד, הם גם הרסו את כל החיים של הילד שלחץ בטעות על ההדק."
אלוהים אדירים! לא הייתי מוכנה למשהו כל כך כבד.
אני לא יכולה אפילו להעלות על הדעת איך משפחה יכולה להמשיך אחרי דבר כזה. "האח המסכן," אני אומרת. "אני לא יכולה לתאר לעצמי מה זה יעשה לו — לראות דבר כזה."
רייל מבריש משהו מעל מכנסי הג'ינס שלו, ליד הברך. "זה יהרוס אותו לכל החיים, זה מה שזה יעשה לו."
אני פונה להביט בו ומניחה את הראש על היד. "זה קשה? לראות דברים כאלה כל יום?"
הוא מניד את ראשו קלות. "זה אמור להיות הרבה יותר קשה, אבל ככל שאני מבלה יותר ליד המוות, ככה הוא פשוט נעשה חלק מהחיים. אני לא בטוח מה דעתי בעניין." הוא שוב יוצר איתי קשר עין. "תני לי עוד אחת," הוא אומר. "אני מרגיש כאילו שלי היתה קצת יותר מעוותת משלך."
אני בספק, אבל אני מספרת לו על הדבר המעוות שעשיתי רק לפני שתים־עשרה שעות.
"לפני יומיים אמא שלי שאלה אם אני מוכנה לשאת את ההספד היום, בהלוויה של אבא שלי. אמרתי לה שלא נוח לי עם זה — שאולי אני אבכה כל כך שלא אצליח לדבר מול אנשים — אבל שיקרתי. פשוט לא רציתי לעשות את זה, כי חשבתי שהספדים צריכים לשאת אנשים שכיבדו את מי שמת. ולא היה לי יותר מדי כבוד לאבא שלי."
"ועשית את זה?"
אני מהנהנת. "כן. הבוקר." אני מזדקפת בכיסא ומכנסת רגליים תחתי כשאני מסתובבת אליו. "רוצה לשמוע?"
הוא מחייך. "בטח."
אני משכלת ידיים בחיקי ונושפת. "לא היה לי מושג מה להגיד. בערך שעה לפני ההלוויה אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לעשות את זה. היא אמרה שזה פשוט, ושאבא שלי היה רוצה שאני אעשה את זה. היא אמרה שאני בסך הכול צריכה לעלות לדוכן ולהגיד חמישה דברים טובים על אבא שלי. אז... זה מה שעשיתי."
רייל מתרומם על המרפק ונראה מתעניין עוד יותר. הפנים שלי מבהירות לו שזה עוד מידרדר. "אוי, לא, לילי. מה עשית?"
"הנה. תן לי לשחזר לך." אני קמה וניגשת אל הצד השני של הכיסא. אני עומדת זקופה ומעמידה פנים שאני מביטה על החדר המלא אדם שמולו התייצבתי בבוקר. אני מכחכחת בגרון.
"שלום. שמי לילי בלום, אני בתו של המנוח, אנדרו בלום. תודה שהצטרפתם אלינו כאן היום להתאבל עליו. רציתי שנקדיש רגע כדי לחלוק כבוד לחייו, ולשם כך אחלוק איתכם חמישה דברים טובים על אבא שלי. הדבר הראשון..."
אני משפילה מבט אל רייל ומושכת בכתפיים. "זהו."
הוא מזדקף בכיסא. "מה זאת אומרת?"
אני מתיישבת בכיסא ושוב נשכבת. "עמדתי שם שתי דקות ולא הוספתי מילה. לא הצלחתי לחשוב על דבר טוב אחד להגיד על האיש הזה — אז רק הסתכלתי על כולם, עד שאמא שלי הבינה מה אני עושה ושלחה את דוד שלי להוריד אותי מהדוכן."
רייל מטה את ראשו. "את צוחקת עלי? נשאת אנטי־הספד בהלוויה של אבא שלך?"
אני מהנהנת. "אני לא גאה בזה. לפחות נדמה לי שלא. זאת אומרת, אם זה היה תלוי בי, הוא היה בן אדם הרבה יותר טוב, ואני הייתי עומדת שם ומדברת שעה."
רייל שב ונשכב. "וואו," הוא אומר ומניד בראשו. "את סוג של הגיבורה שלי. קטלת מישהו מת."
"זה ממש היה בטעם רע."
"כן, נו. האמת העירומה לא נעימה."
אני צוחקת. "תורך."
"אין לי שום דבר שיתעלה על זה," הוא אומר.
"אני בטוחה שיש לך לפחות מועמד."
"אני בכלל לא בטוח."
אני מגלגלת עיניים. "בטח שכן. אל תיתן לי להרגיש כאילו אני הבן אדם הגרוע מבין שנינו. ספר לי על המחשבה האחרונה שחשבת שרוב האנשים לא היו אומרים אותה בקול."
הוא מניח ידיים מאחורי הראש ומסתכל לי ישר בעיניים. "אני רוצה לזיין אותך."
הפה שלי נפתח. אני סוגרת אותו.
נדמה לי שנשארתי בלי מילים.
הוא שולח אלי מבט תם. "ביקשת את המחשבה האחרונה שלי וקיבלת. את יפהפייה. אני גבר. אם היית בעניין של סטוצים, הייתי יורד איתך לחדר השינה שלי ומזיין אותך."
אני אפילו לא מצליחה להסתכל עליו. ההצהרה הזאת גורמת לי להרגיש כל מיני דברים בבת אחת.
"טוב, אני לא בקטע של סטוצים."
"תיארתי לעצמי," הוא אומר. "תורך."
הוא כזה אדיש; הוא מתנהג כאילו לא הכה אותי בהלם ובאלם.
"עכשיו אני צריכה דקה להתאפס על עצמי," אני אומרת וצוחקת. אני מנסה לחשוב על משהו שיהיה טיפה מזעזע, אבל לא מצליחה להתמודד עם העובדה שהוא בדיוק אמר את זה. בקול. אולי כי הוא נוירוכירורג, ובחיים לא תיארתי לעצמי שמישהו כל כך משכיל יגיד "לזיין" באופן כל כך אגבי.
אני מתאפסת... במידה מסוימת... ואז אומרת, "טוב. אם כבר הגענו לנושא הזה... הבחור הראשון ששכבתי איתו היה הומלס."
הוא מזדקף ומסתכל עלי. "טוב, אם זה הסיפור, אני צריך עוד פרטים."
אני פושטת יד ומניחה עליה את הראש. "גדלתי במיין. גרנו בשכונה לא רעה, אבל הרחוב שמאחורי הבית שלנו לא היה משהו. הבית שצמוד לחצר האחורית שלנו היה מיועד להריסה, ולידו היו שני מגרשים ריקים. התיידדתי עם בחור אחד, אטלס, שגר בבית מיועד להריסה. רק אני ידעתי שהוא גר שם. הייתי מביאה לו אוכל ובגדים וכאלה. עד שאבא שלי גילה."
"מה הוא עשה?"
אני חושקת שיניים. לא יודעת למה העליתי את הנושא, הרי אני עדיין מכריחה את עצמי לא לחשוב על זה כל יום. "הוא החטיף לו." עירומה מכפי שאני עכשיו אני כבר לא רוצה להיות בהקשר הזה. "תורך."
לרגע הוא מביט בי בשתיקה, כאילו ברור לו שזה לא כל הסיפור. אבל אז הוא מנתק קשר עין. "המחשבה על נישואים דוחה אותי," הוא אומר. "אני כמעט בן שלושים, ואין לי שום חשק להתחתן. אני בעיקר לא רוצה ילדים. הדבר היחיד שאני רוצה מהחיים זה הצלחה. המון הצלחה. אבל אם אני מודה בזה בקול לפני מישהו, זה נשמע יהיר."
"הצלחה מקצועית? או מעמד חברתי?"
"גם וגם," הוא אומר. "לעשות ילדים כל אחד יכול. להתחתן כל אחד יכול. אבל לא כל אחד יכול להיות נוירוכירורג. ואני מאוד גאה בזה. ואני לא רוצה להיות רק נוירוכירורג מעולה. אני רוצה להיות הכי טוב בתחום."
"צודק. זה באמת נשמע יהיר."
הוא מחייך. "אמא שלי חוששת שאני מבזבז לעצמי את החיים כי אני לא עושה כלום חוץ מלעבוד."
"אתה נוירוכירורג, ואמא שלך מאוכזבת ממך?" אני צוחקת. "אלוהים אדירים, זה פשוט מטורף. יש בכלל הורים ששמחים בילדים שלהם? מגיע השלב שהם פשוט מרוצים מהם?"
הוא מניד בראשו. "לא מהילדים שהיו יכולים להיות לי. לרוב האנשים אין מוטיבציה כמו שלי, ככה שמבחינתם הכישלון מובטח. ובגלל זה לא יהיו לי ילדים."
"למען האמת, זאת החלטה מכובדת בעיני, רייל. הרבה אנשים לא מוכנים להודות שהם אנוכיים מדי בשביל לעשות ילדים."
הוא מנענע את ראשו. "אוי, אני ממש יותר מדי אנוכי בשביל לעשות ילדים. ואני בטח יותר מדי אנוכי למערכת יחסים."
"אז איך אתה נמנע מזה? פשוט לא יוצא לדייטים?"
מבטו ננעץ בי, ועל פניו עולה חיוך דק. "כשיש לי זמן לזה, יש בחורות שמספקות את הצרכים האלה. בתחום הזה לא חסר לי כלום, אם זה מה שאת שואלת. אבל אהבה אף פעם לא היתה הקטע שלי. מבחינתי היא בעיקר עול."
הלוואי שיכולתי לחשוב על אהבה ככה. החיים שלי היו פי מיליון יותר קלים. "אני מקנאה בך. לי נדמה שאיפשהו בעולם מסתובב הגבר המושלם בשבילי. אני מותשת בקלות, כי אף אחד לא עומד בסטנדרטים שלי. אני מרגישה כאילו אני בחיפוש אינסופי אחרי הגביע הקדוש."
"כדאי לך לנסות את השיטה שלי," הוא אומר.
"זאת אומרת?"
"סטוצים," הוא מרים גבה כאילו מדובר בהזמנה.
מזל שחשוך, כי הפנים שלי בוערות. "בחיים לא הייתי שוכבת עם מישהו אם הייתי חושבת שזה לא יתקדם לשום מקום." אני אומרת את זה בקול, אבל כשהמילים ממוענות אליו, הן לא נשמעות משכנעות במיוחד.
הוא שואף ארוכות ולאט ואז נשכב על הגב. "לא בחורה כזאת, מה?" הוא אומר ושמץ אכזבה ניכר בקולו.
אני מזדהה עם האכזבה שלו. אני בכלל לא בטוחה שהייתי מסרבת אם היה מנסה משהו, אבל יכול להיות שברגע זה סיכלתי את האפשרות.
"אז לא היית שוכבת עם מישהו שרק פגשת..." מבטו שוב פוגש במבטי. "כמה רחוק היית הולכת בדיוק?"
אין לי תשובה. אני מתגלגלת על הגב, כי כשהוא מסתכל עלי ככה, אני נוטה לבחון מחדש את עמדתי לגבי סטוצים. אולי אין לי משהו ממש עקרוני נגדם. אולי פשוט עדיין לא קיבלתי הצעה מתאימה ממישהו שבשבילו הייתי שוקלת את העניין.
עד לרגע זה. נדמה לי. הוא בכלל מציע? פשוט אין לי שום כישרון לפלרטוטים.
הוא מושיט יד ותופס את שפת הכיסא שלי. בתנועה מהירה אחת, במאמץ בלתי ניכר בעליל, הוא מושך את הכיסא שלי אליו עד שהוא מתנגש בכיסא שלו.
כל הגוף שלי נדרך. הוא כל כך קרוב, שאני יכולה להרגיש את חום הנשימה שלו באוויר הקר. אם אני אסתכל עליו, הפנים שלו יהיו במרחק סנטימטרים משלי. אני מסרבת להסתכל עליו, כי אז הוא בטח ינשק אותי ואני ממש לא יודעת שום דבר על הבחור הזה חוץ מאשר כמה אמיתות עירומות. אבל המצפון שלי נשאר נקי לגמרי כשהוא מניח יד כבדה על הבטן שלי.
"כמה רחוק היית הולכת, לילי?" הקול שלו דקדנטי. רך. הוא מגיע לי ישר עד בהונות הרגליים.
"לא יודעת," אני לוחשת.
האצבעות שלו מתחילות לזחול על שולי החולצה שלי. הוא מתחיל למשוך אותם למעלה לאט עד שטיפונת מהבטן שלי נחשפת. "הו, אלוהים," אני לוחשת ומרגישה את החום הבוקע מהיד שלו כשהיא מחליקה במעלה הבטן שלי.
בעל כורחי ממש אני מסתובבת אליו, והמבט שיש לו בעיניים תופס אותי לגמרי. הוא נראה מלא תקווה ורעָב וביטחון עצמי מוחלט. הוא נועץ שיניים בשפתו התחתונה בעוד היד שלו ממשיכה בדרכה הרומזנית במעלה החולצה שלי. אני יודעת שהוא יכול להרגיש את הלב שלי משתולל בתוך החזה. לעזאזל, הוא בטח יכול לשמוע אותו.
"יותר מדי?" הוא שואל.
אני לא יודעת מאיפה בא הצד הזה שלי, אבל אני מנידה את ראשי לשלילה ואומרת, "ממש לא."
הוא מחייך, ואצבעותיו מרחפות על תחתית החזייה שלי ונושקות בעדינות לעור שלי, שמצטמרר.
בו ברגע שהעפעפיים שלי נעצמים, צלצול חד מפלח את האוויר. היד שלו מתאבנת כששנינו מבינים שמדובר בטלפון. שלו.
הוא שומט את המצח אל הכתף שלי. "לעזאזל."
אני מזדעפת כשהיד שלו מחליקה החוצה מהחולצה שלי. הוא מגשש בכיס בחיפוש אחר הטלפון, קם ומתרחק ממני כמה מטרים כדי לענות.
"דוקטור קינקייד," הוא אומר. הוא מאזין ברוב קשב, ידו על העורף. "מה עם רוברטס? אני אפילו לא אמור להיות כונן עכשיו." עוד שתיקה ואחריה, "כן, תנו לי עשר דקות. אני בדרך."
הוא מנתק ומחזיר את הטלפון אל הכיס. הוא נראה קצת מאוכזב כשהוא מסתובב אלי. הוא מצביע על הדלת אל חדר המדרגות. "אני חייב ל..."
אני מהנהנת. "זה בסדר גמור."
הוא מביט בי לרגע ואז זוקר אצבע. "אל תזוזי," הוא אומר ושולף שוב את הטלפון. הוא מתקרב ומרים אותו כאילו הוא עומד לצלם אותי. אני כמעט מתנגדת, אבל אפילו לא יודעת למה. אני לבושה לגמרי. אני רק לא מרגישה ככה משום־מה.
הוא מצלם אותי שכובה בכיסא נוח עם הידיים נינוחות מאחורי הראש. אין לי מושג מה הוא מתכוון לעשות בתמונה הזאת, אבל מוצא חן בעיני שהוא צילם אותה. מוצא חן בעיני שהוא רצה לזכור איך אני נראית אף על פי שהוא יודע שלא יראה אותי שוב.
במשך כמה שניות הוא מביט בתמונה שעל המסך ומחייך. אני כמעט מתפתה לצלם אותו בחזרה, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה מזכרת ממישהו שלא אראה שוב. המחשבה קצת מדכאת.
"היה נחמד להכיר אותך, לילי בלום. אני מקווה שבניגוד לרוב החלומות, את החלומות שלך באמת תגשימי."
אני מחייכת. הוא מעציב ומבלבל אותי במידה שווה. לא נראה לי שביליתי אי־פעם עם מישהו כמוהו — מישהו עם חיים ומדרגת מס שונים בתכלית. וזו כנראה גם הפעם האחרונה. אבל אני מופתעת לטובה לגלות שאנחנו לא כל כך שונים.
ובזאת עמדתי על טעותי.
לרגע הוא משפיל מבט אל כפות רגליו ועומד במין תנוחה מהוססת. כאילו הוא מתלבט בין הרצון לומר לי עוד משהו ובין הצורך ללכת. הוא מביט בי פעם אחת אחרונה — והפעם הפנים שלו אינן פני פוקר. אני רואה את האכזבה ניכרת בקו הפה, ואז הוא מסתובב והולך. הוא פותח את הדלת, ואני שומעת את הצעדים שלו נמוגים כשהוא ממהר במורד המדרגות. אני שוב לבד על הגג, אבל מופתעת לגלות שהפעם זה קצת מעציב אותי.
1 לילי, באנגלית, פירושו חבצלת — ובלום פירושו פריחה (כל הערות השוליים מאת המתרגם).
2 בלוסום, באנגלית, פירושו פריחה.