יונה וולך

פרק 1

בשנת 1932, בעת שאנשי ״משמר הברזל״ איימו כי יטביעו בדם את כל היהודים, יצאו גבר ואישה צעירים משתי עיירות גבול בוציות בבסרביה, ובלי לדעת דבר איש על רעותו הפליגו, בהפרש של כמה חודשים, לפלשתינה. הם השאירו מאחוריהם את מחוז הולדתם נחרד מרצח שישה יהודים על שפת הנהר. הקרקע הבסרבית שחורה ופורייה, אבל שורשי העצים חשופים בה לכל רוח, אמרו האנשים בחבל הארץ שעבר מיד ליד ועתיד היה ליפול ליד הברזל הנאצית, שתשמיד הכול. הנוסעת אסתר גופמן היתה בוגרת גימנסיה משכילה, חסרת ביטחון במגעה עם גברים, ואילו הבחור מיכאל וולך, שעזב את בית דודו, היה פועל מאפייה יתום, שרירי מהיאבקות ומעבודה קשה. אילו נפגשו השניים בעולם הישן שבו גדלו, לא היה עולה בדעתם להינשא. כעבור דור תתאר בתם יונה וולך בפני הפסיכולוג של בית־החולים טלביה היסטוריה משפחתית של טירוף, הפרעות נפשיות, סהרוריות וסב צדיק שאל קברו עלו לרגל. אבל משפחות הוריה היו רק קורבנות גורל יהודי מזרח אירופי, לא סהרורים או צדיקים.
כבר בראשית המאה נפזרו הוולכים כמהגרים על פני העולם. שמם בא להם בשל מוצאם, מחבל ולכיה, אך הם תפרו כיסים בניו יורק, סחרו בווייטצ׳פל הלונדוני ואף שמו רגל ביוהנסבורג. מיכאל וולך השתייך לפלג המשפחה שנותר, לרוע מזלו, בבסרביה. הוא נולד בבקתת הוריו בליפקַן, ב־17 במרס שנת 1912, בעת שהחל אזוב לכסות את קברי החללים של הפוגרום הגדול, אך באוויר נישא ריח הדם כאזהרה. צלבים שחורים צוירו בלילה על קברים, אבל האנשים ידעו גם אושר ותשוקה, ואת קול תיפופם העליז של צוענים שהרקידו דוב כחוש. כשהחל מיכאל לזחול, על מדרכת העץ קרוב לחנות הוריו, גילה את העמק הקטן שבו שכנה ליפקן. אחרי שנים יתאר בן המקום, הסופר יצחק אורפז, את החיים שם כרצף של שריפות, חתונות ושיטפונות. תמיד קרו אסונות. זוג מנגני כינור נעלם בהיבקע תחתיו קרח הנהר, גופה נמצאה ליד באר. סופות פברואר הטביעו חיות בנהר הגואה, אך הסמטאות הבוציות נקראו על שם פריס ולונדון, כרכים של פנטזיה, בית־הקברות היה על הר הזהב והאנשים חלמו כי ילדיהם יעזבו למקום בטוח.
כשהיה מיכאל בן 5 נהרג אביו בתאונת עגלות. בן 36 היה, כגיל מיכאל בעת מותו, במלחמת השחרור. בלילה, כשהתאבלו הוולכים על האב, נכנס גדוד אוסטרי למחוז וחייליו המורעבים פרצו לבתים לחפש אחר חלב ולחם. האלמנה יונה וולך נותרה עם שלושת היתומים, מיכאל, אחיו הקטן אברמ׳ל והאחות הבכורה ריבה. הם גרו בבית שמסגרתו עץ וקירותיו אדמה מטויחת, צמוד לחנות המכולת שלהם עם מדפי הסוכר והשימורים הגרמניים. מיכאל למד בחדר הדרדקים שבסמטת לונדון ובגיל 10 עבר אל המלמד איציק שקולניק, שהיה מחובר לתרבות העולמית, דיבר עברית טובה ולימד פיכמן, אחד העם וסיפורים של סמילנסקי ששלחו לו ליפקנים שהיגרו לפלשתינה. בשבתות ברח מיכאל ליער עם בן דודו גד וולך. הם שכבו על גבם בתוך העשב המתוק והביטו השמימה, קטפו תותי בר ונבהלו משאגה רחוקה, כי ידעו שהיער מלא זאבים. בחורף החליקו על גבי הנהר הקפוא, בין גברים שחצבו בו בלוקים של קרח לבורות הקירור. פעם צנחו הנערים לתוך בור בנהר ובקושי משו אותם האנשים שעבדו שם.
כשהיה מיכאל בן 16 מתה אמו, יונה וולך, ממחלת ריאות. היא היתה אישה יפה, דומה לנכדתה המשוררת, שאותה לא תראה. מיכאל היתום עבר לגור בביתו של דוד אהרון, בעל שתי מאפיות ברחוב הראשי, שפרש חסותו על יתומי אחותו יונה ואף קרא לבתו התינוקת על שמה. בת הדוד היתה הראשונה משלוש הילדות שייקראו על שם יונה וולך. אף אחת מהן לא תאריך ימים.
בלילה ישן מיכאל, אפוף ריחו של לחם, בצפיפות עם עשר הנפשות של בית דודו האופה. עמו במיטה ישן גם הילד שרול, שיעלה לישראל רק בשנת 1991. שרול ראה את מיכאל טומן אקדח תופי שחור בין כיכרות הלחם ומורידו לפעמים לניקוי. היה לו גם מקל הליכה עשוי עצם לקטטות עם אנטישמים. הוא חדל ללמוד, עבד במאפייה והיה בחור ספורטיבי ששנות היתמות חיזקו בו נטייה לעצמאות. נטול עניין בפוליטיקה, התאבק מיכאל, שיחק כדורגל במכבי ליפקן, ולפעמים, כשבא קרקס נודד, לקח את שרול לראות אופנוען רומני דוהר על קיר מוות עשוי עץ משופע. כשפחת הביקוש ללחם בעיר העמיס מיכאל כיכרות לחם חם על עגלה ונדד למכור בכפרים. עטוף שק ריק נלכד בסתיו בגשם שוטף, הסוסים גוררים לאטם את עגלת העץ.
בעת שמיכאל וולך נדד עם עגלת הלחם למדה אסתר גופמן בגימנסיה. היא נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין, מהלך ארבעים קילומטרים מליפקן, וחיה בבית מרווּח ובו תשעה אחים ואחיות משתי אמהות. אמה, לאה, אישה בשרנית וחמה, סייעה לאב, פנחס, שהיה גבאי בית־הכנסת ובעליו של בית־מרזח ברובע סטפן הקדוש. קשרי משפחת גופמן הרחבה חבקו את העיירה חוטין כולה. בית־המרזח של גופמן, שהיה גם בית המשפחה, המה תמיד ילדים, סבתות, משרתות נוצריות ואורחים מן הכפרים, שבאו לשתות. תבשילים ענקיים העלו ריח במטבח ובני הבית ואורחיהם אכלו בחדר האוכל האפלולי. בתוך המהומה נשמר לאסתר חדר קטן, שבו היתה ספונה כפנינה עם חברתה הטובה פרל פקר.
כשנעלו הנערות את הדלת נחלש רעש השיכורים והן קראו יחד רומנים רוסיים מגירי דמעות ופרטו על גיטרה. תאבות תרבות היו וגדושות תוכניות לתיקון עולם, אך בעת שהלכו בערב לחנך תופרות מן המעמד הנמוך פחדו לעבור ליד הפארק מאימת השְקוּצים. יחד למדו פרל היפה וכחולת העין ואסתר האפרורית למראה בגימנסיה, והן תיפרדנה רק לזמן קצר, כשתעלה אסתר ראשונה לפלשתינה. פרל תדבק בחברתה הטובה אסתר גם בארץ ותטפל בה עד יומה האחרון.
חיי חוטין היו כחיי ליפקן, התקפה של אנטישמים, בוץ טובעני בחורף, גימנסיה וחלום על נטישה. כשהיתה אסתר בת 15 עלה אחיה אברהם לארץ־ישראל והיה ראשון הגופמנים שעזב את העיירה.
״במלחמה הבאה ירצחו את כולכם,״ הזהיר, אבל מארץ־ישראל כתב לאביו: ״אל תעלה, בחוטין אתה איש מכובד ועשיר, ומה תעשה בארץ־ישראל?״ כעבור שבע שנים שלח אברהם סרטיפיקט לאחותו אסתר, למכבייה הראשונה. בעיירה חיברו לה בחור בנישואים פיקטיביים, כדי שייכנס אתה ארצה, וכשעגנה אונייתה בנמל חיפה המתין אחיה על הרציף. לפקיד הנמל הציגה אסתר פנקס חברה ב״הפועל - סקציית התעמלות״, אך בעת שנפרדה מבעלה הפיקטיבי התרחשה אי־נעימות. הבחור סירב להעניק לה גט, כמקובל, וטען כי נקשר אליה. עצם קיומו יוסתר מאותו זמן כאילו היה כתם בעברה.
שמש ארץ־ישראלית זרחה ותזמורת ניגנה את ״אל נצור המלכה״ ליד שפך הירקון, במקום שבו נפתחה המכבייה. הבוקסר במשקל זבוב אורקוביץ הכריע אל הקרשים את כל יריביו. אנשים קראו את הדוח הנבואי המצמרר של אביגדור המאירי על מסע באותה ״אירופה הפראית״ שנותרה עכשיו מאחורי גבה של אסתר. בירושלים כבר ישבה אחותה נחמה. אחריה עלה הבכור, אריה, ואחרון יעלה, בשנת 1962, נכה מהשואה, האח יונה, ששנים נחשב אבוד. האח מאיר, קומוניסט שישב בכלא עם צ׳אושסקו ואנה פאוקר, ייהרג בנפול עליו קיר בעת רעידת אדמה. כל האחרים ייספו במלחמה.
בסוף אותה שנת 1932 מסר מיכאל בליפקן את אקדחו השחור ואת מקל ההליכה לחבר טוב, לקח מזוודה מהדוד אהרון ונסע בעגלת פאיטון עם גג ברזנט וצמד סוסים לתחנת הרכבת. מעיל עטף את כתפיו והילד שרול נופף לו לשלום ובכה מצער. ממשפחתו, שתישאר בבסרביה, ייעצר האח הקומוניסט אברמ׳ל על־ידי הז׳נדרמריה, ייכנס לכלא ואחר־כך ייבלע בתוככי רוסיה ובתו תצוץ בראשית שנות התשעים במנהטן. האחות ריבה, שכבר היתה חולת ריאות כאמה לפניה, תישלח על־ידי הדוד אהרון לעיירת מרפא, אבל מחלתה תחריף. היא תמות לפני המלחמה, מותירה את בעלה עם שתי הילדות, סוסיה ויונה. שלושתם ייעלמו במחנה מוות, בלי להשאיר עקבות.
בשבוע האחרון של שנת 1932, כשנעצרו הגשמים, הטילה האונייה ארדיאל, שהגיעה מקונסטנצה, עוגן בנמל חיפה. בכבש העץ המשופע ירדו 90 עולים, ובהם בחור גבוה וחזק בעל פיקת צוואר בולטת. וולך נשא עמו מזוודה ומעיל חורפי חם. אפוף געייה עגומה של שוורים שהובאו באונייה היישר לשחיטה וריח מטען עץ, כריח מולדתו הישנה, פנה וולך לביקורת הנמל. בתעודת עולה 217 נרשם כרווק מהסתדרות ״החלוץ״. לפקיד מעבר לשולחן מסר את הפספורט שלו עם תעודת העלייה וטופס 39. אחות תקעה בזרועו זריקה נגד טיפוס ואבעבועות. המזוודה והמעיל חוטאו ודָבק בהם ריח רע. הרדיו שידר ידיעה על קבורת הילד דוד יעקובי, שפצצה ריטשה אותו בבית הוריו בנהלל. וולך סידר את חפציו המעטים בחדר בבית־העולים בבת גלים והביט בעד החלון. בערב ניגנו חמש תזמורות והשמים נמלאו באורן המסמא של רקטות צבעוניות. תהלוכות לפידים של חנוכה העלו עשן סמיך. ״תטוהר הארץ מן הפראים, רוצחי הילדים,״ זעק סוקולוב, מבכה את מות הילד מנהלל.
שבוע ישב מיכאל בצריפי העולים על שפת הים, בהמולתם של אנשים זרים שהגיעו לארץ כמוהו ותהו מה עומד לקרות. הכול היה חדש ובעל ריח משונה. ברחוב חיפש פנים מוכרים ולפעמים פנה לאחוריו לשמע קול. אחרי שבוע פגש מיכאל שני ליפקנים שהגיעו חודשיים לפניו וגרו בחיפה. ביום הראשון של שנת 1933 עזב את מעון בת גלים. כשהרים ראשו אל הכרמל היה האוויר החורפי צונן ורווי ריח מלוח של ים. ״שמים וים/ ויריעת אדמתך/ ובניך כשיות שטוחות/ לרגליך - אם!״ פרסמה המשוררת אסתר ראב שיר שהקדישה לעולי שנת 1933. בארנקו של העולה וולך נחו 400 מא״י שקיבל לכלכלתו בחמשת הימים הראשונים שלו. בנמל צפרה הספינה ארדיאל, עקרה מרציפי חיפה ושבה על עקבותיה, על סיפונה ששת אלפים תיבות תפוחי זהב לרומניה. שני הליפקנים חיכו לו בחדר שכור בהדר הכרמל. כך החלו חייו הארץ־ישראליים של מיכאל וולך, בלי שאף יעלה על דעתו כי הבת שתיוולד לו 12 שנה לאחר ירידתו לחוף תהיה למשוררת שתפרוץ את גבולות השפה שממנה ידע באותו זמן אוצר מילים של מהגר טרי.