ראש השנה
החטא להזכיר חטא
ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי אלא בתוך עמי (איני רוצה שיזכרו אותי וישגיחו בי אלא בתוך עמי).
(זוהר, כרך א [בראשית], פרשת נח, סט, ב)
השלב העיקרי בעשיית התשובה הוא שלב הווידוי, כמאמר הרמב"ם (הלכות תשובה א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא... וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך... וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח".
ברם דווקא בראש השנה, יום הדין, אין אנו אומרים וידוי (ר', בין היתר, במגן אברהם סימן תקפד סק"ב). יתר על כן, ביום נשגב זה נמנעים אנו כליל מהזכרת חטאינו. בחלק מקהילות ישראל אין אומרים "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", וכן נוהגים אנו להימנע מאכילת אגוזים מהטעם כי אלו מזכירים בגימטריה את המילה "חטא", כדברי הרמ"א (אורח חיים תקפג): "יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה" (אף כי הגימטריה של אגוז היא "חט" בלבד). מה הטעם לחששנו מפני הזכרת חטאינו ביום קדוש זה? וכי פוחדים אנו מקבלת אחריות על מעשינו וכישלונותינו?
מענה לאמור ניתן למצוא בדיאלוג מרתק בין הנביא אלישע לבין האישה השונמית (מלכים ב, ד). אלישע ונערו גיחזי נקלעים לבית השונמית והיא מארחתם בחפץ רצון. בתגובה, מבקש אלישע להיטיב עמה ושואלה (שם, בפס' יג): "הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?" השונמית ממאנת לקבל כל טובת הנאה ומגיבה במילים: "וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". מה פשר שאלתו של אלישע ומה פשר תשובת האישה השונמית לו?
לשאלה זו נדרש הזוהר, המסביר, כי מעמד זה התרחש בעיצומו של ראש השנה. האישה השונמית מיטיבה עם אלישע, ובתמורה מבקש הוא להיטיב עמה, ולקדם ענייניה לפני "המלך", הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה ביושבו בדין, ובלשון הזוהר (זוהר, כרך ב, כג, ב): "ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה... ובההוא יומא אקרי קודשא בריך הוא מלך, המלך המשפט, אמר לה אי את אצטריך לך לגבי מלכא עלאה על עובדין די בידך".
השונמית מסרבת להצעתו הנדיבה של אלישע, וסיבה יסודית בידה: "בשעתא (נ"א בזמנא) דדינא תליא בעלמא, לא יתפרש בר נש בלחודוי, ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודען ביה בלחודוי, דהא בזמנא (אחרא) דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אף על גב דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא, ועל דא לא לבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד, (ולא ליבעי ליה לאיניש לאתפרשא מן עמא לעלם)". בראש השנה נפרסים רחמיו של הקב"ה על עמו כאחד, לכן לא ראוי ולא כדאי לו לאדם לפרוש מן הציבור ביום זה, ואלו הפורשים מן הציבור - הם הנתפסים ראשונים בדין.
מדברי הזוהר עולה, כי כמיהתה של השונמית לשבת בתוך עמה נעוצה בהבנת כוחו של הציבור. האומה הישראלית היא ישות בפני עצמה אשר כוחה גדול בהכרח מכוחם המצטבר של הפרטים המרכיבים אותה. רחמיו של הקב"ה על עם ישראל כמכלול, ולכן הפרישה מהעם כרוכה בסיכון ובחשיפה לביקורת משמיא.
מטעם זה אין להזכיר החטא בראש השנה. האומה הישראלית תמיד יוצאת זכאית בדין, ברם אם מבקשים אנו לפרוש מן הציבור נדרשים אנו ליתן הדין על כל בחירותינו ומעשינו. שייכותנו לעם ישראל מגִנה עלינו, לפיכך, מעצמנו ומחטאנו.
בראש השנה, יום הרת עולם, ביום שבו מעמיד הקב"ה למשפט כל יצורי עולמים, אנו מתייצבים בפניו כאומה אשר חרתה על דגלה את ערבותם ההדדית של בניה. לכידותנו תגן עלינו ונצא כולנו כאיש אחד בלב אחד זכאים בדין, וניחתם לאלתר לחיים טובים, אמן כן יהי רצון.
צל הרים כהרים
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.
(עבודה זרה ח ע"א)
המדרש במסכת עבודה זרה (ח ע"א) מתאר כיצד מתמודד האדם עם תוצאות חטאו לאחר שנזרק מגן עדן. האדם נברא וחטא בראש השנה, בעיצומה של עונת הסתיו. מיד לאחר החטא מגלה האדם הראשון כי הימים הולכים ומתקצרים. גילוי זה מטלטל את האדם, הוא משוכנע שהשמש כבתה בשל חטאיו וכי יום מותו קרב: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית". לאורך כל חודשי החורף מתנהל האדם כחי־מת מהלך עד לבוא חודש טבת, עת הימים מתארכים. בהקלה עצומה מבין האדם כי עונות השנה אינן מושפעות מחטאיו: "כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".
בוא הסתיו כלל אינו מבשר רעות. ההיפך הוא הנכון, ביהדות עונות המעבר הן החשובות שבעונות, בהן מצויים החגים מדאורייתא ועם ישראל עולה לרגל. התנהלותו הפרנואידית של אדם, הרואה צל הרים כהרים, הקושר בין תופעת בוא הסתיו המבורכת לבין חטאו והמפרשהּ כעונש ישיר על עבירותיו, מלמדת אותנו רבות על עצמנו.
כישלונותינו משתקים אותנו, אנו נוטים לפרש התרחשויות שבחיינו כתוצר של מחדלינו, כסיבה לייאוש, להרמת ידיים. מובן שחשבון נפש הוא דבר מבורך. עם זאת התנהלות תחת עננה, תוך ראיית כל התרחשות אקראית כעוד שלב בדרך אל הסוף, בהחזרת העולם לתוהו ובוהו, מונעת כל סיכוי לתיקון אמתי, לתשובה שלמה. ברוח זו מבהיר הרב קוק, כי הגורם האמתי המעכב את האדם מפני עשיית תשובה הוא האדם עצמו (אורות התשובה, ז): "אמנם ישנם דברים רבים שהם מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז, אבל הדבר שהוא המעכב הראשי, שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים הוא המושג של ציור התשובה, המקושר שלא ע"פ אמת רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים". תשובה אינה הלקאה עצמית תמידית, הנמכת הנפש ורפיון פסימי. תשובה אמתית, שלמה, אמורה לשלוף אותנו מייאושנו, לאפשר לנו להתקדם, להתחדש, ובמילות הרב: "הציור הזה הוא פוגם... בתוכן התשובה... שהיא מוכרחת לבוא כעת עם רשמי קווי הגאולה, שעמהם אנו חייבים להיות אמיצי רוח מלאי חייל ומשתוקקים לשובע טל של חיים, של יצירה עצומה ושל רעננות".
ברוח זו מחדד בעל האמרי אמת (בפירושו לפרשת בא) מהו כוחה של תשובה: "כשבאה לאדם התעוררות ונפתח לו פתח צריך הוא לתקן גם הדברים שמקודם, איתא יש תפילה שנענית לע' שנה, כשנפתח פתח מתעלים כל אותן התפלות שמקודם היו טורפין אותן בפניו וזה הוא על ידי כח התשובה". אנו נוטים לסבור כי בחירותינו השגויות משפיעות לרעה על עתידנו. ברם כוחה של תשובה הפוך הוא. האדם אינו נרדף על ידי עברו. הסתכלותו האופטימית כלפי העתיד ושמחת ההתקדמות הכרוכה בתשובה משפיעות על עברו של האדם ומאפשרות את תיקונו. תקווה אופטימית לתיקון, להתקדמות "עד ה' אלקיך", מתוך רעננות ושמחה, מסוגלת להשפיע לטובה על אשר קרה לנו בעבר. גם כישלונותינו ביום האתמול נראים באור שונה, כאשר אנו צועדים איתן בדרך סלולה לתיקון, להתעלות, לשלמות.
תשובתו של קין
"ויצא קין מלפני ה'" מהיכן יצא? רבי יודן בשם ר' איבו אמר: הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה. רבי ברכיה בשם רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: יצא כמפריס וכמרמה בבוראו. רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר: יצא שמח... פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת.
(בראשית רבה כב, יג)
מקובל לראות בקין חוטא נטול מעצורים, אשר רצח את אחיו בקור רוח, הסווה את מעשהו הנפשע ונמנע מלקבל אחריות עליו.
עם זאת קריאה מדוקדקת של פשט הכתוב חושפת צדדים מורכבים באישיותו של קין. לאחר שקין נענש ומתקלל בקללת הנדודים, מובא בכתוב (בראשית ד, טז): "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן". מה פשר "יציאתו" של קין מלפני ה'?
במדרש (בראשית רבה כב) מובאות שתי פרשנויות מנוגדות ליציאתו זו של קין. לפי פרשנות אחת, קין יוצא מבית דינו של הקב"ה לאחר ש"הונה" את הקב"ה הונאת דברים, שיקר וכיזב: "מהיכן יצא? ר' יודן בשם ר' איבו אמר: הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת עליונה... יצא כמפריס וכמרמה בבוראו".
ברם במדרש מובאת פרשנות נוספת, לפיה קין יצא מבית דינו של הקב"ה לאחר שעשה תשובה, שהובילה לסיום "התיק" בפשרה: "ר' חמא בשם ר' חנינא בר ר' יצחק אמר: יצא שמח... פגע בו אדם הראשון, אמר לו - מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי". קין מרוצה מאוד מתוצאות ההליך השיפוטי. קודם לכן נגזר דינו (בראשית ד, יב): "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ", אך כעת משעשה תשובה נהנה קין מהחירות לישב בבטחה במושב קבע (לעיל): "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן" (וכן ר' דברים רבה לפרשת ניצבים).
גם על האדם הראשון עושה תשובת קין רושם כביר (שם): "התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צב) 'מזמור שיר ליום השבת'". תשובת קין מניעה את האדם לעשות תשובה, ומהווה מקור ההשראה למזמור המופלא שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש ביום שבת קודש.
קין הרוצח "הונה" בדברים את קונו, סגר תיק בפשרה - וכל הסיפור המפוקפק הזה הוא שעורר את האדם הראשון לתשובה? הכיצד? מה חידש קין לאדם הראשון שלא היה ידוע לו קודם לכן?
תשובה לאמור ניתן למצוא בהתמודדות האדם עם חטאו הוא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". יש לשים לב, מדקדק ר' צדוק מלובלין, כי האדם איננו מתוודה על העבר: "אכלתי מן העץ", כי אם מדבר בלשון עתיד: "וָאֹכֵל". מדוע? בווידויו זה חושף האדם מדוע קשה לו התשובה. אני מועד לחטא, חושש האדם, לא רק נפלתי בעבר, כי אם צפויות לי נפילות בעתיד, ולכן אינני זכאי לתשובה, ובלשון ר' צדוק (פרי צדיק לפרשת וילך): "שלאחר החטא לא האמין בעצמו עוד שיוכל להתגבר על יצרו אחר שכבר נכנס בו ודן בעצמו... עתה אחר שכבר חטא בודאי לא יוכל לו ולא היה רוצה לרמות את בוראו". האדם שבוי בייסורי מצפון. הוא יודע כי עוד יחטא, ועל כן איננו מפרגן לעצמו כל ניסיון לעשות תשובה.
דווקא אז רואה האדם את קין, שבשיא שפלותו וחוצפתו מעז להתייצב "לפני ה'" בתשובה, ואף כי תשובת קין דלה היא, מן הפה ולחוץ, מבלי שתגובה במעשים - עדיין יש בה כוח וערך, עדיין מועילה היא לשינוי מציאות, כפי שמסביר ר' צדוק מלובלין (שם): "אך אחר ששמע מקין שאמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, אף דאיתא שיצא כגונב דעת עליונה, על זה אמר כך הוא כוחה של תשובה, שמועיל גם בוידוי דברים, אף שאינו עוזב עוד העזיבה הראויה עד שיעיד עליו וכו' כנ"ל".
מנחיתותו של קין למד האדם על כוחה של תשובה. אף תשובה חלקית, אף הרהור תשובה הם בעלי חשיבות. מותר לאדם להרשות לעצמו להתקרב לה' - חרף קטנותו, על אף מועדותו. ברוח זו מסביר הרב קוק (אורות התשובה, יד, יד): "אין לשער את הגודל שיש בכל הרהור של תשובה, אפילו כשהוא בא מצד יראה פשוטה יראת העונש, מפני שכל מדה קטנה שבקטנות גורמת לעורר בנפש ובעולם את המדות הקדושות והגדולות, ואור קודש מאור פני עליון מופיע בכל זיו בהדר אהבה ובנועם ד' ע"י כל מחשבה הנוטה לטובה; ואפילו אם יש בה סיגים רבים, החן הפנימי שלה, הקדש היסודי שבתוכה זהו שוה כל עושר, וכל חפצים לא ישוו בה". קין מגלה לאדם עד כמה פשוט הוא הרהור התשובה, עד כמה נגיש מושג התשובה לכל אדם, ולו השפל בשפלים. רגע לפני החיתום נקראים אנו לשוב, ללכת אחר לבנו, להתעלות מעל עכבותנו, מעל פחד הקירבה, מעל החשש מפני הצלחה.
תשובה שלמה
וכן הוא אומר ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' (שמואל א, ז), מהו בכל לבבכם אתם שבים? אלא כך אמר שמואל, אם שבתם בכל לבבכם עונה הקב"ה תפלתי שאני מתפלל עליכם וכן הוא אומר ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' (שם), ואיזה מים היו שואבים ושופכים, אלא שעשו תשובה ושפכו לבם כמים לפני הקב"ה בתשובה שלמה.
(אוצר המדרשים [אייזנשטיין], תהלים, עמוד 578)
בשיאה של תפילת אבינו מלכנו מתפללים אנו אל האלוקים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ". צמד המילים "תשובה שלמה" מוזכר בהקשרים מדרשיים שונים. על פי רוב, במונח "תשובה שלמה" מתכוונים חז"ל לתשובה מלאה, תשובה מוחלטת. ברוח זו מבארים חז"ל את דברי הנביא שמואל אל העם (שמואל א ז, ג): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". על פסוק זה דורשים חז"ל: "אם שבתם בכל לבבכם עונה הקב"ה תפלתי שאני מתפלל עליכם... אלא שעשו תשובה ושפכו לבם כמים לפני הקב"ה בתשובה שלמה". תשובה שלמה היא תשובה "בכל לבב".
ברם מה פשרהּ של אותה תשובה שלמה הנעשית בכל לב? מהן אמות המידה להשגתה? ביאור נפלא מציע השפת אמת. לדבריו, אנו מכירים את מדרגת "התשובה מאהבה" וכן את מדרגת "התשובה מיראה". מדרגת "התשובה השלמה" עולה על שתי מדרגות אלה ומשלימתן.
הראשון בכתוב לעשות תשובה שלמה היה יעקב אבינו, אשר נדר (בראשית כח, כ־כא): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים".
בנדרו זה קושר יעקב אבינו בין התשובה השלמה לבין קבלת עול מלכות שמים - "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים". במובן זה נבדלת תשובה שלמה מתשובה מאהבה ומתשובה מיראה. תשובה מאהבה ותשובה מיראה מביאות האדם לתיקון עוונותיו, כפי שמבאר השפת אמת (דברים, שבת תשובה): "והנה איתא בגמ' שע"י תשובה מיראה עונות נעשין כשגגות וע"י תשובה מאהבה נעשין כזכיות. וב' בחינות אלו [הם] תיקון האדם לכפר על עונותיו". לעומת זאת, תשובה שלמה היא תשובה בה אדם מתעלה מעל ההתעסקות בעצמו, ובתיקון שגיונותיו, מבין את גודל הריחוק שיצר החטא מה', ושואף לתקן המציאות ולהתקרב מחדש אליו, ממש כפי שיעקב מתחייב לשוב אל האלוקים לאחר הריחוק הצפוי בנכר, ובלשון השפת אמת: "וכתיב ביה ושבתי בשלום אל בית אבי זה תשובה בשלימות שגדול עליו צערו של אביו ושוכח רצון עצמו ורוצה לשוב להתרצות לפני אביו שבשמים".
לדברי השפת אמת, תשובה מאהבה הנה תשובתו של אברהם אבינו, אשר מידתו מידת האהבה. תשובה מיראה הנה תשובתו של יצחק אבינו, אשר מידתו מידת היראה. ותשובה שלמה היא תשובתו של בכיר האבות, יעקב אבינו, אשר מידתו מידת האמת, ובלשונו: "כי יש לך אדם שירא מעונש ושב. ויש מי שמשתוקק לחזור לדבוק בו ית' (=יתברך) ושב מאהבה להסיר מסך העונות שיוכל לחזור לדבוק בו ית'. והוא בחינת יראה ואהבה מדות אברהם ויצחק. ויש מי ששב מצד האמת שמבין גודל זה החטא שעשה נגד רצונו ית'. ומצד שמבין האמת לאמיתו הוא שב ומתנחם. והוא בחי' יעקב תתן אמת ליעקב".
לצד התשובה מיראת החטא ומאהבת הבורא וההשתוקקות אליו מצופה מאיתנו כי נשכיל לשוב תשובה שלמה, תשובת אמת. מצופה מאיתנו שנתעלה מעבר להתעסקות בעצמנו, בפחדינו ובצרכינו. שנשוב אל האלוקים לא רק משום שהדבר מיטיב עמנו, כי אם משום האמת, מתוך הבנה עמוקה של הציפייה מאיתנו שנשוב, ונכונות מוחלטת לקבל עול מלכות שמים עלינו.
