מגנוליה פארקס

אחת
מגנוליה

"זה מוצא חן בעיניי." הוא מושך בשמלתי, מגיח מאחוריי. מכנסי ג'ינס שחורים של אמירי ת׳ראשר (קרועים במיוחד בברכיים, כמובן) נעלי ואנס שחורות וטישירט בשחור לבן של ג'יבנשי.

אני בוהה בדמותי המשתקפת במראת חדר השינה שלו. מטה את ראשי, ממצמצת בעיניי, ומעמידה פנים שאני הבחורה היחידה שהייתה כאן לאחרונה. אני מוודאת שהשרשרת עם הטבעת שלו מוסתרת, שלא יוכל לראות אותה איש מלבדי, ומאוחר יותר גם הוא יוכל לראות אותה, ומשטיחה את צווארון הפיטר־פן של שמלת הסאטן הפרחונית שלי באדום, כחול ולבן.

"מיו מיו," אני אומרת לו, לוכדת את מבטו במראה.

אני אוהבת את עיניו.

הוא מהנהן בקור רוח. "בשבוע שעבר שכבתי עם דוגמנית של מיו מיו."

אני שונאת את עיניו. אני בוהה לעברו לשנייה אחת, בולעת את רוקי כדי לאסוף את עצמי ואז מחייכת בעליצות. "לא מזיז לי." עינינו ננעלות זו על זו ולשנייה, איני שונאת רק את עיניו, אני שונאת את כל כולו — כי הוא מכיר אותי, כי הוא מבין מבעד למילותיי, כי הוא עושה את זה עם כולן מלבדי. הוא מושך בכתפיו באדישות.

הוא, בי ג׳יי בלנטיין, הראשון שלי... בכל דבר, האמת. אהבה, זמן, שיברון לב. הוא הבחור בעל השיער הזהוב והעיניים המוזהבות, על אף ששיערו בכלל חום ועיניו ירוקות. הוא הבחור המהמם ביותר בכל לונדון, כך אומרים — ואני כנראה מסכימה. בימים הטובים שלו. אבל למה אני מסבירה לכם מי הוא? אתם כבר יודעים מי הוא.

"אני יודע שלא מזיז לך." הוא מעביר את לשונו מעל שיניו בהיסח הדעת. הוא עושה את זה כשהוא מרוגז, ואני יכולה לדעת שהוא מרוגז, אבל רוגזו נמשך רק שנייה אחת, ולאחריה עיניו מתרככות, כמו תמיד, למעני.

"היה לך חבר אז, פארקס —״ הוא מחפש את עיניי, אך אני לא מאפשרת לו לראותן, אני אוהבת לחשוב שעליו להתאמץ כדי לזכות בתשומת ליבי.

"נכון," אני ממצמצת כשאני אומרת לו שוב: "לא מזיז לי."

"כן," הוא נאנח, מזייף שיעמום. "לעטות שריון! נכון?" הוא ממלמל. זה מה שהבחורים אומרים אחד לשני כשהם רואים את הלב שלי מעלה הילוך.

הוא נותן בי מבט נוסף כי הוא יודע שאני משקרת, הלבבות שלנו מתחרים בעינינו ובודקים מי ייכנע ראשון.

אני מתגעגעת אליך, אני ממצמצת בקוד מורס.

אני עדיין אוהב אותך, אומרות שפתיו הנפולות של פיו המושלם.

שפתו העליונה עבה למדי, כאילו איכשהו הוא תמיד מצליח להיעקץ מדבורים. היו זמנים שנשא את ליבי על שפתו.

"אגב, מתי?" אני שואלת, מסתובבת על עקביי ונעמדת מולו, תופסת בלי רשות את מפרק ידו, מסדרת את החפתים בשרוולי הטלאים של ז'קט הג'ינס השחור שלו, גם של אמירי. אני יכולה להרגיש את עיניו נחות עליי, מתבוננות בי, מחכות שארים את מבטי, וכשאני עושה זאת, החזה שלי כואב, כמו תמיד כשעינינו ננעלות. הכול חוזר לקדמותו. הקלה מכאיבה.

"מה?" ביג' שואל, גבותיו מכווצות והוא בוחן אותי מקרוב.

אני תופסת את דש הז'קט שלו, מנסה להחליט אם ייראה טוב יותר כשהוא מכופתר או פתוח. אני מכפתרת את הכפתורים. הוא מזיז את ראשו, עדיין מחפש את עיניי וכשאיני מראה אותן, הוא מרים את סנטרי כדי שאתבונן בו, ומחזיק אותו בין אגודלו ואצבעו המורה.

המרחק הפיזי בינינו מזערי, אבל בכל זאת, עדיין יער צומח בינינו. עצי אורן כה גבוהים של טעויות עד שאיננו מסוגלים לראות מעליהם, נהרות מילים שלא נאמרו, כה רחבים עד שאיננו מסוגלים להגיע לגדה השנייה. אנחנו לא קרובים אפילו למקום בו חשבנו שנהיה, סטינו מהמסלול לחלוטין ואני מרגישה לרגע אבודה ובודדה, אבל לפחות אני אבודה ובודדה איתו. "פשוט תהיתי מתי, זה הכול." אני ממצמצת הרבה. זה עוזר להדוף את הזיכרונות. אני פותחת את הכפתורים. "כי היית איתי רוב הזמן בשבוע שעבר, אז אני ממש לא מבינה מתי היה לך זמן לנאוף עם בחורה מאוד מאוד לבנה, שאישוניה, ללא ספק, רחוקים מדי זה מזה."

הוא מגחך לעברי, משועשע. הוא גבוה, הבי ג'יי בלנטיין הזה. 1.89 מטר.

"מה?" אני מושכת בכתפיי בתמימות. "לבנה להחריד עם עיניים חוצניות משונות זה בבירור הטעם האסתטי המועדף על פביו זמברנארדי."

בי ג'יי מחייך. "היה לך חבר אז, פארקס," הוא אומר לי שוב ואני מתעלמת ממנו כי זאת לא הנקודה.

אני תופסת שוב את הז'קט שלו, מכפתרת אותו מחדש. "אבל הייתי איתך כמעט רוב הזמן, אז אני פשוט לא מבינה, באמת, מתי —

"את רוצה שאראה לך את היומן שלי?"

"את יומן הסקס שלך?" אני שואלת מייד, אבל תוהה אם עליי להגיד כן בכל מקרה, מן הסתם זה יהיה שימושי עבורי, כך אוכל לתכנן באיזה ערבים בשבוע לחפוף את השיער, וגם אוכל לדעת איפה הוא אמור להימצא באופן כללי, אני רוצה לדעת את זה בכל רגע נתון אבל לא יכולה — בשום מצב — להודות בכך, אז אני פשוט מעיפה בו מבט.

עיניו מתכווצות. "אין לי יומן סקס."

אני שולחת לעברו מבט. "טוב, מה שבטוח זה שאין לך יומן עבודה —״

"יש לי עבודה." הוא מגלגל את עיניו.

"מה, לפשוט את החולצה שלך בשביל מועדון המעריצים שלך באינסטגרם?"

הוא מגרד את עורפו ומחייך בתמימות. "אני רק מנסה לגמור את החודש." הוא מושך בכתפיו בשעשוע. "לא כולנו יושבים על 800 מיליון דולר מגניבים, פארקס."

"נכון, צודק לגמרי," אני נכנעת. "תגיד, מה שלום האי הקטן בבעלות המשפחה שלך ליד החוף של גרנאדה —״

הוא מלקק את שפתו התחתונה ומחייך. "היית חייבת לומר קטן..."

"— קטן יותר משלי," אני קוטעת אותו והוא צוחק.

הוא סורק אותי במבטו מלמעלה למטה, עיניו משוטטות עליי, כפי שפעם נהגו ידיו לעשות — הוא נושם בחדות, נושף את אהבתו אליי החוצה — מעביר את מבטו ממני אל בבואתו במראה. הוא מעביר את ידיו בשיערו. "אז איפה אנחנו בסוגיית הכפתורים?"

אני פותחת אותם שוב והוא מציץ לעברי, חיוך משועשע על שפתיו.

"תמיד מנסה להפשיט אותי..."

אני מגלגלת את עיניי, אך הלחיים שלי מאדימות. "היית מת."

אני לוקחת את תיק הצד לה צ'יקיטו של ז'קמוס בצבע כחול־שמיים מעור נובאק מהמדף הרביעי בארון התיקים שלי.

"באמת הייתי מת," הוא מודה ואז בוחן את גופי. "יש לך כפתורים שצריך לפתוח?"

אני נותנת לו מכה קלה וצוחקת. "לך תזדיין."

"בואי." הוא תופס את צווארי בזרועו ומושך אותי לעבר הדלת. "אנחנו נאחר."

"אז, פארקס," בי ג'יי שואל, בחיוך קטן ועיניים מכווצות, "מה הדבר שהכי עִצבן אותך השבוע?"

"השבוע?" אני מזעיפה את מצחי. אנחנו יושבים ליד שולחן בהרכב המנצח, עם החברים הכי קרובים שלנו, ובכל זאת, לפעמים משהו קורה, כל העולם מחשיך ואנחנו יכולים לראות רק זו את זה.

"טוב," הוא מושך בכתפיו. "אני יודע מה תמיד הכי מעצבן אותך."

אני מקשיתה את גבותיי. "באמת?" הוא מהנהן ואני מתופפת באצבעותיי על השולחן, ממתינה. "תאיר את עיניי?"

אנחנו נמצאים באנאבל, ובפעם הבאה שתהיו שם, אני ממליצה במיוחד על בקבוק יין רוזה דום פריניון משנת 1995.

אבל זה לא מה שבי ג'יי שותה. הוא שותה נגרוני. תמיד נגרוני, אלא אם מדובר בלילה מבאס, ואז הוא ילך על דון ג'וליו משנת 1942.

"הדבר שהכי מעצבן אותך בעולם... כשבחורות אחרות מקדישות לי תשומת לב. ברור." פיו משתרבב קלות, כאילו אומר, "זה המצב."

אני מזדעפת ומנידה בראשי בנחרצות. "לא. זה... אפילו לא קרוב."

אבל זה נכון, והוא צודק לחלוטין, במאה אחוזים.

הוא מגלגל את עיניו, מתעלם מהשקר. "אז השבוע, תמשיכי —"

"בחורות שמצהירות באינסטגרם שהן לא מאופרות, כשברור מאליו שהן לא מאופרות באינסטגרם —״

"אהה," מצטרפת חברתי הטובה, פֵּיילִי בליית'. "אני שונאת את זה!" היא מסיטה מאחורי אוזנה קווצת שיער בצבע בלונד פלטינה ואפה הכפתורי והקטן מתכווץ בתסכול. "מה הן רוצות מאיתנו, צל"ש?"

אני שולחת לעברה מחווה של "תודה רבה לך" לפני שאני ממשיכה.

"אני לא מבינה למה צריך להתגאות בהזנחה מכוונת?"

"אולי קצת קונסילר?" מציעה פיילי. "איזה סומק קרמי נחמד."

"אהה, מה זה, שרלוט? את לא מאופרת היום?" אני זורקת שאלה לחלל החדר, מבלי להתכוון למישהו במיוחד. "כן, אני יודעת — זה ברור להחריד שנולדת יפהפייה לכל מי שניחן בחוש הראייה."

בי ג'יי מעביר את לשונו על שיניו הטוחנות, בזמן שהוא מחייך. כעת הוא מגחך, מניד בראשו.

"לא כולם מתעוררים ונראים כמו איילה מאוירת, פארקס —״

"אני...״ אני מהססת. ״זה — זו אמורה להיות מחמאה?"

"לגמרי." הוא מהנהן.

"נו, בואו," אומר הנרי בלנטיין, החבר הוותיק ביותר שלי בעולם. מבחינת המראה הוא דומה מאוד לאחיו המבוגר יותר, יש לו שיער חום וחיוך שיכול להכניס אותך להיריון, אבל במקום העיניים הירוקות של בי ג'יי, יש לו עיניים כחולות, ולפעמים הוא מרכיב משקפיים, אף שכולנו תוהים אם הוא בכלל זקוק להם. הוא מתערב בשיחה, "כולנו יודעים שבמבי הייתה אחראית על ההתעוררות המינית של בי ג'יי."

"איכס, במבי הוא בן," מצהיר כריסטיאן המס, שהמבטא המנצ'סטרי שלו בולט כמו תמיד כשהוא משועשע. בעבר יצאנו פעם אחת, כריסטיאן ואני. סוג של. לא היינו אומרים ככה עכשיו, אבל זה קרה, אני חושבת. וזה היה גרוע. גרוע בשבילי, גרוע בשבילו (גרוע במיוחד בשבילו), גרוע בשביל ביג' (גרוע במיוחד במיוחד בשביל ביג') — למעשה, גרוע בשביל כולם.

אבל הוא יפהפה, כריסטיאן. שיער זהוב, עיני אגוז, פה דשן. כמעט מלאכי — במראהו, לא בהתנהגותו. בהתנהגות שלו הוא מפחיד, האמת. אני מנסה לא לחשוב על זה, על מה שהוא ואחיו עושים... הם חושבים שאני לא יודעת. אבל אני יודעת. אני יודעת הכול על הבחורים האלה שלי.

הנרי ובי ג'יי נראים שניהם מבולבלים ומוטרדים מהתגלית של כריסטיאן.

אני מעיפה לעברו מבט מהיר ונפנית חזרה לביג'. "אז אם אני איילה, מה אתה?"

"זאב," הוא עונה בלי להתבלבל.

אני מגלגלת את עיניי. "מהסוג הבודד?"

הוא מניד בראשו, והמבט בעיניו נעשה רך, באופן לא מותאם למצב של ישיבה ליד שולחן מלא באנשים שאנחנו מכירים בתוך חדר מלא באנשים זרים. "מהסוג שמוצא ביער איילה, שלא יכולה להגיע למדף העליון בארונית התרופות שלה, או להחליף שמן במכונית בכוחות עצמה, או —״

"היא נשמעת כמו איילה מפותחת מאוד," הנרי לוחש לאחיו.

"טוב, מה שבטוח זה שהיא איילה מתוסבכת," בי ג'יי אומר לו ואני מזעיפה את מצחי. הוא מחייך.

"ללא הזאב, האיילה כנראה לא הייתה מצליחה ללבוש את השמלה שהיא לובשת." בי ג'יי מניד בראשו לעברי. "והיא גם לא הייתה אוכלת מאז 2004 — אז הזאב נשאר בסביבה מטוב ליבו."

"אני חושב שזאבים אוכלים איילות," הנרי זורק כלאחר יד.

בי ג'יי מגלגל את עיניו, ואני מודאגת שמא הנרי צודק.

פֶּרִי לוֹרְקָן — שיער חום מוחלק לאחור, עיניים חומות גדולות, חיוך גדול עוד יותר, עצמות לחיים בולטות ומקסים לגמרי, מדהים באופן כללי, מניד בראשו מהעבר השני של השולחן. "הנרי מבולבל. במבי התחיל את ההתעוררות המינית שלי. אצל בי ג'יי זאת הייתה אריאל —״ הוא מחווה לעבר חזהו. "חזיית הצדפים. הוא חולה על ציצים."

בלי משים, אני מציצה למטה אל החזה שלי, וכשאני מרימה את מבטי, בי ג'יי מסתכל עליי. הוא שולח לי קריצה קטנה ומגחך.

אני עושה כמיטב יכולתי לא לעלות באש על המקום.

"אז," בי ג'יי רוכן לעברי, מסיר ריס בלתי נראה, שאינו נמצא על פניי... מנצל כל תירוץ לגעת בי, למען האמת. "שנינו יודעים מה הדבר שבאמת מעצבן אותך" — אני מנסה לא לחייך לעברו — "אבל מה הדבר שבכאילו הכי מעצבן אותך בעולם?"

אני מנסה לא לחייך לעברו. "אתה יודע גם את התשובה לזה."

"גם?" הוא זורח, אני מגלגלת את עיניי. הוא משתהה רגע כדי לחשוב. "שושנים ונוריות באותו זר פרחים?"

אני מהנהנת פעם אחת. "פאקינג דוחה. חסר טעם לחלוטין."

הוא צוחק מעמקי גרונו ואני אוהבת שהוא צוחק מהדברים שאני אומרת, אני רוצה לגרום לו לצחוק לנצח אבל לא יכולה כי הוא הפר את הנצח הזה, ולמרות זאת, עליי להיאבק בדחף לנשק אותו. ג׳ונה המס, אחיו הגדול של כריסטיאן, מותח את זרועותיו מעלה מהעבר השני של השולחן — הוא תמיד לבוש בשחור. ז'קט ג'ינס שחור, טישירט שחורה, ג'ינס שחורים, נעלי קונברס שחורות אבל מבפנים הוא זוהר — בלי כל קשר לאופי המסוכן של עבודתו. שיערו יכול היה להיות בלונדיני, אבל אני חושבת שהוא חום, ועיניו יכלו להיות ירוקות אבל אני חושבת שהן חומות, או אולי בצבע אגוז? כל התווים שלו חדים: לסת חדה, אף חד, לשון חדה. איתי הוא לא משתמש בה, כי אני המועדפת שלו.

ג'ו מטה את ראשו לעברי. "היא שוב מדברת על מונטי פייתון?"

בי ג'יי מניד בראשו לעבר החבר הכי טוב שלו כשאני מרימה את אפי, בתחושת מִרמור.

"זה כתם על פני הקולנוע הבריטי, ואני לא מוכנה לשמוע על כך אף מילה נוספת."

"אז אני יודע במה אנחנו נצפה הלילה." ביג׳ קורץ.

"כן." אני שולחת אליו מבט. "גם אני. אתמול בלילה השארנו את ג'ק באוור במצב מאוד מסוכן."

ג׳ונה מנופף בידו, ואז מושיט אותה כדי לקחת את המשקה שלי. "המניאק המסכן הזה תמיד נמצא במצבים מסוכנים..."

הוא טועם את הקוקטייל, הבעת גועל עולה על פניו. מתוק מדי.

הנרי ממרפק את אחיו. "אתמול בלילה?" הוא שואל בקול נמוך — הם חושבים שאני לא יכולה לשמוע אותם. "אז, כמה לילות השבוע?"

"כל ערב?" עיניו של בי ג׳יי מתכווצות. "איך זה נוגע לך?"

הנרי זוקר גבה. "אתה מתמודד טוב עם הפרידה שלה ממך..."

הלסת של בי ג׳יי נדרכת בהגנתיות. "היא מתמודדת טוב."

הנרי שולח לעברו מבט. "כי נשארת לישון אצלה כל לילה השבוע?"

בי ג׳יי מתריס. "נשארתי לישון כל לילה בשבוע שלפני כן, כשעוד לא נפרדו, אז —״

"לא בכל לילה," התערבתי. "רק בשלושה מתוך שבעה."

שניהם מסתכלים עליי, קצת מופתעים, כאילו שכחו שהם מנהלים את השיחה היישר מולי.

"ארבעה," בי ג׳יי לוחש כך שרק אני אוכל לשמוע אותו, הפנים שלנו כל כך קרובות עד שאני חוטפת סחרחורת ונשימתי מתמזגת עם רסיסי ליבי השבור.

ארבעה? לא פלא שברוקס קאלוויי זרק אותי.

אני לא יודעת למה זה מכאיב לי, אבל זה מה שקורה. כמו חץ. העניין הזה של ארבעת הלילות?

הוא הגבר היחיד שאי פעם התאבלתי על אובדנו, האהוב היחיד שאי פעם אהבתי.

אני לא לגמרי מודעת למעשיי כשאני קמה מהשולחן בתחושת ערפול — מסוחררת ומלאת חרדה — אבל אין לי התקף חרדה, כי אין לי כאלה, הם נועדו לאנשים שלא נמצאים בשליטה על חייהם, ואילו אני בשליטה מלאה על הכול, ממש על הכול, במיוחד על ליבי. זה בא והולך בגלים, האבל על אובדנו. מרים את ראשו בזמנים מוזרים, במקומות משונים.

לדוגמה, שלוש שנים אחרי מה שקרה, כשהיינו במלון דורצ'סטר והוא ישב לצידי, בז'קט האמירי שלו, שבחרתי בשבילו שעה קודם לכן, כל כפתוריו היו פרומים, כמו המוח שלי בכל פעם שהוא בסביבה.

חשבתם שאני מדברת על החבר שלי מלפני שבוע?

כמה טיפשי מצידכם. אופטימיים כל כך לגבי יכולתי לשחרר את הספינה הטובעת, שליבי קשור אליה בשלשלאות.

"זאת מגנוליה פארקס?"

"איפה החבר שלה?"

"היא פה עם בי ג׳יי בלנטיין?"

"הם שוב ביחד?"

"הם תמיד ביחד."

"אין לה חבר?"

"אני אוהבת את השמלה שלה."

"אני שונאת את השמלה שלה."

"הם שוב מזדיינים?"

אלה חלק מהדברים שאני שומעת כשאני מפלסת את דרכי לשירותים, מנסה לא להתעלף לפני שאגיע לשם.

העניין הזה של ארבעת הלילות — לא בגלל זה ברוקס קאלוויי ואני נפרדנו, דרך אגב. ברוקס לא יודע את זה. או אולי כן, כנראה שכן, עושה רושם שכולם יודעים עליי יותר משנדמה לי. לברוקס לא אכפת. מעולם לא היה לו אכפת. בצורה בוטה ביותר ותחת מעטה סודיות, ניהלנו מערכת יחסים בעלת יתרונות הדדיים, קאלוויי ואני.

הייתי כרטיס הכניסה שלו לחיים שלא ממש נולד לתוכם, הוא היה קו ההגנה האחרון שלי. הטעיה ענקית ותחבולה קלושה כדי להסביר למה בי ג׳יי ואני לא יחד, בעוד שבי ג׳יי ואני בעצם כן. משהו להתחבא מאחוריו ומישהו להתקשר אליו כאשר אי אפשר יותר למלא את החלל בחברות אמיצה עם החבר הכי טוב שלי, חלל שנוצר בתוכי כי אהבתי אותו.

אני בוהה בעצמי במראה בשירותים, מסיטה את שיערי הכהה מאחורי אוזניי, ומושכת בכפייתיות בעגילי החישוקים מזהב ופנינים של מיזוקי. אני מרטיבה מגבת נייר. מצמידה אותה ללחיי השזופות מהרגיל, כי בי ג׳יי ואני בילינו כמה ימים במפרץ פנטל, ומחשבותיי לא מפסיקות להתרוצץ כי הוא לא היה איתי בשבוע שעבר רק שלושה לילות מתוך שבעה, ועדיין הצליח למצוא זמן לדוגמנית של מיו מיו? איפה נפגשו? האם הייתי שם בזמן הזה? כמה פעמים, אני תוהה? ואיפה הם עשו את זה? בבית מלון? בבית שלו? איזה מהם? בטוח שלא אצל הוריו כי אימא שלו הייתה הורגת אותו. הבית שלו עם ג׳ונה? האם הייתה שם אחריי? האם הוא החליף מצעים? הרעיון של לישון במצעי הסקס של בי ג׳יי מעלה דמעות בעיניי בדרך שאיני מבינה, אבל בהחלט מוכרת לי בשלב הזה, זה קורה כל הזמן. זה מה שהוא עושה. נשים אחרות.

אגב, אנחנו לא ישנים יחד — למרות מה שקראתם בעיתונים. אתם לא צריכים להאמין לכל מה שאתם קוראים ברשת, אבל אתם יכולים להאמין לזה: פעם, בי ג׳יי בלנטיין היה אהבת חיי.

הוא כבר לא. ונכון לעכשיו, זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

"את בסדר?" פיילי מופיעה מאחוריי במראה.

"אמממ?" אני מסתובבת. "כן. בסדר גמור."

גבותיה מתכווצות והיא אינה מאמינה לי. "זה בסדר גם אם לא, את יודעת," היא אומרת.

"אני יודעת," אני מושכת בכתפיי בקלילות. "רק נפרדנו — לוקח זמן להתרגל לזה —״

"התכוונתי לדוגמנית של מיו מיו."

היא שולחת לעברי חיוך אוהד וחסר אונים. "פרי?"

אני מזעיפה פנים עוד יותר. "איך הוא יודע?"

פיילי נראית חסרת אונים. "מי שזו לא תהיה, היא מסתנוורת לאורֵך —״

אני מרחיקה את מבטי ממנה ומביטה שוב בהשתקפותי.

"ברור," אני אומרת בזעף. "העיניים שלי בעצם עשויות יהלומים."

פיילי מדחיקה חיוך.

"ממילא לא אכפת לי," אני אומרת ומנידה בראשי.

ברור שהיא לא מאמינה לי. פאק.

אני שולפת שפתון אפרסק מושלם מתיק הקלאץ' העשוי עור בטקסטורת קרוקו עם סוגר הגולגולת, פרי עיצובו של אלכסנדר מקווין; השפתיים האפרסקיות המושלמות, מדגישות את צבע עורי הכהה וגורמות לעיניי הבהירות לבלוט למרחקים.

״הביטוי הזה״ — בי ג׳יי בלנטיין אוהב את עיניי כשאני מאפשרת לו — ״לקוח מהמאה השבע־עשרה, הידעת? כאשר תפקיד שוליית האומן היה רק להחזיק את הנר בשביל האומן ולהאיר על עבודתו.״

החברה הכי טובה שלי נותנת בי מבט ידעני; פניה מתרככות והיא נראית עצובה בשבילי, אני שונאת שאנשים נעצבים בשבילי, אבל היא אחד האנשים שאני שונאת את זה אצלם הכי פחות.

היא לוקחת את ידי, מוציאה אותי מהשירותים ואנחנו נתקלות ישר בבי ג'יי.

"הי." הוא שולח לעברי חיוך גדול ומשונה.

אני שולחת לעברו מבט מוזר. "היי?"

הוא משלב את זרועותיו מעל חזהו, וחוסם כבדרך אגב את דרכי. "מה את עושה?"

אני מסתכלת על המרווח בינו ובין פיילי, מבולבלת. "חוזרת לשולחן?"

הוא מהדק את שפתיו. "לא." הוא מניד בראשו לעברי, כאילו הייתי טיפשה. "לא. בואי נחזור לשירותים." הוא מתחיל לדחוף אותי לאחור.

"מה אתה —״ פיילי מתחילה לומר. "אהה." היא מפסיקה. היא רואה משהו שאני לא רואה. "כן. לשירותים."

בי ג׳יי מהנהן לעברי. "האם... את... ראית... את מייבשי הידיים של דייסון שיש להם כאן בשירותים?" בי ג׳יי שורק. פיילי מהנהנת בהתלהבות. "וואו."

"כן," אני מהנהנת לעברו, כאילו הוא משוגע. "ראיתי. כרגע, למעשה." אני מעיפה בו מבט. "יש לך כאלה בבית שלך."

"כן," הוא מהנהן. "קצת מוזר, לא? לדאוג שיחליפו אותם?"

"טוב, כלומר, בעצם, כן, אם לא אכפת לך כי הם קצת רועשים, ולג׳ונה יש שלפוחית שתן ממש קטנה — הוא מתעורר ארבע פעמים בלילה ואני יכולה לשמוע אותו דרך הקירות. וגם, באופן אישי, אני מעדיפה את המגבות החד־פעמיות האלה מכותנה, אבל אפשר לדבר על זה כשנחזור לשולחן, כי אם כבר העלנו את הנושא יש עוד כמה דברים בחדר האמבטיה שלך שהייתי שמחה להחליף —״

בדיוק אז אני קולטת את החבר שלי לשעבר, עד לפני שבוע, מחזיק ידיים עם בחורה שמעולם לא ראיתי, במרחק כמה שולחנות מאיתנו.

"מה לעזאזל?" אני אומרת בקול רם יותר ממה שהתכוונתי.

אני מוצאת את עצמי עושה את דרכי אליו לפני שאני מבינה שאני עושה זאת. כמו עש מזוכיסטי שעף לעבר להבה מטופשת. ברוקס קאלוויי מרים אליי את ראשו עם מבט מופתע בעיניו הגדולות והמטופשות.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת, ידיי על ירכיי.

"אממ." הוא מעביר את מבטו ממני לבחורה שאיתו. "אוכל ארוחת ערב?"

אני מעיפה מבט מהיר לעבר הבחורה שלידו. "היי, אני ממש מצטערת, אני מגנוליה —״ ואז אני מסתכלת על ברוקס. "ומה זה לעזאזל?" אני שואלת, כשידיי על ירכיי. "אתה כאן עם בחורה אחרת?"

הפרידה שלנו עדיין לא התפרסמה בדפי הרכילות של החברה הגבוהה, והוא כבר יוצא לדייט עם אישה אחרת?

המשך הפרק בספר המלא