חלק בעולם

פרק ראשון

 

 

"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.

שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל

לעולם ועד" (מן התפילה)

 

 

א

בריסטול כתום שכתובים עליו חודשי השנה, מתשרי ועד אלול, היה תלוי עקום מעל הלוח. כל חודש והמזל שלו. הכרתי את הציורים מצוין. בכל פעם שחלמתי באמצע השיעור העיניים שלי היו נודדות לבריסטול. את חודש אייר ומזל שור אהבתי במיוחד כי זה החודש שיש לי בו יום הולדת. הפעמון צלצל ושיעור תורה נגמר. המורה אסף את החפצים שלו ואנחנו נעמדנו עד שיצא מהכיתה. כשהתיישבנו נטע סגרה את הדלת ונעמדה ליד השולחן. יש לה שיער בלונדיני חלק וארוך, עיניים אפורות ואף קטן. היא החברה הכי טובה שלי, היא תלמידה מצטיינת והיא האשכנזייה היחידה בכיתה. בנות, תקשיבו, היא אמרה. בעוד שבועיים יש למורה אסתר יום הולדת וחשבנו, אני ועוד כמה בנות, שכדאי לקנות לה מתנה. מי שרוצה להשתתף שתרים את היד. כל הבנות הרימו את היד חוץ מניקול, שהגיעה אלינו בתחילת השנה מבית ספר "ארזים". היא נשארה שתי כיתות והיתה צריכה להיות עכשיו בכיתה ז'. עד שהיא הגיעה הייתי הכי גבוהה בכיתה. אבל היא ממש ענקית ומאוד ענייה ואף פעם לא משתתפת בשום מתנה. נטע הסתכלה על כל הידיים המורמות והתעלמה מהיד של ניקול, ששייפה ציפורניים עם לק ורוד.

מי רוצה להתנדב לאסוף את הכסף? אני חושבת שחמישה שקלים לכל אחת זה סכום מתאים. הרמתי את היד. גם לימור תורג'מן הרימה. נטע בחרה בי. אז לא לשכוח להביא בימים הקרובים חמישה שקלים. אחרי שנאסוף את הכסף ניפגש כולנו במרכז ונחליט יחד מה לקנות למורה.

שמחתי שנבחרתי ותכננתי לשמור את הכסף בקלמר הג'ינס שלי. יצאתי מבית הספר והתחלתי לצעוד הביתה. השמש היתה נעימה וריח מתוק של פרחי יערת דבש מילא את האוויר.

בימים הבאים הבנות התחילו להביא את הכסף. כל אחת והחמישה שקלים שלה. מהר מאוד התמלא קלמר הג'ינס בשטרות ולוי אשכול הציץ אלי מכל פינה. בהתחלה לקחתי רק את החמישה שקלים שאני הבאתי. אמרתי לעצמי שאחזיר את הכסף מדמי הכיס שאקבל ביום שישי. קניתי ביסלי בצל, פסק זמן ובזוקה. למחרת נשארתי בבית הספר אחרי הלימודים עם לימור, חגית ואורלי, וקניתי לכולן ממתקים. לימור שאלה אותי, מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף. יש לי, עניתי לה, והיא הביטה בי בקנאה. בימים הבאים שתים־עשרה בנות מתוך עשרים וחמש הביאו כסף, אבל בקלמר הג'ינס היו עשרים שקלים בלבד.

בסוף שיעור דינים נטע שוב קמה ואמרה, ביום ראשון הקרוב ניפגש במרכז בשעה ארבע וחצי ונבחר את המתנה. מי שעוד לא נתנה כסף יש לכן עד יום שישי, אז אל תשכחו להביא, שנוכל לקנות למורה מתנה יפה. ביום רביעי שבע בנות נוספות הביאו. בדרך הביתה קניתי לי ולאורלי פלאפל ושתייה. אחר הצהריים הלכתי עם תמר, אחותי הקטנה, למרכז, וקניתי לה ארנבון לבן שמחזיק תוף ומקיש עליו כשלוחצים לו על הידיים. ביום חמישי עוד ארבע בנות נזכרו להביא. נטע אמרה לי בחיוך, אני מקווה שאת שומרת טוב על הכסף. בטח, אמרתי. ביום שישי עוד בת אחת הביאה. קרן, ורד וניקול לא הביאו בכלל. ידעתי שהן לא יביאו. הן היו הכי עניות בכיתה. אמא של ורד מנקה בתים ואמא של קרן מנקה בעירייה. לניקול אין אמא.

ארבע שעות לפני כניסת השבת הלכתי למרכז וקניתי לאמא זר פרחים ולאבא שוקולד עם אגוזים כמו שהוא אוהב. אמא ואבא שמחו וחיבקו אותי. איך היה לך כסף לזה? אמא שאלה אותי בחיוך חשדני. חסכתי מהדמי כיס, שיקרתי. כל הכבוד, הם אמרו. לעצמי קניתי שקית מלאה בממתקים והחבאתי אותה עמוק במגירה של הגרביים.

להפתעתי, ורד וקרן הביאו ביום ראשון כל אחת חמישה שקלים. ורד אמרה שהיא לא מבינה למה צריך לשלם כל כך הרבה כסף. לדוד שלה יש חנות תכשיטים במרכז והוא יכול לעשות לנו הנחה. אמרתי לה שאני לא חושבת שהבנות רוצות לקנות למורה אסתר תכשיט. היא עיקמה את הפרצוף. נטע הזכירה לכולן שבשעה ארבע וחצי ניפגש במרכז ליד החנות של מארק. ביציאה מבית הספר נטע שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא אלי ושנלך יחד למרכז. נוכל להסתכל לפני כולן על כל הדברים היפים בחנות וכשהבנות יגיעו נגיד להן איזה מתנה כדאי לקנות. אמרתי לה שאני לא יכולה להביא חברות הביתה בלי לשאול את אמא שלי מראש. באמת? לאמא שלי זה בכלל לא משנה, היא אמרה באטיות, בוחנת את פרצופי הבנות. אחרי רגע היא שאלה את שירה אם היא רוצה שהיא תבוא אליה. שירה קפצה משמחה.

הגעתי הביתה והתחלתי לחשוב מה אני עושה. אמא לא היתה בבית, אבל התיק שלה היה שם, תלוי על המתלה השחור בכניסה. חיפשתי בו כסף אבל לא מצאתי כלום, רק פנקס צ'קים מקומט ומטבע עטוף נייר כסף שפעם אמא אמרה לי שזה קמע מבורך.

סבתא שלי, שקוראים לה מֶמֶה, קיפלה כביסה בחדר. התיישבתי לידה ועזרתי לה לקפל את הדברים הקטנים. גרביים, תחתונים, גופיות. כל הכבוד, היא אמרה לי. את ילדה טובה. השעה היתה שלוש וחצי. עוד חצי שעה אני צריכה לצאת למרכז. שאלתי את מֶמֶה אם יש לה קצת כסף לתת לי. כסף? היא שאלה אותי, בשביל מה את צריכה כסף?

אני עוזרת לילדה אחת ענייה לקנות ספר, אמרתי. תביאי לי את התיק שלי. קיוויתי שהיא תיתן לי לפחות עשרים שקלים, אבל היא הגישה לי שטר בוהק של חמישה שקלים. תעזרי לה, היא אמרה לי, זה חשוב.

יצאתי מהבית והתחלתי לצעוד לכיוון המרכז. בדרך עברתי ליד הקיוסק של פחימה. התחשק לי משהו מתוק וחשבתי לעצמי שגם ככה בזבזתי את רוב הכסף. קניתי ארטיק טרמפ. זה ארטיק חדש, בטעם וניל עם נוגט ואגוזים. פחימה החזיר לי עודף ועכשיו נותרו בקלמר הג'ינס חמישה־עשר שקלים וחצי. הגעתי למרכז וראיתי שרוב הבנות כבר הגיעו. נטע רצה לקראתי נרגשת. יש בחנות של מארק מנורת לילה עם פרווה סגולה שנראה לי שהמורה ממש תאהב. היא עולה שישים שקלים. יש גם דובי גדול ויפה שעולה חמישים שקלים וכרטיס ברכה מנגן עולה עשרה שקלים. בסך הכול מאה ועשרים שקלים. אנחנו עשרים וחמש בנות בכיתה וניקול לא שילמה, נכון? היא שאלה אותי בלחש. סימנתי לה לא עם הראש. אז איפה הכסף? התחלתי להוציא שטר אחד של חמישה שקלים ועוד אחד ועוד אחד ואז הוצאתי את החצי שקל. ענבר צחקה. מה את עוברת לקטנים, היא אמרה, קודם תגמרי עם כל השטרות. אני לא יודעת... התחלתי לגמגם. נראה לי שהשארתי את שאר הכסף בבית. בבית? מה זאת אומרת בבית? הבנות היו המומות. אבל ידעת שאנחנו נפגשות היום. ולמה יש לך חצי שקל אם כל אחת הביאה חמישה שקלים, לימור שאלה. אני לא יודעת... אני מצטערת... רגע, תנו לי להתקשר לאמא שלי. יש למישהי אסימון? ענבר הוציאה את האסימון שהיה קשור לשרוכים של נעלי הספורט שלה ונתנה לי אותו בחוסר חשק. הלכתי לטלפון הציבורי וכל הבנות נעמדו סביבי. הן רצו להקשיב לשיחה. הלו אמא? אני על אסימון. זכרתי שזה מה שאחיות שלי אומרות כשהן מתקשרות מהאולפנה. הן תמיד אומרות ״אני על אסימון״, ואז השיחה מאוד קצרה כי האסימון נופל מהר.

אמא, ראית אולי את הכסף שאספתי למתנה של המורה?

על מה את מדברת? איזה כסף? אני לא מבינה.

עשיתי את עצמי לא שומעת והמשכתי לדבר כאילו אין אף אחד מהצד השני. אהה יופי, זה על השולחן? טוב. אני אבוא לקחת את זה.

מה? על מה את מדברת? איפה את בכלל? בואי הביתה מיד.

אז ביי, אמא. תודה.

ביקשתי מהבנות סליחה ואמרתי להן ששאר הכסף, מאה וארבעה שקלים וחצי, נשכח בבית. כל הבנות כעסו ואמרו שאי אפשר לסמוך עלי ושזה לא בסדר. זה ממש גזל, שפרה אמרה. נטע הציעה שכולן יחכו עד שאחזור ואביא את הכסף מהבית, אבל למזלי הרבה בנות אמרו שהן לא יכולות להישאר כי כבר מתחיל להיות מאוחר.

אני מצטערת, מלמלתי. כולן הסתכלו עלי בבוז והתחילו ללכת. ראיתי שגם בנות שבכלל לא היו חברות הלכו יחד והסתודדו.

כל הדרך חזרה בכיתי. ידעתי שמחכה לי חקירה בבית. אמא לא תעזוב אותי עד שתקבל תשובה לשטויות שיצאו לי מהפה בטלפון. ומה אני עושה עם הכסף שאני חייבת לכל הבנות? והמתנה של המורה אסתר? איך עשיתי את זה? אני אוהבת את המורה אסתר. היא המחנכת הכי טובה שהיתה לי אי־פעם. הרגשתי גועל ובחילה וכמעט הקאתי על המדרכה, אבל לא יצא לי כלום. בבית אמא שאלה אותי בכעס מה זה היה ועל איזה כסף דיברתי. סיפרתי לה שאספנו כסף בשביל לקנות מתנה למורה אסתר ושאני הייתי אחראית עליו אבל איבדתי אותו. איבדת?? היא שאגה. מה זאת אומרת איבדת? כמה כסף?

מאה וארבעה שקלים וחצי, עניתי בראש מושפל. אמא שתקה רגע ואז אמרה, אם איבדת זו אשמתך. אבל אמא, מה אני אעשה עכשיו?

זאת בעיה שלך. ממה הסתכלה עלי מהמטבח. מהמבט שלה הבנתי שהיא יודעת בדיוק מה קרה.

למחרת בבוקר הגעתי לבית הספר מבוישת ונבוכה. אף אחת לא דיברה איתי ואפילו לא הסתכלה עלי. אחרי הצלצול נכנסנו לכיתה. המורה אסתר הגיעה וכל הבנות התיישבו. נטע הרימה את היד. כן נטע. המורה, אנחנו רוצות לספר לך משהו שקרה אתמול. המורה אסתר התיישבה ואני התחלתי לרעוד. נטע אמרה שהיא מצטערת שהיא הורסת את ההפתעה, אבל כל הכיתה תכננה לקנות לה מתנה ליום ההולדת. המורה אסתר חייכה בשביעות רצון. נטע סיפרה לה שאני הייתי אחראית על הכסף. היא אפילו אמרה בדיוק כמה כסף כל אחת היתה צריכה להביא. היא סיפרה לה שקבענו להיפגש אתמול במרכז ושהגעתי עם חמישה־עשר שקלים בלבד. היא שכחה את החצי שקל. המורה אסתר שתקה והסתכלה עלי במבט נוקב. יש לך הסבר לזה? היא שאלה אותי. כן, עניתי. הכסף נמצא אצלי בבית, אני פשוט שכחתי להביא חלק ממנו. שכחת להביא? המורה אסתר שאלה. כן, עניתי. אז למה לא הבאת אותו היום? שתקתי. אם שכחת את הכסף בבית, את יכולה להביא אותו היום אחר הצהריים? כן. יופי. אז בואו נקבע שנטע ו... - שירה הרימה את היד - שירה. נטע ושירה יפגשו אותך היום אחר הצהריים ואת תביאי את הכסף. ועכשיו, בנות, תפתחו בבקשה את ספר שמות, פרק ג.

בהפסקה שאלתי את נטע ושירה איפה הן רוצות להיפגש. את תבואי אלינו, שירה אמרה בהתנשאות, בשעה חמש ליד הבית של נטע.

הלכתי הביתה לבד. אף אחת לא היתה מוכנה לדבר איתי או ללכת איתי. חשבתי על כל מה שקרה ולא הצלחתי להבין איך עשיתי מעשה כזה נורא. באמצע הדרך ראיתי את אורלי. בהתחלה היא לא דיברה איתי. אחר כך היא אמרה, את יודעת שהבנות רוצות לעשות עלייך חרם. משכתי בכתפיים. הן אומרות שגנבת את הכסף, שבכלל לא שכחת. לא הגבתי. באמת גנבת? היא שאלה. לא גנבתי, רק שכחתי. אורלי שתקה והתקדמה מהר יותר.

הגעתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות. בעוד שעתיים וחצי אני צריכה להיפגש עם שירה ונטע וקלמר הג'ינס ריק. הבטן כאבה לי ונכנסתי לשירותים שלוש פעמים. בשעה ארבע וחצי התחלתי לצעוד לכיוון שכונת הסביונים. כל הדרך בכיתי ודיברתי עם הקדוש ברוך הוא. נזכרתי בספר ״מעשיהם של צדיקים״. בכל הסיפורים הצדיק פונה לאלוקים בעת צרה ותמיד בסוף קורה נס והוא ניצל. בכיתי והתחננתי שיעזור לי בעבור כל המצוות שעשיתי עד עכשיו. הבטחתי שאם יעזור לי אני אחזור בתשובה ובחיים בחיים לא אגנוב יותר. נשבעתי שאני אהיה ישרה כמו סרגל. יותר מסרגל. אני אסדר את החדר, אהיה אחות טובה ואעזור לאמא בבית. אני אלמד פרשת השבוע, אדע בעל פה כתב רש"י ואתפלל בכוונה גדולה. בבקשה, הקדוש ברוך הוא, בבקשה.

ממש לפני הכניסה לשכונת הסביונים, בדרך לא סלולה ומלאה ברגבי אדמה, החלטתי שכמו הצדיקים, גם אני אוכַל עפר. לקחתי חופן אדמה שהיה מעט לח והכנסתי לפה. היה לזה טעם של חול, אבל זה לא היה מגעיל. מהמדרכה יכולתי לראות ששירה ונטע כבר מחכות למטה בירידה שמובילה לבית של נטע, אבל הן שיחקו גומי ולא ראו אותי.

החלטתי ללכת לבית של דודה שלי ליזה שגרה לא רחוק משם. דודה שלי שמחה מאוד והופתעה שהגעתי לביקור. היא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול משהו ואמרתי שלא. גלידה? לא תודה. עכשיו היא הבינה שמשהו לא בסדר. מה קרה, היא שאלה. כלום, עניתי. הכול בסדר, אבל אני כבר צריכה ללכת. טוב חמודה. תמסרי ד״ש לאחותי, ככה היא קוראת לאמא שלי. יצאתי מהבית שלה בלב כבד ובדיוק כשפתחתי את שער הברזל היא צעקה לי, חכי. בשבוע שעבר יעל עשתה בייביסיטר על נגה ורמי ושכחתי לשלם לה. את יכולה לתת לה? יש כאן מאה עשרים גם על הפעמיים הקודמות. לא האמנתי למשמע אוזני. הלב שלי הלם בחוזקה והרגשתי שעוד שנייה אני מתפוצצת מרוב אושר. בטח. בטח שאני אתן לה, מיד כשהיא תחזור מהאולפנה. תודה חמודה. חיבקתי אותה בחוזקה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית של נטע. ידעתי שאני מאחרת אבל לא היה לי אכפת. שירה ונטע כבר עמדו על המדרכה והביטו בי במבט נוזף. למה איחרת כל כך? זה ממש לא בסדר. אני מצטערת. הנה, כל הכסף כאן. אמרתי לכן שרק שכחתי, נכון? שירה לקחה את הכסף והתחילה לספור. נטע אמרה, תודה, והסתכלה עלי בחיוך סלחני. קחי, יש כאן חמישה־עשר שקלים יותר, שירה אמרה ונטע צעקה, ביי, נתראה מחר. הלב שלי צהל. כל הדרך הביתה אמרתי תודה. תודה תודה תודה תודה לך הקדוש ברוך הוא. ידעתי שאתה קיים. ידעתי שאתה מקשיב. ידעתי שאתה עושה נסים ונפלאות. אני ידעתי. ואל תדאג. אני אשתנה. אני בחיים יותר לא אגנוב ולא אשקר ואני אהיה הילדה הכי טובה בעולם, אתה תראה.

חודש אחרי יום ההולדת של המורה אסתר קיבלנו תעודות. כל התעודה שלי היתה "טוב מאוד". רק בספורט קיבלתי כמעט טוב. בחלק של הערות המחנכת נכתבו בעט כחול שלוש מילים: "עלייך לנהוג ביושר".

 

 

ב

לרב אודי פלג היה רווח עצום בין השיניים ועיניים כחולות יוקדות. הוא לימד אותנו פעם בשבוע, בכל יום חמישי, שיעור תהלים. גם לי היה רווח בין השיניים הקדמיות. ענת אחותי הגדולה אמרה שאין לי מה לדאוג, הוא ילך ויצטמצם. הנה, גם לה היה רווח גדול ועכשיו השיניים הלבנות שלה נראות כאילו הדביקו אותן אחת לשנייה. אבל הרווח שלי לא הצטמצם ועדיין יכולתי להכניס בין השיניים עיפרון צהוב. הרב פלג סיפר לנו שהוא גדל בקיבוץ. פעם הוא לא היה דתי ואפילו לא האמין באלוקים, אבל ברוך השם הוא חזר בתשובה. הוא היה גבוה מאוד והיה לו זקן פרוע. הוא גר בשכונת הסביונים עם אשתו וארבעת ילדיו הקטנים. בשיעורים הוא תמיד היה זועף ולא מרוצה. או שהבנות הרעישו או שהן לא מספיק השתתפו. הרב פלג היה מאדים והתחיל לכעוס. אתן יודעות איזו זכות נפלה בחלקכן? אתן לומדות בבית ספר דתי! הוא רתח, אני לא קיבלתי את המתנה הזאת!

ישבתי ליד אורלי בשורה הראשונה. אהבתי ללמוד תהלים. המילים היו כל כך יפות ועצובות. בכל פרק דוד המלך פונה להקב״ה, אומר לו שהוא גדול וחזק ורחום וחנון ואז מספר כמה קשה לו ומתחנן לעזרה. אבל את הרב פלג הרבה יותר עניין לדבר איתנו על כמה זה נורא להיות חילוני. הוא ירק, נשף, צעק, התאדם והתעצבן. אני יודע מה זה, אני הייתי שם ותאמינו לי אין שם כלום. ריק וחלול. קולנוע, טלוויזיה, ספרים, בתי קפה... הכול הבל הבלים.

לקראת סוף השיעור הוא כבר היה צרוד ולכן ביקש מתמי בן חמו שתמשיך לקרוא בפרק של השבוע. תמי אמרה שהיא לא יכולה לקרוא כי כואב לה הראש. הרב פלג אמר לה, ״החש בראשו יעסוק בתורה״. תמי הסתכלה סביבה במבוכה, היא לא ידעה מה לעשות עם העצה המוזרה שהרב נתן לה, אבל בדיוק אז היה צלצול.

אחרי השיעור כל הבנות צחקו על הרב פלג וחיקו אותו. אורלי אמרה שהוא יכול לגדל זקן עד הברכיים, אבל זה עדיין לא ישנה את העובדה שהוא היה חילוני ובסך הכול חזר בתשובה. תמי, שבכלל לא נראתה סובלת מכאב ראש או מכל כאב אחר, אמרה, מה הקשר, מי שכואב לו הראש שילמד תורה? מה הקשר? וכולן הנהנו בהסכמה וצחקו.

בדרך הביתה שאלתי את אורלי למה היא שונאת את הרב אודי פלג. קודם כול כי הוא אשכנזי, היא אמרה, ודבר שני כי הוא מעצבן עם הנאומים שלו והשיעורים שלו משעממים. לא סיפרתי לאורלי שאני אוהבת את השיעור ואפילו מחכה לו כל השבוע.

 

שוב הגיע יום חמישי. עץ השקדייה הלבן הציץ אלינו מהחלון המלוכלך. בכיתה עמד ריח חזק של קלמנטינות ונקניק. בחוץ היה כל כך קר שאפילו המורה בת־שבע, שתמיד נכנסת לכיתה ואומרת, אוי בנות, מסריח כאן, אתן חייבות לאוורר, לא פתחה את החלון. הרב פלג נכנס ואנחנו נעמדנו. הוא ביקש שנפתח בפרק כב והתחיל לקרוא. כשאחת הבנות התלוננה שקר לה, הרב פלג התחיל לספר את הסיפור על הלל הזקן שרצה ללמוד תורה, אבל שומר בית המדרש לא נתן לו להיכנס כי לא היה להלל מטבע. הלל הביט למעלה וראה חלון. הוא טיפס והצמיד את אוזנו לחלון וכך היה יכול להאזין לדברי התורה של שמעיה ואבטליון. בינתיים התחיל לרדת שלג כבד אבל להלל זה לא הפריע. כל מה שהוא רצה זה ללמוד תורה! בבוקר התפלאו כולם שלמרות שהשחר עלה, בבית המדרש שוררת אפלה. הם הרימו את העיניים וראו דמות אדם על חלון הגג. כולם יצאו החוצה ושמעיה ואבטליון הורידו את הלל והכניסו אותו מהר לבית המדרש.

וכאן קורה דבר מעניין... מי יודעת את המשך הסיפור?

השתררה שתיקה. הכרתי את הסיפור הזה מצוין. אבא שלי ואני למדנו יחד בקביעות פרשת השבוע עם פירוש רש״י, משנה ואגדה. הרמתי את היד. אף אחת אחרת לא הרימה. הסברתי לכיתה שלמעשה הסיפור הזה קרה בערב שבת, וכששמעיה ואבטליון נכנסו עם הלל לבית המדרש, הם החליטו להבעיר אש בשביל לחמם אותו, אחרת הוא היה יכול למות, ופיקוח נפש דוחה שבת, הוספתי בגאווה. הרב פלג זרח. הוא כל כך שמח שהוא התחיל לצחוק ולהשתעל. יפה מאוד! כל הכבוד! הנה ילדה שעושה משהו בזמן הפנוי שלה, משהו שהוא לא שטויות. כל הבנות הסתכלו עלי ואני הסמקתי והרכנתי את הראש.

בסוף השיעור הרב פלג שאל אותי איך ידעתי את המשך הסיפור. סיפרתי לו שאני לומדת עם אבא שלי. אני מכיר את אבא שלך, הוא אמר. הוא איש חכם. יופי. תמשיכי ללמוד איתו, רק טוב יֵצא לך מזה. אשרייך שיש לך אבא שמלמד אותך תורה. הנהנתי ועמדתי לצאת מהכיתה, אבל אז הרב אמר שהחל מהשבוע הבא הוא יבחר בכל פעם תלמידה אחרת שתעביר את השיעור. כך עד סוף השנה. כל אחת תצטרך להכין בעצמה פרק תהלים וללמד אותו בכיתה. את רוצה להתחיל? הוא שאל. כן, עניתי בהתרגשות.

בדרך הביתה סיפרתי לאורלי על השיחה שלי עם הרב פלג. איזה פראיירית את! מי מתנדב לכאלה דברים? היא אמרה, והכי גרוע זה להיות ראשונה. אבל לא היה לי אכפת. שמחתי וחיכיתי כבר לספר לאבא את החדשות.

בבית היה קר. החלטתי להכין שיעורים מול האח, אבל האח ניצבה בכניסה לבית ורוח קרה הצליחה לחדור פנימה דרך חריצי הדלת. סיפרתי לאמא כל מה שקרה בשיעור תהלים, והיא חייכה ואמרה לי, את רואה? טוב שאת לומדת עם אבא. בזמן שחיכיתי לאבא דפדפתי בספר תהלים, ניסיתי להחליט באיזה פרק לבחור. בערב אבא הגיע. אתם לא מאמינים איזה קור בחוץ... אבל בבית חם ונעים. אבא ידע שבבית לא חם. האח קטנה והבית גדול. אבל אבא תמיד ניסה להסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא היה נעמד מול האח ואומר, מה זה, אני ממש בוער. ואם אמא היתה מכינה תבשיל שלא אהבתי, הוא היה אומר, מעדן מלכים! את חייבת לטעום. אבא שלי לא אהב להתלונן ולא אהב שמתלוננים.

בארוחת הערב סיפרתי לו על מה שקרה בשיעור תהלים. אבא קרן מאושר. העיניים הקטנות שלו חייכו והוא אמר, יפה. כל הכבוד. חמימות נעימה הציפה אותי. בחרת כבר פרק? יש לי פרק במיוחד בשבילך. את תאהבי אותו. אמא הגישה תבשיל לפת. לא אהבתי את הטעם המוזר של הלפת וגם לא את החוטים שיוצאים ממנה, אבל אבא אמר לי, את יודעת מה הבעיה? בגלל שהלפת ותפוח האדמה דומים, את מדמיינת שזה תפוח אדמה ומתאכזבת כשאת טועמת את הלפת. את צריכה לדמיין שזה תבשיל אחר לגמרי, עם טעם גן עדן. ניסיתי בכל כוחי לדמיין שללפת יש טעם אחר, כמו המן שירד מהשמים ובני ישראל יכלו לבחור באיזה טעם יהיה האוכל שלהם, אבל עדיין היה לזה טעם של לפת והסיבים נתקעו לי בשיניים האחוריות.

התיישבנו מול האח, כל אחד וספר התהלים שלו. אבא ביקש שאפתח בפרק קמב. "משכיל לדוד, בהיותו במערה תפילה". אבא קרא את הפרק לאט ובהטעמה. אהבתי לשמוע אותו קורא בהתפעלות ילדותית, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נתקל במילים האלו.

בימים הבאים למדתי את הפרק בעל פה. אבא ואני למדנו ופירשנו אותו מכל כיוון. כתבתי הכול במחברת הכחולה. בלילה חלמתי על דוד המלך. היו לו הפנים של הרב אודי פלג והוא שיחק עם אבא דמקה במערה קטנה וחשוכה.

למדתי עם אבא כל ערב מול האח. ביום רביעי בערב אבא אמר לי, די, עולם - ככה הוא קרא לי, עולם - את מוכנה למחר. לכי לישון ושיהיה בהצלחה. חיבקתי אותו חזק חזק והודיתי לו על הכול.

ביום חמישי התעוררתי מוקדם מהרגיל. הבית היה שקט ורק הרוח הצליפה בחלון. שכבתי ערה במיטה החמה. לבשתי פיג'מת פלנל, גופייה וגרביים. ישנתי על שמיכת צמר וכיסו אותי שתי שמיכות נוספות. דמיינתי שאני עומדת בכיתה ומעבירה את השיעור. שיננתי בעל פה כל מה שהייתי צריכה להגיד. ידעתי שאין לי מה לחשוש. אבא דאג לכסות הכול ואין סיכוי שהרב פלג ישאל אותי שאלה שלא אוכל לענות עליה. מהבנות בכלל לא חששתי. קמתי מהמיטה והתלבשתי. הרצפה היתה קפואה. בחדר האמבטיה שטפתי במי קרח רק את קצות קצות האצבעות והעברתי אותם בין העיניים. הסתכלתי בראי. הרווח עדיין שם. לבשתי מעיל ונעלתי את המגפיים האדומים שלי. אמא נתנה לי כריך ותפוח ואיחלה לי בהצלחה. יצאתי מהבית וראיתי את אורלי. היא נופפה לי לשלום ושאלה אם אני רוצה טרמפ לבית הספר. לאבא של אורלי היתה חיפושית אפורה ישנה שעשתה רעש. מהאגזוז שלה יצא עשן ולקח לה הרבה זמן להתניע. אבל האוטו שלנו כבר כמה ימים לא התניע, הוא עמד דומם בחניה. שמחתי שאני לא צריכה לצעוד עד בית הספר בקור של חודש טבת. אמא של אורלי קיפלה את המושב הקדמי כדי שאורלי ואני נוכל לשבת מאחורה. אבא של אורלי ניסה להתניע ולא הצליח. הוא ביקש מכולם לרדת ודרדר את האוטו עד החורשה. תוך כדי ירידה האוטו הניע וכולנו נשמנו לרווחה. בדרך אורלי אמרה לי, היום זה היום הגדול שלך, אבל אני עדיין לא מבינה מה את כל כך מתלהבת מהקוף הזה. לא האמנתי שהיא אמרה את זה. היא קראה לרב אודי פלג "קוף". אמא שלה אמרה באדישות, אורלי די, לא יפה, ואני חשבתי לעצמי שאם הייתי מעִזה להגיד על הרב פלג או על כל אחד אחר "קוף", הייתי חוטפת כהוגן. לאבא של אורלי זה בכלל לא הפריע, זה אפילו שעשע אותו והוא צחקק והסתכל על אורלי בחיוך מבעד למראה הקדמית. איך הוא ואבא חברים, לא הצלחתי להבין.

הגענו לבית הספר. השעות זחלו לאט ואני הרגשתי שעם כל דקה שעוברת ההתרגשות שלי גדלה. בחוץ שררה סופה והתחיל לרדת שלג קל. לא זכרתי מתי היה קר כל כך. מסדרונות בית הספר היו קפואים והאפים של כולם נצצו מאודם. סוף־סוף נגמרה ההפסקה. רצתי לכיתה, התיישבתי במקום שלי וחיכיתי. לאט־לאט כולן התיישבו. ניקול הוציאה תפוז והתחילה לקלף אותו. לא הפריע לה שעומד להתחיל שיעור וגם ככה המורים לא העירו לה על כלום. הכיתה התמלאה בריח התפוז המקולף של ניקול והרב פלג לא הגיע. הוא אף פעם לא איחר. אחרי עשר דקות החלטתי ללכת לשאול במזכירות. ירדתי לקומה הראשונה ופתחתי את הדלת של חדר מורים. האוויר החם הכה בי מיד. בכלל לא ידעתי שיכול להיות חם כל כך בקור הזה. החדר היה ריק וריח מתוק של נענע מילא את האוויר הדחוס. רציתי להישאר עוד ועוד בחום הנעים הזה, אבל יהודית המזכירה נכנסה עם כוס תה ביד ואמרה, אני רואה שנעים לך במזגן... למה את לא בכיתה? הרב פלג לא הגיע, אמרתי. נכון. הוא לא הגיע היום, לא הודיעו לכן? אתן יכולות ללכת הביתה. את יודעת למה הוא לא הגיע? שאלתי אותה. משהו עם הבן שלו. חולה. לא יודעת, תשאלו אותו בשבוע הבא.

יצאתי מחדר המורים לכפור של המסדרון. עליתי לאט במדרגות ושמעתי את הרעש הבוקע מהכיתה שלי. בדרך למעלה פגשתי את קרן וניקול שהחליטו ללכת הביתה עוד לפני שידעו שהשיעור מבוטל. הן אפילו לא שאלו אותי מה אמרו במזכירות. נכנסתי לכיתה והודעתי לבנות שהרב פלג לא יגיע. יש! כולן צעקו והתחילו להכניס לילקוט מחברות וספרים. שאלתי את אורלי אם היא הולכת הביתה. היא אמרה שהיא הולכת לסבתא שלה שגרה לא רחוק מבית הספר. נאלצתי לחזור לבד.

הדרך הביתה היתה ארוכה. שני קילומטרים של עליות מעייפות וירידות תלולות. הקור הקפיא את העצמות. גשם ירד ורוח קרה נשבה. השמים היו בצבע אפור כהה. עשן סמיך היתמר מהארובות שעל גגות הבתים. ריח של בולי עץ וזרדים שרופים, אדמה רטובה ועלים. הרחובות היו שוממים. הכרתי את הדרך בעל פה והיה לי מסלול קבוע. ביציאה מבית הספר ירדתי לכיוון הבית של טובול המשוגע. יש לו ארבעה בנים, לכולם הוא נתן שמות של עצים: ארז, תומר, אורן, אלון. הם גבוהים ורחבים ובאמת נראים כמו עצים. הוא הכריח אותם להתייצב כל שבת לתפילה, אבל רוב הזמן הם ישבו בחוץ, דיברו ופיצחו גרעינים שחורים. לטובול יש קביים והוא יושב בכניסה לבית הכנסת כך שכל מי שנכנס חייב לעבור דרכו. לפעמים הוא חסם עם הקביים את הכניסה למישהו שעצבן אותו. תמיד היו לו בכיס סוכריות ליקריץ שחורות שהוא חילק לילדים לקראת סוף התפילה, אבל אבא שלי אף פעם לא הרשה לנו לאכול אותן. אהבתי שהוא קרא לי וליעל אחותי "הסיניות הקטנות". יש לנו עיניים קצת מלוכסנות, אבל חוץ ממנו אף אחד לא שם לב לזה.

אחרי הירידה הגעתי לרחוב הקטן שבו נמצא מרכז יום לקשיש. בשנה שעברה הלכתי לשם עם סבתא ממה שלי. זה היה בחנוכה. אמרו לקשישים שהם יכולים להזמין את הנכדים למסיבה, שתהיה הופעה וידליקו חנוכייה. בזמן שממה הסבירה לחברה שלה משהו שקשור בסריגה במסרגה אחת, אכלתי שש סופגניות, ואז בַּלילה כאבה לי הבטן ולא הפסקתי לשלשל. משם המשכתי לירידה של רחוב בן גוריון. מצד ימין נמצא המבנה החדש והנטוש של המרכז לאמנויות, שבחזיתו מתנוסס השלט: "מעלות - פנינת הגליל". מצד שמאל אנדרטת שיש לבנה לזכר משפחת כהן. הסיפור הזה ליווה אותי מגיל קטן. בכל פעם ששכחתי לנעול את הדלת, הזכירו לי איך שלושה מחבלים חדרו לישראל מלבנון, התחפשו לשוטרים ודפקו על הדלת של משפחת כהן. הם אמרו להם שהם מחפשים מחבלים וביקשו את עזרתם. האמא פתחה להם את הדלת. הם רצחו אותה, את בעלה ואת הבן הבכור. את הבת הם פצעו ואת התינוק הקטן שהיה חירש־אילם הם לא ראו ולא שמעו וכך הוא ניצל. המחבלים המשיכו לבית הספר "נתיב מאיר", בית הספר שלי. היו שם תלמידים מצפת שיצאו לטיול שנתי ותכננו לישון באולם הספורט. המחבלים לקחו את התלמידים כבני ערובה ובסופו של דבר רצחו עשרים ושבעה בני אדם.

פחדתי מהמצבה הקטנה שנחקק עליה בשחור: "כאן נרצחה משפחת כהן הי"ד", והתפלאתי איך אבא, אמא וילד בן ארבע תופסים מקום קטן כל כך. אבל פעם אחת כשעברנו שם, אבא הסביר לי שהם לא באמת קבורים מתחת למצבה. המשכתי בעלייה דרך קופת חולים והעירייה והגעתי לצומת. היו לי שתי אפשרויות להגיע לרחוב שלי, רחוב הרקפת. או מהכביש הראשי או מהחורשה. בדרך כלל אני בוחרת בדרך המלך, למרות שהדרך הקצרה יותר להגיע הביתה היא מהחורשה. אבל החורשה הפחידה אותי והחלטתי גם הפעם לצעוד ברחוב הראשי. היה לי קר והתחלתי להרגיש רעב. התחיל לטפטף. שמחתי שנעלתי את המגפיים האדומים. קיבלתי אותם מהילה, בת הדוד שלי. הם היו קטנים עליה וגדולים עלי אבל אהבתי אותם. השעה היתה שתיים וחצי וכבר התחיל קצת להחשיך. נכנסתי לרחוב. מצד ימין נמצא הבית של משפחת גבע. הם עשירים ויש להם מנקה, אמא של ורד בוסקילה שלומדת איתי בכיתה. ורד אמרה ששני הילדים שלהם מאומצים ושאם הם עושים צרות, הם ישנים בחוץ עם הכלב במלונה.

התקדמתי. מצד שמאל הבית של דהן, מנהל הספרייה הקפדן עם הפנים המפחידות, שגם אם ממש ממש לוחשים הוא צועק, שקט! פה זה ספרייה! ובעצמו מקים רעש גדול. המשכתי ללכת. כמעט הגעתי. כבר ראיתי את הבית. עשן עלה מהארובה השחורה שלנו. הבטחתי לאבא שאצא לאסוף זרדים ועלים יבשים. אסור שיהיו לחים ובטח שלא רטובים כי זה עושה עשן בכל הבית, אבל ידעתי שיהיה לי קשה למצוא משהו יבש אחרי המבול שירד יום קודם. הירידה לכיוון הבית התחילה. היה לי נעים במגפיים האדומים וכבר לא טפטף. אבל אז ראיתי את אביאל לוי, הבן של השכנים. הוא החזיק ביד אלה ושרשרת של אופניים. לא היתה נפש חיה ברחוב. את לא עוברת מפה, הוא אמר ברשעות. הלב שלי הלם והתחלתי לרעוד. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. כבר ראיתי את הבית. הוא היה במרחק של מאה צעדים אולי. יכולתי לצרוח מפה, אמא, בואי תצילי אותי! הוא התבונן בי במבט מלגלג, חבט עם האלה על יד שמאל שלו. למעלה, למטה ושוב. הוא ידע שאני לא אצעק. הסתובבתי והתחלתי לצעוד בכיוון ההפוך. שוב עברתי דרך הבית של דהן, רק שהפעם הוא היה לימיני. שוב היו לי שתי אפשרויות. לחזור לרחוב הראשי ולעבור דרך החורשה או לרדת למטה, לעשות עיקוף ולעלות מהטרסה של השכנים. אבל האדמה היתה מלאה בבוץ ולא רציתי שהמגפיים יתלכלכו. החלטתי ללכת דרך החורשה. בכניסה בחרתי אבן קלה ומקל שעשוי מענף עבה. התחלתי לצעוד והתחיל לרדת גשם. לא היה שם אף אחד. רק אני עם האבן והמקל. כשהגעתי לאמצע הדרך הסתובבתי וראיתי במרחק כמה מטרים ממני כלב גדול. התחלתי ללכת מהר ולמלמל, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". אורלי אמרה לי שאם אומרים את זה שלוש פעמים הכלב מסתלק. אבל הכלב המשיך להתקדם בכיוון שלי. רצתי מהר ועוד יותר מהר תוך כדי אמירת שמע ישראל ונזכרתי שאסור לרוץ ליד כלבים כי אז הם מבינים שפוחדים מהם ודווקא מתחילים לרדוף אחרייך. אבל כבר היה מאוחר מדי. רצתי ורצתי, הרוח הקרה הקפיאה לי את הלחיים. המשכתי לרוץ עד שהתחיל לכאוב לי הצד. האטתי בהדרגה. זהו. החורשה נגמרה והתחיל הרחוב. הסתכלתי אחורה, הכלב נעלם. לפני מדרגות הכניסה לבית בדקתי אם הוא עדיין שם. אבל לא היה שם אף אחד, רק חתול שניסה להסתתר מהגשם. המקל נזרק על המדרכה. הגעתי הביתה. אמא הציצה אלי מהמטבח. את רטובה כולך. תתחממי קצת מול האח. איך היה היום בבית הספר? חבל שלכלכת ככה את המגפיים. סיפרתי לה שהרב פלג לא הגיע היום ולכן לא העברתי את השיעור. לא נורא, היא אמרה, תעשי את זה בשבוע הבא. הורדתי את הבגדים הרטובים והתיישבתי מול האח.

בערב אבא אמר שזה מצוין שלא העברתי את השיעור, כי הוא חשב על עוד רעיון לפרק וכל עכבה לטובה. רק אל תשכחי לאסוף זרדים, אמר לפני שנכנס להתקלח.

הרב פלג לא הגיע גם בשבוע שלאחר מכן. הוא, אשתו וארבעת ילדיהם עברו למקום שנקרא קריית ארבע, ואני לא ראיתי אותו יותר. הבנות שמחו. גם ככה הן לא אהבו אותו ובזכות העזיבה שלו הכניסו למערכת שיעור שחייה במתנ"ס, שהתקיים במקום שיעור תהלים.

רוב הבנות כבר ידעו לשחות ופשוט נהנו מהבילוי בבריכה. השאר למדו מהר מאוד והתחילו "לשפר סגנון". אורלי קפצה מהמקפצה הגדולה וביקשה מנטע שתמדוד כמה זמן היא יכולה לצלול בלי לעלות. אני לא ידעתי לשחות ופחדתי מהמים. נכנסתי לאט־לאט לרדודים ולא עזבתי את המעקה עד סוף השנה.

 

 

ג

אהבתי ללכת לבני עקיבא. בכל יום שלישי אחר הצהריים התקיימה פעולה בסניף. למדריכה שלנו קראו כרמית אהרוני. היא הגיעה מטבריה לשנת שירות לאומי במעלות. היא היתה מלאה ומאוד נמוכה. היה לה פוני בצורת וילון וכשהיא צחקה הפוני שלה רקד. היא ידעה לנגן בגיטרה ולקלוע צמות דקות דקות. לכרמית היה ארוס שביטל ברגע האחרון את החתונה. היא סיפרה לנו את זה בתחילת השנה בפעולה ״מי אני, מי אתה״. כרמית רצתה להיות עובדת סוציאלית ובינתיים התנדבה בבית ספר "יהלום". כשהגיע התור שלי סיפרתי שיש לי שלוש אחיות ושאמא שלי בהיריון. אולי הפעם ייוולד לך אח קטן? כרמית חייכה.

בבוקר היא הגיעה אלינו לכיתה ואמרה שכדאי לבוא היום לסניף כי מחכה לנו הפתעה. בדרך הביתה אורלי ואני ניסינו לנחש מה ההפתעה. אולי היא תעשה גמד־ענק, אורלי אמרה והתחילה לגחך. אם כרמית וניקול ישתתפו בגמד־ענק זה יהיה כל כך מצחיק, כרמית הגמדה הננסית וניקול עוג מלך הבשן.

על המדרכה מול הבית של אורלי ראיתי את אביאל, הבן של השכנים, אבל ידעתי שהוא לא יעשה כלום. הוא פחד מאורלי בגלל שהיו לה אחים גדולים. פעם אחת הוא לא נתן לה לעבור, וברגע שאורלי אמרה לו, אח שלי יהרוג אותך אם לא תעוף מפה, הוא חייך ועבר מדרכה. מאז הוא לא התקרב אליה, אבל לי יש רק אחיות, ובפעם היחידה שאזרתי אומץ ואמרתי לו, אני אגיד אותך לאחותי, הוא צחק בלעג וסימן לי עם האצבע להסתובב חזרה. מאותו יום השתדלתי להיכנס ולצאת מהרחוב רק עם אורלי.

הגעתי הביתה ואמא שלי ביקשה שבדרך חזרה מהפעולה אעבור בקופת חולים ואקנה חבילת צמר גפן. היא נתנה לי חמישה שקלים ובננה. הגעתי לסניף מוקדם ורק כרמית היתה שם. היא גילתה לי שההפתעה היא ערב שוקולד. בחוץ ירד גשם וכבר היה חשוך וכרמית חששה שלא יגיעו הרבה בנות. אבל ככה יהיה לנו יותר שוקולד, היא קרצה לי. עזרתי לה לסדר את הצלחות והבנות התחילו להגיע. התיישבנו על הרצפה הקרה בחצי עיגול. משחק ראשון: קוביות שוקולד מפוזרות בתוך צלחת עם קמח. צריך למצוא את הקוביות בידיים קשורות, אך ורק על ידי פוווו. משחק שני: זהי את השוקולד. כל מיני קוביות מפוזרות בצלחת. צריך לטעום בעיניים עצומות ולזהות איזה שוקולד טעמת. השתתפתי במשחק הזה וזיהיתי את כל סוגי השוקולד, כולל שוקולד לבן. כשטעמתי קובייה בטעם שוקולד תפוז כל הבנות לחשו, איכס. עשיתי את עצמי נגעלת ורצתי לכיור, אבל זה דווקא היה טעים.

הפעולה הסתיימה ואורלי ואני צעדנו לכיוון הבית. מעניין למה הארוס שלה נפרד ממנה, אורלי אמרה. חבר של אח שלי שמע שהוא לקח בחזרה את כל הזהב שהוא נתן לה באירוסים. בכניסה לקופת חולים אמרתי לאורלי שאני צריכה לקנות משהו ושזה ייקח לי רק חמש דקות, אבל אורלי אמרה שהיא רוצה כבר לחזור הביתה והלכה. נכנסתי פנימה. שעון הקיר הגדול שתלוי בכניסה הראה עשרה לשבע. שמחתי שהספקתי להגיע בזמן כי בשעה שבע קופת החולים נסגרת. הכיסא של המזכירה היה ריק. בית המרקחת נמצא בצד שמאל אבל לא היה שם אף אחד. חיכיתי קצת עד שראיתי את הרוקח יוצא מהחדר הפנימי. הוא הנהן ואני הוצאתי את הכסף. קראו לו איברהים והוא היה נחמד. הכרתי אותו מגיל צעיר ותמיד הוא חייך והתייחס אלי יפה. אני צריכה בבקשה צמר גפן, אמרתי. מה שלומך? הוא חייך. הכול בסדר. יופי, אני שמח לשמוע. הוא הוציא חבילת צמר גפן ובמקום להניח אותה על הדלפק ולקבל ממני את הכסף הוא יצא החוצה ונעמד מולי. הוא הסתכל עלי וחייך. ממש גדלת... ואת מאוד יפה, את יודעת? הוא לחש. הוא נתן לי את הצמר גפן ונישק אותי על השפתיים. הנחתי את הכסף על הדלפק ויצאתי החוצה. התחלתי לרוץ מהר ועוד יותר מהר. רצתי ורצתי עד שהגעתי הביתה. יעל פתחה לי את הדלת ושאלה, מה קרה? איפה אמא, שאלתי אותה. היא מורידה כביסה במרפסת, אבל מה קרה? יצאתי למרפסת הקטנה והסתכלתי על אמא, שהורידה בזריזות את הכביסה הלבנה לפני שיתחיל שוב גשם.

אני שונאת ערבים, אמרתי לה והתחלתי לבכות. אמא עזבה את הכביסה ומיהרה להיכנס פנימה. מה? מה קרה? היא שאלה בעצבים. סיפרתי לה בדמעות והיא אמרה, זה הרוקח ההוא שתמיד נמצא שם? מנוול. היא חיבקה אותי ואמרה, די לבכות. היא הכינה לי חלב חם עם ופלים ואמרה, מחר בבוקר נטפל בזה. עכשיו תלכי לישון.

למחרת לא הלכתי לבית הספר. אבא קרא לי ואמר, אני רוצה שתספרי לי בדיוק מה קרה. סיפרתי לו. הוא אמר, את יודעת שזה חשוב מאוד אם הוא נישק אותך על הלחי, על היד או על השפתיים. על השפתיים, הצבעתי. אבא אמר שהוא הולך למשטרה וכשהוא יחזור נדבר. באותו בוקר אמא הרשתה לי לראות טלוויזיה ומדי פעם נכנסה לסלון ושאלה אותי אם אני בסדר ואם אני צריכה משהו. התכסיתי בשמיכה וחשבתי על הרוקח. בצהריים אבא חזר ואמר, המשטרה תטפל בזה. עשית בשכל שסיפרת לנו.

למחרת הלכתי לבית הספר וניסיתי לשכוח ממה שקרה. בדרך הביתה אמרתי לאורלי, חבל שלא באת איתי אתמול לקופת חולים. אורלי שאלה למה, ואני משכתי בכתפיים.

אחרי כמה ימים אבא סיפר לי שכנראה הגיעו עוד תלונות, ובקופת חולים החליטו לפטר את הרוקח. החנטריש הזה עשה את זה יותר מפעם אחת, הוא אמר לאמא. לפחות הוא כבר לא יעבוד שם, אמא אמרה בשביעות רצון, אבל אני התחלתי לפחד. פחדתי ללכת לבית הספר, פחדתי לצאת החוצה לשחק, פחדתי אפילו לזרוק את האשפה. בכל פעם דמיינתי שהרוקח יחפש אותי וירצה לנקום. הסתכלתי סביבי בחשש ומיהרתי לחזור הביתה. עד שיום אחד אמא אמרה לי, את לא חייבת לזרוק את האשפה. ביום שישי ענת הגיעה ומיד רצה לחבק אותי. היא הוציאה שקית מלאה בממתקים שהיא קנתה לי מהקיוסק של האולפנה ואמרה, שמעתי מה קרה. אני כל כך גאה בך שברחת משם. מי יודע מה היה קורה אם היית נשארת. היא התחילה לבכות וכל האיפור שלה נמרח. אמא הביאה לה כוס מים ואמרה לה, די. מספיק לבכות עכשיו. את רואה אותה, היא בסדר גמור. אמא שלי לא אהבה שבכינו. אם היינו נפצעות או נופלות, היא היתה כועסת. גם אם היה יורד לי דם מהאף. הדאגה שלה תמיד היתה מלווה בעצבים. אחר כך היא היתה נרגעת, נותנת לנו עוגייה או ממתק עם חלב חם ואומרת, אל תיקחי ללב. לא צריך לבכות.

כעבור שבועיים התקשרו מהמשטרה. הם אמרו לאבא שבגלל שאני רק בת אחת־עשרה, אני צריכה להיפגש עם פסיכולוג משטרתי. הוא ידבר איתי וילווה אותי בחודשים הקרובים. רק פסיכולוגית, אבא אמר, והם הסכימו. וכך בכל יום רביעי נסעתי עם אבא לנהריה. הפסיכולוגית שאלה אותי איך אני מרגישה והסבירה לי שאין לי באמת ממה לפחד. הוא לא יבוא ולא ינקום. הכי חשוב שסיפרת להורים שלך. עשית מעשה מאוד אמיץ. אחר כך שמעתי אותה מדברת עם אבא במסדרון. יש לך ילדה מאוד חכמה. היא מתבטאת בצורה כל כך בוגרת, לא להאמין שהיא בת אחת־עשרה. תודה, אבא שלי אמר ושאל אותה מה לעשות עם הפחדים שלי. היא מגיבה בצורה נורמלית, אין לכם מה לדאוג. עם הזמן היא תפסיק לפחד לצאת לבד.

אחרי השיחה אבא היה לוקח אותי לאכול פיצה וקונה לי גם טרופית. היינו מטיילים קצת לאורך הגעתון וחוזרים הביתה. פעם אפילו ישבנו ב"קפולסקי". אבא הרשה לי להזמין מילקשייק וסברינה, ובזמן שהוא שתה קפה הוא אמר לי, עולם, אני רוצה שתדעי שלא עשית שום דבר רע, וזה לא אשמתך שקרה מה שקרה. לצערי יש בעולם גם אנשים רעים, הוא נאנח. אבל את צריכה להיות חזקה ולהמשיך הלאה.

בלילות חלמתי חלום שחזר על עצמו. אני מנסה לדבר והשיניים שלי נרקבות ונושרות.

 

 

ד

לא סיפרתי לאף אחת מהחברות שלי על מה שקרה עם הרוקח. אפילו לא לאורלי, שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי אחרי שנטע ושירה נהיו חברות טובות.

בבוקר חורפי אחד אמא שלי ילדה תינוקת. ענת אחותי הגדולה שהיתה בת שבע־עשרה, יעל בת הארבע־עשרה, תמר אחותי הקטנה בת החמש ואני בת אחת־עשרה, ישנו כשאבא שלי הגיע הביתה להודיע לנו. עוד פעם בת? יעל אמרה, הסתובבה והמשיכה לישון. ענת חיבקה את אבא ושאלה אותו בחיוך, למי היא דומה? איך אמא מרגישה? היא הכינה לנו ארוחת בוקר מפוארת עם ביצה מקושקשת וטוסט ואמרה לנו, אתן תראו שהתינוקת הזאת תהיה הכי מתוקה. יעל עיקמה את הפרצוף ושאלה, איך את יודעת?

כי אמא לא תהיה עוד פעם בהיריון, ענת אמרה. היא כבר כמעט בת ארבעים. הילדה הכי קטנה בבית היא תמיד הכי מתוקה. הסתכלתי על תמר, אבל לא נראה לי שהיא הבינה מה ענת אמרה. אחרי כמה ימים אמא חזרה הביתה. ענת רצתה לקרוא לתינוקת סתיו, אבל אמא אמרה שזה שם עצוב. דודה שלי ליזה הציעה את השם אביגיל וכולם התלהבו.

אחר הצהריים הלכתי לאורלי. הזמן חלף ואני כבר לא חששתי לצאת החוצה. הזכרתי לעצמי שאין שום סיבה שהרוקח יגיע פתאום לרחוב הרקפת. אביגיל? שם מוזר, אורלי אמרה.

בשבתות שאחרי הלידה התארחנו הרבה אצל ממה. כל הדודים מהצד של אמא שלי הגיעו עם הילדים שלהם. כולם היו חילוניים ורק אנחנו דתיים. היו לי שלושה בני דודים בגילי: רמי, רמי ודנה. לאמא שלי היה אח שקראו לו רחמים. הוא היה בן תשע־עשרה כשנהרג במלחמת יום הכיפורים, והדודים שלי החליטו לקרוא לבנים שנולדו להם על שמו, אבל כולם קראו להם רמי. לאמא שלי לא היו בנים. יום שישי אחד הגענו לממה שעה לפני כניסת השבת. ריח נעים של בישולים קידם את פנינו. ממה הגישה תה עם נענע ועוגת ספוג טרייה שעוד לא הספיקה להתקרר. אכלתי את העוגה ועלעלתי בספר ללימוד עברית שממה קיבלה מהמתנ״ס. בשעה ארבע וחצי שעון העץ הגדול שהיה תלוי על הקיר צלצל צלצול אחד. זה היה הסימן שעלינו לצאת לבית הכנסת. אמא וממה הדליקו נרות שבת וכולנו עמדנו סביבן. ממה הדליקה גם שני נרות נשמה, אחד לרחמים ואחד לסבא, בכוס זכוכית עם מים ושמן. הבסיס של הפתיל היה מצופה בנייר כסף והוא צף לו בשמן. הקסם הזה הפליא אותי. איך זה שהמים והשמן לא מתערבבים? אמא נתנה לכל אחת מאיתנו נשיקה ובירכה אותנו בשבת שלום. גם את אבא היא בירכה, אבל לא נתנה לו נשיקה. אני ויעל, אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים, יצאנו עם אבא שלי, ואמא שלי נשארה עם תמר אחותי הקטנה ואביגיל התינוקת החדשה. ענת היתה באולפנה. בדרך לבית הכנסת יעל שאלה אותי אם אני כבר לא פוחדת לזרוק את האשפה. אמרתי לה שלא והיא חייכה ונתנה לי יד.

חזרנו מבית הכנסת עם הדודים שלי יצחק, משה וציון. הם מתפללים בבית הכנסת של אבא אבל הם לא חזנים. כולם התנשקו והתחבקו ואיחלו מזל טוב להילה בת הדוד שלי, שהגיעה לגיל מצוות. על השולחן הארוך המורכב מכמה שולחנות מחוברים, היתה פרושה מפה לבנה ועליה הונחו צלוחיות עם סלטים צבעוניים. גזר מבושל עם נקודות פפריקה, חצילים מטוגנים, מטבוחה, פלפל אדום קלוי חתוך לחתיכות דקות, מעקודה ריחנית, סלט חי עם כרפס וסלק אדום המכונה בַּרבַָּה. בכל פעם שאבא רצה סלק הוא אמר במבטא אנגלי, תעבירו לי את ברברה, ואני הייתי היחידה שצחקתי. כולם חיכו לחנה וציפי, הגיסות של אמא שלי, ולילדים שלהן. הם תמיד איחרו. התיישבנו מסביב לשולחן. הילדים בצד ימין והמבוגרים בצד שמאל. בצד שלנו נמצאת הספה החומה. בגלל שהיא נמוכה סידרו לנו כריות שיגביהו אותנו. על הכריות היו ציפות בצבעים שונים שדהו עם הזמן, ואנחנו רבנו מי ייקח את הכרית הצהובה ומי את הסגולה. משה עמד ליד החלון, הציץ בדריכות ובדק אם הם הגיעו. אחרי כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת. ממה תמיד נעלה, גם אם היו איתה הרבה אנשים בבית. אמא קמה לפתוח וכולם נעצו את מבטם בדלת. הגיסות הגיעו ואיתן הילדים מקולחים ומסודרים. השיער שלהם היה עדיין רטוב וריח נעים של שמפו התפשט בסלון. הילדים של ציון לבשו פיג'מה והבנות של משה טרנינג שנראה נוח. רק אנחנו לבשנו בגדי שבת חגיגיים עם גרביונים מעקצצים. קמנו והתחלנו לשיר שלום עליכם. חוץ מהאחים של אמא שלי אף אחד לא הצטרף. כולם הסתכלו עלינו כאילו שזה מופע שירה. חלק ישבו וחלק עמדו. הילדים דיברו ביניהם וצחקו. אחר כך התיישבנו לשירת אשת חיל. בני הדודים שלי נדהמו בכל פעם מחדש שאני יודעת כל כך הרבה מילים בעל פה. כשאבא עשה קידוש כולם נעמדו, חוץ מהילדים הקטנים. אחרי הקידוש נטילת ידיים. הרוב נשארו לָשֶׁבֶת וחלק אפילו התחילו לטעום מהסלטים שעל השולחן. אבא התחיל לשיר, ״נטילה, קדימה נטילה... מי שלא יבוא חבל״ במנגינה של קרנבל בנחל קרנבל, אבל זה לא שכנע אף אחד לקום. במהלך הארוחה הנשים עזרו לממה להגיש את האוכל לשולחן. הבנות של משה אהבו במיוחד מטבוחה. הסלט היה חריף, אבל הן אכלו בהנאה ואפילו הוסיפו לו פלפל ירוק. הן היו קטנות ממני, אבל לא פחדו מטעמים. בכל פעם שהצלחת שלהן התרוקנה, ממה הסתכלה עליהן בשביעות רצון.

בין הדגים לבשר אבא התחיל לשיר פיוטים. ממה ביקשה ממני שאשיר סולו את ״נגילה הללויה״. זה עצבן אותי, אבל היא לא הפסיקה. קדימה, היא דחקה בי, נו... פעם לא התביישת... התעלמתי ממנה ואבא הציל אותי. הוא התחיל לשיר את הבית בעצמו. אבא שר כל כך יפה. הוא דייק ולא זייף. דודים שלי אהבו פיוטים, אבל הם לא הכירו את המילים. אמא חילקה לכולם חוברת לבנה עם כיתוב ורוד ״אזמר בשבחין״. את החוברת הוציאו אבא וחברים שלו מחטיבת הביניים שבה הם מלמדים. הפיוטים נכתבו בכתב דק ומסולסל. לקחתי לעצמי חוברת אחת ומיד דפדפתי לעמוד שבע, לקרוא את ״דבר המנהל״. המנהל היה אבא שלי והייתי גאה בזה מאוד. האבות של בני הדודים שלי עבדו ב"אגד", במפעל אלקטרוניקה ובחנות דגים. אף אחד מהם לא למד באוניברסיטה. אחד־אחד קמו בני הדודים שלי מהשולחן והלכו לשחק. לנו לא הרשו לקום לפני ברכת המזון. המבוגרים עברו לשיר שירי ארץ ישראל, וגם כאן אחיות שלי ואני גילינו בקיאות. כולם התפעלו וחייכו. השעון צלצל תשע פעמים וכמו תמיד בדקתי אותו. אולי הפעם הוא יטעה ויצלצל פעם אחת פחות. אבל השעון אף פעם לא טעה. חיכיתי כבר לקום. מדי פעם רמי ורמי באו לשולחן לקרוא לי. הסתכלתי על אמא במבט שואל, אמא הביטה באבא, שהחזיר לה מבט שאינו משתמע לשתי פנים. משה אמר, יאללה, שלמה, תן לבנות לקום... אבל אבא סימן לא עם הראש. רמי ורמי הביטו בי ברחמים ואני הרגשתי שכולם בעולם הזה חופשיים ומאושרים ורק אני לא.

אחרי ברכת המזון, הנשים פינו את הכלים ושטפו אותם. על המפה הלבנה, שכבר לא הבהיקה, נוצרו כתמים של סלק ויין. גם אחרי שפינו את השולחן דאגו להשאיר עליו את המלחייה הפתוחה, את כוס הקידוש ואת שאריות החלה המכוסות בכיסוי מיוחד לשבת. ממה הכינה קומקום תה עם שיבה והוציאה צלחת עוגיות. בת הדוד שלי הילה ניגשה אלי ולחשה לי באוזן, אל תאכלי מהעוגיות, את תהיי שמנה. סוף־סוף יכולתי להצטרף לילדים, אבל כבר נהיה מאוחר. כולם הלכו הביתה. אמא ראתה את המבט המאוכזב שלי ואמרה, לא נורא, אתם תיפגשו גם מחר ויהיה לכם הרבה זמן לשחק יחד. היא שאלה אם אני רוצה להישאר עם יעל לישון אצל ממה, ואני קפצתי משמחה. נפרדנו מההורים ומיהרנו לתכנן איפה כל אחת תישן.

המיטה הזוגית רחבה ונעימה. כיסוי המיטה הכתום שממה הביאה ממרוקו כיסה את כולה. בין הכריות התפוחות נחה בהידור כרית הנקניק הלבנה. זוהי כרית מוארכת ושמנה שאמורה לשמש לנוי, אבל תמיד כשישנתי במיטה הגדולה הנחתי את הראש על כרית הנקניק. יעל החליטה שהיא תישן במיטה הזוגית. ממה ישנה תמיד במיטת יחיד בחדר האמצעי. היא ישנה שם מאז שסבא נפטר. לי נשאר החדר הקטן. כל החדרים היו באותו הגודל, אבל ממה החליטה לקרוא לחדר עם המיטה הזוגית ״החדר הגדול״, לחדר עם שתי המיטות שבו היא ישנה ״החדר האמצעי״, ולחדר השלישי ״החדר הקטן״. לבשנו פיג'מה וממה הזכירה לנו לעשות פיפי לפני שאנחנו הולכות לישון. ממה מאוד פחדה שאחד הנכדים יעשה פיפי במיטות שלה. זה לא שינה לה שמעולם לא עשיתי פיפי במיטה וגם לא שהלכתי לשירותים חצי שעה קודם.

נכנסתי לחדר הקטן והאפלולי. על הקיר היו תלויות תמונות של רחמים. בתמונה אחת הוא עם תסרוקת מוזרה, בתמונה השנייה רואים רק את הצל שלו. רחמים הפחיד אותי. על מזנון העץ הכבד היו מונחים אלבומים בשחור־לבן, סידורים, ספר תנ״ך מתנת "האגודה למען החייל" ותמונה עומדת של ג'וני ווקר עם מקל היד שלו. החדר הקטן תמיד היה חשוך וקריר והיה בו ריח מתוק של שומשום ודבש. על הרצפה בכניסה הונחו קופסאות עם כל מיני סוגים של עוגיות שממה הכינה ולא היה להן מקום במטבח הזעיר שלה. בחדר הקטן היתה כורסה נמוכה, משובצת שחור־לבן. היא נפתחה למיטה צרה וארוכה. ממה הניחה עליה סדין נקי. אין לה סדינים עם גומי. כשאני ישנה אני זזה הרבה והסדין זז יחד איתי. בבוקר אני תמיד קמה כשהסדין כולו על הרצפה, ואני שוכבת על הריפוד העוקצני. ממה כיסתה אותי בשמיכת פוך שהיא קראה לה דרדון. השמיכה היתה כבדה ועבה ואני דמיינתי שיש בתוכה פתיתים מבושלים ענקיים. היא איחלה לי לילה טוב ואני התיישבתי לאמירת קריאת שמע שעל המיטה. כל הבית היה חשוך ורק מנורת יזכור קטנה הפיצה אור כתום בפינת החדר. נשכבתי על הכורסה הנפתחת והרגשתי את הקרשים בגב שלי. ממש לפני שנרדמתי, השעון צלצל אחת־עשרה פעמים. בלילה חלמתי על ג'וני ווקר. הוא רדף אחרי עם מקל היד שלו בקושי הצלחתי לברוח. הפתיתים המבושלים הפכו לים סוער וכמעט טבעתי.

בבוקר התעוררתי מוקדם לתוך ריח חזק של חמין. הבית היה שקט ואור קלוש נכנס מבעד לתריסים הלבנים. הסדין גלש לרצפה ומצאתי את עצמי שוכבת על הריפוד. זזתי קצת הצִדה וגיליתי את מה שחששתי ממנו. לא האמנתי שזה קרה לי. התרוממתי באטיות מהספה הנפתחת. הכתם לא היה כל כך גדול. מיהרתי לקפל את הספה וניסיתי להחזיר אותה למצבה הקודם. היא נראתה קצת עקומה, אבל הריח החזק הטריד אותי יותר. נכנסתי לאמבטיה הכחולה ופתחתי את המים החמים. אמא אומרת שצריך לחכות. לוקח למים זמן להתחמם ולהגיע לברז. אבל המים החמים לא הגיעו. התקלחתי במים קרים והסתבנתי עם דרמפון, ליפה עוקצנית ושמפו נוזלי בת יער בבקבוק ירוק. יצאתי רועדת ונקייה, לגופי מגבת פסים גדולה. כבר בכניסה לחדר הקטן הרחתי את הריח החזק. אין סיכוי שממה לא תרגיש. היה לי קר ורציתי להתלבש, אבל לא היו לי תחתונים נקיים. נכנסתי בשקט לחדר הגדול ופתחתי את ארון הקיר. במגירה הראשונה מצאתי את התחתונים של ממה. הם היו לבנים וענקיים, אבל לא היה לי אכפת, העיקר שיכולתי להתלבש. המטבח הקטן היה נקי ודומם. פלטת השבת הונחה על הרצפה ועליה סירים. על הכול כיסתה שמיכת צמר חומה שנשרפה קצת בקצוות. על השיש דלקו שני נרות הנשמה. זרקתי את התחתונים שלי לפח. השעון צלצל חמישה צלצולים.

ממה התעוררה בשש בבוקר. היא לא שמה לב לריח ולא שאלה אותי למה סגרתי את המיטה. בשעה שבע ההורים שלי הגיעו עם אחיותי הקטנות. יעל עדיין ישנה ואבא ביקש להעיר אותה בשביל שנוכל לצאת. בדרך לבית הכנסת ירד מבול. השמים היו אפורים וחוץ מאיתנו אף אחד לא נראה ברחוב. יעל שאלה את אבא למה אנחנו לא הולכים לבית הכנסת הרגיל, ואבא הסביר לה שבתקופה הקרובה נתפלל בחטיבת הביניים שבה הוא מלמד. אנחנו רוצים להקים מרכז קהילתי. חשוב שיהיו עוד מקומות שבהם אפשר להתפלל. אחזתי חזק ביד של אבא והושטתי את היד השנייה ליעל, אבל היא משכה בכתפיים ואמרה שהיא לא ילדה קטנה. הגענו רטובים ונפרדנו מאבא בכניסה. עזרת הנשים היתה מלאה בכיסאות מסודרים וריקים. בתפילת מוסף אבא היה חזן. אהבתי לשמוע אותו מתפלל. יש לו קול צלול ויפה ותמיד כשהוא שר נהיה שקט מוחלט.

התפילה נגמרה. אבא נפרד מהחברים שלו ויצחק אמסלם אמר, כל הכבוד לך, שלמה. אני לא הצלחתי לשכנע את הילדים שלי לבוא לבית הכנסת ביום כזה סוער. אבא אמר, קצת מים לא הרגו אף אחד. התחלנו ללכת לכיוון הבית של ממה. הגשם פסק ורק השמים נותרו אפורים ומעוננים. אבא הציע שנחזור בדרך קיצור לפני שיתפוס אותנו שוב הגשם. הלכנו דרך מגרש הטניס ונזכרתי איך שנתיים קודם ביקשתי מאמא שתרשום אותי לחוג בלט. בהתחלה היא לא הסכימה, אבל אחרי שהיא שמעה שגם נטע ואורלי משתתפות בחוג היא השתכנעה. לפני שיצאנו מהבית אמא אמרה לי שניקח איתנו גם את תמר. העדפתי ללכת רק עם אמא, אבל לא רציתי לעשות שום דבר שיגרום לה להתחרט. צעדנו יחד למתנ״ס יד ביד. כל הדרך דמיינתי איך אני ארקוד בחצאית ורודה ונעלי ספורט כי אמא לא היתה מוכנה לקנות לי נעלי בלט. נחכה ונראה איך יהיה החוג, ורק אם תתמידי אני אקנה לך, היא אמרה. בכניסה לאולם עם רצפת העץ והמראה הגדולה עמדה המורה. היו לה עיניים גדולות וירוקות והיא לבשה בגד גוף סגול ומכנסיים שחורים צמודים. היא היתה גבוהה יותר מאמא שלי והפנים שלה היו כעוסות. ברקע התנגנה הנעימה של השיר "יסטרדיי" ובנות בלבוש ורוד התאמנו בשקט. ראיתי את אורלי נועלת את נעלי הבלט שלה ונופפתי לה לשלום. אורלי נופפה בחזרה והצטרפה לבנות. אמא אמרה שלום מהוסס וליטפה לי את הראש. המורה בחנה אותי ואמרה במבטא רוסי, מצטערת, אין לה מבנה גוף מתאים לבלט, אולי לקראטה או ג'ודו, אבל לאחותה הקטנה יש. את רוצה להצטרף אלינו? היא שאלה את תמר בחיוך. תמר הנהנה בשמחה ואמא שלי אמרה, טוב, והשאירה אותה שם. בזמן שחיכינו שהחוג יסתיים, הלכנו למרכז לאכול גלידה. בדרך אמא הסתכלה למעלה ואמרה, תראי איזה יופי. היא הצביעה על להקת ציפורים שיצרה וי גדול בשמים האפורים. אמא שלי אהבה יופי ותמיד שמה לב לדברים שאחרים לא התייחסו אליהם בכלל. בטח לא אבא שלי. היא עצרה ליד פרחים ועצים, נשמה לתוכה ריח אדמה רטובה, אהבה את הגשם והקור וגם את הים. היא האזינה למוזיקה קלאסית ולגלי צה"ל מרדיו קטן שהיה מונח על המדף במטבח, ולפעמים כשהשמיעו פתאום שיר של קליף ריצ'רד או של "הביטלס", היא היתה מתחילה לרקוד. היא רקדה יפה ומהר תוך כדי זמזום השיר. היא אף פעם לא ידעה את המילים כי לא למדה אנגלית, אבל זכרה את המילה האחרונה בסוף כל משפט.

התיישבנו בגלידריה ואמא אמרה, לא נורא, אולי זה באמת לא מתאים לך. אז אולי קראטה, כמו שהמורה לבלט הציעה? שאלתי אותה, ואמא אמרה, את זה תצטרכי לשאול את אבא. בערב סיפרתי לאבא על הרעיון שלי ושאלתי אותו לדעתו. הייתי בטוחה שהוא יסכים. אבא שלי אהב את ברוס לי וצפה בכל הסרטים שלו. בחופשים היה לנו טקס קבוע שבו היינו יושבים על הספה בסלון, אוכלים פופקורן, בייגלה וגרעינים שחורים וצופים בסרטי וידאו. "הבוס הגדול", "אגרוף הזעם", "הדרקון" - את כל הסרטים האלה ידעתי בעל פה. אבל אבא לא הסכים. הוא אמר שזה לא מתאים שֶׁבַּת דתייה תשתתף בחוג כזה, כי במדים יש מכנסיים. את הולכת עם מכנסיים? עשיתי לא עם הראש. יפה. הוא אשר אמרתי. זה לא צנוע ולא מתאים.

אמא אמרה, נו, שלמה, זה רק מדים. היא תוריד אותם כשהחוג יסתיים. אבל אבא אמר לה, את מוכנה לא להתערב? יותר מאוחר אמא הביאה לי לחדר חלב חם וופלים ואמרה, מה עם חוג גלגיליות? זה גם קרוב לבית וגם יש לך כבר את הגלגיליות של יעל.

אחרי שבוע התחלתי ללכת לחוג גלגיליות שהתקיים במגרש הטניס שמתחת לבית. אהבתי ללכת לחוג. המורה לימד אותנו לעשות שמיניות וביצים, רקדנו לצלילי מוזיקה קצבית והייתי טובה בזה. עד שהגיע חודש כסלו ולא מצאו מבנה מקורה. המורה חילק לנו גלידה קרמבו ואמר בעצב שזהו. החוג נגמר. אני מקווה שלא תשכחו את מה שלמדתם אצלי ונתראה אולי בעוד שמונה חודשים. לא חזרתי לחוג וכעבור זמן מה שכחתי את כל מה שהמורה לימד אותי.

התחיל לטפטף. האדמה הבוצית הקשתה על ההליכה והנעליים שלנו התלכלכו. עוד מעט מגיעים, אבא אמר. לפני העלייה לרחוב ניצבה חומת אבן גבוהה. אבא עזר לי וליעל לטפס. עמדנו בצד השני והושטנו לו ידיים, אבל אבא החליק ונפל. הוא התגלגל בבוץ ושכב על האדמה. המשקפיים שלו עפו הצִדה וכיסוי הטלית התלכלך. אבא! יעל צעקה, אבא!

הגשם התחזק. ירדתי למטה בזהירות, הרמתי את המשקפיים ואת הטלית ונתתי אותם ליעל. אבא התרומם ואמר, הכול בסדר. אני בסדר. רק מכה קטנה. אבל הדם התחיל לנזול לו מהמצח. חיבקתי אותו ועזרתי לו לקום.

הגענו לבית של ממה. אמא פתחה לנו את הדלת ושאלה בצעקה, מה קרה? למה יורד לך דם מהראש? ממה הסתכלה עלינו בכעס ואמרה, אללה יסטור. בסך הכול נפלתי, אבא אמר. שום דבר רציני... נעשה קידוש? יעל התחילה לבכות וסיפרה לפרטי־פרטים על הדרך והנפילה. אמא התעצבנה ואמרה שכל זה קרה רק כי רצינו לחסוך שתי דקות הליכה. אבל ידעתי שהיא כעוסה כל כך רק בגלל שהיא ליד ממה. אמא שלי לא אהבה שממה אמרה אללה יסטור או סמאללה, והיא בעצמה מעולם לא דיברה מרוקאית בבית. היא גם לא אהבה שממה היתה עדה לוויכוחים בינה לבין אבא, כי תמיד אחר כך ממה היתה אומרת לה מה לעשות ומעירה הערות עוקצניות. ואם ממה לא התאפקה והעירה לה ליד אבא, הוא היה עונה לה והיא היתה עונה בחזרה והיתה מתפתחת מריבה עוד יותר גדולה שברוב המקרים הובילה לברוגז בין אבא לאמא. פעם הם היו ברוגז חודש שלם. במשך שלושים ימים הם לא החליפו מילה, גם לא תעביר לי את המלח. אם אבא רצה משהו הוא ביקש ממני ומאחיות שלי שנגיד לאמא. למשל כשהוא היה מתקלח, אמא שלי תמיד היתה מכינה לו את התחתונים והגופייה - לבנים - כך אבא קרא להם, על הארונית בחדר האמבטיה. אבל כשהם היו ברוגז היא לא עשתה את זה. אז אבא היה צועק: יעל! תבקשי מאמא את הלבנים! ואמא היתה ממהרת לתת אותם ליעל. אבל כשאמא היתה צריכה כסף, היא היתה בבעיה. היא לא עבדה ואת כל הכסף שלה היתה מקבלת מאבא, שהרוויח משכורת יפה. הוא היה נותן לה סכום מסוים בתחילת כל שבוע ואיתו היא היתה אמורה להסתדר. היא קנתה פירות וירקות בשוק, בשר ועופות באיטליז, ובסופר תמיד היתה מחושבת. כשהם היו ברוגז היא לא שלחה אותנו לאבא. היא היתה נעמדת בסלון ואומרת לו בטון כועס, שלמה, אני צריכה כסף. אבא היה מתעלם ממנה כאילו היא אוויר, ואמא היתה נכנסת לחדר השינה שלהם בדמעות ואומרת, די, נמאס לי, נמאס לי. ואז פתאום, בוקר אחד, היינו מגלות שהם השלימו.

הגענו הביתה במוצאי שבת. בלילה חלמתי שאבא שוכב במיטה עם המשקפיים. העיניים שלו עצומות והוא מכוסה בבוץ סמיך ורטוב. אני מנסה לנקות לו את הפנים, אבל בכל פעם הבוץ מכסה אותם מחדש. התעוררתי בבהלה וירדתי לשתות מים. אבא ישב בסלון וקרא בספר "על התפילה" ליד מנורת הלילה הקטנה. המצח שלו היה שרוט ואדום. את יודעת שאם לומדים לפני השינה, אפילו משהו קטן, החלומות מתוקים. איך הוא ידע שיש לי חלומות רעים?

אז הנה משהו שקראתי עכשיו, הוא אמר. חז״ל אומרים, ״המתפלל צריך שיכוון את לבו״, ובאמת אני חושב שהיום לא הייתי מרוכז מספיק בתפילה. החזן מוביל את כל המתפללים והוא חייב להיות מכוון. כשאת מתפללת, תשתדלי להתכוון לפחות בקטע אחד, בשורה אחת - ככל שאת יכולה. ועכשיו לכי לישון, חמודה. מחר אני נוסע להביא את סבתא מסעודה. את זוכרת שאת ישנה איתה בחדר?

עליתי למעלה, התכסיתי בשמיכה והחלטתי שהתפילה שאני הכי אתכוון בה תהיה קריאת שמע שעל המיטה. אבל בכל בוקר, אחרי ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים, נזכרתי ששוב נרדמתי לפני שהספקתי להתפלל.

 

 

ה

סבתא מסעודה גרה בגבעת אולגה, בבית קטן עם חצר מרוצפת. כשהיא התחילה להזדקן, אבא שלי והאחים שלו החליטו שהיא תתארח אצל כל אחד מהם חודש בשנה, כך היא תהיה פחות בודדה. אלינו היא תמיד הגיעה באביב, כי היא לא יכלה לסבול את הקור המקפיא של מעלות. יומיים לפני שהיא היתה מגיעה, אמא שלי התחילה להיות חמוצה וכל דבר קטן עצבן אותה. היא הכינה לה את החדר בקומה התחתונה, פתחה את החלונות, ניקתה אבק והחליפה מצעים. אבא שלי שב והזכיר לי שכמו תמיד, אני אישן איתה בחדר. ענת חיבקה אותי ואמרה, מסכנונת, לא נורא, זה יעבור מהר ואת תחזרי לחדר שלך, אבל יעל התרעמה. למה אני לא יכולה לישון עם סבתא? זה לא פייר. כי ככה סבתא רוצה וזה מה שיהיה, אבא אמר. הוא נסע להביא אותה במכונית שלנו, פז'ו סטיישן לבנה וישנה. אחר הצהריים הם הגיעו. זיהיתי את הרעש שהאוטו השמיע כבר בתחילת הרחוב. אבא קרא לנו מהמדרכה שנבוא לעזור, ואמא האיצה בנו לצאת. סבתא שלי יצאה בכבדות מהאוטו. היא לבשה שמלת סאטן חומה עם פרחים בצבע חרדל. היו לה פנים חלקות, בלי קמט אחד, וחורים עצומים בתנוכי האוזניים. היה לה מצח גדול ושזוף ומטפחת יפה על הראש, אבל ראו שהשיער שלה מקריח. אבא שלי עזר לה לרדת במדרגות המובילות לבית. אני והאחיות שלי סחבנו את התיקים והשקיות שלה. אבא נכנס הביתה, מוביל את סבתא כאילו היא מלכה. אמא ניגשה אליה, שאלה אותה בקול רם מה שלומה ונתנה לה נשיקה על כל לחי. סבתא אמרה שהיא מרגישה בסדר ושיבחה את אבא על הנהיגה שלו. אבא חייך כמו ילד קטן ואמא חזרה למטבח.

סבתא שלי התעקשה שדווקא אני, מכל אחיותי, אישן איתה בחדר, וכך במשך שנים ישנתי איתה חודש בשנה. אני חושבת שזה היה בגלל שאני קרויה על שם בעלה שנפטר. סבתא אמרה שיש לי לב לבן וכך היא גם קראה לי. שכבתי על מזרן קשה שהונח על הרצפה והיה עטוף בסדין עם פסים בצבע כתום וצהוב. הציפה של הכרית היתה בצבע ורוד. לא היו לנו סטים של מצעים תואמים. התכסיתי בשמיכת צמר חומה שההורים שלי הביאו מצרפת. השמיכה היתה כבדה והיה לה ריח של ארון. סבתא ישבה על המיטה ומרחה קרם פנים. היא לא פספסה אף נקודה והספיגה את הקרם היטב בעור המתוח שלה. היא הסתרקה והביטה בעצמה בראי השנהב הקטן שלה. אחר כך היא חיפשה משהו בתיק. בתוך התיק היו לה המון שקיות ניילון מרשרשות שעשו רעש נוראי והקשו עלי להירדם. כך כל לילה. אני לא יודעת מה היא חיפשה שם. בבוקר סבתא היתה מתעוררת מוקדם ומתחילה בטקס היופי שלה. שוב היא מרחה קרם על הפנים עד שהן היו מבריקות ושומניות. אחר כך היא הסתרקה, אבל בגלל שלא היו לה כמעט שערות על הראש היא היתה לוקחת קבוצת שיער מצד שמאל ומעבירה לצד ימין, כך שזה יֵראה כמו פוני. מעל לפוני היא סידרה את המטפחת שלה והביטה בראי בשביעות רצון. היתה לה קופסת פח קטנה וחלודה שהלכה איתה לכל מקום. הקופסה היתה בצבע טורקיז והיה מצויר עליה עץ דובדבן שחור. בתוך הקופסה היתה אבקת טבק. היא נכנסה לשירותים להסניף את הטבק לתוך האף שלה. לטבק היה ריח מוזר ושאריות האבקה התפזרו בכיור. אמא שלי התעצבנה וניקתה את השירותים חמש פעמים ביום. אבא שלי לא אהב שאמא מתעצבנת על משהו שקשור לאמא שלו והם היו מתחילים לריב. ענת היתה אומרת לאמא, שוב את הולכת לנקות את השירותים? זה לא הגיוני, אולי נגיד לאבא שהאבקה הזאת ממש מלכלכת? ויעל היתה אומרת, מה פתאום, זה יעליב אותו. סבתא התאמצה לשמוע על מה המריבה, אבל אני חושבת שהיא ידעה שזה בגללה. בארוחת בוקר סבתא היתה מתיישבת בראש השולחן ומבקשת שנעביר לה את המצות ואת החמאה. היא מאוד אהבה חמאה והיתה מורחת גושים גדולים עד שהמצה היתה נשברת. אחר כך היא היתה מוסיפה מלח ואוכלת בתיאבון רב. אחרי הארוחה היא היתה מתיישבת על כיסא במטבח. אמא שלי נתנה לה קערת אמייל לבנה וגדולה ועוד קערה עם פולים ירוקים. בזמן שהיא קילפה את הפולים היא היתה מספרת לנו סיפורים על מרוקו. לא הבנתי אף מילה כי היא דיברה בערבית, אבל אהבתי את המנגינה שהיתה לסיפורים שלה. מדי פעם אמא שלי תרגמה לנו את מה שסבתא סיפרה, למשל שבארפוּד, העיר שבה אבא שלי נולד, כל הבתים היו אדומים והשקיעות כתומות זוהרות. זאת העיר שהכי קרובה לסהרה, אמא שלי אמרה, וסבתא חזרה אחריה, סהרה, כן. ואז היא היתה מספרת בגאווה שהבבא סאלי בכבודו התגורר בארפוד ושזו היתה עיר של צדיקים. כמו אבא שלך, סבתא אמרה חצי בעברית חצי במרוקאית, ואמא חייכה ואמרה, היא חושבת שאבא שלכן צדיק. בסוף הסיפור סבתא צחקה ואני הצטרפתי לצחוק שלה למרות שלא הבנתי מה מצחיק. היא ביקשה ממני שאעזור לה לקום מהכיסא, ואני הולכתי אותה לחדר. היא הלכה לישון צהריים ותמיד היתה מתעוררת בדיוק בעשרה לארבע. בשעה ארבע אמא היתה מגישה לה תה עם בוטנים ועוגיות בוטנים. סבתא שלי היתה מתחילה לשיר. היא זמזמה פיוט שהכרתי ואבא שלי הצטרף. היא תופפה על השולחן וצמידי הזהב הרבים שענדה הפיקו צלילים נעימים. מאוחר יותר היא קראה לי מהחדר וביקשה שאלך למרכז ואקנה שוקולדות. לכל אחד את השוקולדה שהוא הכי אוהב. היא נתנה לי יותר מדי כסף וביקשה שאחזיר לה עודף. הלכתי בשמחה וכל הדרך חשבתי מה הייתי יכולה לעשות עם הכסף אם הייתי לוקחת אותו לעצמי. אבל כשהגעתי למרכז נזכרתי בימים הנוראיים שעברתי כשגנבתי את הכסף מהבנות, ואיך הבטחתי להקדוש ברוך הוא שיותר בחיים אני לא אגנוב ולא אשקר, וגם נזכרתי שעוד מעט יש לי בת מצווה. כל העבירות שאני אעשה מחודש הבא כבר לא יהיו על אבא שלי אלא עלי. בסופר בחרתי שוקולד חלב שוויצריה הקטנה, שוקולד עם אגוזים בעטיפה לבנה, נשיקולדה, שוקולד במילוי תות ואפילו שוקולד לבן. חזרתי הביתה ונתתי לה את השוקולדים ואת כל העודף. בערב היא אספה את כולם וחילקה לכל אחד את השוקולד האהוב עליו בזמן שאני לחשתי לה באוזן למי מיועדת כל חפיסה. כולם הודו לה ונתנו לה נשיקה על הלחי. ביציאה מהחדר יעל אמרה, אני כבר מזמן לא אוהבת שוקולד תות. אחר כך התיישבנו לאכול ארוחת ערב. השולחן היה עמוס. סבתא בחנה כל מאכל שהגישו לה, לפעמים רחרחה, עיקמה את הפרצוף וסירבה שאמא תשים לה בצלחת. אחרי כמה דקות היא הושיטה יד ולקחה בעצמה מהסיר. סבתא שלי אף פעם לא אמרה על משהו שהוא טעים או יפה. בסוף הארוחה היא ביקשה שאביא לה כוס מים. חצי קרים חצי חמים. צייתי לכל בקשותיה. כשסבתא היתה אצלנו אבא היה מאושר. הוא ישב לידה וליטף לה את היד. הוא חייך ושמח ומצב הרוח שלו היה נעים. של אמא שלי פחות.

בערב שוב שכבתי על המזרן ושוב היא חיטטה בתיק שלה ועשתה רעש עם השקיות. כשכבר כמעט נרדמתי היא קראה לי. בפעם הראשונה לא עניתי ועשיתי את עצמי ישנה, אבל היא לא הרפתה וקראה לי שוב. התיישבתי והיא ביקשה שוב שאביא לה כוס מים. חצי קרים חצי חמים. בלילה חלמתי חלום שחזר על עצמו. אבא מרים אותי על הכתפיים ומשוחח עם חבר תוך כדי הליכה נינוחה. לפתע הראש שלי נתקע בעץ, ואבא ממשיך ללכת בלעדַי, בשלווה, בזמן שאני נשארת גבוה על העץ הדוקרני.

לסבתא שלי היה הרבה כסף ובכל פעם שהיא הגיעה אלינו היא חילקה אותו בצורה מחושבת ושונה. אף פעם לא ידעתי איך היא מחליטה כמה לתת ולמי. ערב לפני שהיא חזרה לבית שלה בגבעת אולגה היא קראה לאחיות שלי. בכל פעם נכנסה אחות אחרת וקיבלה כסף. ענת הודתה לה וחיבקה אותה. סבתא שלי אמרה, ועכשיו לכי תראי לאמא ותספרי לה שנתתי לך כסף. כך בכל פעם. אחרונה חביבה הייתי אני. היא נתנה לי הרבה שטרות ואני לא ספרתי אותם לידה. היא אמרה לי שאני ילדה טובה ושיש לי לב לבן. דמיינתי שאני אינדיאנית ושזה הכינוי שהצ'יף נתן לי. לב לבן. לפני שהלכתי לישון יעל שאלה אותי כמה כסף קיבלתי, וענת אמרה, מה זה משנה? היא ישנה איתה כמעט חודש על מזרן ברצפה. היית מתחלפת איתה? יעל שתקה וגלגלה עיניים לשמים.

בבוקר סבתא נסעה עם אבא בחזרה לגבעת אולגה. היא נפרדה מכולנו באיחול ״מזל יותר מיופי״ ונתנה נשיקה באוויר. שאלתי אותה למה היא לא נשארת לבת מצווה שלי, אבל אמא סימנה לי לא עם הראש בכעס וסבתא בכלל לא שמעה את השאלה. הם נסעו ולאמא חזר המצב רוח הטוב. היא אמרה לי בחיוך, סבתא לא נשארת כי החלטנו לחגוג לך בת מצווה מצומצמת. רק המשפחה שלנו והחברות שלך. ככה זה עדיף. היא חיבקה אותי ואמרה, זהו, עכשיו את לא צריכה לישון עם סבתא עד השנה הבאה. לא אמרתי לאמא שאני דווקא אוהבת לישון איתה ואפילו מתגעגעת לרעש של השקיות, ושחוץ מסבתא אף אחד לא קורא לי לב לבן.

 

ו

כעבור כמה ימים התקיימה בת המצווה של בת הדוד שלי הילה. אמא סירקה את תמר וזירזה אותנו בזמן שאבא שתה תה במרפסת. ככה זה היה תמיד. כשהיו אירועים במשפחה של אמא שלי, אבא עשה הכול לאט, אבל אם היה אירוע של המשפחה שלו, היינו יוצאים מהבית כבר בשעה שלוש ומגיעים לאולם לפני ההגברה. זה עצבן את אמא והיא צעקה לו מהמטבח שייכנס כבר להתקלח. אבא אמר, מה החיפזון? זה בנהריה, לא באילת. אחרי שלבשתי את השמלה הלבנה התחיל לרדת לי דם מהאף. זה קרה לי לעתים קרובות וכבר ידעתי בדיוק מה לעשות, אבל אמא כעסה ואמרה שזה בגלל שהייתי הרבה בשמש. השמלה התלכלכה וגם הגרביון עם הפרפרים. ענת אמרה שזה לא נורא כי גם ככה כשנגיע לאולם הילה תיתן לכל בנות הדודים שלה משני הצדדים שמלות ורודות שהיא קנתה במיוחד. היא רצתה שושבינות כמו בחתונה.

אבא של הילה, יצחק, הוא אח של אמא שלי. הוא נשוי לאתי ויש להם רק שני ילדים. הילה ורמי. הם גרו בשכונת הסביונים והיה להם הרבה כסף. תמיד כשביקרנו אותם הצצתי במקרר. היה שם נקניק סלמי, חומוס, בקבוקי קולה ומיץ ענבים. במדף העליון היה דני. גם בטעם וניל וגם בטעם שוקולד. אתי שאלה אותי איזה טעם אני מעדיפה. בבית שלנו לא היו מעדנים. לפעמים אמא היתה קונה אשל ומערבבת לנו עם קצת סוכר. היא אמרה שיש לזה בדיוק אותו טעם, אבל הדני היה כל כך טעים ובכלל לא הזכיר את הטעם החמוץ של האשל.

להילה היה חדר משלה. על הקירות היא תלתה פוסטרים של להקת "הקיור". על אחד מהם היה כתוב: "Boys don't cry". היתה לה אוגדנית כחולה ובתוכה כל המחברות שלה, שהיו מסודרות לפי צבעים. על המיטה שלה היה פרוש כיסוי מיטה ורוד והונחו עליו כריות עגולות שהיו ״רק ליופי״. היה לה שולחן כתיבה עם מגירות. על מגירה אחת היא הדביקה מדבקה לבנה וכתבה בטוש שחור - "סודי! לא לפתוח!" על השולחן תמיד היו מונחים גיליונות של "מעריב לנוער". אבא לא הרשה לי אפילו להציץ בהם. פעם הילה נתנה לי שני גיליונות ישנים. על שער אחד היתה מדונה ועל השער השני להקה שלא הכרתי. בבית אבא אמר לי לזרוק אותם לפח. למחרת הוא קנה לי חמישה ספרים מסדרת "מעשיהם של צדיקים".

הדרך לנהריה היתה קצרה. אולמי גני לוי נמצאים בכניסה לעיר, אבל אבא שוב התבלבל ומצאנו את עצמנו בירכא. אמא התעצבנה והאיפור נזל לה על הפנים. היה לה חם והיא פתחה את החלון. היא שאלה את אבא בלחש כמה כסף הוא מתכוון לכתוב בצ'ק. אבא אמר לה, מאתיים שקל זה יפה מאוד. אמא נעלבה. אף פעם היא לא מחליטה כמה כסף לתת. זה התפקיד של אבא. אבל בבת מצווה של נופית נתנו שלוש מאות שקל. מה את משווה? אחותי מרים נתנה לנו ארבע מאות לבת מצווה של ענת. וכך זה נמשך ונמשך עד שהגענו לאולם.

 

אתי ויצחק עמדו בכניסה ונישקו את האורחים. בכל פעם שמישהו הגיע, אתי סימנה לצלם שיתרכז כי זה אורח חשוב מאוד. אבל היא עשתה את זה עם כל מי שנכנס. הילה לבשה שמלה ורודה, גרביונים ורודים ונעליים בצבע כסף. על הראש היה לה זר פרחים לבן. היא נראתה כמו נסיכה. בואו, בואו מהר לשירותים, היא אמרה לי ולאחיות שלי. היא הוציאה משקית של "בזאר בֵּבֶּר" שלוש שמלות ורודות והאיצה בנו להחליף בגדים. למה איחרתן כל כך? עוד מעט יקראו לי למגדל שמפניה ואתן צריכות להיות לידי. ענת ויעל התלבשו במהירות ואני נכנסתי לתוך תא השירותים. ניסיתי ללבוש את השמלה, אבל היא היתה קטנה עלי. הרוכסן לא נסגר ולחץ לי בשרוולים. יצאתי מהתא והן הסתכלו עלי במבוכה. אוף איתך! אמרתי לך שאת חייבת להפסיק לאכול את העוגיות של ממה. עכשיו את תהרסי לי הכול! הילה אמרה וכמעט התחילה לבכות. ענת הציעה שאני אלבש את השמלה שלה כי גם ככה היא כבר בת שבע־עשרה וגדולה מדי בשביל להיות שושבינה, אבל הילה לא הסכימה והן יצאו החוצה.

לבשתי בחזרה את השמלה הלבנה שלי. כתמי הדם הפכו לחומים וגיליתי שיש לי חור בגרביון. האולם היה מלא באנשים והמוזיקה היתה חזקה. הקריין אמר, השולחן שיעשה הכי הרבה שמח יקבל תקליט ובקבוק פנטזיה. כולם התחילו לשיר ולנופף גבוה במפיות הבד הלבנות. חזרתי לשולחן שלנו והראיתי לאמא את הכתמים. היא אמרה לי שזה לא נורא כי גם ככה האולם חשוך ואף אחד לא רואה. בפעם הבאה אל תשחקי בשמש וככה לא יֵרד לך דם מהאף. היא לא שאלה אותי למה לא לבשתי את השמלה הוורודה.

המלצר הגיש לשולחן פחזנית במילוי פטריות ושאל אם אני רוצה מעל רוטב. אבא אמר שכדאי לי לקחת את הדג, אבל פחדתי מהקוצים. בשולחן לידינו ישבו אחיות של אתי. הן לא הפסיקו לשיר ולמחוא כפיים. אחותה הצעירה של אתי עלתה על השולחן והתחילה לרקוד. אבא השפיל את העיניים והתרכז בצלחת עם הדג. עברתי לשבת לידו וסיפרתי לו שלמדנו בשיעור דינים על מצוות שילוח הקן. אבא הסביר לי שהרמב״ן אמר שהמצווה הזאת באה ללמד אותנו להיות רחמנים. למה את לא עם כל הבנות? הוא שאל, ואני משכתי בכתפיים. אבא אמר, את ילדה טובה. ילדה טובה וחכמה. הנחתי את הראש על הברכיים שלו. לפני שנרדמתי ראיתי את כדור הכסף מסתובב על התקרה ושמעתי את הקריין אומר, ועכשיו אני מזמין את כל השושבינות של הילה לטקס פירמידת השמפניה.

 

ז

את בת המצווה שלי אבא ואמא החליטו שאחגוג במקלט של בית הכנסת המרוקאי. הייתי בסוף כיתה ו' ורוב הבנות כבר חגגו. חלק בבית וחלק באולם קטן, וחלק נסעו לנופש או לטיול בת מצווה. נטע נסעה עם המשפחה שלה לשבּת במלון בירושלים ואורלי יצאה לטיול במצדה עם שני אחיה הגדולים. ההורים שלי הזמינו תקליטן ואמא שלי וממה תכננו לבשל את האוכל. שבועיים לפני המסיבה אבא שלי קרא לי לסלון והציע שנשיר יחד, הוא ואני, שיר בבת מצווה. איזה שיר? שאלתי. אבא שלי הוציא ברכון עם זמירות שבת ופיוטים והצביע על הפיוט "שחי לאל". הנהנתי באטיות ואבא אמר, יש לך בדיוק שבועיים ללמוד אותו, אז בואי נתחיל כבר עכשיו. אני אשיר שורה ואת תשירי אחרי. הוא התחיל לשיר בקולו הצלול והיפה, שחי לאל יחידה החכמה. עכשיו תורך, הוא אמר, ואני חזרתי אחריו. כך שרנו את כל הפיוט שידעתי כבר בעל פה. בערב סיפרתי ליעל על הרעיון של אבא.

מקסים, היא אמרה.

כן, אבל זה ממש מביך.

תתגברי. לי הוא לא הציע כזה דבר בבת מצווה שלי.

הימים חלפו ורק שבוע הפריד ביני לבין המסיבה. אחר צהריים אחד אמא שלי לקחה אותי לנהריה לקנות בגדים ונעליים. באחת החנויות מצאתי שמלה יפה בגוון פנינה, אבל כשנכנסתי לתא המדידה גיליתי שהיא קטנה מדי. המוכרת שאלה, מה קורה חמודה? למה את לא יוצאת? ואמא הציצה מבעד לווילון. היא הסתכלה עלי ואמרה למוכרת, היא צריכה מידה גדולה יותר. המוכרת התנצלה. אין להם את השמלה הזאת בלארג', אבל היא יכולה להראות לנו דברים אחרים. היא הוציאה שמלות חשופות וחצאיות שלא היו לטעמי. אמא הודתה לה ויצאנו. הסתובבנו ברחובות הקטנים שיוצאים מרחוב הגעתון. היה חם ויכולתי לראות שלאמא כבר אין הרבה סבלנות. בחנות קטנה ליד הגלידריה ראיתי בחלון הראווה שמלה אדומה מבד פשתן. הצבעתי עליה ואמא הסכימה שניכנס. השמלה התאימה לי והחמיאה לגופי העגלגל. אמא חייכה ואמרה, זאת השמלה המושלמת. היא שאלה את המוכר הצעיר כמה היא עולה, וכשהוא נקב בסכום הגבוה היא שוב בחנה את השמלה ולבסוף הוציאה מהתיק שלה פנקס שיקים ושילמה. ביציאה מהחנות חיבקתי את אמא שלי חזק ולא הפסקתי להודות לה. עכשיו נעליים, היא אמרה. אבל אמא, אני יכולה לנעול את נעלי השבת הלבנות שלי, אני לא רוצה שתשלמי כל כך הרבה כסף, אמרתי. אבל אמא אמרה, לא ולא. אנחנו הולכות לקנות נעליים בחנות של כהן. נכנסנו לחנות הנעליים הגדולה של משפחת כהן ומיד המוכרות הציעו לי לשבת. הן הוציאו ממדפים גבוהים נעליים חגיגיות עם אבזם, נעליים עם עקב קטן ואפילו נעליים סגולות עם פפיון. אבל ברגע שראיתי את נעלי הכסף המבריקות ידעתי שאותן אני רוצה. ב"משביר לצרכן" אמא שלי קנתה לעצמה חליפת חצאית וז'קט ולאבא חולצה לבנה ועניבה. חזרנו הביתה עמוסות בשקיות והראינו לאבא ולאחיות שלי את כל מה שקנינו. אבא שמח ואמר, מגיע לך, עכשיו בואי נתאמן על הפיוט.

בערב הלכתי לאורלי. סיפרתי לה על השמלה והנעליים והיא אמרה, אז למה יש לך פרצוף תשעה באב? אני לא יודעת מה לעשות, אמרתי לה. אבא שלי רוצה שנשיר יחד פיוט בבת מצווה. איך אני אעמוד מול כל החברות והמשפחה ואשיר משהו שאף אחד לא מכיר? אני בקושי מבינה את המילים וגם המוזיקה קשה. יש שם עליות חדות שאני בקושי מצליחה לשיר.

איזה פיוט? אורלי שאלה, אולי אני מכירה?

את לא מכירה. וגם לא נטע וגם לא תמי או שירה.

אורלי חשבה רגע ואז אמרה. תקשיבי, יש לי רעיון. אולי לא תצליחי לגמרי להתחמק מלשיר, אבל את יכולה להציע לאבא שלך שתשירו יחד את "אדון עולם". גם זה שיר מהמקורות, אבל כולן מכירות אותו וגם אבא שלך קורא לך ככה, לא? עולם, היא צחקה. הסתכלתי על אורלי וקפצתי משמחה. זה רעיון מצוין! תודה תודה תודה, אמרתי והתחלתי לרדת במדרגות. רק הגעת ואת הולכת? אמא של אורלי צעקה מהמטבח, אבל אני כבר הייתי בחוץ. נכנסתי הביתה ומיד הלכתי לדבר עם אבא. הסברתי לו שמצאתי שיר אחר שאני יותר מתחברת אליו ושהמילים בו יפות ומובנות, אדון עולם. אבא הקשיב לי ושתק שתיקה ארוכה. ראיתי שהוא נעלב וכבר רציתי להגיד לו, לא משנה, אני אשיר איתך את הפיוט, אבל אז הוא חייך חיוך קטן ואמר, בסדר, עולם. אין בעיה.

יום הבת מצווה הגיע. אמא שלי נתנה ליעל חמישים שקלים וביקשה ממנה שתלך איתי למספרה של שלומי במרכז. יעל הציעה לי לאסוף את כל השיער לבננה בלי להשאיר שוונצים בצדי הפנים. זאת תסרוקת קלאסית, היא אמרה. התיישבתי בכיסא המסתובב והסתכלתי על עצמי במראה. לבשתי את השמלה האדומה ונעלתי את נעלי הכסף החגיגיות. התסרוקת יצאה גבוהה ויפה. יעל ניגשה לקופה ושאלה את שלומי כמה אנחנו צריכות לשלם. שמונים שקל, הוא אמר. הסתכלנו אחת על השנייה בשתיקה.

מה? הכול בסדר? שלומי שאל והצביע על מחירון שהיה תלוי על הקיר. את רואה? תסרוקת לאירוע שמונים שקל. יעל אמרה, בכל זאת, אפשר הנחה קטנה? שבעים זה המינימום שאני יורד, הוא אמר, השקעתי פה. היא הוציאה מהארנק שלה עוד עשרים שקלים ונתנה לו. ביציאה מהמספרה יעל אמרה לי, אל תספרי לאמא כמה זה עלה. בדרך הביתה הנעליים הכאיבו לי, אבל לא היה לי אכפת. אנשים שעברו ברחוב הסתכלו עלי ואמרו מזל טוב.

הגענו למקלט. השולחנות היו ערוכים והתקליטן סידר את הרמקולים. אמא וממה הגיעו עם האוכל וענת ואבא עם הממתקים. ענת חיבקה אותי ואמרה, את נראית כל כך יפה. יעל סיפרה לי על המחיר של התסרוקת, אל תדאגי, היא לחשה. אני אחזיר לה את הכסף.

בשעה שש וחצי הבנות התחילו להגיע. אורלי, נטע ותמי הגיעו יחד. הן החזיקו את המתנה בשקית מהחנות של מארק וחיבקו אותי. לאט־לאט המקלט התמלא במוזיקה, חברות ומשפחה, דודים ובני דודים. באמצע הארוחה התקליטן הגיש לאבא שלי את המיקרופון ואמר, ועכשיו, אבא של כלת הבת מצווה רוצה להגיד דבר תורה. במקלט השתרר שקט. אבא בירך את כל הנוכחים והסביר איך בת המצווה קשורה לפרשת השבוע. ידעתי שבסוף הדרשה אבא יזמין אותי לשיר איתו את "אדון עולם" והתחילה לכאוב לי הבטן. לא הצלחתי להתרכז במילים היפות ורק חיכיתי לסימן לעמוד לידו ולהתחיל לשיר. אבל אבא סיים את דבר התורה וחזר למקומו. התקליטן ניגן מחרוזת שירים חסידיים וכולם משכו אותי לרקוד ברחבה.

בלילה חזרנו הביתה עם השקיות ובתוכן המתנות הרבות שקיבלתי. כולם הלכו לישון ורק אמא שלי ישבה על הספה והוציאה לי בעדינות את כל הסיכות השחורות מהבננה. כשהיא נכנסה להתקלח, הוצאתי את הברכון מהמגירה ודפדפתי בו עד שמצאתי את הפיוט "שחי לאל". התיישבתי על המיטה וקראתי: ״הלוא אם יוצרך טהור ונקי, דעי כי כן טהורה את ותמה״.

 

 

ח

בכיתה ז' התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים במעלות. כל הילדים שלמדו איתי ב"נתיב מאיר" עברו לשם חוץ מניקול, קרן וורד, שעברו לבית ספר "אורט". רוב המורים בחטיבה היו חברים של ההורים שלי. אבא של אורלי היה המורה למתמטיקה, אמא של לימור המורה לכלכלת בית, אבא של משה היה השרת ואבא שלי, שנוסף על היותו מנהל החטיבה קיבל באותה שנה משרה חדשה: מורה להיסטוריה. בשיעורים אבא שלי כמעט שלא התייחס אלי ואפילו ניסה להראות בכל דרך אפשרית שאין פה שום העדפה. אם הייתי מרימה את היד הוא היה בוחר במישהו אחר, ואם רק אני הצבעתי הוא היה מנסה לדרבן ילדים אחרים לענות בזמן שהיד שלי נותרה מורמת. רק אם אף אחד אחר לא ידע את התשובה הוא נתן לי לענות ובסוף אמר יפה יבשושי, לא כל הכבוד או תשובה נבונה, כמו שהוא אמר לילדים אחרים. פעם אחת המורה למלאכה שלחה אותי להביא סלוטייפ מחדר מורים. נכנסתי וצעדתי ישירות לכיוון המגירות של הציוד המשרדי. פתאום שמתי לב שאבא שלי יושב בפינה, ליד העציץ הגדול, קורא עיתון ושותה קפה שחור. למרות שהוא היה המנהל, כל פעם הפליא אותי מחדש כשפתאום ראיתי אותו ברחבי החטיבה. ניגשתי אליו ורציתי לחבק אותו, אבל הוא אמר, בבית הספר תתנהגי כאילו שאני המורה שלך. אבל אבא, אמרתי. וגם אל תקראי לי פה אבא, רק המורה.

התלמידים זלזלו באבא של אורלי כי הוא היה נמוך, כפוף, חצי עיוור ועם לב רחום. הוא לא היה מסוגל לתת לאף אחד ציון שהוא פחות משמונים. אם תלמידים היו מתקשים במבחן, הוא היה נותן להם לעשות כמה מבחנים חוזרים שהם הצטרכו כדי להגיע לשמונים. לפעמים הוא אפילו למד איתם אחרי שהשיעור נגמר. את אבא שלי התלמידים העריכו אבל גם חששו מפניו. הוא היה קשוח ורציני, מיעט לחייך בכיתה וכתב המון על הלוח. הוא נתן הרבה שיעורי בית וכל שבוע היה בוחן. הוא לא הסכים לקבל תירוצים והיה קפדן בציונים. אבל מחוץ לשיעורים וכשהוא לא היה בתפקיד המורה, הוא התנהג אחרת לגמרי. בטיולים השנתיים הוא היה שר ומספר בדיחות מצחיקות באוטובוס, בפורים הוא תמיד התחפש לדמויות מקוריות, בהצגות סוף שנה הוא צחק מכל הלב ונהנה כשחיקו אותו. כולם ידעו שהוא אוהב שוקולד ובמיוחד את החטיף כיף כף, ועם הזמן התחילו לקרוא לו כך מאחורי גבו. יום אחד ישבתי בהפסקת עשר עם נטע ואורלי על הספסל ממול לאולם הספורט. בזמן שהוצאנו את הסנדוויצ'ים מהתיק, התקרבה אלינו חבורה של בנים. הם מסרו אחד לשני כדור מפונצ'ר ואחד מהם צעק בעצבנות, אמרתי ל"כיף כף" שלא הכנתי שיעורים אז הוא אמר לי, אני מוריד לך ציון. ניסיתי להיראות שלווה, כאילו שלא שמעתי כלום, והתרכזתי בעלון מועצת התלמידים שחילקו לנו כמה דקות קודם. רגע, הוא תפס את הכדור והסתכל עלי, אם אבא שלך זה כיף כף, אז מה את? אגוזי? טורטית?

שוקולד פרה! מישהו צעק לו והם התפוצצו מצחוק. המשכתי לקרוא על שיפוץ אולם הספורט והכנסתי את הבטן ככל שיכולתי. אל תתייחסי, אורלי אמרה ולא יכלה להסתיר את הצחוק שלה, לי הם קוראים "הבת של הגיבן".

בסיום הלימודים אף פעם לא הלכנו יחד הביתה. אבא היה נשאר לישיבות צוות ואני הייתי הולכת עם נטע ואורלי עד לחורשה.

 

יום אחד הגיע אלינו ילד חדש לכיתה. קראו לו אריק גבאי והוא הגיע ממושב מעונה. הוא היה גבוה, שחום ועם נעלי אדידס. בעין ימין שלו היתה נקודה אדומה שנראתה כמו שטף דם. אפשר היה לראות שהוא כבר מתגלח. הוא לבש חולצות טריקו לבנות וגירד את הראש כשמשהו הצחיק אותו. הוא היה בדיוק ההיפך מאלון בניטה - תלמיד מצטיין, רזה וחיוור שאהב אותי אבל אף פעם לא אזר אומץ להציע לי חברות. תוך זמן קצר אריק היה הבן הכי מקובל בכיתה. הוא שיחק כדורסל עם הבנים מכיתה ח' ותמיד נראה כאילו הרגע גמר לעבוד בשדה. ההורים שלו היו חברים של ההורים שלי, אבל הם לא היו בחבורה הקרובה שמנתה כעשרה זוגות. פעם שאלתי את אמא למה הם לא מזמינים את גבאי לערבי פיוטים.

הם מושבניקים, היא אמרה ועיקמה את הפרצוף.

אריק הסתכל עלי מהפעם הראשונה שראה אותי. בהפסקות ישבתי עם חברות במגרש הכדורסל והתבוננתי בו משחק. בכל פעם שהוא קלע הוא קרץ לי וצחק. הוא סיפר לי שחוץ מבני עקיבא הוא גם חבר בנוער מולדת. הוא דיבר בלהט על טרנספר וכתב על תיק הגב שלו: "אנחנו כאן, הם שם ושלום על ישראל". יום אחד הוא אמר לי שגנדי בכבודו ובעצמו מגיע להרצאה בבית ההבראה שבכפר ורדים, ושאל אם אני רוצה לבוא. שכנעתי את אבא שילך איתי וכל ההרצאה הסתכלתי על העורף השזוף של אריק שישב שלוש שורות לפני. בסוף ההרצאה גנדי לחץ ידיים לאנשים ופתאום הסתובב והסתכל אחורה כאילו שהוא מחפש משהו או מישהו. כשהוא ראה אותי חייכתי ואבא לחץ לו את היד. צלם שהיה שם ביקש לצלם אותנו. אבא לקח צעד אחורה וגנדי חיבק אותי. אריק זרח. כעבור שבוע הופעתי במקומון מעלות שלנו. בצילום נראיתי מחובקת עם גנדי. הרווח בין השיניים בלט. בתחתית התמונה נכתב: גנדי עם מעריצה נלהבת.

בערב ל״ג בעומר אריק שאל אותי אם אני מגיעה למדורה של בני עקיבא. לידי עמדו אורלי ונטע, אבל זה לא הפריע לו בכלל. הנהנתי והוא אמר, אז אני אחכה לך. אורלי צעקה לו, תבקש ממנה כבר חברות וזהו. הוא צחק והתרחק. בערב הוא לא הפסיק להסתכל עלי מבעד למדורה. הוא קילף לכולם תפוחי אדמה לוהטים והציע שאנגן בגיטרה. ראיתי איך אלון בניטה מתכווץ. הוא אמר שכואבת לו הבטן והלך הביתה. אחרי שכולם התפזרו אריק הציע ללוות אותי. ביציאה מהחורשה הוא ביקש ממני חברות והתנשקנו. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. צעדנו יד ביד כשלפתע התקרבה מכונית. זאת אמא שלי, הוא אמר באדישות. ניתקתי את היד במהירות וחיכיתי לצעקות. אמא של אריק הציצה מחויכת וסימנה לו לעלות. לילה טוב חמודה, ובואי לבקר אותנו במושב, היא אמרה והם נסעו.

צעדתי הביתה והלב שלי הלם. ידעתי שאבא ואמא יכעסו עלי ויענישו אותי. התפללתי שהם נרדמו ושלא ישימו לב שנכנסתי. בכניסה לבית נזכרתי שבכלל לא לקחתי מפתח. ניסיתי להיכנס דרך החלון, אבל התריס היה נעול. נאלצתי לדפוק בדלת. אמא פתחה לי את הדלת בפנים עייפות וזועפות. היא רצתה לצעוק, אבל לא יכלה כי כולם ישנו וזה עוד יותר עצבן אותה. תעלי לחדר ומחר אבא ידבר איתך, היא אמרה. כמעט אף פעם לא קיבלתי מאמא שלי עונשים. זה היה התפקיד של אבא. גם את שיחות הנזיפה, האכזבה, האיום והפיוס רק אבא עשה. אמא שלי היתה צועקת עלי, כועסת, רותחת, אבל גם נרגעת מהר ואף פעם לא מדברת איתי על מה שקרה. למחרת קיבלתי עונש - חודש בלי בני עקיבא, בלי חברים, בלי יציאות. אבא אמר לי, אני סומך עלייך, אבל הבטחת שתגיעי בחצות והגעת שלוש שעות אחרי. יש לך אחיות קטנות ואת צריכה לשמש להן דוגמה. קיבלתי את העונש בשתיקה ונזכרתי בנשיקה.

במשך תקופה ארוכה אריק ואני היינו הזוג היחידי בכיתה וכל הבנות קינאו בי. הוא היה מלווה אותי הביתה מבית הספר ומהסניף, קונה לי פלאפל ולא נותן שאף אחד ילעג לי או יזרוק עלי כדורים בשיעורי ספורט, אבל עם הזמן גיליתי שהוא קנאי וילדותי. בכל פעם שנפגשתי עם חברות הוא היה נעלב שאני מעדיפה לבלות איתן ולא איתו, ואם לא הייתי מתקשרת אליו בשנייה שנכנסתי הביתה מבית הספר, הוא היה כועס ומסתגר. לא ידעתי איך להיפרד ממנו, ובלילה לפני השינה התפללתי להקדוש ברוך הוא שייתן לי סימן מה עלי לעשות. אורלי אמרה לי, מה הבעיה? תגידי לו שההורים שלך כבר לא מרשים לך חבר, ונטע אמרה, אולי תגידי לו את האמת, קראתי בספר "מ-12 עד 16" שלפעמים האהבה פשוט נגמרת.

הימים חלפו ואני לא עשיתי כלום. המשכתי להיות חברה שלו אבל התאהבתי בדודי מצליח שהיה גדול ממני בשנה. הוא גר במעלות בשכונת הסביונים והיה לו רק אח אחד. אמא שלו היתה פסיכולוגית אשכנזייה ואבא שלו איש עסקים ממוצא טורקי. לדודי היו עיניים ירוקות ושיער בצבע חול. הוא היה גבוה אבל לא מאוד. הוא שיחק כדורסל והיה תלמיד מצטיין. הוא ידע בעל פה ספרים כי היה לו זיכרון צילומי, ותמיד היה לו חיוך עקום בזווית הפה. רוב הבנות היו מאוהבות בו. כל בוקר ישבתי בתפילת שחרית בבית הכנסת והסתכלתי עליו. הוא היה הילד הכי יפה שראיתי. מדי פעם המבטים שלנו היו מצטלבים, אבל זה לא גרם לו למבוכה, הוא פשוט היה ממשיך להסתכל עלי בעניין. נטע, תמי ואורלי ידעו שאני מאוהבת בו, ובכל פעם דיווחו לי איפה הוא נמצא, מה הוא אמר ומה הוא עשה.

לדודי לא היה קול יפה אבל הוא אהב לשיר. בזמן התפילה, כשאבא שלי היה חזן, דודי היה מנסה להצטרף ואבא היה מלווה אותו. הקול היפה והצלול של אבא היה מתגבר בקטעים שדודי התקשה לשיר. אז דודי היה מחייך, מהנהן ומביט באבא בהכרת תודה. מיד אחר כך הוא גם היה מסתכל עלי, בודק אם שמתי לב למה שקרה. במשך תקופה ארוכה הייתי מתעוררת בבוקר במחשבה על דודי והולכת לישון רק אחרי שנזכרתי בכל הפעמים שבהן הצטלבו מבטינו.

דודי היה חבר טוב של עידו, אח של נטע. הם היו באותה כיתה וגם היו שכנים, אבל היה להם עוד דבר משותף - שניהם היו אשכנזים. במעלות כולם היו מרוקאים וגם טורקי נחשב לאשכנזי, בטח אם האמא בעצמה אשכנזייה. קינאתי בנטע, שצעדה כל יום מהבית לבית הספר ובחזרה בחברת דודי, והדבר הראשון שעשיתי כשהייתי חוזרת הביתה היה לחכות שתים־עשרה דקות בדיוק ולהתקשר לנטע. זה פרק הזמן שלקח לנטע להגיע הביתה. לא, הוא לא שאל עלייך כלום. לא, לא דיברנו על הקומזיץ. כך כל פעם מחדש נטע היתה עונה לשאלות שלי. אבל את, דיברת עלי? הזכרת אותי? לא... לא היה לי מה להגיד.

פעם אחת נטע הזמינה אותי אליה הביתה. צעדנו לשכונת הסביונים כשדודי ועידו מובילים ונטע ואני מעט מאחוריהם. כל הדרך ניסיתי להשתלב בשיחה על מכבי תל אביב. זה היה יום חמישי ובערב אמור היה להתקיים משחק של מכבי נגד פנתנייקוס, יוון. הם חייבים לעבוד על ההגנה, עידו אמר. בטח כשהשחקנים של יוון כאלה גבוהים, דודי חיזק. אבל לפעמים לנמוכים יש יתרון כי הם יותר זריזים, אמרתי. הם הסתכלו עלי ויכולתי לראות שהם מתלבטים אם לפרוץ בצחוק או להתייחס למה שאמרתי. אף אחד שם לא נמוך, דודי אמר, והם המשיכו בשיחה.

הגענו לבית של נטע. כמו כל הבתים בשכונת הסביונים, גם הבית של משפחת אייזנטל היה גדול, אבל לא היו בו מדרגות. לנטע היו שבעה אחים ואחיות ולאמא של נטע היה שיער בלונדיני ארוך וגולש שהיא אספה לקוקו נמוך עם סיכה מוארכת שחורה. היא לא הלכה עם כיסוי ראש. הבית היה צפוף ומבולגן ולא היתה להם טלוויזיה. נטע חלקה את החדר הקטן שלה עם אחותה הגדולה ואחותה הקטנה. כל האחים היו דומים. כולם היו רזים עם שיער צהוב חלק ועיניים כחולות. רק העיניים של נטע היו אפורות.

ישבנו לאכול ארוחת צהריים. אמא של נטע הגישה שניצל, פתיתים וצ'יפס, מיץ פטל ולחמניות. בזמן שאכלנו היא הכניסה לתנור תבניות עם עוגות שמרים. בחיים שלך לא טעמת עוגות כמו של אמא שלי, נטע אמרה בפה מלא פתיתים. אחר הצהריים עידו נכנס לחדר של נטע ואמר, דודי מזמין אותנו לצפות במשחק של מכבי, אתן רוצות לבוא? נטע הסתכלה עלי ואמרה, כן, למה לא.

מאותו רגע לא יכולתי להכניס שום דבר לפה. הבטן התחילה לכאוב לי ונכנסתי לשירותים בתכיפות, אבל אחותה הקטנה של נטע, שבדיוק נגמלה מחיתולים, כל הזמן דפקה על הדלת וצעקה פיפי פיפי, יש לי פיפי. בערב נטע חתכה לנו מהעוגות ולא אכלתי. את מפסידה, היא אמרה. ואני ידעתי שאני מפסידה. הריח היה כל כך חזק והשוקולד נטף מבין שכבות הבצק. בשעה שמונה יצאנו לכיוון הבית של דודי שנמצא במרחק שני בתים בלבד מהבית של נטע.

אמא של דודי פתחה לנו את הדלת בחלוק וסיגריה. בואו תיכנסו, דודי מחכה לכם בחדר הטלוויזיה. כל הבית היה אפוף עשן. אבא של דודי, שישב בסלון, עישן אף הוא והנהן לשלום. הבית שלהם היה מסודר ומבריק, עציצים היו פזורים בכל פינה וציורים ממוסגרים על הקירות. לא האמנתי שאני נמצאת בבית של דודי מצליח והשתדלתי להתבונן היטב ברהיטים, בספרים, במגבות, במדרגות, בתמונות וגם בהורים שלו. זה מה שדודי רואה כל יום, חשבתי. עלינו לקומה העליונה. בחדר הטלוויזיה, שהיה קטן ואפלולי, חיכה לנו שולחן ועליו בקבוק קוקה קולה, תפוצ'יפס וגרעינים שחורים. דודי ישב על הספה. הוא לבש טרנינג של דיאדורה והיה יחף. שבו על הספה, אנחנו נשב על השטיח, הוא אמר, ועידו התיישב לידו. במשך כל המשחק בהיתי בעורף של דודי. נטע קראה ספר שהיא הביאה איתה מהבית ובכלל לא התעניינה בדודי או במשחק. הוא הזמין אותנו בגללך, היא לחשה לי ואני הייתי מאושרת.

יומיים לפני הטיול השנתי, נטע, תמי ואורלי אמרו לי שהן צריכות לדבר איתי. נדבר בדרך הביתה, תמי אמרה. כל היום ניסיתי להוציא מנטע במה מדובר, אבל היא לא הסכימה להגיד מילה. בסוף היום, כשהתחלנו לצעוד לכיוון המזרקה של פחימה, הן אמרו, תקשיבי, אנחנו רוצות לספר לך משהו. נכון אתמול היתה פעולה בבני עקיבא ולא באת? נכון. אז ישבנו ודיברנו עם דודי ושאלנו אותו מה הוא חושב עלייך.

הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. נו נו, מה הוא אמר. נטע ואורלי שתקו והסתכלו על תמי. הוא אמר שהוא חושב שאת סנובית, תמי אמרה. מה? למה? לא יודעת למה, זה מה שהוא אמר. מה זאת אומרת סנובית? שאני שוויצרית? לא יודעת, תמי משכה בכתפיים. בכניסה לחורשה התפצלנו. המשכתי ללכת עם אורלי, מנסה לעכל את מה ששמעתי. מה את מתרגשת ממנו? כולה הוא אמר שאת סנובית, מי ישמע. אבל אני בכלל לא סנובית, למה שהוא יגיד דבר כזה?

אולי כי הוא לא אוהב אותך. את יודעת שאמא שלו עקרה? אורלי אמרה והתקדמה לכיוון הבית שלה.

הפכתי והפכתי בהתנהגות שלי ולא הצלחתי למצוא הסבר לכינוי שדודי הדביק לי.

במהלך השנה סיפרתי לכולן שאני כבר לא מאוהבת בדודי, למרות שהמשכתי לאהוב אותו בלב. דודי הפסיק להסתכל עלי ואריק גבאי, שלא הרגיש בשום דבר שקרה, רק אהב אותי יותר ויותר. במסיבת סוף שנה, רגע לפני שעלינו לשיר מחרוזת שירי צבא, נטע אמרה לי, אני רוצה להגיד לך משהו אבל תבטיחי שלא תכעסי עלי. אני לא אכעס, נו תגידי, אמרתי.

אני מבקשת סליחה. אני כבר לא יכולה לשמור את זה בבטן. את זוכרת שסיפרנו לך שדודי אמר שאת סנובית? אההה... עשיתי את עצמי מנסה להיזכר. כן, אני זוכרת משהו כזה. אז עבדנו עלייך. הוא אף פעם לא אמר את זה. זה היה הרעיון של תמי. היא הציעה שנעבוד עלייך ונגלה לך אחרי שבוע, אבל בסוף היא התחרטה ולא רצתה שנגלה לך בכלל. אני ממש מתנצלת, נטע אמרה ועלתה לבמה. בגזרה הצפונית בסיירת שקד פני נער צעיר וזה המפקד, שרתי ורקדתי. הרגשתי שאני יכולה לרחף אם רק ארצה. סלחתי לנטע, כעסתי על אורלי ושנאתי את תמי. ידעתי שהיא עשתה את זה רק בגלל שגם היא היתה מאוהבת בדודי. אבל הוא לא חושב שאני סנובית! אני לא סנובית ואולי הוא אוהב אותי.

 



 

בסוף כיתה ח' אריק סיפר לי שהוא התקבל ל"מדרשיית נעם", ישיבה תיכונית עם פנימייה שנמצאת מרחק קצר מהאולפנה. לא התקבלת לכפר הרא"ה כמו דודי מצליח? שאלתי, ואריק צחק ואמר, לא ניסיתי בכלל. את תהיי באולפנה ואני במדרשייה ונוכל להיפגש בימי שלישי ולחזור יחד הביתה באוטובוס, הוא הציע בהתלהבות. אבל אני החלטתי להיפרד מאריק. אמרתי לו שאני צריכה להשקיע בלימודים ושבאולפנה לא רואים בעין יפה אם יש חבר. ואני גם רוצה להציע לך משהו, אמרתי. כדאי לך להציג את עצמך במדרשייה בשם אריה. זה יותר יפה מאריק. אריק הסתכל עלי בעיניים החומות עם הנקודה האדומה ואמר, אז עכשיו אני כבר לא מספיק טוב בשבילך?