החוקים של מוזס

I

 

 

ג'ורג'יה

 

 

הם מצאו את מוזס בתוך סל כביסה במכבסה בשירות עצמי, עטוף במגבת, תינוק שזה עתה נולד ועל סף מוות. אישה שמעה אותו בוכה והרימה אותו, מצמידה אותו לעורה ועוטפת את שניהם במעילה עד שתזעיק עזרה. היא לא ידעה מי אמו או אם בכוונתה לחזור, היא רק ידעה שהוא גוסס, ושאם היא לא תיקח אותו לבית חולים בדקות הקרובות, כבר יהיה מאוחר מדי.

הם קראו לו תינוק קראק. אמא שלי סיפרה שתינוק קראק זה כינוי לתינוקות שנולדים מכורים לקוקאין, בגלל שהאמהות שלהם צרכו סמים בזמן ההיריון. בדרך כלל תינוקות קראק קטנים יותר מתינוקות אחרים, בגלל שרובם נולדים בטרם עת לאמהות חולות. הקוקאין משנה את הכימיה של המוח שלהם, והם סובלים מתופעות כמו הפרעת קשב, היפראקטיביות והפרעת שליטה בדחפים. לפעמים הם סובלים מהתקפי אפילפסיה ומהפרעות נפשיות. לפעמים הם סובלים מהזיות ומרגישות יתר. לפי כל ההערכות, מוזס יסבול מחלק מאותן תופעות, ואולי אפילו מכולן.

הם סיפרו את הסיפור שלו בחדשות השעה עשר. זה היה סיפור יוצא מגדר הרגיל, מסמך אנושי מזעזע — תינוק קטן שננטש במכבסה מטונפת בשכונה גרועה בווסט ואלי סיטי. אמא שלי אומרת שהיא זוכרת את הסיפור היטב, את התמונות מעוררות החמלה של התינוק בבית החולים, נאחז בחייו, צינור הזנה נעוץ בבטנו וכובע כחול קטן לראשו הזעיר. הם מצאו את האם לאחר שלושה ימים. אף אחד לא התכוון למסור את התינוק לידיה ובכל מקרה הדבר לא היה אפשרי. היא מתה. האישה שנטשה את התינוק שלה במכבסה הובאה לבית החולים ללא רוח חיים לאחר שמתה ממנת יתר. אותו בית החולים שבו התינוק שלה נאבק על חייו, קומות ספורות מעליה. מישהו מצא גם אותה, אם כי לא במכבסה.

השותפה לדירה שלה, אשר נעצרה באותו הערב באשמת זנות והחזקת סמים, סיפרה למשטרה את כל מה שידעה על האישה ועל תינוקה הנטוש, בתקווה שימתיקו במעט את עונשה. מניתוח גופתה של האישה עלה כי היא אכן ילדה לא מזמן. בדיקת די־אן־איי הוכיחה כי התינוק אכן שלה. איזה ברנש קטן ובר מזל.

בדיווחי החדשות הוא תואר כ"התינוק בסל", וצוות בית החולים העניק לו את השם מוזס. אך שלא כמו בסיפור התנ"כי, את מוזס התינוק הנטוש לא מצאה בת פרעה. לא גידלו אותו בארמון. לא הייתה לו אחות שהשגיחה עליו מבין שיחי הקנה, התיבה שלו לא נמשתה מנהר הנילוס. אך בכל זאת היו לו כמה קרובי משפחה — אמא סיפרה שכל העיירה געשה וסערה כאשר התגלה כי אמו המנוחה של מוזס התינוק הייתה נערה מקומית וקראו לה ג'ניפר רייט. היא בילתה את חופשות הקיץ עם סבתה שגרה ממש ליד הבית שלנו. הסבתא עדיין גרה באותו המקום. הוריה של ג'ניפר גרו בעיירה סמוכה, וגם כמה מאחיה ומאחיותיה, שלמרות שעברו לגור במקומות אחרים, עדיין היו מוּכָּרים בעיירה. אבל אף אחד מהם לא היה מעוניין בתינוק חולה שעתיד היה לסבול מקשת רחבה ומגוונת של בעיות. ג'ניפר רייט שברה את לבם והותירה את משפחתה מותשת ומרוסקת. אמא סיפרה לי שזה מה שקורה בעקבות שימוש בסמים ולכן העובדה שהיא הותירה את משפחתה עם תינוק קראק לא הייתה מפתיעה כל כך. אמא שלי אמרה שכאשר ג'ניפר הייתה צעירה יותר, היא הייתה בסך הכול נערה רגילה. יפה, נחמדה, אפילו חכמה. אך לא חכמה מספיק כדי לשמור מרחק ממת', מקוקאין ומכל שאר הסמים שאליהם היא השתעבדה. דמיינתי את תינוק הקראק, מוזס, עם סדק* ארוך לאורך גופו, כאילו הוא נשבר במהלך הלידה. ידעתי שזו לא המשמעות האמיתית של המושג. אך הדימוי הזה נשאר במחשבותיי. אולי העובדה שהוא היה שבור, היא שמשכה אותי אליו מלכתחילה.

* קראק — גם סדק וגם סוג של סם.

אמא סיפרה שכל העיירה עקבה אחרי פרטי הסיפור של התינוק מוזס רייט. הם צפו בכל הדיווחים, העמידו פנים שיש בידיהם מידע פנימי והמציאו פרטים שלא היו ידועים להם, רק כדי שיוכלו להרגיש חשובים. אני מעולם לא הכרתי את מוזס התינוק בגלל שהוא גדל ונעשה פשוט מוזס. הוא הִטלטל הלוך ושוב בין בני משפחתה של ג'ניפר רייט, נמסר לידי אח או הורה שנאלצו לסבול אותו למשך זמן מה, עד שגם להם נמאס והם העבירו אותו הלאה לבא בתור. כל זה קרה לפני שנולדתי, ועד שזכיתי לפגוש אותו, אמא כבר סיפרה לי עליו בניסיון לעזור לי "להבין אותו ולהיות נחמדה אליו", והסיפור כבר נחשב להיסטוריה עתיקה ואף אחד לא רצה שום קשר איתו. אנשים אוהבים תינוקות, אפילו תינוקות חולים. אפילו תינוקות קראק. אבל תינוקות גדלים והופכים לילדים. ואף אחד לא ממש רוצה ילדים עם בעיות.

ומוזס ללא ספק היה ילד עם בעיות.

עד שפגשתי את מוזס, כבר הספקתי ללמוד הכול על ילדים עם בעיות. ההורים שלי שימשו כהורי אומנה להרבה ילדים כאלה. לאורך כל חיי הם קלטו ילדים לביתנו. היו לי שתי אחיות גדולות ואח גדול שעזבו את הבית לפני שמלאו לי שש.

אפשר לומר שהגעתי לעולם בטעות, וכך קרה שגדלתי יחד עם ילדים שלא היו אחיי או אחיותיי, והם נכנסו ויצאו מהחיים שלי לסירוגין, כמו בדלת מסתובבת.

אולי זו הסיבה שההורים שלי וקת'לין רייט, סבתה של ג'ניפר רייט וסבתא רבתא של מוזס, ישבו לנהל כמה שיחות אודות מוזס סביב השולחן במטבח שלנו. שמעתי פרטים רבים שכנראה לא הייתי אמורה לשמוע, במיוחד במהלך הקיץ ההוא.

האישה הזקנה החליטה לקחה אליה את מוזס לתמיד. בעוד חודש ימלאו לו שמונה עשרה וכל השאר רק שמחו להיפטר ממנו. עוד כשהיה ילד קטן נהג להעביר אצלה את כל חופשת הקיץ. היא הייתה בטוחה שהם יסתדרו היטב, אם כולם פשוט יתעסקו בעניינים שלהם ויתנו לה לעשות כרצונה. היא לא נראתה מוטרדת מהעובדה שבחודש שבו מוזס יכבה שמונה עשר נרות על העוגה, היא תחגוג את יום הולדתה השמונים.

ידעתי מי הוא וזכרתי אותו מקיץ לקיץ, למרות שמעולם לא ביליתי בחברתו. זו הייתה עיירה קטנה וילדים מבחינים זה בזה. קת'לין רייט נהגה לקחת אותו איתה לכנסייה בימי ראשון המעטים ששהה בביתה. הוא היה בכיתה שלי בבית הספר של יום ראשון, וכולנו נהנינו לנעוץ בו מבטים בזמן שהמורה התאמצה לשכנע אותו להשתתף בשיעור. הוא מעולם לא נענה להפצרותיה. הוא פשוט ישב בשקט בכיסא המתכת המתקפל הקטן שלו, כאילו שבתמורה לכך הוא יקבל הפתעה, עיניו בעלות הצבע המוזר משוטטות אנה ואנה, כפות ידיו מתפתלות בחיקו. בתום השיעור הוא היה רץ במהירות לעבר הדלת, רוחץ באור השמש וממשיך ישר הביתה, בלי לחכות לסבתא רבתא שלו. ניסיתי להתחרות בו, אבל בכל פעם הוא הצליח לקום מהכיסא לפניי ולהקדים אותי אל הדלת. כבר אז רדפתי אחריו.

לפעמים מוזס וסבתא שלו היו יוצאים לרכיבה על אופניים או לטיול רגלי, וכמעט מדי יום היא הייתה גוררת אותו לבריכה בנֵפִי, דבר שתמיד עורר את קנאתי. היה לי מזל אם הייתי זוכה לבקר בבריכה יותר מפעמים בודדות במהלך חופשת הקיץ. כאשר הרגשתי צורך עז לשחות, הייתי רוכבת על האופניים שלי לאגם בעמק צ'יקן קריק. ההורים שלי אסרו עליי לשחות שם, מפני שהמים קרים מאוד, עמוקים וחשוכים — ואפילו מסוכנים, אך העדפתי להסתכן בטביעה מאשר לא לשחות לעולם, ועד כה הצלחתי לא לטבוע.

עם חלוף השנים, וככל שמוזס הלך והתבגר, היו כמה חופשות קיץ שבהן הוא כלל לא ביקר בלבאן. לעתים חלפו שנתיים מאז הפעם האחרונה שלו בלבאן. במשך תקופה ארוכה קת'לין ניסתה לגרום לכך שהוא יבוא לגור אצלה לתמיד, אבל בני משפחתה אמרו לה שהיא לא תצליח להתמודד איתו. הם אמרו לה שהוא "רגיש מדי, הפכפך מדי, סוער מדי." אבל ככל הנראה הם היו מותשים, ובסופו של דבר הם נכנעו. מוזס עבר לגור בלבאן.

שנינו עמדנו להתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלנו בתיכון. אני הייתי צעירה ביחס לכיתה שלי והוא היה מבוגר בשנה שלמה. שנינו חגגנו ימי הולדת בקיץ — למוזס מלאו שמונה עשרה ב-2 ביולי, ולי מלאו שמונה עשרה ב-28 באוגוסט. אך מוזס לא נראה כמו נער בן שמונה עשרה. במהלך השנתיים שחלפו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא צמח והתפתח. הוא היה גבוה עם כתפיים רחבות ושרירים חטובים וחסונים שכיסו את גופו הדקיק. עיניו הבהירות, עצמות לחייו הבולטות ולסתו הזוויתית הקנו לו מראה של נסיך מצרי יותר מאשר חבר בכנופיית רחוב, שזו הייתה השמועה הרווחת לגביו.

מוזס נאבק להשלים את מטלות הלימודים והתקשה להתרכז ולשבת בשקט. בני משפחתו טענו שהוא סובל מהתקפי אפילפסיה ומהזיות, שבהם ניסו לשלוט באמצעות תרופות מסוגים שונים. שמעתי את סבתו מספרת לאמי שלפעמים הוא עלול להיות מצוברח ועצבני, שהוא סובל מקשיי שינה ושלעתים קרובות הוא פשוט מנותק מהמציאות. היא אמרה שהוא נבון מאוד, אפילו מבריק, ושהיא מעולם לא ראתה מישהו שיכול לצייר כמוהו. אך כל התרופות שהם נתנו לו כדי לעזור לו להתרכז ולשבת בשקט בבית הספר, הפכו אותו לאיטי ולכבד ואת האמנות שלו לאפלה ולמפחידה. קת'לין רייט סיפרה לאמי שבכוונתה להפסיק לתת לו טיפול תרופתי.

"הן הופכות אותו לזומבי," שמעתי אותה אומרת. "אני מוכנה להסתכן ולטפל בילד שלא יכול לשבת בשקט ולא מסוגל להפסיק לצייר. בתקופה שלי לא ראו בכך שום דבר פסול."

אני חשבתי שזומבי נשמע מעט בטוח יותר. חרף כל היופי שלו, מוזס רייט נראה מפחיד. עם גופו ההולך ונעשה צר יותר, עטוף עור בגון הארד, ועיניו הצבועות בגוון מוזר, הוא הזכיר לי חתול ביצות. ערמומי, מסוכן, שקט. זומבי לפחות נע באיטיות. חתול ביצות מסתער בכל הכוח. ההימצאות בקרבתו של מוזס רייט הייתה משולה בעיניי להתיידדות עם נמר, והערצתי את האישה הזקנה שהסכימה לקחת אותו אליה. למעשה, היא הייתה אמיצה יותר מכל אדם אחר שהכרתי.

הייתי אחת מבין שלוש נערות בגילי בעיירה כולה, והייתי בודדה לעתים קרובות יותר מכפי שהייתי רוצה, בייחוד מפני שאף אחת מהנערות האחרות לא חלקה עמי את אהבתי לסוסים ולרודיאו. היינו ידידותיות מספיק כדי לומר שלום ולשבת יחד בכנסייה, אך לא ידידותיות מספיק כדי לבלות יחד או להעביר בצוותא את ימי הקיץ המשעממים.

זה היה קיץ חם במיוחד. אני זוכרת זאת היטב. עברנו את אחד מהאביבים הצחיחים ביותר בהיסטוריה של העיירה, והוא גרם לדליקת ענק שפשטה ברחבי המערב כולו.

חקלאים התפללו לגשם, והעצבים הדרוכים והטמפרטורות המרקיעות שחקים גרמו לאנשים להיות נרגזים ולהתקשות בשליטה ביצריהם. בנוסף, הייתה גם סדרת היעלמויות בכמה מחוזות במרכז יוטה. כמה נערות נעדרו משני מחוזות, למרות שהועלתה הסברה כי אחת מהן ברחה מהבית עם החבר שלה, ולנערה השנייה כמעט מלאו שמונה עשרה והיא סבלה מקשיים בבית. אנשים הניחו שהן בריאות ושלמות, אך העובדות הן שבעשר או חמש עשרה השנים האחרונות היו כמה מקרים של העלמויות דומות שמעולם לא נפתרו, וכתוצאה מכך ההורים בעיירה נעשו דאגניים ודרוכים יותר, וההורים שלי לא היו יוצאים מן הכלל.

נעשיתי חסרת מנוחה ונרגזת, סהרורית בתוך העור שלי, משתוקקת לסיים את הלימודים ולהתחיל את החיים האמיתיים. התחריתי ברכיבה במירוצי הקפת החביות, ורציתי לקשור את קרון הסוסים למשאית שלי ולנסוע להתחרות בתחרויות רודיאו ברחבי המדינה. רציתי לצאת, בעזרת הכסף שדמיינתי שארוויח בתחרויות הרודיאו, רק אני והסוסים שלי, אל המרחבים הפתוחים, אל החופש. השתוקקתי לכך בכל מאודי. אך בגיל שבע עשרה, בתקופה שבה נערות נעדרות מטרידות את מנוחת התושבים, ההורים שלי לא הרשו לי לצאת לדרכים לבדי, והם לא יכלו להצטרף אליי. הם הבטיחו לי שנמצא פתרון ברגע שאסיים ללמוד וימלאו לי שמונה עשרה. אך סופה של שנת הלימודים נראה רחוק כל כך, וימי הקיץ הנותרים נפרשו לפניי כמדבר צחיח וריק מאדם. הייתי כל כך צמאה למשהו אחר. אולי זו הייתה הסיבה. אולי זו הייתה הסיבה ששקעתי עמוק מדי, עד שהמים הגיעו מעל ראשי.

בעצם לא משנה מה הייתה הסיבה, אך כאשר מוזס הגיע ללבאן, הוא היה כמים עבורי — קר, עמוק, בלתי צפוי, ובדומה לאגם הסמוך לעמק, מסוכן, מפני שלעולם אין לדעת מה מסתתר מתחת לפני השטח. ובדיוק כפי שעשיתי כל חיי, קפצתי ראש פנימה למרות שנאסר עליי לעשות זאת. אך בניגוד לפעמים האחרות, הפעם כן טבעתי.

 

* * *

 

"על מה אתה מסתכל?" שאלתי בחדות, סוף כל סוף מעניקה למוזס את מה ששיערתי שהוא רצה, את תשומת הלב שלי. כל הילדים שההורים שלי לקחו תחת חסותם ספגו תשומת לב בשקיקה, כאילו שהייתה נחוצה להם כאוויר לנשימה. שנאתי את זה. לא את העובדה שהם נזקקו לתשומת לב מההורים שלי, אלא את זה שנדמה שהם היו זקוקים גם לתשומת לבי. לא היה דבר שאהבתי יותר מאשר להיות לבד עם הסוסים שלי. סוסים אינם תלותיים, וכל הסובבים אותי היו תלותיים כל כך שחשבתי שאני עומדת לצאת מדעתי. עכשיו מוזס היה כאן, באסם, מתבונן בי, פולש לזמן שלי עם סַאקֵט ולאקי, הסוסים שלי, שואף את כל החמצן, כפי שעשו כל ילדי האומנה.

קת'לין רייט שאלה את ההורים שלי אם מוזס יכול לעבוד מעט בחווה הקטנה שלנו וכך לפרוק מעט ממצבורי האנרגיה החדשים שלו, שהצטברו עקב הפסקת הטיפול התרופתי. היא אמרה שהוא יאכיל את הסוסים, ינכש עשבים בגינה, יכסח את הדשא, יאכיל את התרנגולות וימלא כל משימה שהם יטילו עליו. זה יעזור למלא את הזמן שלו למשך הקיץ, ואם הכול יעבוד כשורה, גם למשך שנת הלימודים. כל אלה היו מטלות שאני הייתי אמורה לעשות, ושמחתי לקבל עזרה, אם פירוש הדבר שלא אצטרך לעשות אותן בעצמי. אך אבא שלי מצא למוזס מטלות אחרות, ומוזס עבד קשה — קשה כל כך, עד שאבא שלי כבר לא ידע אילו משימות נוספות הוא יכול להטיל עליו. זו תהיה משימה בלתי אפשרית לדאוג לו לתעסוקה למשך כל הקיץ.

מסתבר שאבא שלי כלל את ניקיון האסם ברשימת המטלות, ומוזס נאלץ לערום צרורות של שחת, לטאטא, לגרוף ולסדר את האסם כאחוז טירוף במשך כל הבוקר. לא ידעתי אם אני מעוניינת בנוכחותו או לא, במיוחד כאשר הפסיק פתאום לעבוד ופשוט נעמד, ידיו מונחות בצדי גופו, נועץ מבט. אך מוזס לא נעץ בי את מבטו. הוא נעץ אותו מעל לכתף שלי, ועיני החיה הצהבהבות־ירוקות שלו נפערו לרווחה. הוא עמד קפוא במקומו, דבר שמעולם לא ראיתי אותו עושה.

מוזס לא הגיב לשאלה שלי, אך אצבעותיו זזו, מתגמשות ונסגרות, כאילו שהוא מנסה להמריץ את קצב זרימת הדם בגופו. גם אני הייתי עושה כך כאשר הייתי שוכחת את הכפפות שלי ונאלצת לחכות לאוטובוס בכפור. אבל עכשיו חודש יוני והיה חם במידה שאיננה אופיינית לעונה, והתקשיתי להאמין שאצבעותיו קרות.

"מוזס!" צעקתי לעברו, בנסיון להחזיר אותו למציאות. חסר לי רק שהוא יתחיל להתפתל על הרצפה בהתקף עוויתות, ואז אהיה חייבת להנשים אותו מפה לפה, או משהו כזה. המחשבה על הצמדת השפתיים שלי לשפתיו עוררה תחושה מוזרה בבטני. תהיתי אם אוכל להצמיד את שפתיי לשפתיו של מוזס, ולו רק כדי להפיח בו רוח חיים. הוא לא מכוער. שוב הרגשתי את התחושה המוזרה הזאת, תחושה שהתגנבה לקרביים שלי, ושהתקשיתי לתאר אותה כלא נעימה. מוזס כלל וכלל לא היה מכוער. הוא ניחן ביופי מוזר — במראה מיוחד, בייחוד בגלל עיני הזאב המוזרות שלו, והיה עליי להודות ביני לבין עצמי שזה החמיא למוזס. זה נראה מגניב. חבל שהוא סדוק.

ההורים שלי נעזרו בסוסים במסגרת הטיפול שלהם בילדי האומנה. למעשה, הם פיתחו שיטה שזכתה למוניטין עולמי, המבוססת על תקשורת לא מילולית ודברים כאלה, אתם יודעים, כי סוסים לא יכולים לדבר.

זה משהו שההורים שלי נהגו לומר כחלק מנאום המכירות שלהם, בניסיון להצחיק אנשים ולהשרות אווירה נינוחה.

סוסים לא יכולים לדבר, אבל לפעמים גם ילדים לא יכולים לדבר, ותרפיה באמצעות סוסים — שם מפוצץ לתהליך שבו הילדים יוצרים קשר עם סוסים ומקבלים תובנות לגבי עצמם בעקבות ההתבוננות בסוסים — הייתה מקור הפרנסה של ההורים שלי. בנוסף על כך, אבי עבד גם בתור וטרינר, שזה מה שרציתי להיות כשאגדל. הסוסים שלנו היו מאולפים היטב ורגילים לחברת ילדים. הם ידעו לעמוד בדממה כשילד ניגש אליהם ובזמן שהוא עמד לידם. הם היו סבלניים בכל עת ובכל מצב. הם הרשו לאנשים זרים להניח עליהם מושכות, והם אפילו היו מקפלים את שפתיהם כדי לאפשר את הכנסת המתג. ילדים הגיבו אליהם בדרכים שגרמו למבוגרים להשתמש במילים כמו "נס" ו"פריצת דרך" בכל פעם שהילדים חזרו לחיק משפחתם או עברו למקום אחר.

במשך השבועיים האחרונים מוזס היה תמיד בסביבה שלי, עובד, מנכש עשבים, אוכל — אלוהים אדירים, כמה שהוא אכל — ובאופן כללי עולה לי על העצבים מפני שהוא היה מלחיץ כל כך. לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה לכך. הוא פשוט גרם לי להתנהג בעצבנות. הוא לא דיבר אליי, ואני שכנעתי את עצמי שזו הייתה התכונה היחידה שלו שכיפרה על השאר. זה והעיניים השלוות שלו. והשרירים שלו. התכווצתי ברתיעה, סולדת מעצמי מעט. הוא היה מוזר. מה חשבתי לעצמי?

"יצא לך מתישהו לרכוב על סוס?" שאלתי, בניסיון להסיח את דעתי.

נדמה שמוזס נאלץ לנתק את עצמו מהחלום בהקיץ שבגללו הוא עמד ונעץ מבט בלא כלום.

לרגע קט עיניו התמקדו בי, אך הוא לא הגיב. אז חזרתי על השאלה.

הוא הניד בראשו.

"לא? יצא לך מתישהו לעמוד ליד לסוס?"

הוא שוב הניד בראשו.

"בוא הנה. תתקרב קצת," אמרתי, מחווה בראשי בכיוון הסוס. חשבתי שאולי אצליח לעזור למוזס באמצעות קצת תרפיה באמצעות סוסים, כמו אמא ואבא שלי. התבוננתי בהם בשעת עבודתם. חשבתי שאולי אצליח לעשות את מה שהם עושים. אולי אצליח לתקן את המוח הסדוק שלו.

מוזס נסוג לאחור, כאילו שהוא פוחד. בשבועות שחלפו מאז תחילת עבודתו בחווה, הוא מעולם לא התקרב לבעלי החיים. אפילו לא פעם אחת. הוא פשוט התבונן בהם. הוא התבונן בי. והוא אף פעם לא פצה פה.

"קדימה. סאקט הוא הסוס המדהים ביותר בעולם. לפחות תלטף אותו קצת."

"אני אפחיד אותו," השיב מוזס. שוב נבהלתי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר, וקולו לא היה בעל גווני ביניים כמו של אחי המאומץ בובי ושל כל כך הרבה בנים אחרים, כאילו שהקול מתעכב במדרגות אל המרתף — מדרגות חורקות ולא יציבות — לפני שסוף סוף ימצא את מקומו. קולו של מוזס היה עמוק וחמים ורך כל כך, שהוא דגדג את לבי בעודו חודר לאוזניי.

"לא, אתה לא תפחיד אותו. סאקט לא מתרגש מדבר. שום דבר לא מפחיד אותו או מלחיץ אותו. הוא מסוגל לשבת כאן כל היום וגם לתת לך לחבק אותו, אם אתה רוצה. עכשיו, לאקי, לעומת זאת, עלול לנשוך לך את היד ולבעוט לך בפרצוף. אבל סאקט לעולם לא יעשה דבר כזה."

לאקי היה סוס שאחריו חיזרתי במשך חודשים, סוס שמישהו נתן לאבא שלי בתמורה לשירותים שהיו מעל ומעבר לתקציב שלו. לאבא שלי לא היה פנאי אליו, אז הוא העביר אותו אליי ואמר, "תהיי זהירה."

פרצתי בצחוק. אני אף פעם לא זהירה.

גם הוא פרץ בצחוק, אבל אז הוסיף אזהרה, "אני רציני, ג'ורג'. לא סתם קוראים לברנש הזה לאקי. יתמזל מזלך אם אי פעם הוא ירשה לך לרכוב עליו."

"בעלי חיים לא אוהבים אותי." קולו של מוזס היה רפה כל כך, שלא הייתי בטוחה ששמעתי אותו כהלכה. התנערתי מהמחשבות על לאקי וטפחתי על בן הלוויה הנאמן שלי, הסוס שנמצא איתי מאז למדתי לרכוב.

"סאקט אוהב את כולם."

"הוא לא יאהב אותי. או שאולי זה לא בגללי. אולי זה בגללם."

סקרתי במבטי את הסביבה, מבולבלת. חוץ ממני, מסאקט וממוזס, לא הייתה באסם נפש חיה. "על מי אתה מדבר?" שאלתי. "רק אנחנו פה, בן אדם."

מוזס לא ענה.

אז נעצתי בו מבט, ממתינה, זוקרת את גבותיי בהתרסה. ליטפתי את אפו של סאקט והעברתי את ידי לאורך צווארו. סאקט לא הניף עפעף.

"רואה? הוא עומד כמו פסל. הוא פשוט סופג את האהבה. קדימה."

מוזס פסע צעד לפנים, הרים את ידו בהיסוס והושיט אותה בכיוון סאקט. סאקט צהל בעצבנות.

מוזס שמט מייד את ידו ונסוג לאחור.

פרצתי בצחוק. "מה לעזאזל?"

אולי הייתי צריכה להקשיב למוזס, כאשר הוא אמר שבעלי חיים לא אוהבים אותו. אבל לא הקשבתי לו. אני מניחה שלא רציתי להאמין לו. וזו לא תהיה הפעם האחרונה.

"אתה לא מתכוון להשתפן, נכון?" התגריתי בו. "תיגע בו. הוא לא יפגע בך."

מוזס הישיר אליי את עיניו הזהובות־ירוקות, שקל את דבריי ואז הושיט את ידו בשנית, פוסע צעד נוסף בעודו מותח את אצבעותיו קדימה.

ואז סאקט נעמד על רגליו האחוריות, כאילו שהוא בילה זמן רב מדי בחברתו של לאקי. ההתנהגות הזאת לא הייתה אופיינית כלל לסוס שהכרתי כל חיי, הסוס שלא התפרע אפילו פעם אחת במשך כל השנים שהרעפתי עליו אהבה. לא הייתה לי הזדמנות לצרוח או לצעוק או אפילו להושיט יד לעבר האפסר שלו. במקום זאת, ספגתי חבטת פרסה היישר למצח, ונפלתי לאדמה כמו שק קמח.

דם עקצץ בעיניי כאשר פקחתי אותן ונשאתי את מבטי לעבר קורות הרעפים של האסם הישן. שכבתי על הגב והראש שלי כאב כאילו שזה עתה ספגתי בעיטה בראש מסוס — ולפתע נפל לי האסימון והבנתי שבאמת קיבלתי בעיטה בראש מסוס. סאקט בעט לי בראש. עוצמת התדהמה שלי כמעט גברה על עוצמת הכאב שחוויתי.

"ג'ורג'יה?"

התאמצתי למקד את מבטי המטושטש בפנים שלפתע הגיחו במעורפל מעל ראשי, חוסמות מעיניי את קרני האור המצטלבות, ואת גרגרי האבק המרצדים באור השמש המפוספס החודר מבעד לסדקים בקירות.

מוזס החזיק את ראשי בחיקו, מצמיד את חולצתו למצח שלי. אפילו בעודי שרויה בערפול חושים, הצלחתי בכל זאת להבחין בכתפיו ובחזהו החשופים, והרגשתי במגע העור החלק של בטנו לעומת הלחי שלי.

"אני צריך להזעיק עזרה, בסדר?" הוא התחיל לשנות תנוחה, מניח את ראשי על הרצפה, בעודו ממשיך להצמיד את חולצתו למצח המדמם שלי. התאמצתי לא להביט בכמות הדם שהכתימה את החולצה.

"לא! רגע! איפה סאקט?" שאלתי, בעודי מנסה להזדקף. מוזס דחק אותי בחזרה אל הרצפה והביט בכיוון הדלת, כאילו שאין לו מושג מה עליו לעשות.

"הוא... ברח," ענה באיטיות.

נזכרתי שסאקט לא היה קשור. מעולם לא נאלצתי לרסן אותו בעבר. לא הצלחתי להעלות בדעתי מה גרם לסוס שלי להשתולל ולברוח מהאסם בסערה. העיניים שלי שוב התבייתו על מוזס.

"עד כמה המצב חמור?" ניסיתי להישמע כמו קלינט איסטווד או מישהו שיכול להתמודד עם פציעה חמורה בראש ועדיין לשמור על קור רוח. אבל הקול שלי רעד מעט.

מוזס בלע רוק מתוך השתתפות בצער, פיקת הגרוגרת שלו עולה ויורדת לאורך צווארו הכהה. גם הידיים שלו רעדו. הוא היה נסער לא פחות ממני. היה קל לראות זאת.

"אני לא יודע. הפצע לא גדול. אבל יורד לך הרבה דם."

"בעלי חיים באמת לא אוהבים אותך, אה?" לחשתי.

מוזס לא העמיד פנים שהוא לא מבין. הוא הניד בראשו. "אני מלחיץ אותם. את כל בעלי החיים. לא רק את סאקט."

גם אותי הוא הלחיץ. אבל במובן חיובי. לחוצה באופן שריתק אותי. ולמרות שהראש שלי הלם בחוזקה ודם גלש לעיניי, רציתי שהוא יישאר. רציתי שהוא יגלה לי את כל הסודות שלו.

מוזס קם על רגליו וכאילו שהרגיש את השינוי שחל בי ולא קיבל אותו בברכה, פתח בריצה, משאיר אותי עם חולצתו הצמודה למצחי וסקרנות שאינה יודעת שובע לגבי הנער החדש בעיירה. הוא חזר במהרה, אמי דוהרת בעקבותיו, סבתו של מוזס ממהרת מאחוריהם. חרדה ניכרה בפניה וגם בפניה של אמי, ומראה פניהן החרדות גרם לי לתהות אם הפצע חמור מכפי שחשבתי. חוויתי הבזק של יוהרה נשית. חוויה חדשה מבחינתי. האם תהיה לי צלקת גדולה שתכסה את המצח שלי? לפני שבוע הייתי חושבת שזה מגניב. אך לפתע כבר לא רציתי צלקת. רציתי שמוזס יחשוב שאני יפה.

הוא עמד מאחור, הרחק מאחור, מניח למבוגרים להקים מהומה רבה על לא דבר. לאחר שנקבע כי ככל הנראה אצליח לשרוד גם בלי ביקור יקר בחדר המיון, ולאחר שהדביקו לי על המצח כמה פלסטרי פרפר כדי לכסות את הפצע העמוק, מוזס חמק בלי שנבחין בו. תרפיה באמצעות סוסים אמנם לא תרפא את הסדקים במוזס רייט, אך הבטחתי לעצמי שאצליח לחדור מבעד לסדקים האלה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.

זה עתה הפך הקיץ ליער גשם.