הקדמה
אפשר כבר לבקר בפולין. שנת 1987, אישי ואני יוצאים לחופשה מהעבודה, מצטרפים לקבוצה היוצאת לפולין. כולם מדברים על סגירת מעגלים. זה נשמע לי מוזר. מה בדיוק אני אמורה לסגור? אין לי חשק לנסוע, אבל אי אפשר שלא. המטרה העיקרית שלי היא להגיע לעיר הולדתי, הרוביישוב.
מגיעים ללובלין. מבקרים במאידנק, ואני מקבלת הלם ראשון: בחילה ורפיון. הדברים שאני רואה אמורים לחשל אותי לקראת הצפוי לי למחרת. צבי ואני מתנתקים מהקבוצה, שוכרים מונית ונוסעים לעיר הולדתי. בזיכרוני, הרוביישוב היא עיירה יפה, טובלת בירק, בתיה קטנים, יש בהם שתיים או שלוש קומות, לא יותר. והנה אני כאן והמקום אחר. דבר אינו דומה למה שאני זוכרת. בניינים גדולים ומכוערים תפסו את מקומם של הבתים הקטנים. הכול השתנה.
אני מבקשת ללכת לבית הקברות היהודי. יום סגרירי, גשם בחוץ, ואני מנסה לדלג מעל השלוליות. ומה זה פתאום? אותיות עבריות על המדרכות? על השבילים? מתכופפת ומנסה להסיר את הבוץ, ולפתע מכה בי ההכרה. "אלוהים," אני ממלמלת לעצמי, "אלו הן חלקי מצבות שלנו המשמשות מדרכות ושבילים." הגוי המקומי המשמש לנו מדריך מבחין בתדהמתי, "כן," הוא אומר לי, "אלו הן מצבות מבית הקברות שלכם. מי שרוצה לבנות שבילים ומדרכות, לוקח מצבות מבית הקברות." "והדת שלכם סובלת את זה?" אני שואלת. הוא צוחק בקול ועונה: "אחרי ארבעים שנה של קומוניזם את מדברת על דת?"
מזועזעת עד עמקי נשמתי אני ממשיכה הלאה, לבית הקברות שהיה וכמעט איננו עוד. גם את זכות המתים לקחו לנו. רק מצבה אחת עומדת שם, מוזנחת מאוד. היא הוקמה על ידי כמה יהודים ששבו מרוסיה אל העיר אחרי המלחמה, העדות היחידה לכך שפעם היה כאן מקום ליהודים. אני מהרהרת בכאב: בית קברות זה שימש את הקהילה של הרוביישוב יותר מארבע מאות שנה. ומה נותר? חצי מהשטח כבר בנוי ולמצבות אין זכר. במקום הזה היו גם כמה קברי אחים מתקופת הנאצים, יהודים שהוצאו להורג וכך חפרו לעצמם את קבריהם. גם לכך אין כל זכר, וההשפלה זועקת לשמיים.
אותו ביקור ראשון בהרוביישוב היה קשה מנשוא עבורי, וכאן מדובר בילדות שלי, בעיירת הולדתי שאכזבה. הפנטזיה שלי על עיירה יפה ומלאת חיים הייתה כה גדולה, והמציאות טפחה על פניי כשמצאתי אותה כעורה כל כך. כשאנו שבים אל ביתנו החם בישראל, אני מבינה שהמעגל טרם נסגר. סגירת מעגל אמורה להחזיר אותי לשורשים, אבל את השורשים קשה למצוא. יהיה עליי לחזור לשם ולעשות מעשה, משהו ממשי יותר, כדי שגם ילדיי ונכדיי יוכלו לשמור על הקשר באותו חוט חיים שנחתך, ואולי במעשיי אצליח לאחות אותו ולהנציחו.
