בית שלום עליכם

כשאני מביט בבחורים בני עשרים אני יודע שיש דברים שכבר לא יהיו לי לעולם. למשל מותניים. ואל תחשבו שאני הומו כי אני לא. לא שיש לי משהו נגדם וכו' וכו' וכו', אבל אני סטרייט. סטרייט ממאיר. אולי האחרון בסביבה. הנה אני על הגגורדון, שבעים וארבע מדרגות מעל העיר, במסיבת התחפושות התקופתית שלנו. אריאלה מחופשת לבת הים הזונה ואני לפיטר פן. סביבנו — ים של מלכות שהתחפשו למלכות. עם הלסביות זה יותר מורכב: חצי מהן קאבויז והחצי השני מכשפות. אנחנו המארחים, ונראים הכי לא שייכים. זה הגג שלנו, האלכוהול שלנו, הסושי שלנו, ואנחנו נראים כמו דודים שהתגנבו בלי הזמנה או הורים שחזרו הביתה מוקדם מדי. למה בת הים הזונה, אני אומר לה, למה לא מלכת אסתר הזונה כמו כשהיינו צעירים? הרי זה במילא אותו מחשוף ואותו עודף איפור. אריאלה נוחרת אליי בבוז: מלכת אסתר הזונה זה תחפושת של בנים.
ולמה אני פיטר פן?! בכלל רציתי שוטר.
כי זה מה שאתה, אריק, היא מתעקשת. חתיך היית ונשארת. אתה באמת פיטר פן. אז תמקסם את זה, נו.
הבעיה היא שאני לא מרגיש פיטר פן. אני דועך, אני יודע את זה. סופר בן שישים וחמש מארח מסיבה של מסוממים בני עשרים — יש משהו יותר ישן מזה? אני רלוונטי כמו קלטת וידיאו. כמו מרגרינה. כמו בית שלום עליכם. לפעמים, רק כדי לוודא שאני עדיין קיים לפחות בסייבר־ספייס, אני מחפש את עצמי בגוגל. אני מקליד 'אריה בר־ניר', למרות שיש לא מעט תוצאות גם כשכותבים אריק. אז יש הערך בוויקיפדיה (שכמובן מתייחס רק ל'חומה ומגדל' למרות שכתבתי עוד שלושה ספרים ועוד המון סיפורים קצרים. באמת צריך לעדכן את זה כבר, אבל אני לא יודע איך), ויש סיכומים ותתי־סיכומים וסיכומונים של 'חומה ומגדל' שתלמידי תיכון מעלים לקראת הבגרות. רובם כל כך שגויים ו/או חסרי מעוף, שבא לי למחוק אותם (שוב: אם רק הייתי יודע איך). בחלק מהם, לפחות בתגובות, מכבדים אותי גם בקללות: "עתיק", "זקן", "חופר" — כאלה. התגובה שהכי אהבתי היא "קולטים? אם עגנון לא היה נולד ובר־ניר היה נהרג בלבנון, העולם היה יפה יותר ואני הייתי עכשיו בים!" אהבתי את ההשוואה.
צריך לקחת דברים כאלה בסטואיות וכמובן להבין את ההקשר. מה, אני לא שנאתי את ברנר (אין קרבת משפחה, אבל כדי שלא יחשדו עִבְרַתִּי לבר־ניר, עם מקף) לפני הבגרות? מי רוצה לקרוא 'שכול וכישלון' בגיל שבע־עשרה? האמת, גם בגיל שישים וחמש אין לי סבלנות אליו. אני רק חושב על ברנר מגיש את כתב היד למו"ל בן זמננו עם הכותרת 'שכול וכישלון'. בטח המו"ל היה אומר: "אולי נשנה את הכותרת ל'מסיבת טראנס במגורי בנות'?"
כן, אני יודע, גם 'חומה ומגדל' זה כבד. אולי עבר זמנו (או זמני). לפעמים אני שואל את עצמי איך נוצר הקלקול. בן אדם כותב בדם ליבו ספר (ארוך. אני מודה. שני כרכים) על תקופה הרואית, על אנשים שכאילו נוצקו בפלדה. הכרך הראשון הוא שורה של פלאות. בשני העניינים מסתבכים ובסיומו יש לו הצניעות לתאר את התקופה דווקא דרך דמותה של דודה שלו, הלוזרית, הקורבן. זה שובר לב. וסליחה, זה גם שובה לב. אלוהים, הרגע דיברתי על עצמי בגוף שלישי. איזה גועל.
ועדיין, אני לא אתן להם לקחת את זה ממני. כולם הומואים? אחלה; עכשיו כבר אין הומואים אלא רק פלואידים על הקשת המגדרית? סבבה; אבל בכל זאת יש גם דברים מוחלטים. אני מסרב להיכנע. 'חומה ומגדל' היה מפעל אדיר. דודה ברכה הייתה סיפור טרגי. אז מה אם לא הכרתי אותה, חקרתי אותה. אני יודע כל פרט. והספר שכתבתי הוא מכתב אהבה וכתב אישום בעת ובעונה אחת. ולכן הוא הצליח, כי גם בעולם מורכב יש אמיתות מוחלטות.
טוב, אני נסחף. אתם רואים? עומד פיטר פן במסיבה שהוא שונא, מכניס את הבטן כבר שעתיים, שותה סודה כי ויסקי זה משמין, מדבר עם עצמו, ועוד עושה את זה בגוף שלישי או בגוף שני רבים. פתטי. אבל רגע, רגע, אם כבר התחלתי: איך הם יכולים לשנוא את הספר? מילא אותי, נגיד שבגללי הם לא הלכו לים, האפסים הקטנים, אבל הספר?! הרי הוא זכה בכל פרס אפשרי, בכל כיבוד, בכל דבר הלל ושבח. ואם לדבר בשפתם, אם לשפוט לפי סולם הערכים שלהם: פעם היה מכניס להיות סופר. הספר הזה קנה לאריאלה ולי את הפנטהאוז בגורדון, את הגגורדון שלנו, זה שאתם אוכלים בו סושי עכשיו. לימודי מגדר לא יביאו אתכם לשום נדל"ן. אז מה אתם שונאים? למה אתם מזלזלים? קצת נסחפתם, לא? והבחור שם בפינה, זה שמתחילת הערב יש סביבו התגודדות, למה הוא נראה לי מוכר? אני מאמץ את העיניים: בטוח ראיתי ריאיון איתו באיזו תוכנית. אני מחדד את האוזניים. לא שחקן, במאי: "את הסרט הבא שלי," הוא אומר, "נראה לי שאני יעשה בשחור־לבן." אלוהים, איזה נאד.
"או, הנה אתה, ידעתי שתהיה ליד הבר," אומרת אריאלה. היא עומדת מולי... לא, היא מתנודדת מולי, כי עברו כבר שעתיים מאז שהתחילה המסיבה והיא שיכורה. אריאלה אוהבת להשתכר. היא אומרת שזה עושה את ההומואים והלסביות הצוציקים האלה קצת יותר מעניינים. זו עוד אחת מהסיבות לכך שאני מאוהב בה (לא אוהב אותה, מאוהב בה) כבר ארבעים שנה. היא מתנודדת מולי כשלצידה הומו יהיר שסוקר אותי ואת הגגורדון בלאות, וברור שמבחינתו זו המסיבה שלו, שאין לו סבלנות אליה, ושאנחנו המסתננים. הוא לא מחופש כי זה לא קול להתחפש. "אריק, תכיר את בר. הוא סמנכ"ל התוכן של פילמסים."
זה מסביר את היהירות. ואת ההתרגשות של אריאלה. בכל זאת, חברת ההפקה הגדולה בארץ. אריאלה מתרגשת מדברים כאלה. היא לא איבדה את האופטימיות. היא ממשיכה לחלום על קאמבק. אבל רגע, בר זה לא שם של בת? כבר אי אפשר לדעת. אני מחליט לתקוף מכיוון אחר: "אז תגיד לי, בר," אני אומר, "מאיפה השם הזה, פילמסים? הטעות היא בכוונה?"
הוא מביט בי בהשתאות. "אין שום טעות," הוא מאנפף, "הרבים של פילם."
בא לי למות.
כינמת

בקלות, בקלות יכולתי להיות הארלי דייווידסון. זה מה שגבר נורמלי נותן לעצמו מתנה בגיל חמישים, כשהוא מגלה שמשבר גיל הארבעים היה רק הקדימון. אבל לא אריק בר־ניר. כבוד הסופר אריק בר־ניר תמיד שוחה נגד הזרם. אז הוא — הוא החליט לעשות ילד. יצאתי אני: ילדת הרגע האחרון של סופר וזמרת עבר. אני לא מתלוננת, הם אחלה הורים, ובאמת הכול עדיף על גבר עם קוקו מקליש והארלי. ולאבא אין לא זה ולא זה.
חמש־עשרה זה לא גיל קל וההורים לא הופכים אותו ליותר נסבל. ידוע שאין דבר מביך יותר מהורים, אבל יש רמות של מביכות. נגיד, ההורים של מנש, החבר שלי? דתיים. זה מביך לייט. ההורות של ניב, הבסטי שלי? לסביות. זה רגיל לגמרי, אבל לאחת מהן דווקא יש הארלי. וזקן צרפתי. אז זה מביך לפרקים. ההורים שלי, לעומת זאת, עושים מסיבות גג, מזמינים אורחים שהם כמעט בגילי ואימא שלי גם רוקדת. וזה כבר מביך ברמות על חלל.
הם רוצים שאני אזמין גם חברים שלי. בחיים לא. "איזה דור דפוק אתם, נירוש," אימא אומרת לי, "כשאני הייתי בגילך..." עכשיו, כל אימא שמתחילה משפט כזה, איך היא מסיימת אותו? קראנו יותר. או אולי: היינו יוצאים למסע מים אל ים. או לפעמים: לא היו מחשבים ושיחקנו בחוץ. מה אימא שלי אומרת? "היינו מזדיינים חופשי."
כבר עדיף להיות אופנוע.
והשם, נירוש. השם הזה הוא פשרה. הם קראו לי ברכה־נירה על שם שתי דודות שלהם, אחת מכל צד. את ברכה אני מחביאה. עם השם נירה הסתדרתי, בערך, עד הבת־מצווה ואז ביקשתי להחליף אותו. "למה, מתוקה?" שאל אבא, "מה בחרת במקום?" "הארלי," אמרתי לו וראיתי אותו מחוויר. "לא יהיה," הוא אמר. "את בת של סופר. זה בא בעסקת חבילה עם כמה חוקים ומגבלות. את לא יכולה לאמץ לעצמך שם לועזי. זה נחות וחסר תרבות. ובטח שלא שם של אופנוע." אבוש שלי. אפילו כשהוא כועס הוא מתוק.
אמרתי לו שזה לזכר משבר גיל החמישים שלו, והוא נאנח ואמר שאני רק מחריפה לו את המשבר. בסוף התפשרנו על ניר. כל השמות הנשיים האלה עם הה"א בסוף עושים לי בחילה. אנחנו כבר לא שם. אבל אז אימא התערבה: נירה, את לא יכולה להחליף לשם של בן, זה אידיוטי. לא, אל תתחילי איתי, אין לי שום בעיה עם מגדר מטושטש. רוצה להיות לסבית? תהיי לסבית. רוצה להיות א־בינארית? בכיף, ותסבירי לי בהזדמנות מה זה. מצידי את גם יכולה להיות הומו, את יודעת שכל החברים שלי הומואים. אבל אם את בת, שיהיה לך שם של בת. מאבקים זה אחלה, עקרונות זה סבבה, אבל את יודעת, יש גם מציאות.
לא, לא התפשרתי. ניר. אבל ראיתי שקשה לה, ואני הרי אוהבת אותה. אני לא שונאת את ההורים שלי. ממש ממש לא. אני יודעת שהם מתים עליי ונותנים לי הכול ואני רואה סביבי כל כך הרבה ילדים שלא מקבלים אפילו חצי ממה שאני מקבלת — נפשית וחומרית. אז הסכמנו על נירוש. זה גם וגם. כל אחת קיבלה מה שהיא רוצה. אם כי הארלי הרבה יותר מוצלח. וקולע.
אולי אכזבתי אותם בזה שאני לא לסבית. אני לא צוחקת, אימא היא באמת מלכת ההומואים ודיווה בדימוס, אז בת לסבית זה אחלה אקססורי. וגם לאבא היה על מה לכתוב. אבל מה לעשות, לטבע חשקים משלו. יצאתי הכי סטרייטית־בלאי שיש, ועוד עם חבר דתי. כשמנש שאל אם האוכל בבית כשר, אימא ענתה לו: "חזיר זה כשר? לא? מה אתה אומר! אז לא." היא לא עושה לו את החיים קלים. אני דווקא די מעריצה אותו על זה שהוא עומד על העקרונות שלו. להיות דתי בבית הספר הניסויי, המכונה בפי כל "הניסואז", זה כמו להיות הומו במדרשייה. והוא מתעקש.
לא שהוא שומר נגיעה או משהו, יש גבול, אבל אנחנו לא עושים כלום וזה משגע את אימא. כשאני הייתי בגילך... את כזאת פצצה... קיבלת את הבלונד של אימא שלך ואת העיניים של אבא שלך ואת מבזבזת הכול על אברך... לגלוש יחד בטלפון זה לא נקרא אהבה! הכי מצחיק שהיא בוכה שהיא לא תזכה להכיר את הנכדים שלה ואז מתגלגלת מצחוק. נו, אריאלה, תני לילדה לעשות בגרות קודם, אומר אבא, ואימא מתעקשת: אז לפחות הפלה, גלולות, משהו!
אני לוקחת אותם בקלות. הוא עם המוזרויות שלו, היא עם הטיקים שלה. אני יודעת שהם לא מנסים להציק בכוונה. הם פשוט... הם פשוט דור אחר. ההורים של החברים שלי יכולים להיות הילדים של ההורים שלי — ההורים של החברים שלי הם כולם נרדים כאלה, גג רוחנים. ההורים שלי זה לא בדיוק שנות השישים (תודה לאל על זה. העשור המכוער בהיסטוריה. אני מביטה בתמונות ובטוחה שלכולם הייתה כינמת ולא רק בראש), אבל גם שנות השמונים זו לא כזו מציאה. כשאני חושבת על שנות השמונים זה תמיד נראה לי כמו בית זונות גדול עם המון דיסקו גרמני וכריות בכתפיים. אני גם אומרת את זה לאימא: מי שגדלה על דיסקו גרמני לא יכולה להטיף בשום תחום. היא לא מתרגשת. לדעתה, עדיף דיסקו גרמני על פְרֵחים שמסלסלים בים־תיכונית.
פייר? צודקת.