הקנצלרית

״אנחנו נעמוד בזה״

 

הקומה השביעית בבניין ״מכונת הכביסה״ בברלין מוארת באור שמש גם בחודשי הסתיו האפרוריים, כשהימים הולכים ומתקצרים. חלונות הזכוכית הגדולים, שמהם ניתן לחזות במרחביה של בירת גרמניה, מספקים חלופה הולמת לתאורה מלאכותית.

״מכונת הכביסה״, כך מכונה בשפת הרחוב הברלינאית מבנה הבטון המרובע גדול הממדים, שבחזיתו קבוע עיגול זכוכית ענקי ובתוכו שוכנת לשכת קנצלר גרמניה, ומשנת 2005 - לשכת הקנצלרית. באותה שנה עשתה אנגלה מֶרְקֶל היסטוריה, כאשר היתה לאישה הראשונה שנבחרה להנהיג את גרמניה המאוחדת מחדש. ליתר דיוק, האישה הראשונה שאי־פעם הנהיגה את האומה הגרמנית.

לבחירה ההיסטורית הזו נוספו עוד היבטים משמעותיים: לראשונה מאז איחודה מחדש של גרמניה, ב־1990, נבחר פוליטיקאי - במקרה זה פוליטיקאית - מחלקה המזרחי, הקומוניסטי לשעבר, לעמוד בראש הזרוע הביצועית ולהנהיג את המדינה החזקה ביותר באיחוד האירופי המתרחב. חמש־עשרה שנה לאחר ביטול ״עונש החלוקה״, שנגזר על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה ולאחר הבסתה של גרמניה הנאצית, השלימה בחירתה של מרקל לקנצלרית, לפחות למראית עין, שלב מהותי בהפיכתה מחדש של גרמניה למקשה לאומית אחת. מעבר לכך, מרקל - בתו של כומר אוונגליסטי, כלומר פרוטסטנטית - נבחרה לתפקיד הבכיר בראשות מפלגה שמרנית, שמזוהה בעיקר כקתולית.

הפגישה עם הקנצלרית נקבעה לשעת אחר צהריים בסוף ספטמבר 2015. עד לרגע האחרון הייתי בטוח שהריאיון המתוכנן יבוטל. סיבות לכך לא חסרו. באותם ימים, זמן קצר לפני יום השנה העשירי לבחירתה לקנצלרית, מצאה עצמה מרקל בראשיתו של משבר, שיש הסבורים כי יחרוץ את עתידה הפוליטי. כמה שבועות לפני כן, לנוכח גלי האדם שהציפו את דרום אירופה ואת מרכזה - פליטים ומהגרים מהמזרח התיכון השקוע במרחץ דמים, מאפריקה המתייבשת ומדיקטטורות במזרח אירופה ובמרכז אסיה - החליטה מרקל לפתוח את שערי ארצה בפני מאות אלפי אנשים. הקנצלרית קיוותה שאירופה תתייצב לצדה ותסכים לחלוקת עומס קליטת הפליטים והמהגרים, אך היבשת ברובה הפנתה לה גב.

הסערה המתהווה ברחבי אירופה לא הורגשה במסדרונות לשכת הקנצלרית באותו יום בשלהי חודש ספטמבר. הרוגע והשלווה ששררו ב״מכונת הכביסה״ - מאולם קבלת הפנים שבקומת הקרקע ועד לקומת משרדיה של אשת הברזל הגרמנייה, הדהימו אותי. היה בהם כדי ללמד על אופייה של בעלת הבית, שגדלה בביתו של כומר חמור סבר ונוקשה, היתה לפיזיקאית מוערכת בקהילת המדענים של מזרח גרמניה וסללה לעצמה, לאחר נפילת חומת ברלין, קריירה פוליטית חסרת תקדים בתולדותיהן של המפלגה השמרנית הנוצרית־דמוקרטית ושל ״גרמניה החדשה״. מרקל מחושבת, פונקציונלית, ממוקדת. בניגוד למדינאים ולפוליטיקאים רבים אחרים, היא לא אוהבת לביים דרמות.

המנהיגה, שנתפסה עד אז כ״גברת אירופה״ והצליחה לנווט בכישרון רב את ״היבשת הישנה״ בין משבר למשבר, נותרה לבדה - כשמוטלת עליה המשימה הכבדה למצוא פתרון ליותר ממיליון פליטים ומהגרים, שמילאו את עריה ועיירותיה של גרמניה. דעת הקהל המקומית - שבימיו הראשונים של ״מבול הפליטים״ קידמה את פני הבאים בתחנות הרכבת שאליהן הגיעו בחום רב, עם אוכל, שתייה וצעצועים לילדים - החלה במהירות לשנות כיוון. שיעורי הפופולריות של מרקל, מהגבוהים שהוענקו אי־פעם לקנצלר כלשהו, צנחו. לפי הסקרים, אוכלוסיית גרמניה לא סמכה עליה עוד שתוכל להתמודד עם בעיית הפליטים וחשה שהממשלה הגרמנית איבדה את השליטה בנעשה במדינה.

ממשלות מחוזיות ועיריות, שנאלצו לקלוט ללא כל הכנה מראש מספר גדול של פליטים ומהגרים, הודיעו שהן אינן מסוגלות לעמוד במטלה הכספית והאנושית שנחתה עליהן. דיווחים, סיפורים ושמועות על התנהגות אלימה של פליטים ומהגרים, מוסלמים בעיקר, במרכזי הקליטה שהועמדו לרשותם ובחוצות הערים, הופצו ברבים באמצעות הרשתות החברתיות. שתיקת התקשורת המסורתית - העיתונות הכתובה והאלקטרונית - לנוכח אירועי אלימות מוכחים של פליטים ומהגרים התקבלה בציבור כהשתקה ממסדית מכוונת. ההשתקה התקשורתית, שנועדה למנוע התחזקות של דעות קדומות נגד פליטים ומוסלמים, פעלה כבומרנג. יותר ויותר אנשים יצאו לחוצות למחות נגד מרקל ומדיניותה, נגד הממשלה והממסד, נגד המהגרים והזרים, באלימות מילולית גוברת. מרקל הוצגה בחלק מההפגנות כ״בוגדת״ שאפשרה את הצפת גרמניה במוסלמים ופתחה את שערי אירופה בפני הטרור האסלאמיסטי, ובכמה מקומות נשאו מפגינים דגמים קטנים של עמודי תלייה וגיליוטינות, שעליהם התנוססו תצלומים של הקנצלרית ובכירי ממשלתה או שמותיהם. מסרים פוליטיים קיצוניים חצו את הגבולות מהשוליים אל תוך הזרם המרכזי של החברה הגרמנית. האלימות הפכה גם לפיזית.

החשש שפעילי ארגון הטרור האסלאמי דאעש יצליחו להסתנן לאירופה ויבצעו פיגועי ראווה המוניים התאמת כבר בנובמבר 2015, בפריז, בסדרת התקפות שבה נרצחו מאה ושלושים בני אדם, וזמן לא רב לאחר מכן בבריסל. גם גרמניה, שממנה נחסכו בעבר התקפות דמים המוניות, החלה לחוש בקיץ 2016 את הטרור האסלאמי על אדמתה.

פליטים, מהגרים, אסלאם, טרור - הימין העממי והימין הקיצוני בגרמניה וברחבי אירופה לא יכלו לייחל לנוסחת הצלחה אלקטורלית טובה מזו. האיחוד האירופי נקלע לאחד המשברים האנושיים והפוליטיים החמורים בתולדותיו, וזאת - כשמעליו מרחפים עננים שחורים של משברים כלכליים ופיננסיים שלא נפתרו. החלטתם של הבריטים ביוני 2016 לעזוב את שורות האיחוד הנחיתה מהלומה קשה על ״פרויקט השלום״ האירופי, שהוקם על חורבות מלחמת העולם השנייה. נטישת בריטניה את הספינה האירופית, בעת שזו נראתה כטובעת, נתפסה גם כהבעת אי־אמון אירופית בהנהגתה של מרקל.

את השלכותיה הדרמטיות של החלטת מרקל לפתוח את הגבולות בפני מאות אלפי פליטים ואת השפעותיה על עתיד גרמניה ואירופה עוד קשה להעריך. ״Wir schaffen das״ (״אנחנו נעמוד בזה״), הצהירה הקנצלרית ברוגע, בראשיתו של משבר הפליטים. המשפט הזה הפך לאמרת עידוד בפיהם של התומכים בה ולסיסמת לעג בפי מתנגדיה הרבים. מאוחר יותר היא הוסיפה שהגעת הפליטים ההמונית תשנה את פניה של גרמניה בעתיד. מרקל הצליחה בסוף שבוע דרמטי אחד בתחילת ספטמבר 2015 לפלג את מפלגתה, את ארצה ואת אירופה ולשנות את פניהן.

למרות הקריירה הפוליטית המטאורית שעשתה בזמן שיא - ממשרדה כמדענית באקדמיה למדעים של מזרח ברלין ב־1989 ועד לכניסתה כקנצלרית גרמניה למועדון הצמרת המדינית העולמית ב־2005 - הגורל מעולם לא פינק את אנגלה מרקל. מאז נבחרה לקנצלרית הראשונה של גרמניה היא נאלצה, כמעט ללא הרף, להתמודד עם משברים פנימיים וגלובליים, שמנעו ממנה למשול כרצונה וחייבו אותה לקבל החלטות לא פשוטות, שלעתים קרובות מדי לא עלו בקנה אחד עם המצע השמרני שבשמו נבחרה להנהיג את גרמניה. בניגוד לתדמיתה כמנהיגה חזקה, הנלחמת על ערכים ועל עקרונות, מרקל הצטיינה לאורך שנות כהונתה בגמישות רעיונית רבה ובניהול ענייני גרמניה תוך התאמת מדיניותה למציאות והסתמכות על ״רחשי לבו של הציבור״ - גם ביחס למשבר הפליטים. אחרי צילומי הסלפי המשותפים של הקנצלרית עם פליטים מאושרים במחנות קליטה, הקשיחה ממשלתה את חוקי הענקת המקלט לזרים והחלה לגרש מהגרים כלכליים מתחומה. אך האם שינוי העמדה הזה יציל, כבעבר, את מעמדה של מרקל בעיני הבוחרים הגרמנים וההיסטוריה, או שמא חתמה במו ידיה את גורלה?

2015 ו־2016 ייחשבו לשנים הקשות ביותר בעשור הראשון לשלטונה של מרקל: משברים ומתחים כלכליים ופוליטיים איימו שוב ושוב על עתידו של האיחוד האירופי; רוסיה קראה תיגר על המערב בהתערבותה באוקראינה; האלימות והטרור מצד הימין הקיצוני והאסלאם הרדיקלי הפכו למציאות יומיומית; גלי ההגירה העצומים לגרמניה הוציאו לרחובות רבבות מפגינים. לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגה ימנית יותר מאיחוד השמרנים, שבראשו עומדת מרקל - מפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״, שיש הרואים בה מפלגת ימין קיצוני המנקזת לשורותיה גם ניאו־נאצים - וייצבה את עצמה בזירה הפוליטית ככוח מפלגתי משמעותי.

דווקא בשעה שהיה נדמה ללא מעט גרמנים שהקנצלרית שלהם איבדה שליטה על האירועים, החליט השבועון האמריקאי ״טיים״ להכתיר אותה לאשת השנה של 2015 ולהעניק לה את התואר ״קנצלרית העולם החופשי״. השבועון הביע הערכה ליכולת ניהול המשברים של מרקל בכל החזיתות - משבר היורו, משבר יוון, משבר הפליטים והמאבק בדאעש, והרעיף שבחים ״על כך שדרשה מארצה יותר ממה שרוב הפוליטיקאים היו מעזים, על ההתגייסות שלה נגד עריצות ואופורטוניזם, ועל הנהגתה הערכית חסרת הפשרות בעולם שסובל ממחסור בהנהגה שכזו [...] אפשר להסכים איתה או לא להסכים איתה, אך היא אינה בוחרת בדרך הקלה״, סיכמה העורכת הראשית של השבועון, ננסי גיבס, את הבחירה. ״למרקל יש סולם ערכים אחר - אנושיות, טוב לב, סובלנות - שמראה כיצד כוחה הגדול של גרמניה יכול לשמש להצלה ולא להרס״.

מרקל הגיבה, כהרגלה, בצניעות רבה על הכבוד הזה, שהגיע בעיתוי מושלם לנוכח הביקורת הגוברת עליה מכל עבר. דובר הקנצלרית אמר בשמה, כי מדובר ב״תמריץ לעבודתה הפוליטית למען עתיד טוב יותר לגרמניה ולאירופה.״ ואכן, מאז החלה לכהן כקנצלרית הצליחה מרקל להפוך שוב את גרמניה לכוח מעורב ומוביל בזירה הבינלאומית. יכולתה להציג את פניה האנושיות של גרמניה ולהפגין עוצמה ונחישות מחוסרות שחצנות, בצד חולשתו של ממשל אובמה בהנהגת העולם החופשי, העניקו לגרמניה, שבעים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אפשרות להתקבל כמעצמה מנהיגה באירופה וגם מחוץ לגבולותיה.

אולם מבקריה הרבים של מרקל בגרמניה ומחוצה לה אינם חולקים ראייה זו. הם מאשימים אותה באופורטוניזם ובגניבת רעיונות ממפלגות אחרות, וטוענים שאין לה כל חזון אלא רק כושר הישרדות. בפוליטיקה ובתקשורת הגרמנית מכנים את מרקל ״הפיזיקאית של העוצמה השלטונית״, מסבירים שהיא תעשה הכול כדי להישאר בשלטון, ללא היסוסים וייסורי מצפון, ומתריעים שדרך התנהלותה פוגעת בדמוקרטיה הגרמנית. יריביה תולים את התנהלותה זו בכך שאת 35 שנות חייה הראשונות עשתה במזרח גרמניה הקומוניסטית. לכן, קובעים המבקרים - והחריפים ביותר שבהם באים דווקא משורות מפלגתה של הקנצלרית - הבנת הממשל של מרקל מבוססת על התפיסה שהעם צריך למלא את תכתיביו של השלטון ולא להכתיב לשלטון את רצונו. לראיה מובאת מדיניותה בסוגיית הפליטים: העם הגרמני לא נשאל לדעתו. היא קיבלה החלטה, עקרונית או מצפונית, ודרשה מכל מי שתחתיה למצוא דרכים להתמודד עם השלכותיה ועם תוצאותיה. מרקל, מצדה, אינה חדלה להביע את מחויבותה לשלטון החוק, אך אפילו שופט בית המשפט החוקתי הגרמני, מיכאל ברטראמס, הצהיר שהחלטתה בעניין הכנסת הפליטים לגרמניה היתה ״נטילת סמכות עצמית״.

מתנגדיה של הקנצלרית טוענים שהיא סומכת על זיכרונם הקצר של האזרחים. והנה, דווקא היא - יותר מכל קנצלר גרמני אחר בעבר - גילתה מחויבות ממשית ומעשית ללקחי עברה של גרמניה: תמיכה מלאה בחידוש החיים היהודיים ב״ארצם של הרוצחים״, התנגדות עקרונית ברורה לכל תופעות האנטישמיות, הרחבת תשלומי הפיצויים לניצולי השואה - גם לכאלה שלא הוכרו בעבר כזכאים לפיצויים, ועמידה ברורה לצדה של ישראל כמדינה יהודית. בניגוד לקודמיה, שראו בייחודיות היחסים עם ישראל עניין של כורח, מרקל התייחסה לעניין מהלב. יחסה החם והקרוב לישראל וליהדות, הנוגד את עמדת רוב האוכלוסייה בגרמניה, עומד בסתירה מוחלטת לטענות על חוסר עקביות מצדה ועל כך שאינה שומרת על ערכיה.

דעת הקהל הגרמנית, שמעולם לא אהדה את ישראל יתר על המידה, הולכת ומתנתקת מ״מדינת היהודים״ במהירות גדלה. יתרה מכך, אם עד לאחרונה הסתירו גרמנים רבים את עמדותיהם האנטישמיות תחת אצטלה של ״אנטי־ישראליות״ או ״אנטי־ציונות״, הרי שאנטישמיות ״טהורה״, ולא בתחפושת, הופכת שוב לתופעה מקובלת בשיח העממי הגרמני. המשבר הכלכלי הנמשך בעולם ובאירופה מאז 2008 וכן משבר הפליטים העניקו לתופעה ״תעודת הכשר״. במחויבותה העמוקה לישראל וליהודים ניצבת מרקל כתופעה ייחודית לא רק בארצה, אלא גם באירופה ובעולם כולו.

מרקל, בניגוד לרוב קודמיה בלשכת הקנצלר, החצינה את מחויבותה לישראל בציבור ובמעשה. בעוד ממשלות ידידותיות ברחבי העולם מתקשות לאמץ את דרישתה של ישראל להכרה כמדינה יהודית, בהתאם להחלטת החלוקה של האו״ם, מרקל העבירה הכרה כזו במצע מפלגתה הנוצרית־דמוקרטית וכללה אותה בקווי היסוד של ממשלותיה. קנצלרים גרמנים קודמים לא מיהרו לבקר בישראל. מרקל הגיעה לביקור רשמי בירושלים שבועות ספורים לאחר השבעתה הראשונה כקנצלרית, ומאז ועד למועד יציאת ספר זה ביקרה בישראל חמש פעמים נוספות. היא הצהירה מעל בימת העצרת הכללית של האו״ם בניו יורק, ומעל בימת הכנסת בירושלים, שקיומה של ישראל וביטחונה הם חלק מ״האינטרס הלאומי העליון״ של גרמניה.

הציבור הישראלי, בעל הגישה הסקפטית למדי כלפי גרמניה ואירופה, התאהב במרקל. לאורך השנים העלו משאלים וסקרים שנערכו בארץ, כי הקנצלרית היא המדינאית הזרה האהודה ביותר בישראל. וזאת אף על פי שרוב הישראלים לא יודעים הרבה עליה, על עברה ועל פועלה. הספר הזה נועד להשלים את החסר.

האהדה למרקל הפכה את הקנצלרית לפוליטיקאית הגרמנייה הראשונה שהוצגה כסמל למחאה פוליטית וחברתית בישראל. ״מחאת המילקי״, שהתארגנה בפייסבוק בסתיו 2014 כתגובה ליוקר המחיה בישראל, קראה לה לפתוח את שערי ארצה בפני מאות אלפי מהגרים ישראלים המחפשים תנאי מחיה טובים וזולים יותר - שנה לפני משבר הפליטים. תדמיתה החיובית של מרקל בישראל תרמה באופן משמעותי גם לשיפור תדמיתה של גרמניה בישראל, ולכך שלא תיתפס עוד כמוטציה של גרמניה הנאצית. מרקל הפכה לפניה ולהתגשמותה של ״גרמניה החדשה״.

כשהקנצלרית הפכה את קיומה של ישראל ואת ביטחונה לחלק מ״האינטרס הלאומי העליון״ של גרמניה, היא זכתה בארצה לקיתונות של ביקורת מצד פוליטיקאים, דיפלומטים, אנשי תקשורת ואקדמיה, וגם לבוז וללעג מצדם של ימנים קיצוניים. צילומי פוטו־מונטאז' של ״היהודייה״ מרקל עם אף יהודי גדול ומעוקל מככבים באתרי אינטרנט של ניאו־נאצים. הימין הקיצוני המתחזק מרחיק לכת ומציג אותה כ״משרתת האינטרסים הציוניים״, המבצעת בשם ״היהדות העולמית״ ״מכירת חיסול״ של גרמניה. עמידתה האיתנה לצד ישראל, גם כשברחובות גרמניה השתוללו הפגנות אנטי־ישראליות אנטישמיות וגם כשנתגלעו חילוקי דעות מדיניים עם ממשלת ישראל, היא חסרת תקדים בתולדות היחסים בין שתי המדינות. מרקל לא יכולה לקוות שתמיכתה בישראל תניב פירות אלקטורליים. נהפוך הוא: בעניין זה היא ניצבת נגד הזרם. תמיכתה ביהודים ובישראל מעוררת אי־שביעות רצון גוברת באוכלוסייה הרחבה. גם בקרב הממשל והאליטות בגרמניה גוברת הקריאה ״לנרמל״ את היחסים עם ישראל, כלומר להתנתק מהאחריות ההיסטורית שנגזרת מהשואה.

ב־2015 ציינו ישראל וגרמניה חמישים שנה לכינון היחסים ביניהן. כלומר, לכינון היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית, שכן לגרמניה המזרחית - שממנה באה מרקל - מעולם לא היו יחסים רשמיים עם מדינת היהודים. לרגל שנת היובל, עם תחילתה, התכוננה מערכת ״ידיעות אחרונות״ להוציא גיליון חגיגי, שיסקור את התפתחות היחסים בין שתי המדינות בתחומים שונים. הגיליון נועד לכלול גם ריאיון עם הקנצלרית, שנענתה מיד בחיוב ליוזמה. אולם 2015 היתה שנה של הפתעות רבות, לא רק בגרמניה. בישראל הוקדמו הבחירות לכנסת, לאחר התפרקותה של ממשלת נתניהו השלישית. מרקל ביקשה לדחות את הריאיון, כדי שלא יתפרש כהתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל. בסיומה של מערכת בחירות רוויית יצרים זכה נתניהו להרכיב ממשלה רביעית, ממשלת ימין - בניגוד לציפיות שטיפחו גורמים שונים בממשל בברלין. מרקל דחתה שוב את הריאיון עד להקמת הממשלה החדשה. בקיץ חתמה הקהילה הבינלאומית על הסכם הגרעין עם איראן, לאחר שממשל אובמה הסיר את כל התנגדויותיו למהלך. רוסיה התערבה התערבות צבאית ישירה להצלת ממשל אסד בסוריה. רג'פ טאיפ ארדואן איבד את השליטה המלאה בפרלמנט באנקרה וחיפש דרכים לכפות את עצמו מחדש על טורקיה. ואז הגיע משבר הפליטים ללב אירופה ולגרמניה.

בספטמבר 2015 היו למרקל דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר להעניק ריאיון לעיתון ישראלי. אבל מרקל היא אישה שעומדת במילתה. היא מקיימת הבטחות ומצפה גם מאחרים לעשות זאת. אמינות, נאמנות, הגינות ודיסקרטיות הן תכונות שהקנצלרית דורשת ממעגל הסובבים אותה. מי שרוצה להיות חלק מעולמה ולשמור איתה על קשר טוב, חייב לקבל את תנאי החוזה הזה.

בתחילת אוקטובר 2015 עמד ראש הממשלה בנימין נתניהו להגיע שוב לברלין, למפגש התייעצויות ממשלתיות שנתי. מרקל ייסדה את ההתייעצויות הללו שבע שנים לפני כן, במסגרת מאמציה להרחיב את הקשרים עם ישראל ולבסס אותם לא רק על העבר, אלא גם על העתיד. המפגש הפעם נועד להיות בעל אופי טקסי וחגיגי, בשל אירועי שנת החמישים לכינון היחסים הדיפלומטיים. והנה, ברגע האחרון הודיעה ירושלים על דחיית ההתייעצויות בגלל פרוץ אינתיפאדת הסכינים. זו לא היתה הפעם הראשונה שנתניהו דחה את ההתייעצויות עם ממשלת גרמניה יממה לפני כינוסן המתוכנן. מרקל, סיפרו אז מקורביה, כבר התרגלה להתנהגותו הלא־צפויה של עמיתה הישראלי. מערכת היחסים ביניהם הביאה למשבר אמון קשה בין ברלין וירושלים, אך לא פגעה ביחסה הבסיסי של מרקל לישראל. עובדה זו זוכה להערכה רבה גם בקרבתו של נתניהו.

״יחסים טובים זקוקים לטיפוח מתמיד,״ הסבירה מרקל את עמדתה כלפי ישראל וממשלתה בריאיון שהעניקה לי לקראת הגעתם המתוכננת של שרי ממשלת ישראל לברלין. ״חייבים תמיד לדבר זה עם זה, במיוחד כאשר יש דעות שונות. בכל פעם אנחנו לומדים מחדש, שישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. זו הנקודה המכרעת - גם אם אנחנו חלוקים בכמה שאלות הנוגעות למדיניות ההתנחלות וגם אם היינו רוצים שיתקיים משא ומתן לכיוון פתרון שתי המדינות.״

מחויבותה וידידותה של מרקל כלפי ישראל הביאו להעמקת מעורבותה המדינית והצבאית של גרמניה במזרח התיכון, דבר שלא היה ניתן להעלות על הדעת לפני תחילת כהונתה. ישראל ביקשה מגרמניה לשגר ספינות לכוח יוניפי״ל המורחב לאחר מלחמת לבנון השנייה. ישראל הסכימה שגרמניה תארגן את המאמץ הבינלאומי לחיזוק המשטרה הפלסטינית. מרקל מילאה תפקיד חשוב בגיבוש החזית הבינלאומית נגד איראן בשיחות הגרעין והיתה מעורבת בניסיונות להניע מחדש את תהליך השלום במזרח התיכון. האם נוצרו כאן תקדימים שיאפשרו לממשלים גרמניים ידידותיים פחות לסגת מהעמידה לצד ישראל ולנסות לכפות עליה מהלכים בניגוד לרצונה?

ספר זה נכתב בתקופה של מערכת בחירות כלליות אפופת אי־ודאות בגרמניה. הקנצלרית מתמודדת עם מרידה גוברת בשורות מפלגתה נגד מדיניות הפליטים שלה, ועם ימין פופוליסטי שנוגס בכוחם האלקטורלי של הנוצרים־דמוקרטים. האלימות המילולית והפיזית נגד פליטים, מהגרים, זרים ופוליטיקאים תופסת תאוצה. הטרור האסלאמי, שפגע בבריטניה, בצרפת, בספרד ובבלגיה, הגיע גם לגרמניה והכה קשות בבירתה, ברלין, ערב חג המולד 2016. סקר שפרסם השבועון ״שטרן״ לאחר פיגוע הדריסה הקטלני בשוק חג המולד בעיר, שבו נרצחו שנים־עשר בני אדם - בהם התיירת הישראלית דליה אליקים - העלה שרוב הגרמנים, 68 אחוז, אינם סבורים שמדיניות פתיחת השערים בפני פליטים שהנהיגה מרקל נושאת אחריות כלשהי לפיגוע בברלין, אף שהמפגע הגיע לגרמניה כפליט. עם זאת, 76 אחוז מהנשאלים העריכו שאיום הטרור ימלא תפקיד חשוב במערכת הבחירות לבונדסטאג ו־67 אחוז העריכו שהדיון על סכנת הטרור יזיק למרקל. לנוכח התחזקות מפלגת הימין החדשה, המתבטאת בעיקר בבריחת מצביעים ממפלגתה השמרנית של מרקל, הקנצלרית עשויה לנצח בבחירות, אך עלולה לא לזכות ברוב קואליציוני שיאפשר לה להרכיב ממשלה.

לאחר שתי ממשלות של קואליציה גדולה, או אחדות לאומית, שבהן כיהנו יחדיו שתי המפלגות הגדולות - איחוד השמרנים בראשות מרקל והסוציאל־דמוקרטים - ספק רב אם יריביה של הקנצלרית משמאל יסכימו לשבת בעוד ממשלה בראשותה, גם אם טובת המדינה תדרוש זאת. הקואליציות הגדולות שיחקו לידיה של מרקל ואפשרו לה לייצב את עצמה במרכז המפה הפוליטית על חשבון שותפיה הסוציאל־דמוקרטים שנחלשו בהתמדה.

למרות סימני השאלה הרבים באשר לעתידה של הקנצלרית, מרקל הפכה בשנות שלטונה לאי של יציבות פוליטית בעולם משתנה: מול שלושה נשיאים אמריקאים, ארבעה נשיאים צרפתים, ארבעה ראשי ממשלה בריטים, שני ראשי ממשלה ישראלים. היחידים שליוו אותה לכל אורך הדרך הם מנהיגים שמרקל לא תשמח להימנות עמם: ארדואן, כראש ממשלתה ונשיאה של טורקיה, וולדימיר פוטין - נשיא רוסיה, ראש ממשלתה ושוב נשיאה.

מרקל הושוותה פעמים אינספור ל״אשת הברזל״, ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, ללא סיבה של ממש. תאצ'ר גילתה במשך שנות כהונתה קשיחות וחוסר פשרנות מוחלטים, ואילו מרקל מצטיינת בגמישות ובפרגמטיות. היא עצמה לא אוהבת את ההשוואה הזאת מסיבה אחרת: ״שתינו נשים ושתינו מדעניות, אבל תאצ'ר התנגדה לאיחוד גרמניה ואני תוצר של אותו איחוד.״ נקודת ההשוואה האפשרית בין השתיים היא העובדה שבמשך תקופה ארוכה מאוד הן היו מדינאיות יחידות במועדון גברי של מנהיגים עולמיים, ושתיהן החזיקו מעמד בשלטון זמן רב יותר מרוב עמיתיהן. המהלכים ההיסטוריים שחוללה מרקל בשורות האיחוד האירופי הביאו לצמיחתה של מנהיגה חדשה, שוב בבריטניה. עם החלטתה של הממלכה המאוחדת לפרוש מהאיחוד במשאל עם, שתוצאותיו הוכרעו לא מעט בגלל השלכות מדיניות פתיחת השערים של מרקל, הגיעה למשרד ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 ראשת ממשלה שמרנית נוספת, תרזה מיי. גם היא, כמרקל, בת של כומר. אולם מרקל לא תוכל ליהנות מחברתה במפגשי מנהיגי האיחוד האירופי - אם מהלך עזיבת בריטניה אכן יושלם.

מרקל הפכה גם לסוגיה בוערת במאבק הפוליטי סביב מועמדותה של אישה אחרת, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לתפקיד הנהגה בכיר. בעיצומה של מערכת הבחירות היצרית לנשיאות ארצות הברית בין מועמדת הדמוקרטים, הילרי קלינטון, למועמד הרפובליקנים, דונלד טראמפ, הזהיר הלה את הבוחרים: ״הילרי קלינטון רוצה להיות אנגלה מרקל של אמריקה. ואתם יודעים איזה אסון ההגירה המאסיבית היא לגרמניה ולעם הגרמני. הפשיעה גברה והגיעה לממדים שאיש לא העלה על דעתו. זו קטסטרופה.״ בריאיון טלוויזיוני הצהיר טראמפ: ״תמיד חשבתי שמרקל היא מנהיגה דגולה, אבל מה שהיא עשתה בגרמניה זה טירוף.״

מרקל מודה שחשה תמיד קרבה להילרי קלינטון, ולכן היתה מעוניינת, ללא ספק, בהגעתה כנשיאה לבית הלבן. הקנצלרית מספרת שכאשר קראה את ספרה של קלינטון, ״לחיות את ההיסטוריה״, מצאה הרבה מאוד קווים מקבילים בינה לבין מי שהיתה אז הגברת הראשונה של ארצות הברית, ובמרוצת השנים הפכה לסנטורית, לשרת חוץ ולבסוף למועמדת לנשיאות - בעיקר בגלל חוסר היכולת של החברה האמריקאית להתמודד עם אישה שהגיעה כל כך רחוק בפוליטיקה: ״כמו הסיפורים על התסרוקת שלה,״ הסבירה מרקל זמן קצר לפני שנבחרה לקנצלרית, ״הם הזכירו לי את הדיונים הסוערים על המראה שלי.״ בדיעבד, גרמניה הוכיחה את עצמה כבשלה יותר להתמודד עם אישה־מנהיגה מאשר ארצות הברית.

בספר זיכרונותיה האחרון, ״בחירות קשות״, החמיאה קלינטון למדינאית הגרמנייה, שאותה פגשה לראשונה ב־1994, במהלך ביקור של הזוג הנשיאותי האמריקאי בברלין. ״היא באה ממזרח גרמניה לשעבר וכבר כיהנה כשרת הנשים והנוער תחת הקנצלר הלמוט קוהל״, כתבה קלינטון. ״כשהכירו בינינו, היא תוארה כ'אישה צעירה שתגיע רחוק', מילים שהוכיחו את עצמן כנבואיות. היא ואני נשארנו בקשר לאורך השנים, ואפילו הופענו יחדיו בטלוויזיה הגרמנית. ב־2005 היא נבחרה לקנצלרית, האישה המנהיגה הראשונה של ארצה. למרות כל הישגי הקדמה המוערכים - כמו בתחומי מערכת הבריאות והשמירה על איכות הסביבה, אירופה היא עדיין מועדון הנערים הקשישים הנכבד ביותר בעולם. היה מחמם לב לראות את אנגלה מנערת את סביבתה.

״הערצתי לאנגלה גברה במשך כהונתי כמזכירת המדינה״, הוסיפה קלינטון. ״היא היתה נחרצת, ממולחת וישירה, והיא תמיד אמרה לי בדיוק מה שהיא חשבה. כמדענית מוערכת, שלמדה פיזיקה והשיגה תואר דוקטור בכימיה קוונטית, היא היתה בעלת ידע רב בעניינים טכניים, כמו שינויי האקלים וכוח גרעיני. היא הביאה עמה סקרנות רבה כלפי העולם לכל דיון, והגיעה חמושה בשאלות על אירועים, על אנשים ועל רעיונות - שינוי מבורך ממנהיגים אחרים בעולם, שסבורים שהם כבר יודעים את כל מה שצריך לדעת״.

בתחילת הקריירה הפוליטית שלה, בשנות התשעים - לאחר שעזבה את עולם האקדמיה וכיהנה כשרה מטעם המפלגה השמרנית תחת קנצלר האחדות הגרמנית, הלמוט קוהל, הצהירה מרקל שהיא אינה מתכוונת לכלות את ימיה בפוליטיקה. ״אני רוצה מתישהו למצוא את נקודת הזמן הנכונה לעזוב את הפוליטיקה. זה הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי לעצמי. אני לא רוצה להיות שבר כלי חצי מת כשאלך.״

אך הנסיבות, בגרמניה ובעולם, מחייבות את מרקל להמשיך הלאה. לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, בנובמבר 2016, הגדיר ה״ניו יורק טיימס״ את הקנצלרית ״המגִנה האחרונה של המערב הליברלי״. כשבועיים לאחר ניצחונו של המועמד הרפובליקני מעורר המחלוקת הכריזה מרקל רשמית על החלטתה להתמודד על כהונה רביעית כקנצלרית. ״זו החלטה מאוד לא טריוויאלית למדינה, למפלגה ולי עצמי, בזמנים קשים, שבהם אנשים לא יגלו הבנה לכך שלא אעמיד את ניסיוני ואת כישורי לשירותה של גרמניה,״ הבהירה. מרקל אינה בורחת מאחריות לתוצאות מעשיה ומדיניותה. כאשר תסיים את תפקידה כקנצלרית, היא ללא ספק תותיר מאחוריה חותם משמעותי. בעיקר כבעלת ברית אמיתית לישראל וליהודים.

מה גרם לכך? שאלה זו מוליכה אותנו בהכרח למזרח גרמניה הקומוניסטית, שכמעט לא היתה ועדיין אינה מוכרת לציבור הישראלי הרחב.