קוויר באופן ביקורתי
ג'ודית באטלר
"השיח אינו החיים; זמנו אינו בידכם".
מישל פוקו, פוליטיקה ולימודי השיח
השגותיה האחרונות של איב סג'וויק (Sedgwick 1989) לגבי מבעי־ביצוע (performatives) קוויריים מאתגרות אותנו לא רק לשקול את החלתה של תיאוריה מסוימת של פעולות־דיבור (speech acts) על פרקטיקות קוויריות, אלא גם לחשוב כיצד קורה שה"קוויריזציה" משמרת את מעמדה כתו־מגדיר של מבעים ביצועיים ככלל.1 מרכזיותו של טקס הנישואים בדוגמאות שנותן ג"ל אוסטין (Austin) להמחשתם של מבעים ביצועיים, מניחה שההטרוסקסואליזציה של הקשר החברתי היא הצורה הפרדיגמטית של פעולות־דיבור המביאות לכלל מעשה את מה שהן מכנות בשם. האמירה "הרי את מקודשת לי" מאצילה תוקף על היחס שבשמו היא קוראת. אבל מנין וממתי שואב מבע ביצועי כזה את כוחותיו? ומה קורה למבע הביצועי כאשר מטרתו אינה אלא ביטול הכוח המונח והמנחה של הטקס ההטרוסקסואלי?
מבעים ביצועיים הם צורות של דיבור סמכותי: רוב המבעים הביצועיים הם הצהרות שבעצם הגדתן גם מבצעות פעולה מסוימת ומפעילות כוח מחייב.2 מאחר שהם כרוכים ברשת של סמכות וענישה, מבעים ביצועיים כוללים על פי רוב פסקי־דין, טקסי טבילה וחנוכה, והכרזות בעלוּת — הצהרות שלא רק מבצעות פעולה, אלא גם מזכות את הפעולה המבוצעת בתוקף מחייב. כוחו של השיח לייצר את מה שהוא מכנה בשם כרוך אפוא באופן מהותי בשאלת הפרפורמטיביות או הביצועיות. המבע הביצועי הוא, לפיכך, אחד התחומים שבמסגרתם הכוח השלטוני פועל בדמות שיח.
חשוב עם זאת לציין שלא מדובר בכוח שמובְנה כסובייקט פועֵל — אלא רק בפעילות נשנית, שהיא כשלעצמה כוח בעצם התמדתה וחוסר יציבותה. מדובר פחות ב"מעשה" יחיד בכוונה תחילה, ויותר בסבך של כוח ושיח, החוזר על המחוות השיחניות של הכוח השלטוני או מחקה אותן. לכן השופט, המקנה תוקף לסיטואציה שאותה הוא מכנה בשם (נקרא לו "הוא", תוך הדמיית מודל הסמכות הזה כגברי בטבעו), תמיד מצטט את החוק שאותו הוא אוכף, וציטוט זה הוא שנותן למבע הביצועי את כוחו המחייב או המאציל. וגם אם נוצר רושם שהכוח המחייב של מילותיו נגזר מתעצומות רצונו או מסמכות קודמת, ההפך הוא הנכון: הציטוט של החוק הוא שמייצר את הדימוי של רצון השופט, ובאמצעותו מתכוננת ה"קדימוּת" של הסמכות הטקסטואלית.3 כוחה המחייב של פעולת־הדיבור נשאב מן העתירה למוסכמה, שכן כוח מחייב זה מצוי לא בשופט כסובייקט ולא ברצונו, אלא במורשת הציטוט, שבאמצעותה צומח ה"מעשה" העכשווי מקרקע של שרשרת מוסכמות מחייבות.
כאשר ישנו "אני" המביע דברים או מדבר ועל ידי כך מותיר סימנים בשיח, ישנו תחילה שיח הקודם לאותו "אני" ומאפשר אותו ומתווה בשפה את טווח המסגרת של רצונו. לפיכך, אין כל "אני" שעומד מאחורי השיח ומוציא אל הפועל את החלטתו או את רצונו באמצעות השיח. נהפוך הוא: ה"אני" מתהווה רק כאשר הוא נקרא, מכונה בשם, נמען (אם נשתמש במונח האלתוסרי "מעינה", interpellation); וכינון שיחני זה מתרחש קודם ל"אני": הוא העתירה־היוצאת (transitive invocation) אל ה"אני". ואמנם, ביכולתי לומר "אני" רק במידה שקודם לכן פנו אלי, שפנייה כלשהי פינתה לי מקום בדיבור; באורח פרדוקסלי, התנאי השיחני של הכרה חברתית קודם להבנייתו של הסובייקט: הכרה זו אינה מוקנית לסובייקט אלא מייצרת אותו. יתר על כן, חוסר האפשרות להגיע אי־פעם להכרה מלאה, כלומר לאכלס במלואו את השם החונך ומתווה את זהותך החברתית, מרמז על חוסר היציבות וחוסר המלאות של הבניית־הסובייקט. ה"אני" הוא, לפיכך, ציטוט של מקומו של ה"אני" בדיבור, כאשר למקום הזה יש קדימות ואנונימיות מסוימת ביחס לחיים המשתלשלים ממנו: הוא עצם האפשרות להיקרא בשם (הניתן אמנם לתיקון היסטורי), אפשרות שקודמת לי וחורגת ממני אך בלעדיה לא אוכל לדבר.
