עולם הרוחות של שמעון מאגוס
לנילי גיבורת חיי
תהי מחברת זו לפה לאותם אנשים
שחלפו מן העולם על שמחתם ועל ייסוריהם.
כלום מכיר אני איש זה, הסובב ופנסו בידו, בולש באזורים אפלים במוחי? מיהו, אוב של זמן או ארכיאולוג של תודעה? כמו בזרקורים שסורקים מסביב לבית-כלא בעת לילה, תודעתי מוארת ועוטה חשיכה לסירוגין. בעל פחדים אני שמא יימלט מזיכרוני דבר, כאותו אדם הכונס עיתונים בלא סוף ואינו משליך את הראשונים, מחמת האשליה שמא יש בתוכם פיסת מידע שיכולה לגאול אותו, עד אשר צבירי העיתונים קוברים אותו בביתו.
כל המראות ברוחי הִנם רצוצים ומצויים באנדרלמוסיה, ואני מתייגע להכניס סדר כלשהו במחשבותי. זמני המאורעות נתערבבו לי, אין מוקדם ואין מאוחר. האם תעלה תמונה מאיחוי אותם רסיסי זיכרון, ואם תרצד בבואה כלשהי על פני מֵי נשייה אלה, איך אדע כי זיכרוני אינו אלא מהתל בי? ושמא איני אלא כאותו צייר רדוף רוחַ-מַדוּחים המתעקש לצייר דיוקן של אוויר?
נזכר אני בכד חרס עתיק שהיה שייך לחמי ונשבר לעשרות חלקים וחשבתי לשחזרו בדבק חרסים מעשה ארכיאולוג. את שבריו שמרתי תקופה ארוכה בשקית ניילון וכשעברתי דירה נואשתי והשלכתיה.
אני מנסה למצוא קשרים בתוך הכאוס הפרוש לפני, אבל הכאוס הוא כאוס לא מחמת עצמו, אלא מחמת תודעתי. להסיע את האבנים ביקשתי, את עפר השכחה להסיר מעל המאורעות, לסדר את הקורות במשך הזמן ואת הקרעים ביניהם לאחות. אחר באתי אל חדרי ואסגור את הדלת בעד האותיות ובעדי, פי שמתי על פיהן, עינַי על עיניהן וכפותַי על כפותיהן, עליהן אגהר עד אשר יֵחמו ותבער בקרבן אש אוכלת אותי והיו לאותיות פורחות בתוך החשמל.
מוכה תימהון רואה אני דמויות מעולם שחלף מתעטשות וקמות ממִשכבן.
כבר הזהירו רבותינו: 'כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור…'[1]
ותמהו: 'וכי למה לא יסתכל מה לפנים ומה שהיה?'
אמרו: 'משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטירין גדולין על האשפה. הלכו ובנו לו. אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה.'
גם ארמונו הנפלא של הבורא נוסד על גבי אשפה, ואני אביאכם בסוד צמיחת האשפה לפלטירין.
