ישראל - עתיד מוטל בספק

הקדמה למהדורה העברית

שנתיים לאחר פרסום ספרנו בגרסתו הצרפתית נדמה שהדברים השתנו בעולם המוסלמי, בעקבות מה שמכונה "האביב הערבי". אך האם יש בכך כדי לשנות באמת את המסקנות שאליהן הובילו אותנו המחקרים השונים שלנו? אמנם נפלו משטרים טוטליטריים. ויש בהחלט לשמוח על כך שהעולם הערבי יכול להשתחרר משלטון הדיקטטורה ולשאוף למשטר שיהיה סוף סוף דמוקרטי, סוף סוף פחות דכאני, סוף סוף פלורליסטי ומכבד את האדם, יהיו אשר יהיו מינו, דתו, השתייכותו האתנית או דעותיו הפילוסופיות. ברם, האם זה מה שעתיד להתבסס בשנים הבאות? כל שאנו יכולים לעשות הוא לייחל לכך עבור העולם הערבי ובשמה של תפיסה אוניברסלית מסוימת של כבוד האדם.

אם עדיין מוקדם מכדי להפיק לקחים מאותן תנועות משחררות, מן הראוי שלא להיקלע לחיזוי בשחור־לבן שיראה באירועים אלה או את תחילתו של עידן חדש בארצות שבהן רוב מוסלמי מבקש ליצור את דגם החלופין שלו על פי הדגם של מוסדות הדמוקרטיות המערביות המודרניות — או את תחילתה של תקופה אפוקליפטית הכתובה בדם ובקנאות הדתית. כשם שהתממשותן של הפנטזיות האלה מאוד לא סבירה, כך גם השפעתה של נפילת הדיקטטורות בעולם הערבי על פתרון מוסכם של השאלה הישראלית. אמנם השלטונות החדשים שקמו יודעים שעליהם לרסן את הרחוב בעניין זה, שהרי אין להם כל סיכוי להצליח במעבר שהם מייחלים לו בהיעדרם של זרמים פיננסיים שאינם יכולים להגיע אלא מן המערב. במובן זה, האביב הערבי עשוי להוות סיכוי, במידה שיש ממש בהתכנסות האובייקטיבית של האינטרסים של המערב, של ישראל ושל הזרמים הרפורמיסטיים והדמוקרטיים הערביים. אך זהו רק מוצא אחד מבין רבים אחרים. אנו רואים לפחות שתי אפשרויות נוספות, שאינן משמחות כלל. או שדיקטטורה חדשה, לאומנית, דתית או שתיהן גם יחד, תפיק יתרון מערעור המוסדות כדי לתפוס את השלטון — דבר שיהיה אסון אמיתי עבור כל שחקני האזור — או שהפלורליזם יחזיק מעמד ויהפוך לדגם חדש האופייני לעולם הערבי, דגם שלא ישפיע כהוא זה על סירובו להכשיר את דעת הקהל לדו־קיום בשלום לטווח ארוך עם מדינת ישראל. כל זאת מכיוון שהוא יצטרך להשתרש בלאומנות ערבית בעלת עוצמה מאחדת כדי להתגבר על מגוון מרכיביו האתניים והדתיים, ובה בעת לבלום את הסכנה של היסחפות פאן־אסלאמיסטית.

אף על פי שהעדפתנו נתונה כמובן לאפשרות הראשונה (כלומר האביב הערבי כסיכוי), הרי שהשלישית נראית לנו, למרבה הצער, הסבירה ביותר. אכן, טעות תהיה לחשוב שיהיה בכינונו של משטר חדש, אף אם יהיה דמוקרטי, כדי להפוך על פיה את תפיסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעולם הערבי או לגרום לירידה באנטישמיות. שכן ציפייה כזאת פירושה לשכוח דבר יסודי: המדינה הדמוקרטית היא מסגרת מבנית ריקה מתוכן אם איננה מלווה בדמוקרטיזציה של האומה. ולעת עתה מה שעולה לנגד עינינו הוא לידתה של מדינה — ולא של אומה — דמוקרטית. המהפכות הדמוקרטיות, נכון לזמן הכתיבה של שורות אלה, החלו לגרום עימותים אזרחיים: בין דתיים לחילונים בתוניסיה, בין נוצרים למוסלמים במצרים, בין תומכי קדאפי למתנגדיו בלוב, בלא למנות את הדיכוי שמפעילים השלטונות בסוריה ובתימן. הדוגמה העיראקית מצדה חשפה את הקשיים העצומים הטמונים בניסיון למוסס בתוך מרקם דמוקרטי את הפיצולים המסורתיים של החברות הערביות. בשערי ישראל המצב אינו מרנין. ההסכם שנחתם בין החמאס לפת"ח אין בו כדי לדחוף את הרשות הפלסטינית לשלום. אשר למצרים, נפילתו של מובארק אינה שמה קץ ללאומנות הערבית בסוגיה הישראלית. יתר על כן, הערובות שנתן המשטר שהופל, ולפיהן היה אמור לצמצם את הברחות הנשק משטחי מצרים לרצועת עזה, התאיידו יחד אתו. זאת ועוד, הפופוליזם של התנועות הדתיות הקיצוניות או האולטרה־לאומניות, שנחסמו בידי המשטר הסמכותני והחד־מפלגתי, עלול לקבל משקל רב עוד יותר בדעת הקהל, ואפילו, אם יצליח להתרומם עד ערכאות השלטון הגבוהות ביותר, להדביק את העמדות הרשמיות.

אם לשפוט אפוא את ההתפתחויות האלה מן העת האחרונה, איננו סבורים שיש בהן כדי לשנות את הקבועים שחשפנו בספרנו. הן אף מנבאות החרפה של המגמה. הבה נקווה, למען כל הצדדים הנוגעים בדבר, ערבים כישראלים, שהאפשרות הסבירה ביותר איננה זו שתתממש. גם הגרוע מכול אינו תמיד בטוח.

רישאר לאוב, אוליבייה בורוכוביץ'

1 ביוני 2011

מבוא

דבר אינו מפסיק להיות אמיתי מפני שאינו מקובל על רבים.

ברוך שפינוזה, 'מאמר קצר על אלוהים, על האדם ועל בריאות נפשי'¹

תפיסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני השלטת מזה שנים אחדות מעמידה בספק חמור את צדקת קיומה של ישראל. עמוס עוז, איש הרוח הדגול שייסד עם אחרים את תנועת "שלום עכשיו", ועל כן אין לחשוד בו שהוא בלתי מתפשר או קיצוני, השתתף במשא ומתן לשלום ישראלי־פלסטיני שהוביל לאמנת ז'נבה. הוא הזכיר שיחה שניהל שם עם אחד מבני שיחו הפלסטינים, המבטאת היטב עד כמה האתגרים של הסכסוך הזה הנם בעלי אופי כמעט קיומי. בין שתי פגישות עבודה, נביל קסיס, נשיאה לשעבר של אוניברסיטת ביר זית ובאותה עת שר התכנון של הרשות הפלסטינית, פנה אל הסופר הישראלי בסוגיית זכות השיבה: "נסה להבין. עבורי, לוותר על הזכות לחזור לערים ולכפרים שאיבדנו ב-1948, פירושו להמיר לחלוטין את זהותי". עוז מפרש: "ניסיתי באמת להבין. מה שמילים אלה אומרות הוא שזהותו של נביל קסיס מותנית בחיסול זהותי".2 כפי שמציין זאת הפציפיסט הישראלי, דומה שההגנה על המטרה הפלסטינית והשימוש החוזר בה נחקקים בתוך היגיון ובתוך אידיאולוגיה בינאריים, המעמידים את שלילת קיומה של ישראל כתנאי הכרחי להכרה בזכות שתובעים בצדק הפלסטינים.3

חמור מכך, ההיגיון והאידיאולוגיה האלה מעלים אל פני השטח מודל שליט שבו מתעמתים שני שחקנים ראשיים: מצד אחד הפלסטיני, דימוי פרדיגמטי של הקורבן, ומצד אחר הישראלי, התגלמותו המחודשת של הכובש המערבי. ככל שתפיסה זו של הסכסוך מובנת ברמאללה או בעזה, שבהן הפלסטינים נתונים בכיבוש שחייבים לשים לו קץ בדחיפות, הרי היא מוצדקת הרבה פחות בדמשק או בביירות, ששלטונותיהן לא גילו מעולם כל חמלה כלפי הפליטים הפלסטינים. עמדתן ה"רשמית" המשותפת, המתעלמת במתכוון מן ההקשר ההיסטורי של עוינות מזוינת מצד ארצות ערב, שתקפו את המדינה הצעירה מיום הקמתה ואילצו אותה להסתגר מאחורי התביעה הקיומית — במלוא מובן המילה — של הבטחת גבולותיה, עמדה זו אפוא פירושה להטיל על ישראל את האחריות הבלעדית לאסונות הפוקדים את הפלסטינים.

פרשנות זו, שקנתה לה אחיזה הדרגתית באירופה, מסלפת את אמיתוּת הניתוח. היא מנסה למצוא מוצא מכובד וצודק עבור הצד הפלסטיני ומגבילה את עצמה אך ורק לתוצאות הכיבוש, אבל היא מתעלמת מהשלכותיו ארוכות הטווח של הסכסוך על האוכלוסייה הישראלית, החרדה להמשך קיומה באזור של העולם שברובו עוין אותה.

בחינתנו את הניסיון לקעקע את הלגיטימציה של מדינת ישראל אינה מוּנעת מאינטרס צר. יהודי ציוני או פרו־ישראלי יכול לחשוב שמן הצדק ומן היושר שהעם הפלסטיני יהיה ריבוני, שיהיה אדון לגורלו, שתהיה לו מדינה עצמאית ובת־קיימא, בעלת גבולות שרוב שכניה מכירים בהם ורציפות טריטוריאלית המתאימה לדרישות נציגיה. אפשר להיות קשובים למטרתו של העם הפלסטיני, להיאבק למען כיבוד זכויותיו, ובד בבד להכיר בצדקת קיומה של מדינת ישראל ובלגיטימיות של נוכחותה של מדינה בעלת רוב יהודי במזרח התיכון לצד מדינה בעלת רוב פלסטיני. מאחר שניתוחו של הסכסוך הזה עורפל די והותר על ידי התשוקות והאינטרסים הרבים והשונים של כל אחד מן הצדדים ושל תומכיהם, איננו מציעים כאן מחקר שיתווסף לתיקים הרבים מספור לזכותה או לגנותה של ישראל. לעומת זאת, ננסה לתאר את המצב הגיאו־פוליטי של ישראל בכך שנמדוד, באופן האובייקטיבי ביותר, את היקף השפעתו על עמידותה של הארץ לטווח הארוך. אנו דוחים כל סגירות אידיאולוגית שיתמוך בתזה לאומית אחת על חשבון התזה המנוגדת לה. אם ניתוחינו מתמקדים בישראל יותר מאשר בכיבוש או בשטחים הפלסטיניים, אין זה כדי להעדיף שחקן אחד על חשבונו של האחר, אלא מכיוון שלדעתנו המקרה הישראלי ראוי למחקר נפרד. המטרה איננה להצדיק את הכיבוש הישראלי אלא לחקור את האתגר האחר האמיתי של הסכסוך: שרידותה של מדינה בעלת רוב יהודי במזרח התיכון. טענתנו היחידה היא שמן הצדק להכיר בלגיטימיות של קיומה של מדינה חדשה עבור העם הפלסטיני בשטחים שישראל מחזיקה בהם היום — ובה במידה מן הצדק להגן על קיומה של ישראל. אולם ודאות זו, נדושה ככל שתהיה, מוסתרת על ידי מה שאלי בר־נביא מכנה בצדק רב ה"חמלתנות",4 שבאמצעותה הדמגוגיה ו"הרגשות הנאותים" מחליפים את השיפוט הרציונלי והתבוני בתפיסתה של מציאות מורכבת. וכך הוא כותב:

הנגיף החמלתני, המופץ על ידי אמצעי התקשורת ובעיקר הטלוויזיה, פוגע בכל שכבות החברה; אך הוא תקיף במיוחד בשכבה האינטלקטואלית והאינטלקטואלית למחצה. החמלתנות אינה החמלה, אותה נטייה חיונית של הנפש האנושית שהודות לה היא מסוגלת להיות שותפה לסבלו של האחר. החמלתנות היא החמלה שהועלתה לדרגה של שיטה. לפיכך, אסור להביט בעולם במבט ביקורתי שהרי העין הזאת תהיה תמיד לחה מדמעות. ההבנה, כלומר הפעלת התבונה כדי לנתח מצב נתון, נעשית משנית; די ברחמים. במשחק הזה, ישראל מפסידה בכל פעם מחדש. על פי השיטה החמלתנית, העוצמה רעה מטבעה, והכוח הצבאי, שהוא ביטויה הגלוי ביותר, רע עוד יותר. והנה, ישראל חזקה, לפחות למראית עין. אין בנמצא דבר פוטוגני פחות מטנק בתוך סמטה של הקסבה, אין בנמצא דבר נערץ יותר מילד המזדקף אל מול הטנק הזה. מדוע הטנק הזה נמצא כאן? מה עושה כאן הילד הזה? אילו כוחות עומדים מאחוריו? כיצד הגענו למגע הקטלני הזה פנים־אל־פנים, אחרי משא ומתן שטמן בחובו בכל זאת הבטחות כלשהן? אלה שאלות שהחמלתנות אינה רוצה שנשאל, שהרי התשובות עלולות להפר את ראיית העולם הנוחה שלה.5

הדה־לגיטימציה של ישראל

התמקדות תשומת הלב הבינלאומית בכיבוש הישראלי, שנעשה לסמל הדיכוי בה"א הידיעה, מבליטה את היקף הפעילות המזוינת בשטחים. שחקני הסכסוך נעשים מופקדים על מאבק המועלה באופן מלאכותי לקנה מידה עולמי, והפלסטינים הפכו לדימוי הסמלי של מאבק הטוב ברע. בדרמטורגיה ההזויה הזאת, שאינה הולמת כלל את מספר קורבנות הסכסוך ואת האתגרים האזוריים שהוא מכתיב, ישראל מגלמת בזה אחר זה את המדכא, את הכובש, את הדימוי המובהק של האימפריאליזם, את ראש הגשר של המערב בתוך העולם הערבי, ואפילו, בעיני רבים, את המדינה רוצחת העם.

אולם לא מדובר אלא בסכסוך טריטוריאלי בין עמים המתנגדים זה לזה על סמך שתי תביעות לאומיות לגיטימיות. הפרשנות השלטת, הבנויה על תפיסה מניכאית6 של ההיסטוריה ושל האירועים ושוכחת את העובדה הזאת, מייחסת לישראל את תפקיד השליח שאדונו האמריקאי הטיל עליו לנעוץ את ניבי המערב בבשר המדמם של המזרח, ובד בבד שוללת ממנה כל לגיטימיות היסטורית. כך נולדה כביכול ישראל מכוח השואה ומכוח רצונן של מדינות המערב לתקן במובן מסוים את השמדת היהודים בכך שהן מעניקות להם פיסת אדמה. הרעיון הוא אפוא להרחיק את קיומה של ישראל מן הקשר בין זהות ללאום האופייני לעם היהודי, ויתר על כן, מן הסוגיה המזרח התיכונית, כדי למקם אותה בתוך סוגיה כוללת יותר — זו של היחסים בין מזרח למערב. קיומה של מדינת ישראל מוכיח כביכול את יכולת־הכול של המערב, שנפטר מן הבעיה היהודית הטורדנית בכך שהזליף אותה לתוך המזרח, וכפועל יוצא מכך הרכיב באופן מלאכותי את המדינה החדשה הזאת לתוך ישות ערבית.

סכמה זו מתעלמת משלוש עובדות היסטוריות מרכזיות לפחות. ראשית, הציונות אינה בת זמנה של מלחמת העולם השנייה אלא ביטויה של מסורת עתיקת יומין שתנועות האמנציפציה והשאיפות הלאומיות שהתפתחו מאז המאה ה-19 חילנו אותה. שנית, לאחר מלחמת העולם השנייה היא נתמכה בידי תנועות השמאל, שראו בה את התגלמותו של המאבק בקולוניאליזם הבריטי. יש להזכיר שברית המועצות הכירה במדינה החדשה מיד עם הקמתה. שלישית ולבסוף, ואולי קודם כול, לשאיפה היהודית להגר לירושלים יש יסוד היסטורי ותרבותי שאין להכחישו, שכן המסורת היהודית, יהיה אשר יהיה הגורל שנגזר על היהודים במשך מאות בשנים, התייחסה תמיד אל הגלות כאל דבר זמני. הקמתה של מדינת ישראל המודרנית היא אפוא ללא ספק תוצרה של היסטוריה ממושכת, בת יותר מאלפיים שנה.

הפרשנות המגמתית של תמונת החייל הישראלי העומד מול ילד פלסטיני, חף מפשע מעצם הגדרתו, ורישומה בייצוגים המתמידים, מתבררים גם על סמך ייצוג־היתר התקשורתי של הסכסוך, הזוכה לכיסוי ששום סכסוך אזורי אחר אינו זוכה לו וכפועל יוצא מכך משתלט מדי יום ביומו על ראיית העולם שלנו. המיקוד התקשורתי הזה יוצר את התחושה שהאירועים המתחוללים במזרח התיכון הם משהו בלעדי, יחידאי, singleton [קלף יחיד], אשר מהווה חלק מאלימות ומאכזריות יוצאות דופן. הרושם שנוצר בעקבות זאת מסתיר את הדרמות האחרות המתחוללות בעולם והוא נעשה לסמָּן ההתייחסות החדש, לאמת המידה של כל דבר באשר הוא.

מן הבחינה היחידה של תוצאותיה הפרגמטיות ובמנותק מכל שיפוט, תופעת ההישנות מעמידה את ישראל כרב־מדכא ואת הפלסטיני כרב־קורבן. למעשה, התחרות על הקורבניות נועדה לאשש את הנימוקים הרווחים בעד צד זה או אחר. בקרב חוגים רבים, האסלאם מזוהה עם דת העניים והעולם המוסלמי עם הקורבן של הקפיטליזם המערבי. זהו שיאו של התמרון המרטירולוגי: במחשבה השלטת, כל המצבים הגורמים לקורבנות זהים אלה לאלה בקווים כלליים.7 האם יעדך הוא ניצחונה של מטרה? הגדר את עצמך כקורבן וכך תגביר היום בוודאות את סיכויי הצלחתך.

מן הראוי להיות מדויקים במיוחד בסוגיה מכרעת זו. המאבק למען ההכרה בזכויותיהם של הקורבנות, יהיו אשר יהיו, הוא מאבק אצילי, בתנאי שפירושו להחזיר לקבוצה אנושית שהופלתה, נרדפה, אפילו נטבחה, בידי מעצמה שלטת, את כבודה, בין אם מדובר למשל במאבק להכרה בפשעים שביצעו המעצמות המערביות בשם הקולוניאליזם ובין אם מדובר בתקופת העבדות המחרידה. לא זו בלבד שחיוני לנהל את המאבק הזה בשם הזיכרון, הכרחי אף להצדיקו למען העתיד באמצעות ההכרה באי־צדק ובאמצעות שיקום שלמותן של כל הזהויות שבוזו, במסגרת השוויון האזרחי והתודעה הקיבוצית של הזהות הלאומית. במובן זה, הכרה זו היא ברכה משחררת, הן הודות לכבוד המוחזר סוף סוף לזכר הקורבנות והן הודות לביטויי האמפתיה הציבורית המופנים לצאצאיהם. אולם היא מכשול אמיתי בפני פריחתם של צאצאים אלה כשאין הם מגדירים את עצמם ואין הם תופסים את עצמם אלא דרכה. כי אז הזיכרון הקורבני נעשה תכלית בפני עצמה, ובתוך כך הוא נוטה להשגיר את ייחודיותם של הנסיבות, של ההיקף, של השיטתיות ושל המנגנונים האופייניים לכל טרגדיה הומניטרית.

התחרות הקורבנית הזאת, המזינה את תאבונם של זרמי מחשבה רבים, מעוותת את תפיסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובייחוד את תפיסת הדרמה של העם הפלסטיני. מכוח האפקט הגורף שלה, היא מזינה את התזות המכחישות את השואה וטוענות שמדובר בהמצאה של ה"ציונים" שביקשו, עם תום מלחמת העולם השנייה, להפעיל לחץ על מעצמות המערב כדי שיכירו במדינת ישראל. היא גם משרתת את האנטישמיות האירופית הישנה, המוצאת באמצעות הדוּגמה החוזרת ונשנית את ההמחשה של מה שהיא טוענת מאז תום המלחמה. בדומה להנחות האידיאולוגיות המוקדמות של השמאל הקיצוני בתוך החברה, התזות של הימין הקיצוני נשענות גם הן על הסיקור התקשורתי כדי להגיע אל האדם הפשוט. המפגש הבלתי סביר, עד לפני שנים אחדות, בין שני הצדדים של הפרשנות הקיצונית הוליד גרסה מרחיקת לכת במיוחד של הדה־לגיטימציה של ישראל, באמצעות הדימוי הסמלי של השואה המהופכת. לא זו בלבד שמדינת ישראל מייצגת את דימויה של השליטה האמריקאית בעולם שלישי הנהפך באופן שיטתי לקורבן ואמור להיות מנוצל, תמים ובתול; לא זו בלבד שהיא מסמלת, בעיני חלק ניכר מדעת הקהל, את הגידול הפוסט־קולוניאלי של המערב בתוך המזרח — היא גם חקוקה בתוך יחס של תליין לקורבן, יחס המעמיד את העם היהודי כקורבן של השואה (קורבן שהשמאל הקיצוני מאשר את קיומו, ואילו הימין הקיצוני המתמרן את ההיסטוריה מכחיש אותו) שנעשה בתורו תליינו של העם הפלסטיני.

יתר על כן, אפשר לתהות עד כמה התנועות המגלות אהדה כלפי הפלסטינים באמת דואגות להם. הרטוריקה השמאלנית הנצחית כבר הדגימה לא אחת שלסכסוכים הבינלאומיים אין כל ערך בעיניה אלא אם כן בכוחם להסב את הביקורת, כמו במשחק של מראות, על המערב ובעיקר על ארצות הברית. האם שמענו אי פעם קולות כה רבים המתרעמים נגד עריפות הראשים של המשטר הסיני? המוקיעים את הטיהור האתני בצ'צ'ניה, את מעשי הטבח שהצבא הסדיר העיראקי מבצע בכורדים או את מעשי ההרג הבין־אתניים באפריקה? כלום עמים אלה אצילים פחות מאחרים? נדמה שהמערב אינו מגלה עניין בסכסוך כלשהו אלא אם כן הסכסוך הזה מאפשר לו להאשים חלק מעצמו המכיל, במובלע, את כובד משקלו של החטא הקדמון. במסווה של חוסר עניין איננו מתעכבים למעשה אלא על הסכסוכים ממוקדי המערב. מטרותיו של העולם השלישי משמשות כיסוי למצפון הטוב שלנו, וזה בורר בקפדנות את מושא השקעתו; ובשוּק של ההומניטריזם אין למושא זה כל ערך אלא אם כן הוא מאפשר לנו להיות בעצמנו מטרה לביקורת. משום כך מיליוני המתים השרועים על אדמת אפריקה, בעקבות מלחמות האחים האכזריות המתחוללות שם זה שנים רבות, אינם גודשים את זיכרונו של איש. לעומת זאת, השואה ומיליוני המתים היהודים מזכירים מדי יום ביומו לציוויליזציה המערבית שחרף הנאורות, בצרפת ובגרמניה, חרף המהפכה הצרפתית וזכויות האדם, היבשת שלנו, המציגה את עצמה כמי שמחזיקה בציוויליזציה ובתרבות, התמסרה לברבריות. כפועל יוצא מכך, השאלה הישראלית־פלסטינית מאפשרת לאירופה ההומניטריסטית להצביע על עם העילית הזה, הבטוח בעצמו והשתלטן, כביטויו של הגנרל דה גול, ובה בעת להיפטר מחלקהּ שלה באחריות לאסון שפקד את היהודים. שהרי אם מצליחים להשתכנע שחלק מן העם היהודי נעשה בתורו אשם בזוועות דרך המדיניות הישראלית, משתחררים מן העול שהשואה מטילה על תודעות המערב. הסכסוך שבו אנו עוסקים מאפשר אפוא למערב, אין ספק בכך, להיעשות חולה שיכחון.

הגישה ההומניטריסטית פועלת באמצעות מיון. אין לאירוע הבינלאומי ערך אלא אם כן הוא מאפשר להפוך לקורבן אוכלוסייה הסובלת מדיכוי המזכיר דיכויים ממקור מערבי. זה התנאי הראשון, המקדים כל שיקול אחר. אך כפי שהראינו, התנאי הזה דורש אילוץ נוסף: הדרמות שחווים הקורבנות חייבות להיות בעלות אותה עצִימוּת. אכן, אם ייסורי העולם השלישי חייבים לגרום לנו לשכוח את השואה, צריך בהכרח שקורבנותיהם של הקפיטליזם, של הליברליזם, של האימפריאליזם ושל הציונות יוכלו ליהנות ממעמד הדומה לזה שנהנו ממנו היהודים. במהלך הזה אי־אפשר שלא להסכים עם קתרין נֶה (Nay), שהשוותה, מעל גלי האתר של תחנת הרדיו "אירופה 1", בין מותו של הילד מוחמד אל־דורה לבין תצלומו המפורסם של הילד היהודי החובש כובע מצחייה ומרים את ידיו בתוך גטו ורשה, והעריכה שמטענה הסמלי של תמונת מותו של הילד הפלסטיני מחק את מטענה של תמונת הילד היהודי.8

למעשה, למי אכפת שמנקודת מבט היסטורית אין כל יסוד להשוואה בין מותו של ילד חף מפשע, מוות טרגי אמנם אך השייך לאירוע בודד למרבה השמחה, במסגרתו של סכסוך טריטוריאלי בעל עצימות נמוכה, לבין מות סמלו של רצח עם? למי אכפת שיצירת הקשר בין שתי העובדות האלה סותרת את כלליה הבסיסיים ביותר של הביקורת ההיסטורית, שכן כוח התמונה מאזן, באמצעות הדמיון, את חוסר ההיגיון של השוואה ש-2,500 שנה של ציוויליזציה מושכלת אוסרות על עריכתה ומגנות אותה? השפעתו הסמלית והרגשית של האירוע מחליפה את הניתוח הרציונלי של העובדות. די לו לאירוע בעצמו. באופן כלשהו, הוא מקדים לשפוט את מה שהוא מצביע עליו. כדי לפרש אותו, אין צורך בכל הסבר או ביצירתו של הקשר כלשהו. הוא טומן בחובו את הצדקת עצמו ואת שיפוט עצמו, באופן חד־צדדי וללא עוררין. המציאות העובדתית אינה נחקרת עוד, אין היא עומדת עוד בסימן שאלה, היא מצויה מחוץ לכל בעייתיות, היא מפנה את מקומה לוודאויות ההזויות שהדמיון מסדיר.

ביקורתה הקדחתנית של ישראל בחברה המערבית נעשתה אפוא נדושה, עד כדי שלילתה של כל העֲמדה בפרספקטיבה. היא מפתיעה הן בשל להיטותה והן בשל אופייה הטורדני. האנטישמיות המצויה, שבעקבות השואה נתפסת כבלתי נאותה במרחב הציבורי, זוכה לבמה חדשה, שאיש לא ייחל לה, באמצעות האנטי־ציונות באירופה פוליטית וחברתית המתקשה להיבנות, אשר פורחים בה שיחי המחאה והשיחים הפופוליסטיים.

איננו מתכוונים לומר כאן שכל ביקורת על ישראל נושאת אופי אנטישמי. פשטנות שכזאת תישא את אותו הפגם שהיא מתיימרת לגנות. אין כל הצדקה לכך שישראל תיהנה מחזקת חסינות, מסעיף של חריגה מהתודעה המוסרית שיגן עליה מלכתחילה מפני הביקורת; אך מתיחת ביקורת על מדיניות כלשהי אינה מחייבת את הטלת הספק בקיומה של המדינה הנוקטת אותה. תקיפותה של ההשמצה הכפייתית — ולא של הביקורת הפשוטה — תורמת לחיזוקה של תחושת הנטישה מצד הקהילה הבינלאומית, בישראל בפרט ובעולם היהודי בכלל. זאת ועוד, האקלים הזה, העוין באופן כללי את ישראל, אינו מעודד את חלקיה המתונים לנהל משא ומתן אמיתי.

אולם מי שמחיל על ישראל את מסגרת הניתוח הישנה של הכיבוש המערבי, כמוהו כמי ששב ומשמיש את העובדות, מוכיח התמקדות באירופה, עורך השוואה בין שני אירועים שטבעם שונה בתכלית.

קץ הקולוניאליזם עורר מתח בארצות אירופיות שביקשו לבסס את שליטתן בטריטוריות רחוקות, באמתלה שיש לתרבת אותן, מתוך מניעים כלכליים ומסחריים. לא דובר אז בשאלה של טריטוריאליות הנוגעת לגבולות ועלולה לסכן את הארצות הכובשות. נתקשה למשל לראות כיצד יכלה צרפת לדחות את יציאתה מאלג'יריה באמתלה שהיא מגנה בכך על שלמותה הטריטוריאלית. אם מקבלים הנחות מוקדמות מוטעות, מסיקים מהן בהכרח מסקנה שגויה גם היא, ואי־אפשר להתיימר לפעול למען השלום; אין מצליחים לקלוט בהגינות את מצבה של מדינת ישראל ואין מגבשים את תנאי האמון ההכרחיים לחידוש המשא ומתן שיוביל סוף סוף ליציאה מהשטחים ויאפשר לשני העמים לחיות בשלום — כל אחד במדינתו.

למקד מחדש את הבעיה בסיבותיה האמיתיות

תכליתו של הספר הזה להבהיר את סוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני כפי שהיא עומדת בפני שחקניה ולבחון את ייחודיות עמדתה של ישראל, תולדותיה ומצבה הגיאו־אסטרטגי. אנו טוענים שלא זו בלבד שקיומה של ישראל אינו מבוסס באופן סופי, הוא מושתת על סדרה של גורמים שאיזונם שברירי במיוחד, גורמים שאם מנתחים אותם בנפרד זה מזה נדמה שהם אינם מסכנים את מדינת ישראל, אך משהם נשקלים בכלליותם הם הופכים את היעלמותה לסבירה יותר מאשר נצחיותה. המשוואה המאפשרת את הבטחת שרידותה של הארץ הנה בלתי ודאית יותר ובלתי יציבה יותר משחושבים רבים או משהם מניחים לנו לשער.

איננו מתעלמים מכך שהתזה שלנו נחקקת בתוך הקשר פולמוסי ויצרי במיוחד, ושהיא עלולה באופן בלתי נמנע להיהפך כלי למטרות פוליטיות. אך כדי לעקוף את הדיון הכוזב הזה חיפשנו יסודות עובדתיים. זיהינו שמונה גורמים התומכים בתזה שלנו, המתכנסים לעבר היעלמות אפשרית של ישראל:

1. הרדיפות והתקדימים האנטישמיים;

2. המניע הפוליטי;

3. חוסר היציבות הגיאו־היסטורי של האזור;

4. הטכנולוגיה של השמדה המונית בהקשר הפוסט־לאומי;

5. שבריריותה של התמיכה הבינלאומית;

6. התהפכותה של דעת הקהל;

7. צרותה של הטריטוריה הישראלית;

8. התערערותה של החברה הישראלית.

כפי שנראה בהמשך, משמתמקדים בבחינת המגמות העמוקות, תהיינה אלה היסטוריות, פוליטיות, אסטרטגיות או צבאיות, אי־אפשר שלא לתהות על אודות שרידותה של מדינת ישראל.

קל מאוד להוקיע את דאגתה הביטחונית של מדינת ישראל, המתמודדת מראשיתה עם צבאות ערביים שהתאחדו כדי להשמידה, אבל הרדיפות האנטישמיות שהתחוללו במשך מאות בשנים מדגישות את השנאה ואת הטירוף הרצחני שעלולים להיות מופנים כלפי היהודים. בחינתו ההיסטורית של הגורל שהיה מנת חלקם במערב מראה בוודאות שמעשי טבח קולקטיביים או רצח עם עלולים להתבצע לנוכח האדישות הכמעט כללית. מבחינה היסטורית, ההיסטוריה ארוכת השנים של האנטישמיות (ראו פרק ראשון) הראתה את היקפה ואת תמידותה של האידיאולוגיה של השנאה, המתבטאת בהשמצות, בצמצום של זכויות, במדיניות שיטתית של הרחקה, במעשי אלימות וברדיפות. מן האנטי־יהדות הנוצרית עד האנטישמיות הלאומנית, מן ההאשמה במותו של ישו עד ההאשמה בזיוף התיאולוגיה האמיתית, מן הפנטזיה של הפצתן של מגפות עד זיהוי היהודים עם נגיף הנטפל לחברה ומאיים על טוהר הגזע, לא חסרו מניעים כדי לסלוד מהיהודים, לדחוק אותם לשוליים ולרדוף אותם. מניעים אלה חוללו מעשי טבח רבים והגיעו לשיאם במאה ה-20, ברצח עם. מאז ומתמיד הצליחה האנטישמיות להסתגל לאידיאולוגיות הנולדות, לנסיבות ולמקומות שבהם היא פרחה. נתקשה לראות בשל איזו סיבה אפלה ידעך פתאום הצורך שחשים אנשים רבים כל כך לזהות את היהודי עם ה"אחר" הזה השונה בתכלית, שיש לחשוד בו. למעשה, דרך שימושם של השוליים האסלאמיסטיים בקלף הסכסוך הישראלי־פלסטיני אנו עדים לתחייתם ולהשגרתם של הנידויים שלא חדלו לפגוע ביהודים במהלך השנים. הם מהווים היום מניע פוליטי אמיתי המצדיק את היעלמותה של ישראל: אין מייחסים עוד חשיבות לקריאות השנאה, לקריאות למלחמת קודש שמטרתה לשים קץ ל"ישות הציונית", המזוהה כשלב ראשון ברצון להשתלט על האומות — אותו רצון שהפרוטוקולים של זקני ציון המפורסמים והמזויפים מייחסים ליהודים.

בעולם הערבי, המניע הפוליטי (פרק שני) יכול לאחד המונים רבים, המשולהבים בידי קיצונים הנשענים על פרשנות מילולית של פסוקי קוראן מסוימים, או על תקנות אנטי־יהודיות שיושמו בשלבים היסטוריים שונים, כדי להצדיק את השמדתה של מדינת ישראל. היעלמות זו תשרת בה בעת את האינטרסים של האומות השכנות הגדולות, הנשלטות בידי משטרים סמכותיים, שקרבתם המידית למדינה דמוקרטית עלולה ליצור אצלם אפקט של הידבקות, לסכן את שלטונם ולערער את זכויות־היתר של המנהיגים. עוד קודם שנולדה מדינת ישראל שימשה הציונות תירוץ לרוב מנהיגיהן של מדינות ערב כדי להפוך את היהודים, ובהמשך את ישראל, אחראים למצוקה החברתית של אזרחיהן ולהסיט את תשומת לבם מאי־יכולתם של החוגים הפוליטיים שלהם לחלץ אותם מן הדלות. בעקבות המורשת האנטישמית האירופית הכבדה, ובעזרת התעמולה הסובייטית, הלאומנות הערבית — וקרוב יותר אלינו, האסלאמיזם — מצאו את השעיר לעזאזל שלהם בדמות ישראל המזוהה עם סיבתן של כל הרעות הפוקדות אותם.

אם העולם המערבי מרבה להבליט את ההשפעות השליליות שיש ליבוא הסכסוך הישראלי־פלסטיני על חלקי אוכלוסייה מסוימים ממקורות חוץ־אירופיים, הרי שהוא שוכח לציין את יצוא האנטישמיות המערבית לעבר העולם המוסלמי — אותה אנטישמיות המבוססת מצד אחד על הדימויים של העם רוצח האל ושל הפשע הפולחני שהופצו בידי האנטי־יהדות הנוצרית, ומצד אחר ובו בזמן על הרעיון של עם קוסמופוליטי, זר, המבקש לכבוש ולהכפיף את שאר העולם לרצונו. כל אלה הזינו את שנאת ישראל, ובמובן מסוים מצדיקים אותה.

אשר לחוסר היציבות הגיאו־היסטורי של המזרח התיכון (פרק שלישי), הרי הוא תוצאה של מגמות עמוקות, פיאודליות אם אפשר לומר כך, הרחוקות מאוד מן הרעיון האירופי של דמוקרטיה. אזור זה של העולם אינו מיוצב על ידי יצירתם של מכלולים כלכליים ופוליטיים גדולים, המבטיחים את ביטחונן ואת שגשוגן של אומות המרכיבות אותם, ורעיון האומה עצמו חדש בו. לאירופה יש איחוד משלה, ארצות הברית היא פדרציה והיא יצרה אזור של סחר חופשי עם קנדה ועם מקסיקו. במזרח התיכון קיימת אמנם הליגה הערבית, המנסה להפגין מראית עין של אחדות, אך האזור כולו נתון בחוסר יציבות מתמיד בגלל הניגודים המעמידים אלה מול אלה את האינטרסים של כל מדינה ומדינה: תשוקת ההגמוניה האיראנית, כוונות ההתפשטות של סוריה, המשכון העיראקי וכן הלאה. לאמיתו של דבר, יריבויות פנימיות, מורכבות ועתיקות, חוצות את המזרח התיכון, וההיסטוריה החדשה, שלא כמו באירופה, אינה קרובה להרגיע אותן. בשל איזו סיבה עלינו לחשוב שחלוקתם הנוכחית של האיזונים השבריריים בין המדינות השונות עשויה להתמיד? והיה אם תתהפך, האם נלך לקראת עימות קלסי בין מדינות ערב לבין ישראל, או כפי שאירע בלבנון במהלך קיץ 2006, לקראת עימות בין תנועה טרוריסטית אחת, או תנועות רבות, לבין מדינת ישראל?

האיום בעימות לא היה כה מסוכן היום אילולא החזיקו ברשותם אלה המקדמים אותו אמצעים טכניים חדשים להשמדה המונית (פרק רביעי). התמוטטות ברית המועצות הולידה מסחר בלתי חוקי בנשק בקנה מידה בינלאומי. משטרים מסוימים, דוגמת איראן או סוריה, מעולם לא הסתירו את תמיכתם במיליציות האחראיות לירי הטילים לשטחי ישראל. המחבלים הפלסטינים שמתו מות קדושים כשפוצצו את עצמם בתוך החברה האזרחית הישראלית זוכים לאהדה עצומה בעולם הערבי. עד כה בוצעו התקפות הטרור בכלי נשק קונבנציונליים; אך מי יודע עד היכן השנאה, שאידיאולוגיה אנטישמית ואנטי־ציונית חריפה נושאת אותה, יכולה להוביל את הטירוף הרצחני של הקיצונים? נוסף על כך, איזו אומה מערבית תהיה אז מוכנה לגייס את כוחה הצבאי לצדה של ישראל? שכן ככל שהעוצמה הישראלית ממשית, הרי הארץ נמצאת בבידוד גיאוגרפי, דיפלומטי ופוליטי שאין להכחישו (פרק חמישי). כמובן, ארצות הברית היא היום בעלת ברית אמיתית של ישראל; בעלת ברית רבת עוצמה, אך היא התמיכה היחידה שהקהילה הבינלאומית מעניקה לה. עובדה זו מדגישה ביתר שאת את שבריריותו הקיצונית של המצב הישראלי. ככלל, אין זה רצוי שמדינה תכפיף את הישרדותה עד כדי כך להגנתה של מדינה שלישית, תהיה זו המדינה הקשובה ביותר בעולם. למעשה, ישנה תמיד אפשרות שבשל סיבות של מדיניות פנים או מדיניות חוץ (שנסקור בהרחבה בהמשך) תתרחק ארצות הברית מישראל כדי להעדיף בריתות אסטרטגיות חדשות או כדי להגדיר מחדש ניהול כולל של קשריה הבינלאומיים. במקרה זה, מה יהיה עתידה של מדינת ישראל? יתרה מזאת, אי־אפשר לחזות את עמדותיהן של הארצות העולות שתהיינה המעצמות הגדולות של מחר. סין, למשל, שהייתה זמן רב ובגלוי אנטי־ישראלית אך בשנים האחרונות ניסתה לאמץ עמדה מאוזנת יותר לגבי הסכסוך כדי ליהנות מן הטכנולוגיה הישראלית, האזרחית והצבאית — דבר אינו מאפשר לומר מה תהיה מחר מדיניותה בסוגיה זו. אל לנו לשכוח שהצורך באספקת אנרגיה, החיונית להתפתחותן של כלכלות סין והודו, ממלא תפקיד בלתי מבוטל בעמדות הפוליטיות של ארצות אלה ביחס לסכסוך. בשל איזו סיבה אובייקטיבית תמשיך ארצות הברית או כל מדינה אחרת לתמוך במדינה קטנה ביותר, בשעה שהעולם הערבי־מוסלמי רחב פי כמה, מאוכלס פי כמה ומייצג מרחב שחשיבותו האסטרטגית גדולה בהרבה מזו של ישראל? זה יהיה אבסורדי במונחים פוליטיים, כלכליים וצבאיים. מן הראוי גם להזכיר ללא הרף שבעיני רוב הארצות הבלתי מזדהות, מדינת ישראל נתפסת כמובלעת מערבית במזרח, גלגול של הקולוניאליזם. על כן גם מן הצד הזה של העולם לא תזכה ישראל לתמיכה. בידוד דיפלומטי, אפוא, ובטוחה בינלאומית יחידה: ערבותה של ארצות הברית. זהו מצב עניינים המתבטא, כפי שניתן לראות בייחוד בהחלטותיה של מועצת הביטחון של האו"ם, בשבריריות פוליטית גדולה.

אפשר לתפוס את השבריריות הקיצונית הזאת גם דרך התהפכות דעת הקהל המערבית (פרק שישי) לתוך סדרה של פנטזיות שהוקיעו בעבר את היהודים ושמכוונות היום נגד מדינת ישראל. ניצול הסכסוך הישראלי־פלסטיני בידי קומץ של אקטיביסטים, השפעת האסלאמיזם על פלחי אוכלוסייה מסוימים, התעוררותן של התנועות הלאומיות הערביות — כל הגורמים הללו השתתפו בתחייתה של אנטישמיות שאיש לא העז עוד להביעהּ מאז השואה ולהשגרתה של עוינות הולכת וגוברת כלפי ישראל. ריבוי המעשים האנטישמיים בשנים האחרונות מדגים זאת היטב: חילול קברים, קללות, תקיפות מילוליות או גופניות — אירופה, בפרט צרפת ובלגיה, ידעה גילויים של שנאת יהודים בהיקף נדיר. זיהויה של התעצמות מחודשת זו של השנאה לא היה קל כלל, שכן השלטונות נזקקו לפרק זמן מסוים, שלא לומר זמן רב, כדי לקבל את ייחודם האנטישמי המובהק של המעשים התוקפניים הללו. המצוקה שהם עוררו בדעת הקהל ובדיונים הפומביים הייתה כה קיצונית עד שהמוסדות היהודיים, אף על פי שצנזרו את עצמם בתחילה פן יחשדו בהם שהם זורעים בהלה, התקשו מאוד לעורר תגובה מצד השלטונות ולהביאם לידי כך שיכירו מפורשות בגידול חסר התקדים במעשים האנטי־יהודיים. במקביל לכך, הנבירה התקשורתית המוגברת בסכסוך, ייצוג־היתר שלו לעומת סכסוכים אחרים ברחבי העולם, הרצחניים פי כמה, ונוכחותו המתמדת על גבי מצעי המידע השונים, כל אלה בנו וחיזקו בהדרגה ייצוג לוחמני וכובשני של ישראל. וכך, בשל נוכחותם התקשורתית החלשה מאוד והמזדמנת מאוד של שחקנים אחרים המצויים במצב מלחמה, נעשתה ישראל לסמל של המדכא המובהק ולמדינה הנפשעת ביותר במונחים של דימוי תקשורתי. כך משתקף למעשה מהסקרים השונים שבדקנו.

אך משנוטשים את הפנטזיה של מדינה המיוצגת כעוצמתית יתר על המידה, כדי להתמקד במציאות הפשוטה של הדברים, נוכחים לדעת באופן פרדוקסלי שהמעצמה המשוערת הזאת היא דווקא מה שראוי לכנותו נָנוֹ־מדינה, שצרוּת הטריטוריה שלה (פרק שביעי) עושה אותה לפגיעה במיוחד במקרה של התקפה נרחבת. נזכיר שמדינת ישראל משתרעת על מעט יותר מ-20,000 קילומטרים רבועים, כלומר שני שלישים מבלגיה. היא גובלת בים התיכון במערב, בים סוף בדרום, ומשתרעת לאורך. במזרח היא גובלת בשקע של הגדה המערבית, המשתרעת באופן בלתי שווה מגדת הירדן עד מרכז ישראל. בגלל תצורה טריטוריאלית זו, רוחבה של המדינה משתנה מאוד מאזור לאזור. הרוחב המרבי, מן הים התיכון עד גדת הירדן, הוא 112 קילומטרים, ואילו הצר ביותר הוא 16 קילומטרים בקושי. על כן שרטוט גבולותיה של ישראל מאלץ אותה להישמר מפני מתקפה הבאה מגבולה המזרחי — כמו זו שנפתחה במהלך מלחמת העצמאות וזו שעמדה להיפתח ערב מלחמת ששת הימים — העלולה לבתר בקלות את הארץ לשניים. אם מוסיפים לכך את העובדה שהאזור המאוכלס ביותר כלול במשולש הנוצר על ידי חיפה, תל אביב וירושלים, ושהוא ממוקם בדיוק ליד הקו הירוק, השלכותיה של פלישה הבאה ממזרח נעשות מוחשיות יותר. חרף עליונותה הצבאית, ישראל חשופה אפוא לסכנת השמדה, מעצם מגבלותיה הגיאוגרפיות, המכריחות את מנהיגיה להקדים בכל עת איום קיומי, כל עוד יימשך מצב המלחמה. רק שלום בר־קיימא, הנשמר במלואו, ושינוי עמוק בהלכי הרוח, עשויים לתרום להפחתתו של אותו איום.

יתר על כן, קווי השבר, הפיצולים החשובים, אינם מעמידים את ישראל אך ורק אל מול סביבתה הגיאו־פוליטית; הם חוצים גם את החברה הישראלית, שהיא חברה הטרוגנית ביותר מבחינת הדמוגרפיה שלה (פרק שמיני). צעירותה של האומה, המגוון העצום של מקורות אוכלוסייתה, הגיוון האתני והדתי של מרכיביה השונים, כל אלה תורמים לחיזוק המגמות המפלגות המאפיינות, יותר מבכל מדינה אחרת, את החלוקה הסוציו־דמוגרפית של הארץ ומסבכות עוד יותר את משוואת נצחיותה. כל זאת לא רק בגלל ריבוי המיעוטים האתניים או הדתיים אלא גם בגלל הניגודים המזינים את החברה הישראלית בקרב המרכיב הרובני שלה. זמן רב דרוש לחיזוקה של אחדות לאומית וזו זקוקה לזרזים חברתיים, כלכליים ותרבותיים שמצב המלחמה יכול היה להחליפם לזמן מה — כלום לא אומרים שהמלחמה היא הדבק של החברה הישראלית? — אך עליהם לפעול לאורך זמן כדי לקבוע ולהבהיר את מובנה ההיסטורי של הזהות הישראלית. יתר על כן, מעמד פוליטי בינוני ונטול ראייה לטווח ארוך, שכמה מן האליטות בו מושחתות ואינן מסוגלות להיכנס למסלול של נרמול בינלאומי ומשא ומתן, רק מגדיל את סכנת הקריסה פנימה מכוחה של החלשתה האיטית של המוטיבציה, ואף מכוחו של חוסר התקווה, של האוכלוסייה הישראלית.

צירופם של שמונת היסודות הללו מצביע על כך שישנה סבירות גבוהה לראות בהיעלמותה של מדינת ישראל, בטווח הבינוני או הארוך, ויש בבחינתם הקפדנית כדי להטיל ספק באמיתוֹת שיש מי שמחזיקים בהן על אודות צה"ל. אם הצבא הזה הוא היעיל ביותר באזור, אין זה בשל תכלית התפשטותית כביכול ואף לא בגלל שאיפה אימפריאליסטית. המציאות חדה הרבה יותר: צה"ל נעשה יעיל מכיוון שלא הייתה לו ברירה אחרת. הישרדות הארץ היא שעמדה על הפרק. ואמנם, הניסיון מלמד שהוא כוח התערבות מצוין אך צבא כיבוש גרוע מאוד. לבנון, הגדה המערבית ועזה הן עדות לכך. הכוונה אינה לפטור את צה"ל מהחריגות שביצע, כפי שכל צבא אחר עושה זאת למרבה הצער. צריך להיות תמימים מאוד כדי לחשוב שאפשר לנהל מלחמות "נקיות".

נוסף על כך, אין כל סיבה להניח שהחיילים הישראלים נקיי כפיים יותר מעמיתיהם האירופים או האמריקאים. מנגד, ההנחה המוקדמת שלפיה הם גרועים יותר אינה מבוססת יותר. גם כאן, חריגת המוסריות, שלפיה הישראלים אמורים להיות טעונים בחובה מוסרית גבוהה יותר, או חריגת האכזריות, המצביעה על הצבא הישראלי כעל הצבא צמא הדם ביותר והרצחני ביותר עלי אדמות, שייכות שתיהן לאותה פתולוגיה מבנית של שיפוט שתכליתו, מלכתחילה, להבדיל, להפריד, להוציא, שלא לומר להחסיר את העם היהודי משאר האנושות. בשל אילו סיבות אמורה ישראל להיות הארץ היחידה בעולם המתעלמת מן "השיקול המדיני" שלה, בעיקר אם שיקול זה נוגע עד כדי כך להישרדותה? ישות מתה אינה מסוגלת עוד להיות מוסרית! בשם מה, כשהישרדותו של הישראלי בסכנה, עליו להיות האדם היחיד שמוסריות אלוהית (במובן הנוצרי של המילה) מניעה אותו ומזמינה אותו להיהרג במקום להתגונן — או שאי־מוסריות שטנית דוחפת אותו לרצוח מתוך הנאה טהורה? אי־אפשר לדבוק בשיפוט זה מבלי להתייחס אל הישראלים כאל מהות.9

בניתוח אחרון, מתברר שהבעיה האמיתית המסתתרת מאחורי הביקורת השיטתית הנמתחת על ישראל היא הפיכתם של העמים למהויות. משום כך בחינת השאלה הישראלית־פלסטינית, ובפרט בחינת הדמוניזציה של ישראל, מצביעות על סוגיה בעלת אופי אוניברסלי. שכן קבלתן של ההנחות המוקדמות פירושה לוותר פשוטו כמשמעו על מורשת המודרניות ועל ערכי הדמוקרטיה המרכיבים היום את חברותינו. זה המובן שבו יש להבין את הקשרים, ההדוקים לעתים קרובות, המאחדים אנטי־ציונות ואנטישמיות. כפי שנראה בהמשך, הייצוגים המהותניים של היהודים שהתרוצצו בשיא האנטישמיות האירופית מופעלים היום מחדש דרך הדימויים של הישראלי ושל מדינתו. הוקעתה של המזימה הזאת אמנם חשובה ליהודים, אך היא חשובה לכל העמים. הצדקת המהותנות אשר באה לידי ביטוי בפרשנויות המוקצנות של הסכסוך אינה נוגעת רק ליהודים, היא גם מכוונת כלפי האוכלוסיות הערביות־מוסלמיות. אלה — שאנושיותן מצומצמת בשל כך לאותן תכונות בודדות — נתפסות כערביות ו/או כמוסלמיות במהותן, הן בעיני השמאל הקיצוני (התופס אותן דרך המנסרה של האתניות או של הדת) והן בעיני הלאומנים האסלאמיים (שאינם מבינים ואינם מגדירים את מעשיהם ואת זהותם אלא דרך ההתייחסויות הבודדות הללו). זהו אחד האתגרים הבולטים המשתמעים ממיקודו המחודש של הדיון שאנו מציעים בספר הזה, מכיוון שמשפט הדמוניזציה הנערך נגד ישראל ממחיז את המגמות העמוקות הללו, שניצול־היתר וייצוג־היתר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הופכים אותן למהימנות יותר מדי יום ביומו.

אמנם ישראל היא מעצמה אזורית, אך אין היא הרבה יותר מכך. כוחה אינו מושתת על יכולת להזיק ואינו נשען על רצון לשלוט בעולם הערבי; זה בהחלט מעבר לכוחותיה. לעומת זאת, כוחה של ישראל פירושו לנצל את חולשתה, כלומר לא להיות זו שיש לה זכות לטעות, מכיוון שמצבה הגיאוגרפי אינו מאפשר לה זאת.

בחינתם של שמונת המחוונים מגלה שמצבה הנוכחי של ישראל לא זו בלבד שאינו מובטח, הוא בלתי ודאי. נפילת חומת ברלין והתמוטטות הגוש הקומוניסטי שינו בתכלית השינוי את מצבה של מדינת ישראל. העולם אינו נשלט עוד בידי שתי מעצמות־העל שחילקו וקבעו את הבריתות ואת התפקידים של כל אחת מהן בהתאם למשחק עדין של איזונים. העולם אינו מחולק עוד לשני אזורי השפעה, והמזרח התיכון אינו חומק מן החלוקה החדשה הזאת. התפרקות ברית המועצות לשעבר מנעה מן המשטרים הערביים את התמיכה הלוגיסטית, הצבאית והכלכלית שזו הרעיפה עליהם כדי לבלום את ההשפעה האמריקאית בחלק זה של העולם. אך הדבר נכון גם לגבי ישראל. אין היא מייצגת עוד בעיני המערב את בעלת הברית הבלתי נמנעת שהציעה לו בסיס אסטרטגי קדמי במזרח. נוסיף לכך שמאז ומתמיד הקימו האמריקאים בסיסים צבאיים במרבית המדינות המוסלמיות, מן הים התיכון עד חצי האי ערב, דרך טורקיה והרפובליקות המזרחיות הסובייטיות לשעבר. קו השבר החדש נע בבירור בכיוון סין. פרישתה מחדש של ההשפעה האמריקאית לעבר המזרח מדגימה זאת היטב. במילים אחרות, המהפכים האסטרטגיים והתקת קווי הפיצול שינו את משחק הבריתות שהכרנו מאז ועידת ילטה. כלום לא היו היחסים הבינלאומיים פשוטים יותר וקלים יותר אילו נפתרה הבעיה הישראלית אחת ולתמיד באמצעות התפוגגותה? כשבוחנים את המצב בעיניים פקוחות וכשהוא נטול כל הנחה אידיאולוגית מוקדמת, כל פנטזיה, כדי לתארו אך ורק על סמך המחוונים האובייקטיביים שלו, נדמה שעתידה של ישראל נתון באמת בסכנה.