זאת אני, איווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זאת אני, איווה

זאת אני, איווה

4.3 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: גרף
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 81 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 21 דק'

גלית דהן קרליבך

גלית דהן קרליבך נולדה בשנת 1981 בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים.
כתבה את הספרים: "אחותי כלה והגן נעול," "קצה," "סופה של אליס", "רפאים (האליגטורית)", "זאת אני, איווה", "מזל יתומה", וכן שני ספרי פנטזיה בסדרת "ערפילאה."
בנוסף, מסות, שירים, ביקורות, טורים, מאמרים וסיפורים קצרים שלה מתפרסמים ב"הארץ", "עברית", "אפוק", "מעריב", "מאזניים", "עיתון 77 ", וכן בכתבי עת בינלאומיים — " Lilith" ,"Tablet" ,"Poetin " ועוד.
עם הפרסים שבהם זכתה על יצירותיה נמנים פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר. היא זכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית, ובמלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, וכן השתתפה בתוכניות כתיבה בינלאומיות בשנחאי ובאליקנטה. ספרה, "זאת אני, איווה" זיכה אותה בציון לשבח מטעם פרס ברנר ובתרגום לאנגלית מטעם קרן עם הספר. 
גלית דהן קרליבך מתגוררת בירושלים, קוראת, כותבת, מרצה ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת בר אילן.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

המפגש הראשון עם הסופרים מוכי הג´ט-לג, דמה לביקור ממלכתי באו"ם. כל אחד אמר את שמו ונופף בדגל המדינה שלו. לחצתי ידיים מהוססות עם מקדוניה, טיבט, מלזיה ויפן. החלפתי הנהון מנומס עם איראן, מצרים ופלשתין. התחבקתי קלות עם פולין, אוסטרליה ושוודיה.
שלושים מדינות מתכנסות בתוכנית הבינלאומית לסופרים. אני מסתכלת על כולם ומנסה לנחש עם אלו ארצות תתחבר ישראל. איפה אקים שגרירות? עם מי יהיה משבר דיפלומטי? ומה יהיה נוסח הודעת הגינוי?
 
כשהסופרת גלית דהן-קרליבך התקבלה לתוכנית הכתיבה הבינלאומית לסופרים מטעם מילגת פולברייט היוקרתית, מילגה שכבר שנים מרכזת את טובי הסופרים הצעירים לתוכנית אינטנסיבית בת שלושה חודשים באוניברסיטת איווה שבארה"ב, היא לא תיארה לעצמה שמוחה הקודח יכתיב לה סיפור שמתרחש בין כתלי סדנת הכתיבה הנחשבת ביותר בעולם. אבל זה בדיוק מה שקרה. גלית נסעה לביקורה הראשון באמריקה כשהיא מייצגת את עצמה, אבל האם יש אישי שאינו פוליטי כשאת מגיעה מישראל? וכך, מתוך חווית ההזרה נולדה הנובלה שלפניכם: יצירה ספרותית עזת מבע העושה שימוש מתוחכם בדמיוני ובמציאותי כדי לברוא סיפור שאין כמוהו ישראלי גם אם הוא מתרחש בסביבה פסטורלית המרוחקת מישראל מרחק שעות טיסה רבות.
 
גלית דהן קרליבך נולדה בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים. גלית פרסמה שלושה רומנים למבוגרים ושני ספרי נוער. שירים וסיפורים פרי עטה מתפרסמים תדיר בעיתונות המקומית והבינלאומית. בין הפרסים בהם זכתה על יצירתה: פרס אקו"ם לשנת 2013, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2014, מלגה להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית בשנחאי, מלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה ומלגת פרדס לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית. ספרה האחרון, סופה של אליס, היה מועמד ברשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2017. גלית מתגוררת עם משפחתה בירושלים.

פרק ראשון

החתך הראשון שלי היה בגיל חמש־עשרה. חתך של חובבנים: שבר זכוכית שנותר מהתפרצות זעם על החבר התורן של אימא.
כשהלך, לא לפני שליטף את ראשי באבהות, התחמשתי בשבר הזכוכית ושרטטתי מעגל זעיר על היד, כאילו אני מציירת במחוגה בשיעור גיאומטריה. המעגל יצא משליטה. הקירות רוססו דם, ובגלל החובבנות שלי הובלתי למקום ההוא.
מאז, עם ששכללתי את יכולות החיתוך, התמסד הקשר עם הסכין. למדתי שיש כל מיני סוגי חתכים; היעיל מכולם - חתך של נטישה.
עשרים שנה אחר כך, בבית מלון באיווה סיטי, אני חמושה בג'ילט מהסוג הכי יקר שמצאתי בבית המרקחת בקניון, ואפילו שחלפו כמה שנים בלי חיתוכים, העיגול יוצא מושלם. נביעה קטנה מתגלה. קילוח דליל הולך ומסמיך. כבר שכחתי את תחושת ההקלה שבאה עם פכפוך הדם.מכל המקומות בעולם איווה סיטי היא האחרונה שהייתי חושבת עליה כזירה מתאימה לחיתוך.
העיר אמנם קיבלה מאונסק"ו את התואר "עיר הספרות", אבל שום סאב־טקסט בדמות סמטאות, מרתפים, רחובות עקלקלים וחיי לילה מחתרתיים, לא נמצא פה.
אין צורך לגנות את ועדת משקיפי האו"ם על בחירתה. מן הסתם, אנשיה התעכבו עשר שעות בשיקגו, כמו שקרה לי ולשאר הסופרים, אחר כך נתקעו בשדה התעופה סידר ראפידס והמתינו עד שמישהו יואיל לקחת אותם, ויחלץ לפני כן את מזוודותיהם שנותרו במסוע - גולם מפלצתי ואטי.
האם ייפלא, אם כן, שעד שהגיעו למקום שאפילו המקומיים מכנים בשם Fly over state לא היה להם לב לחזור על עקבותיהם ולהותיר את איווה ערירית ומושפלת, ללא תואר כלשהו?
דפיקות על הדלת. אני לא מתרוממת. כמו כל חדרי המלון בעולם, גם את הדלת הזאת אי אפשר לפתוח. הדפיקות הולכות ותוכפות.
הם צריכים לאפשר לי לטפטף את עצמי. יש לי הזכות המלאה לכך. העיר למודת סופרים ומשוררים מיוסרים.
תחת כל שיח ופנס רחוב נמצא משורר מדוכא, שבשלב כלשהו ילך לג'ורג'ס ויקונן מעל באדווייזר איזה יום מחורבן היה לו, איך כתב ארבע שורות ומחק שתיים, וגם השתיים שנותרו לא משהו. והברמנית תהנהן, כי אצל סופרים החוק מורה להיות מדוכא. לא דיכאון שמרעיד ידיים ומרוקן מחשבות, אלא כזה פוטוגני, במידה שאפשר לסבול; אלכוהול בלי הגבלה, ובכיס, במקום בולט לעין, כדאי שיהיו תלויים ברישול מכוּוָן שניים־שלושה עטים ופנקס כדי לתפוס השראה, אם כי רק אלוהים יודע איזו השראה יכולה להתאפסן בעיר משעממת כמו איווה, שאפילו שדות התירס שבה מתחננים לעוברים ולשבים שיבואו להצטלם איתם לפני שהם הופכים לאתנול.
אבל הדפיקות מסרבות לגווע. עניין אחד הוא להסתובב בעיר בגניחות דיכאון רברבניות ולבקש מהבנק אישור לאוברדראפט כי העלילה הסתבכה מעבר למצופה. עניין אחר הוא לדמם בשקט בחסות הוויקנד. אני גוררת את עצמי אל הארון וזורקת עליי מעיל.
מגדה הקטנה, אם הבית שלנו: עיניה חרוזיות. על כתפיה דורי־דורות של סופרים. מסתובבת במסדרונות של איווה האוס הוטל כמו ורגיליוס שממתין לדנטה. תוחבת לוח שבועי מתחת לדלתות, מחלקת שוקולדים לסופרים עגמומי־מראה ומספרת סיפורים מצמררים לאהובים עליה.
"הכול בסדר?" היא שואלת.
"כן."
"למה מעיל? חם כל כך."
"התקררתי."
"אמרתי לך אתמול לא לצאת בגשם," אומרת בתוכחת־מגדה ונותנת לי לוח שבועי, הפעם בצבע כתום.
"דיברת עם בעלך? הכול בסדר? את מוכנה לניו אורלינס?" כשאני מהנהנת, היא נאנחת ומושיטה לי חפיסת שוקולד מיניאטורית, "בשבילך."
כשאני חוזרת למרכז החדר, אני מבחינה בכתם על השטיח. מעגל מושלם או לא, אני כבר לא בכושר. אני מנסה לקרצף את הכתם, אבל הוא רק הולך ומתרחב. אני פותחת את הדלת ומציצה אל המסדרון. השטח ריק. מקדוניה פותח את הדלת. הוא לא שואל למה אני צריכה אקונומיקה. בעולם האו־סי־די שלו אקונומיקה היא מצרך הכרחי. בגומחה ליד המראה ניצבת שורת נעליים - מסודרות, שרוכות ומוכנות לנעילה. צריך להפגיש בינו ובין יותם.
בחדר אני שופכת מהנוזל הכלורי על השטיח. כתם לבן הולך ומתפשט בו. לא נורא, כשרוצים להסוות פשע גדול, עדיף להסוותו בעזרת פשע קטן.
מעתה חדר מספר 226 מולבן לדורות, עדות למעשה האהבה שלי עם עצמי. תחליף למעשה האהבה האמיתי עם דסטין.
דסטין, צריך לומר מיד, לא היה חלק ממסע ההפחדות של מגדה. עניין משונה כי בניגוד לביטוח הבריאות האמריקאי, מסע ההפחדות של מגדה כיסה הכול, ובחינם: אסונות תעופה, תאונות דרכים, סנאים משוטטים אסתמטיים, נזקי עישון וגובה הקנס שנקבל אם נעז לעשן בחדרים או ברחבי הקמפוס.
בחדר של מגדה, במגירה הראשונה מימין, נח קלסר ענקי, ובו מסומנים בוורוד כל האזורים בקמפוס שבהם נשים נאנסו, נחנקו והוטרדו.
נוכח חיבתי להליכות ולשיטוטים, מגדה הוציאה מפה של איווה והראתה לי את האזורים המסוכנים להליכה. בסיכום כולל, מה שנותר לי הוא המסדרון של המלון עד דלפק הקבלה, וחזור.
תגובות הסופרים על הפחדותיה של מגדה נעות מאדישות ללגלוג, אבל בעיניי, ההפחדות מוכיחות שמגדה, מכל היוצרים הרבים שנמצאים באיווה, היא הסופרת האמיתית. אי אפשר שלא לחוש בעונג ובציוריות המסתתרים מאחורי כל אזהרה שלה.
ביום השני שלי באיווה, כשהלכתי על יד הנהר כדי לפוגג את תחושת הג'ט לג, מגדה הגיחה משומקום והצטרפה אליי. רק אחר כך הבנתי שהחלון בחדרה משקיף לנהר.
בזמן שהסתכלתי על הנהר הירוק של איווה בתשוקה של בת מידלאיסט, היא החלה לגלגל לי עלילות: כמה וכמה טיפשים ניסו את כוחו של הנהר, אך זה אינו נהר רגיל אלא נהר בעל מנגנון עיכוב מיוחד, שמוציא את הגופות כרצונו. פעם נמצאה בו גופה שלושה חודשים לאחר שנסחפה מהעיירה הסמוכה קורלוויל. הייתה גם נערה ענוגה שניסתה להתאבד, אבל הנהר התנגד, מסיבות דתיות, להוציא אותה מהעולם. כפשרה, היא נותרה צמח לכל החיים. גם גדותיו בעייתיות. על אחת מהן נמצא עורך דין פסיכופת, המבלה את כל זמנו בהצצה במשקפת כדי לבלוש אחר הסופרים ולדווח לרשויות מי התערטל, מי שתה בפומבי ומי עישן באזור האסור לעישון המשתרע על חצי עיר.
הנהר נראה חלק, המשיכה מגדה, אבל מתחתיו יש זרמים. יש גם אנשים כאלו, אמרה וליטפה את זרועי. "אל תחשבי על זה, מאוד מאוד מסוכן." ולא ידעתי אם היא מתכוונת לנהר או לצלקת.
כן, קטלוג האסונות של מגדה הכיל הכול מכול: אנסים, גנבים, פושעים, הצטננויות, שחיות ליליות בנהר המטונף, ירי בלב הקמפוס או בקניון.
רק מושיעים ולבבות שבורים לא נכללו בו.
שלושה ספרים פרסמתי, אך רק האחרון שבהם, "אהבה ללא גבולות", העוסק בסיפור אהבה בין פלסטינית ליהודי על רקע האינתיפאדה השנייה, העלה אותי לכותרות, סימן אותי כהבטחה והעניק לי את הזכייה בתוכנית הכתיבה היוקרתית בארץ התירס העולה.
לפני שלושת הספרים האלו, לפני שהתחתנתי עם יותם שהכניס סדר לחיי, כתבתי סיפורים פנטסטיים רבי־נֶפֶל, ואלה הצריכו פגישות מקרוב מדי עם עורכים חלקלקים. תמיד היו אלו עורכים מבוגרים, שאת כספי הפנסיה שלהם השקיעו בכתבי עת פגי תוקף. לרוב בעלי שיער מלא ומאפיר, שמראה עיניי הכהות השרה עליהם תשוקה משונה לרחם עליי ולהתעלל בי בו־זמנית.
"זה עצום!" אמר המו"ל שלי כששמע על הזכייה, ותכף ומיד הוציא חוזה ודרש, "ממואר על איווה. תקופת בחירות עכשיו. ושיהיה סקס. עדיף בין המדינות האויבות." חשבתי שהמילה "ממואר" מתאימה לרב־חובל שחום שרגלו נכרתה באחת הסערות בים, ועתה הוא יושב לכתוב את הרפתקאותיו, ואמרתי לו שזה לא יכול להיות "ממואר".
"לא אכפת לי איך תקראי לזה, העיקר תכתבי," אמר.
גם יותם שמח בשבילי, בדרכו, והתעסק בכל הניירת הדרושה. הוא מילא את השאלון לוויזה בדקדקנות, "האם את עוסקת בזנות? האם הברחת חלזונות? האם השתייכת לארגון טרור?"
כל שאלה כזאת הוא קרא בקול ולאט. "את יכולה לצחוק," אמר, "אבל באמריקה זה לא צחוק. כששואלים אותך תעני כמו שאני עונה, בלי חוכמות." וצילם כל מסמך שלוש פעמים, החביא אותם במקומות שונים במזוודה והכין לי רשימת טלפונים למקרה ש־.
הנה הוויזה מסוג 1J. הנה 2019 DS. הנה מכתב לביטוח לאומי ולמס הכנסה. הנה מכתבי הקבלה שלי ממזכירת הקרן, ממנכ"לית הקרן ומיו"ר חבר השופטים. אני פה, חבר המושבעים, ויש לי כל ההוכחות שאני חפה מפשע.
המפגש הראשון עם הסופרים מוכי הג'ט לג דמה לביקור ממלכתי באו"ם. כל אחד אמר את שמו ונופף בדגל המדינה שלו.
לחצתי ידיים מהוססות עם מקדוניה, טיבט, מלזיה ויפן. החלפתי הנהון מנומס עם איראן, מצרים ופלסטין. התחבקתי קלות עם פולין, אוסטרליה ושוודיה. העפתי מבט בכל הפלג הדרום־אמריקאי, ולא הבנתי מילה מתערובת המבטאים.
שלושים מדינות מתכנסות בתוכנית הבינלאומית לסופרים. אני מסתכלת על כולם ומנסה לנחש עם אילו מדינות תתחבר ישראל. איפה אקים שגרירות? עם מי יהיה משבר דיפלומטי? ומה יהיה נוסח הודעת הגינוי?
אבל השלב הזה לא ארך הרבה זמן. לא חולפות שעות וכבר אטומים־אטומים יוצרים קשרים זוגיים, משולשים ומרובעים. הפלג הדרום־אמריקאי, שביני לביני אני מכנה אותו ה"כנופיה", מפטפט עם עצמו בשפה תוכית. פלסטין, מבית לחם, פותח מועדון דובר ערבית. טיבט מחזרת אחרי מקדוניה, שדווקא מגלה בי עניין.
"יש אצלכם טריסטרמית!" הוא מודיע בהתרגשות, וכשאני מקמטת מצח ולחיים, הוא אומר, "הציפור עם הכתמים הכתומים." עם התחביב שלו, מה הפלא שהוא נראה לי עוף מוזר במקצת.
קניה, נפילה, מושכת לא רק את תשומת לבי, רבים מתקוטטים על הזכות להיות לידה, בעיקר המארגנים האמריקאים. בקרוב מאוד אבין שבדירוג האשראי הכלל־אמריקאי היא מדורגת גבוה מאוד, ומכאן כוח משיכתה.
האנגלית שלי לא מלוטשת מספיק, ואני עומדת בצד ומסתכלת על התהליך המולקולרי. אני אטום דוחה קשרים.
בדידותי הולכת ומחריפה גם בתוך המסיבות, ומאלו יש בשפע. במסיבה הראשונה כולם שותים - חוץ ממקדוניה, שעוטף בקבוק בידו ומעמיד פנים שהוא שותה. ילד טוב, מקדוניה. גם אני לא מתקרבת אל גיגית הקרח. הלשון שלי נעה שקופה בתוך הפה, ואני לא מצליחה להוציא מילים באנגלית בשעה שהמארחים האמריקאים עוברים מאחד לאחר ומרעיפים עלינו אלכוהול. אני נזכרת שלתהליך הזה קוראים מינגלינג, ויש לו חוקים משלו:
1. מקם את עצמך במרכז החדר. 2. הכן נושאי שיחה קלילים לסמול טוק. 3. התאם את דעותיך הפוליטיות לאווירה. 4. מצא אנשי מפתח, כמו עורכים, מתרגמים, פוליטיקאים או דיקנים. 5. צור קשר מיד לאחר המסיבה. אני בוחרת בסעיף השלישי. מרחרחת באוויר ומנסה לצוד שברי משפטים פוליטיים. טראמפ וקלינטון מככבים בכל השיחות, אבל בשלב זה הדבר היחיד שאני יודעת על טראמפ זה שהוא דומה לסיידר תפוחים. נראה שאנשים עומדים בתור רק כדי לדרוך עליו ולומר כמה שיותר דברים גרועים. על קלינטון אני כמעט לא שומעת.
האלכוהול מוסיף צחקוקים לאווירה. פחיות לה קרוסה בתוך גיגיות קרח. מגשי פיצות נוסעים באוויר. אני לוקחת פיצה שנראית תמימה ומשתנקת כשמגלה שמדובר בפפרוני. איטליה צץ, מציע לי בירה קורס לייט ומדליק לעצמו מרלבורו. אני טובלת שפתיים בבירה.
"מעשנת?" שואל איטליה.
"כבר לא."
"אני רואה שגם בשר את לא אוהבת."
"לא בגלל שאני יהודייה, אני צמחונית." הוא מהנהן, וכאילו התחרט שנקלע לסביבתי, הולך לקניה. לא הרחק ממני עומדת טיבט, לבושה בחצאית פליסה. רגליה רזות כל כך, שמבעד לחצאית הן מבצבצות כמו מקלות סנוקר. פניה שטוחות כמו מסך פלזמה. רומניה מצטרפת אליה. נראה שיצאה מהעמוד הראשי של ווג.
מתישהו, בהיעדר שפה, המוזיקה בחלל מתחילה לחלחל אליי ולהפסיק להיות הרקע.
אני מתעניינת אצל המארח, והוא אומר שזו להקת Shovels and Rope. מוחי עייף בגלל כיוון שמאל־ימין שנכפה עליו, ומתנפל על המוזיקה.
היא נכנסת לי מתחת לעור ומחליפה שפה בשפה. ופתאום, עם עקצוצי האלכוהול, המוזיקה והצחקוקים, אני נתקפת בתחושת הזרה: ישראל עומדת בתוך כל העמים, ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. חבורות־חבורות הם יושבים. ריח של גראס מסתנן מאיפשהו, אף שגראס נמצא ברשימת האיסורים החמורים בקלסר השחור שקיבלנו.
אני רוצה ללכת משם, אבל איך לעזאזל הולכים בשקט, בלי למשוך תשומת לב? אני פורשת לאט כשפניי אל הקבוצה, כמו שהייתי הולכת מהכותל בנעוריי, ומגיעה לרחוב. קשה מאוד ללכת לאיבוד בעיר שבנויה שתי וערב, ושאין בה דבר המזכיר את האדריכלות העקלקלה של ירושלים. אבל אני הולכת, תועה בחושך אמריקאי שזולג עליי מכל עבר, ומנסה לא לחשוב על כל הרוצחים הסדרתיים שראיתי אי־פעם בסרטים. מכונית אדומה מגיחה וחורקת לידי ברעש בסים. "כנסי," אומר הנהג בעל ראש גזר.
איכשהו, בלי שאר המדינות סביבי, אני מצליחה לזקוף את קומתי ולגבוה שניים־שלושה מטרים. אני לא יודעת מה אני אומרת ובאיזו שפה, אבל הוא נראה מבוהל וחורק משם. לבסוף אני מוצאת את הדרך בזכות המונומנט של האוניברסיטה, שבראשו מתנוססת כיפה מוזהבת.
במלון אני לא נרדמת. בוקר בשעון ישראל, ואני יושבת על המיטה ובוהה באגם השחור ובגשר המלבין מעליו, עצם לווייתן ענקית ששרדה עידן כלשהו. מעבר לגשר בניין זגוגי שקשתות חוצות אותו. יותם מתקשר כאילו הוא חי בתוך שעון שווייצרי.
"הכול בסדר?"
"כן."
"התרגלת לאנשים?"
צחוק חולף במסדרון. בחורים מעמיסים שתויות. מדינות נוקשות על דלתות של מדינות אחרות.
"כן."
אף מדינה לא נוקשת על דלתה של ישראל. וישראל, לפני שהולכת לישון, חוזרת למנהגה מימי הרווקות, ולא מחליפה לפיג'מה. בודקת שהדלת סגורה גם בבריח. השעון המעורר המכוון לזמן ישראל מצלצל. אני מגרענת כדור מהחפיסה ויורה אותו אל הלוע מול המראה. באסלה האמריקאית מפלס המים גבוה. יום אחד יציפו המים את יבשת אמריקה. המסמכים צרורים יפה מתחת לכרית. אפשר ללכת לישון.

גלית דהן קרליבך

גלית דהן קרליבך נולדה בשנת 1981 בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים.
כתבה את הספרים: "אחותי כלה והגן נעול," "קצה," "סופה של אליס", "רפאים (האליגטורית)", "זאת אני, איווה", "מזל יתומה", וכן שני ספרי פנטזיה בסדרת "ערפילאה."
בנוסף, מסות, שירים, ביקורות, טורים, מאמרים וסיפורים קצרים שלה מתפרסמים ב"הארץ", "עברית", "אפוק", "מעריב", "מאזניים", "עיתון 77 ", וכן בכתבי עת בינלאומיים — " Lilith" ,"Tablet" ,"Poetin " ועוד.
עם הפרסים שבהם זכתה על יצירותיה נמנים פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר. היא זכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית, ובמלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, וכן השתתפה בתוכניות כתיבה בינלאומיות בשנחאי ובאליקנטה. ספרה, "זאת אני, איווה" זיכה אותה בציון לשבח מטעם פרס ברנר ובתרגום לאנגלית מטעם קרן עם הספר. 
גלית דהן קרליבך מתגוררת בירושלים, קוראת, כותבת, מרצה ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת בר אילן.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

ביתם של האמיצים גלית דהן קרליבך הופכת את תוכנית הכתיבה היוקרתית באיווה לפנטזיה קולנועית פרועה וטראשית, שחושפת את הפיקציה

חזות ספרה החדש של גלית דהן קרליבך מטעה: הוא קטן ממדים, מציג בחזיתו רישום פסטורלי של שדה תירס עם צללית של זוג אוהבים, וכותרתו כוללת את המילים "אני" ו"איווה", בסדר הזה. הנה, אמרתי לעצמי במפוהק, עוד טקסט מיופייף ומלא ערגה ספרותנית לאותו מחוז חפץ לסופרים חרשנים שהקרייריזם בוער בבטנם - הלא היא תוכנית הכתיבה הנודעת באיווה, ארצות-הברית. לא מעט טקסטים כאלה כבר נכתבו פה ושם מאת סופרים שתפסו את הדוד סם בביצים ואומצו, ולו לרגע, אל חיקה המבוקש של אמריקה. אבל העטיפה הנוגה של 'זאת אני, איווה' אינה מרמזת על מה שעומד להתחולל בפנים, וההפתעה כפולה ומכופלת.

למן ההתחלה מסמנת גיבורת הספר, סופרת נשואה שהתקבלה לתוכנית, את איווה-סיטי כאתר נטול סקס-אפיל. כאישה שנוהגת לחתוך את עצמה עד כדי דימום מבוקר, היא מהרהרת באכזבה: "מכל המקומות בעולם איווה-סיטי היא האחרונה שהייתי חושבת עליה כזירה מתאימה לחיתוך [‭...‬] שום סאב-טקסט בדמות סמטאות, מרתפים, רחובות עקלקלים וחיי לילה מחתרתיים לא נמצא פה". תחושת הכזב מתעצמת כאשר מתוודעים אל הקולגות שמסתופפים עימה במגורי הסופרים: נדמה שכולם עלו ובאו מפרובינציות כמו מקדוניה, טיבט, ברזיל, רומניה, קניה, נפאל ואף פלסטין, שנציג? מבאס עם אותן מניירות אויבות מבית. כלומר, זהו חיק אמריקאי חלול, שמכנס לתוכו סופרים משולי העולם התרבותי ומשקף להם כך את נידחותם ביתר שאת. אין פלא אפוא שהעיסוק בכתיבה, שהיה אמור לזכות כאן באיזו הגשמה והכשר בינלאומי, מופיע בספרה של דהן קרליבך כברירת מחדל מנג'סת, נלעגת ממש. העורך שלה, היושב בישראל, מצפה לאותו "ממואר" נכסף, על פי אותו דגם רווח שתואר בהתחלה, ואילו הכותבת הצעירה מתייחסת לציווי הזה כאל מס מייגע שנדחה שוב ושוב למועד לא ידוע.

בספרו 'אמריקה' מדבר ז'אן בודריאר על הפרדוקס שטמון ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות": "אמריקה איננה חלום ואף לא מציאות. היא היפר-ריאליסטית, משום שהיא אוטופיה שנהגה מראשיתה כאילו הוגשמה זה מכבר. [‭...‬] ייתכן כי האמת של אמריקה יכולה להיראות רק לעיניו של אירופאי, שכן הוא בלבד יגלה כאן את החיקוי המושלם [‭.[...‬ לאמריקאים, מצידם, אין שום תחושה של חיקוי. הם עצמם". ובמילותיה של דהן קרליבך: "גלריית ספייס 1 התגלתה כמקום שרק האמריקאים מסוגלים להמציא. האחראית שקידמה את פנינו ניסתה להסביר לנו אמנות זועקת מהי ומדוע היא מוצגת במטבח. לבסוף גילתה שהרבה יותר קל להסביר לנו איך פועלות הכיריים המפלצתיות".

מתוך אזור החיץ הזה, של המבקר מבחוץ המזהה את הגרוטסקיות האמריקאית, הופכת גיבורת הספר את איווה לפנטזיה קולנועית פרועה וטראשית. מרגע שמתגנב אל אוזניה באקראי קול בס גברי - סוף-סוף קולו של גבר אמריקאי "אמיתי" - היא נועצת בו מין דוקרן קרח של גורליות מדומה, ויוצאת למרדף מופרע אחר מי שמתברר כבעל הקול: בחור בשם דסטין (על פי ‭ ,Urban Dictionary‬פירוש השם הוא ‭ ,("A hunky sex of a man"‬מוזיקאי וגיטריסט מזוקן ובן למשפחה נוצרית אדוקה. אחרי שדסטין משאיל לה שתי גיטרות בתום לב וסקרנות שוחרת טוב, הם מבלים לילה יחד עם סקס מלא. למחרת נבהל דסטין מהמעשה, ומבהיר לסופרת הישראלית שיחסי מין עם אישה נשואה הם בגדר ייהרג ובל יעבור.

בראיון מ-‭,2008‬ כ‭21-‬ שנה אחרי צאתו של הסרט 'חיזור גורלי', אמרה השחקנית גלן קלוז - שגילמה בסרט את אלכס פורסט, אישה שסקס חד-פעמי עם עורך דין נשוי הניע אותה למרדף רצחני אחריו - שגברים עדיין ניגשים אליה ואומרים לה שהיא הצילה את נישואיהם. דהן קרליבך עוטה על עצמה בחדווה את זהותה של אלכס פורסט המוטרפת מתשוקה, שלא תבחל באמצעים כדי להשיב אליה את הגבר שזיין אותה וזרק. אבל כאותו צופה מבחוץ, משכללת דהן קרליבך את גיבורת 'חיזור גורלי' למושחתת עוד יותר: הפעם היא, ולא הגבר, האישה הנשואה, שעוד תחריב את נישואיה שלה למען מימוש תאוותה. ואם לא די בכך, הרי שבניגוד לאלכס הוואספית, הפעם מדובר בנטע זר, ישראלית-יהודייה עם ויזה מוגבלת, שעוד מעיזה להתחזות לספרדייה, רק כדי לשאת חן בעיני הוריו של דסטין ("חמי וחמותי").

כלומר, למרות ההתמסרות לחוקי הז'אנר ההוליוודיים במופגן, נותר שם כל העת אותו מבט חיצוני כרוני מדכא. ומצד שני, בבחירתה האירונית בקלישאת המותחן, מתעלה דהן קרליבך מעל נקודת המבט הפרובינציאלית של ההיקסמות מההתקבלות המדומה לאיווה, וסוחפת איתה את הקורא אל התנגשות מדממת ומענגת להפליא בקיר הזכוכית הנוצץ מכל: הפיקציה האמריקאית.

עוד 3 ספרים של דהן קרליבך:
אחותי כלה והגן נעול‭ 2010 < ‬
קצה‭ 2013 < ‬
סופה של אליס‭ 2017 < ‬

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 09/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"זאת אני, איווה" של גלית דהן קרליבך: סיפור נשי נרקיסיסטי בכייני רן יגיל הארץ 07/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: גרף
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 81 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 21 דק'

סקירות וביקורות

ביתם של האמיצים גלית דהן קרליבך הופכת את תוכנית הכתיבה היוקרתית באיווה לפנטזיה קולנועית פרועה וטראשית, שחושפת את הפיקציה

חזות ספרה החדש של גלית דהן קרליבך מטעה: הוא קטן ממדים, מציג בחזיתו רישום פסטורלי של שדה תירס עם צללית של זוג אוהבים, וכותרתו כוללת את המילים "אני" ו"איווה", בסדר הזה. הנה, אמרתי לעצמי במפוהק, עוד טקסט מיופייף ומלא ערגה ספרותנית לאותו מחוז חפץ לסופרים חרשנים שהקרייריזם בוער בבטנם - הלא היא תוכנית הכתיבה הנודעת באיווה, ארצות-הברית. לא מעט טקסטים כאלה כבר נכתבו פה ושם מאת סופרים שתפסו את הדוד סם בביצים ואומצו, ולו לרגע, אל חיקה המבוקש של אמריקה. אבל העטיפה הנוגה של 'זאת אני, איווה' אינה מרמזת על מה שעומד להתחולל בפנים, וההפתעה כפולה ומכופלת.

למן ההתחלה מסמנת גיבורת הספר, סופרת נשואה שהתקבלה לתוכנית, את איווה-סיטי כאתר נטול סקס-אפיל. כאישה שנוהגת לחתוך את עצמה עד כדי דימום מבוקר, היא מהרהרת באכזבה: "מכל המקומות בעולם איווה-סיטי היא האחרונה שהייתי חושבת עליה כזירה מתאימה לחיתוך [‭...‬] שום סאב-טקסט בדמות סמטאות, מרתפים, רחובות עקלקלים וחיי לילה מחתרתיים לא נמצא פה". תחושת הכזב מתעצמת כאשר מתוודעים אל הקולגות שמסתופפים עימה במגורי הסופרים: נדמה שכולם עלו ובאו מפרובינציות כמו מקדוניה, טיבט, ברזיל, רומניה, קניה, נפאל ואף פלסטין, שנציג? מבאס עם אותן מניירות אויבות מבית. כלומר, זהו חיק אמריקאי חלול, שמכנס לתוכו סופרים משולי העולם התרבותי ומשקף להם כך את נידחותם ביתר שאת. אין פלא אפוא שהעיסוק בכתיבה, שהיה אמור לזכות כאן באיזו הגשמה והכשר בינלאומי, מופיע בספרה של דהן קרליבך כברירת מחדל מנג'סת, נלעגת ממש. העורך שלה, היושב בישראל, מצפה לאותו "ממואר" נכסף, על פי אותו דגם רווח שתואר בהתחלה, ואילו הכותבת הצעירה מתייחסת לציווי הזה כאל מס מייגע שנדחה שוב ושוב למועד לא ידוע.

בספרו 'אמריקה' מדבר ז'אן בודריאר על הפרדוקס שטמון ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות": "אמריקה איננה חלום ואף לא מציאות. היא היפר-ריאליסטית, משום שהיא אוטופיה שנהגה מראשיתה כאילו הוגשמה זה מכבר. [‭...‬] ייתכן כי האמת של אמריקה יכולה להיראות רק לעיניו של אירופאי, שכן הוא בלבד יגלה כאן את החיקוי המושלם [‭.[...‬ לאמריקאים, מצידם, אין שום תחושה של חיקוי. הם עצמם". ובמילותיה של דהן קרליבך: "גלריית ספייס 1 התגלתה כמקום שרק האמריקאים מסוגלים להמציא. האחראית שקידמה את פנינו ניסתה להסביר לנו אמנות זועקת מהי ומדוע היא מוצגת במטבח. לבסוף גילתה שהרבה יותר קל להסביר לנו איך פועלות הכיריים המפלצתיות".

מתוך אזור החיץ הזה, של המבקר מבחוץ המזהה את הגרוטסקיות האמריקאית, הופכת גיבורת הספר את איווה לפנטזיה קולנועית פרועה וטראשית. מרגע שמתגנב אל אוזניה באקראי קול בס גברי - סוף-סוף קולו של גבר אמריקאי "אמיתי" - היא נועצת בו מין דוקרן קרח של גורליות מדומה, ויוצאת למרדף מופרע אחר מי שמתברר כבעל הקול: בחור בשם דסטין (על פי ‭ ,Urban Dictionary‬פירוש השם הוא ‭ ,("A hunky sex of a man"‬מוזיקאי וגיטריסט מזוקן ובן למשפחה נוצרית אדוקה. אחרי שדסטין משאיל לה שתי גיטרות בתום לב וסקרנות שוחרת טוב, הם מבלים לילה יחד עם סקס מלא. למחרת נבהל דסטין מהמעשה, ומבהיר לסופרת הישראלית שיחסי מין עם אישה נשואה הם בגדר ייהרג ובל יעבור.

בראיון מ-‭,2008‬ כ‭21-‬ שנה אחרי צאתו של הסרט 'חיזור גורלי', אמרה השחקנית גלן קלוז - שגילמה בסרט את אלכס פורסט, אישה שסקס חד-פעמי עם עורך דין נשוי הניע אותה למרדף רצחני אחריו - שגברים עדיין ניגשים אליה ואומרים לה שהיא הצילה את נישואיהם. דהן קרליבך עוטה על עצמה בחדווה את זהותה של אלכס פורסט המוטרפת מתשוקה, שלא תבחל באמצעים כדי להשיב אליה את הגבר שזיין אותה וזרק. אבל כאותו צופה מבחוץ, משכללת דהן קרליבך את גיבורת 'חיזור גורלי' למושחתת עוד יותר: הפעם היא, ולא הגבר, האישה הנשואה, שעוד תחריב את נישואיה שלה למען מימוש תאוותה. ואם לא די בכך, הרי שבניגוד לאלכס הוואספית, הפעם מדובר בנטע זר, ישראלית-יהודייה עם ויזה מוגבלת, שעוד מעיזה להתחזות לספרדייה, רק כדי לשאת חן בעיני הוריו של דסטין ("חמי וחמותי").

כלומר, למרות ההתמסרות לחוקי הז'אנר ההוליוודיים במופגן, נותר שם כל העת אותו מבט חיצוני כרוני מדכא. ומצד שני, בבחירתה האירונית בקלישאת המותחן, מתעלה דהן קרליבך מעל נקודת המבט הפרובינציאלית של ההיקסמות מההתקבלות המדומה לאיווה, וסוחפת איתה את הקורא אל התנגשות מדממת ומענגת להפליא בקיר הזכוכית הנוצץ מכל: הפיקציה האמריקאית.

עוד 3 ספרים של דהן קרליבך:
אחותי כלה והגן נעול‭ 2010 < ‬
קצה‭ 2013 < ‬
סופה של אליס‭ 2017 < ‬

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 09/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"זאת אני, איווה" של גלית דהן קרליבך: סיפור נשי נרקיסיסטי בכייני רן יגיל הארץ 07/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
זאת אני, איווה גלית דהן קרליבך
החתך הראשון שלי היה בגיל חמש־עשרה. חתך של חובבנים: שבר זכוכית שנותר מהתפרצות זעם על החבר התורן של אימא.
כשהלך, לא לפני שליטף את ראשי באבהות, התחמשתי בשבר הזכוכית ושרטטתי מעגל זעיר על היד, כאילו אני מציירת במחוגה בשיעור גיאומטריה. המעגל יצא משליטה. הקירות רוססו דם, ובגלל החובבנות שלי הובלתי למקום ההוא.
מאז, עם ששכללתי את יכולות החיתוך, התמסד הקשר עם הסכין. למדתי שיש כל מיני סוגי חתכים; היעיל מכולם - חתך של נטישה.
עשרים שנה אחר כך, בבית מלון באיווה סיטי, אני חמושה בג'ילט מהסוג הכי יקר שמצאתי בבית המרקחת בקניון, ואפילו שחלפו כמה שנים בלי חיתוכים, העיגול יוצא מושלם. נביעה קטנה מתגלה. קילוח דליל הולך ומסמיך. כבר שכחתי את תחושת ההקלה שבאה עם פכפוך הדם.מכל המקומות בעולם איווה סיטי היא האחרונה שהייתי חושבת עליה כזירה מתאימה לחיתוך.
העיר אמנם קיבלה מאונסק"ו את התואר "עיר הספרות", אבל שום סאב־טקסט בדמות סמטאות, מרתפים, רחובות עקלקלים וחיי לילה מחתרתיים, לא נמצא פה.
אין צורך לגנות את ועדת משקיפי האו"ם על בחירתה. מן הסתם, אנשיה התעכבו עשר שעות בשיקגו, כמו שקרה לי ולשאר הסופרים, אחר כך נתקעו בשדה התעופה סידר ראפידס והמתינו עד שמישהו יואיל לקחת אותם, ויחלץ לפני כן את מזוודותיהם שנותרו במסוע - גולם מפלצתי ואטי.
האם ייפלא, אם כן, שעד שהגיעו למקום שאפילו המקומיים מכנים בשם Fly over state לא היה להם לב לחזור על עקבותיהם ולהותיר את איווה ערירית ומושפלת, ללא תואר כלשהו?
דפיקות על הדלת. אני לא מתרוממת. כמו כל חדרי המלון בעולם, גם את הדלת הזאת אי אפשר לפתוח. הדפיקות הולכות ותוכפות.
הם צריכים לאפשר לי לטפטף את עצמי. יש לי הזכות המלאה לכך. העיר למודת סופרים ומשוררים מיוסרים.
תחת כל שיח ופנס רחוב נמצא משורר מדוכא, שבשלב כלשהו ילך לג'ורג'ס ויקונן מעל באדווייזר איזה יום מחורבן היה לו, איך כתב ארבע שורות ומחק שתיים, וגם השתיים שנותרו לא משהו. והברמנית תהנהן, כי אצל סופרים החוק מורה להיות מדוכא. לא דיכאון שמרעיד ידיים ומרוקן מחשבות, אלא כזה פוטוגני, במידה שאפשר לסבול; אלכוהול בלי הגבלה, ובכיס, במקום בולט לעין, כדאי שיהיו תלויים ברישול מכוּוָן שניים־שלושה עטים ופנקס כדי לתפוס השראה, אם כי רק אלוהים יודע איזו השראה יכולה להתאפסן בעיר משעממת כמו איווה, שאפילו שדות התירס שבה מתחננים לעוברים ולשבים שיבואו להצטלם איתם לפני שהם הופכים לאתנול.
אבל הדפיקות מסרבות לגווע. עניין אחד הוא להסתובב בעיר בגניחות דיכאון רברבניות ולבקש מהבנק אישור לאוברדראפט כי העלילה הסתבכה מעבר למצופה. עניין אחר הוא לדמם בשקט בחסות הוויקנד. אני גוררת את עצמי אל הארון וזורקת עליי מעיל.
מגדה הקטנה, אם הבית שלנו: עיניה חרוזיות. על כתפיה דורי־דורות של סופרים. מסתובבת במסדרונות של איווה האוס הוטל כמו ורגיליוס שממתין לדנטה. תוחבת לוח שבועי מתחת לדלתות, מחלקת שוקולדים לסופרים עגמומי־מראה ומספרת סיפורים מצמררים לאהובים עליה.
"הכול בסדר?" היא שואלת.
"כן."
"למה מעיל? חם כל כך."
"התקררתי."
"אמרתי לך אתמול לא לצאת בגשם," אומרת בתוכחת־מגדה ונותנת לי לוח שבועי, הפעם בצבע כתום.
"דיברת עם בעלך? הכול בסדר? את מוכנה לניו אורלינס?" כשאני מהנהנת, היא נאנחת ומושיטה לי חפיסת שוקולד מיניאטורית, "בשבילך."
כשאני חוזרת למרכז החדר, אני מבחינה בכתם על השטיח. מעגל מושלם או לא, אני כבר לא בכושר. אני מנסה לקרצף את הכתם, אבל הוא רק הולך ומתרחב. אני פותחת את הדלת ומציצה אל המסדרון. השטח ריק. מקדוניה פותח את הדלת. הוא לא שואל למה אני צריכה אקונומיקה. בעולם האו־סי־די שלו אקונומיקה היא מצרך הכרחי. בגומחה ליד המראה ניצבת שורת נעליים - מסודרות, שרוכות ומוכנות לנעילה. צריך להפגיש בינו ובין יותם.
בחדר אני שופכת מהנוזל הכלורי על השטיח. כתם לבן הולך ומתפשט בו. לא נורא, כשרוצים להסוות פשע גדול, עדיף להסוותו בעזרת פשע קטן.
מעתה חדר מספר 226 מולבן לדורות, עדות למעשה האהבה שלי עם עצמי. תחליף למעשה האהבה האמיתי עם דסטין.
דסטין, צריך לומר מיד, לא היה חלק ממסע ההפחדות של מגדה. עניין משונה כי בניגוד לביטוח הבריאות האמריקאי, מסע ההפחדות של מגדה כיסה הכול, ובחינם: אסונות תעופה, תאונות דרכים, סנאים משוטטים אסתמטיים, נזקי עישון וגובה הקנס שנקבל אם נעז לעשן בחדרים או ברחבי הקמפוס.
בחדר של מגדה, במגירה הראשונה מימין, נח קלסר ענקי, ובו מסומנים בוורוד כל האזורים בקמפוס שבהם נשים נאנסו, נחנקו והוטרדו.
נוכח חיבתי להליכות ולשיטוטים, מגדה הוציאה מפה של איווה והראתה לי את האזורים המסוכנים להליכה. בסיכום כולל, מה שנותר לי הוא המסדרון של המלון עד דלפק הקבלה, וחזור.
תגובות הסופרים על הפחדותיה של מגדה נעות מאדישות ללגלוג, אבל בעיניי, ההפחדות מוכיחות שמגדה, מכל היוצרים הרבים שנמצאים באיווה, היא הסופרת האמיתית. אי אפשר שלא לחוש בעונג ובציוריות המסתתרים מאחורי כל אזהרה שלה.
ביום השני שלי באיווה, כשהלכתי על יד הנהר כדי לפוגג את תחושת הג'ט לג, מגדה הגיחה משומקום והצטרפה אליי. רק אחר כך הבנתי שהחלון בחדרה משקיף לנהר.
בזמן שהסתכלתי על הנהר הירוק של איווה בתשוקה של בת מידלאיסט, היא החלה לגלגל לי עלילות: כמה וכמה טיפשים ניסו את כוחו של הנהר, אך זה אינו נהר רגיל אלא נהר בעל מנגנון עיכוב מיוחד, שמוציא את הגופות כרצונו. פעם נמצאה בו גופה שלושה חודשים לאחר שנסחפה מהעיירה הסמוכה קורלוויל. הייתה גם נערה ענוגה שניסתה להתאבד, אבל הנהר התנגד, מסיבות דתיות, להוציא אותה מהעולם. כפשרה, היא נותרה צמח לכל החיים. גם גדותיו בעייתיות. על אחת מהן נמצא עורך דין פסיכופת, המבלה את כל זמנו בהצצה במשקפת כדי לבלוש אחר הסופרים ולדווח לרשויות מי התערטל, מי שתה בפומבי ומי עישן באזור האסור לעישון המשתרע על חצי עיר.
הנהר נראה חלק, המשיכה מגדה, אבל מתחתיו יש זרמים. יש גם אנשים כאלו, אמרה וליטפה את זרועי. "אל תחשבי על זה, מאוד מאוד מסוכן." ולא ידעתי אם היא מתכוונת לנהר או לצלקת.
כן, קטלוג האסונות של מגדה הכיל הכול מכול: אנסים, גנבים, פושעים, הצטננויות, שחיות ליליות בנהר המטונף, ירי בלב הקמפוס או בקניון.
רק מושיעים ולבבות שבורים לא נכללו בו.
שלושה ספרים פרסמתי, אך רק האחרון שבהם, "אהבה ללא גבולות", העוסק בסיפור אהבה בין פלסטינית ליהודי על רקע האינתיפאדה השנייה, העלה אותי לכותרות, סימן אותי כהבטחה והעניק לי את הזכייה בתוכנית הכתיבה היוקרתית בארץ התירס העולה.
לפני שלושת הספרים האלו, לפני שהתחתנתי עם יותם שהכניס סדר לחיי, כתבתי סיפורים פנטסטיים רבי־נֶפֶל, ואלה הצריכו פגישות מקרוב מדי עם עורכים חלקלקים. תמיד היו אלו עורכים מבוגרים, שאת כספי הפנסיה שלהם השקיעו בכתבי עת פגי תוקף. לרוב בעלי שיער מלא ומאפיר, שמראה עיניי הכהות השרה עליהם תשוקה משונה לרחם עליי ולהתעלל בי בו־זמנית.
"זה עצום!" אמר המו"ל שלי כששמע על הזכייה, ותכף ומיד הוציא חוזה ודרש, "ממואר על איווה. תקופת בחירות עכשיו. ושיהיה סקס. עדיף בין המדינות האויבות." חשבתי שהמילה "ממואר" מתאימה לרב־חובל שחום שרגלו נכרתה באחת הסערות בים, ועתה הוא יושב לכתוב את הרפתקאותיו, ואמרתי לו שזה לא יכול להיות "ממואר".
"לא אכפת לי איך תקראי לזה, העיקר תכתבי," אמר.
גם יותם שמח בשבילי, בדרכו, והתעסק בכל הניירת הדרושה. הוא מילא את השאלון לוויזה בדקדקנות, "האם את עוסקת בזנות? האם הברחת חלזונות? האם השתייכת לארגון טרור?"
כל שאלה כזאת הוא קרא בקול ולאט. "את יכולה לצחוק," אמר, "אבל באמריקה זה לא צחוק. כששואלים אותך תעני כמו שאני עונה, בלי חוכמות." וצילם כל מסמך שלוש פעמים, החביא אותם במקומות שונים במזוודה והכין לי רשימת טלפונים למקרה ש־.
הנה הוויזה מסוג 1J. הנה 2019 DS. הנה מכתב לביטוח לאומי ולמס הכנסה. הנה מכתבי הקבלה שלי ממזכירת הקרן, ממנכ"לית הקרן ומיו"ר חבר השופטים. אני פה, חבר המושבעים, ויש לי כל ההוכחות שאני חפה מפשע.
המפגש הראשון עם הסופרים מוכי הג'ט לג דמה לביקור ממלכתי באו"ם. כל אחד אמר את שמו ונופף בדגל המדינה שלו.
לחצתי ידיים מהוססות עם מקדוניה, טיבט, מלזיה ויפן. החלפתי הנהון מנומס עם איראן, מצרים ופלסטין. התחבקתי קלות עם פולין, אוסטרליה ושוודיה. העפתי מבט בכל הפלג הדרום־אמריקאי, ולא הבנתי מילה מתערובת המבטאים.
שלושים מדינות מתכנסות בתוכנית הבינלאומית לסופרים. אני מסתכלת על כולם ומנסה לנחש עם אילו מדינות תתחבר ישראל. איפה אקים שגרירות? עם מי יהיה משבר דיפלומטי? ומה יהיה נוסח הודעת הגינוי?
אבל השלב הזה לא ארך הרבה זמן. לא חולפות שעות וכבר אטומים־אטומים יוצרים קשרים זוגיים, משולשים ומרובעים. הפלג הדרום־אמריקאי, שביני לביני אני מכנה אותו ה"כנופיה", מפטפט עם עצמו בשפה תוכית. פלסטין, מבית לחם, פותח מועדון דובר ערבית. טיבט מחזרת אחרי מקדוניה, שדווקא מגלה בי עניין.
"יש אצלכם טריסטרמית!" הוא מודיע בהתרגשות, וכשאני מקמטת מצח ולחיים, הוא אומר, "הציפור עם הכתמים הכתומים." עם התחביב שלו, מה הפלא שהוא נראה לי עוף מוזר במקצת.
קניה, נפילה, מושכת לא רק את תשומת לבי, רבים מתקוטטים על הזכות להיות לידה, בעיקר המארגנים האמריקאים. בקרוב מאוד אבין שבדירוג האשראי הכלל־אמריקאי היא מדורגת גבוה מאוד, ומכאן כוח משיכתה.
האנגלית שלי לא מלוטשת מספיק, ואני עומדת בצד ומסתכלת על התהליך המולקולרי. אני אטום דוחה קשרים.
בדידותי הולכת ומחריפה גם בתוך המסיבות, ומאלו יש בשפע. במסיבה הראשונה כולם שותים - חוץ ממקדוניה, שעוטף בקבוק בידו ומעמיד פנים שהוא שותה. ילד טוב, מקדוניה. גם אני לא מתקרבת אל גיגית הקרח. הלשון שלי נעה שקופה בתוך הפה, ואני לא מצליחה להוציא מילים באנגלית בשעה שהמארחים האמריקאים עוברים מאחד לאחר ומרעיפים עלינו אלכוהול. אני נזכרת שלתהליך הזה קוראים מינגלינג, ויש לו חוקים משלו:
1. מקם את עצמך במרכז החדר. 2. הכן נושאי שיחה קלילים לסמול טוק. 3. התאם את דעותיך הפוליטיות לאווירה. 4. מצא אנשי מפתח, כמו עורכים, מתרגמים, פוליטיקאים או דיקנים. 5. צור קשר מיד לאחר המסיבה. אני בוחרת בסעיף השלישי. מרחרחת באוויר ומנסה לצוד שברי משפטים פוליטיים. טראמפ וקלינטון מככבים בכל השיחות, אבל בשלב זה הדבר היחיד שאני יודעת על טראמפ זה שהוא דומה לסיידר תפוחים. נראה שאנשים עומדים בתור רק כדי לדרוך עליו ולומר כמה שיותר דברים גרועים. על קלינטון אני כמעט לא שומעת.
האלכוהול מוסיף צחקוקים לאווירה. פחיות לה קרוסה בתוך גיגיות קרח. מגשי פיצות נוסעים באוויר. אני לוקחת פיצה שנראית תמימה ומשתנקת כשמגלה שמדובר בפפרוני. איטליה צץ, מציע לי בירה קורס לייט ומדליק לעצמו מרלבורו. אני טובלת שפתיים בבירה.
"מעשנת?" שואל איטליה.
"כבר לא."
"אני רואה שגם בשר את לא אוהבת."
"לא בגלל שאני יהודייה, אני צמחונית." הוא מהנהן, וכאילו התחרט שנקלע לסביבתי, הולך לקניה. לא הרחק ממני עומדת טיבט, לבושה בחצאית פליסה. רגליה רזות כל כך, שמבעד לחצאית הן מבצבצות כמו מקלות סנוקר. פניה שטוחות כמו מסך פלזמה. רומניה מצטרפת אליה. נראה שיצאה מהעמוד הראשי של ווג.
מתישהו, בהיעדר שפה, המוזיקה בחלל מתחילה לחלחל אליי ולהפסיק להיות הרקע.
אני מתעניינת אצל המארח, והוא אומר שזו להקת Shovels and Rope. מוחי עייף בגלל כיוון שמאל־ימין שנכפה עליו, ומתנפל על המוזיקה.
היא נכנסת לי מתחת לעור ומחליפה שפה בשפה. ופתאום, עם עקצוצי האלכוהול, המוזיקה והצחקוקים, אני נתקפת בתחושת הזרה: ישראל עומדת בתוך כל העמים, ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. חבורות־חבורות הם יושבים. ריח של גראס מסתנן מאיפשהו, אף שגראס נמצא ברשימת האיסורים החמורים בקלסר השחור שקיבלנו.
אני רוצה ללכת משם, אבל איך לעזאזל הולכים בשקט, בלי למשוך תשומת לב? אני פורשת לאט כשפניי אל הקבוצה, כמו שהייתי הולכת מהכותל בנעוריי, ומגיעה לרחוב. קשה מאוד ללכת לאיבוד בעיר שבנויה שתי וערב, ושאין בה דבר המזכיר את האדריכלות העקלקלה של ירושלים. אבל אני הולכת, תועה בחושך אמריקאי שזולג עליי מכל עבר, ומנסה לא לחשוב על כל הרוצחים הסדרתיים שראיתי אי־פעם בסרטים. מכונית אדומה מגיחה וחורקת לידי ברעש בסים. "כנסי," אומר הנהג בעל ראש גזר.
איכשהו, בלי שאר המדינות סביבי, אני מצליחה לזקוף את קומתי ולגבוה שניים־שלושה מטרים. אני לא יודעת מה אני אומרת ובאיזו שפה, אבל הוא נראה מבוהל וחורק משם. לבסוף אני מוצאת את הדרך בזכות המונומנט של האוניברסיטה, שבראשו מתנוססת כיפה מוזהבת.
במלון אני לא נרדמת. בוקר בשעון ישראל, ואני יושבת על המיטה ובוהה באגם השחור ובגשר המלבין מעליו, עצם לווייתן ענקית ששרדה עידן כלשהו. מעבר לגשר בניין זגוגי שקשתות חוצות אותו. יותם מתקשר כאילו הוא חי בתוך שעון שווייצרי.
"הכול בסדר?"
"כן."
"התרגלת לאנשים?"
צחוק חולף במסדרון. בחורים מעמיסים שתויות. מדינות נוקשות על דלתות של מדינות אחרות.
"כן."
אף מדינה לא נוקשת על דלתה של ישראל. וישראל, לפני שהולכת לישון, חוזרת למנהגה מימי הרווקות, ולא מחליפה לפיג'מה. בודקת שהדלת סגורה גם בבריח. השעון המעורר המכוון לזמן ישראל מצלצל. אני מגרענת כדור מהחפיסה ויורה אותו אל הלוע מול המראה. באסלה האמריקאית מפלס המים גבוה. יום אחד יציפו המים את יבשת אמריקה. המסמכים צרורים יפה מתחת לכרית. אפשר ללכת לישון.