פתח דבר: פסגות־עונג שאין להן מבע1
"שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש", כתב רילקה בחיבורו מכתבים אל משורר צעיר לפני יותר ממאה שנים. "יש רק אמצעי אחד, התכנס בתוך עצמך".
רילקה צדק, כמובן — רק אתה יכול לעזור לעצמך. בסופו של דבר הכול מסתכם באבחת המילה על הדף, ועל אחת כמה וכמה באבחת המילה הבאה ובאבחת המילה שאחריה. אבל רילקה התלהב מבקשתו של המשורר הצעיר והחליף עם פרנץ קסאבֶר קפּוס עשרה מכתבים במשך שש שנים. מכתביו של רילקה יעצו בעניינים של דת, אהבה, פמיניזם, מין, אמנות, בדידות וסבלנות, אבל כוונו גם אל חייו של המשורר והנחו כיצד יבואו כל אלה לכלל ביטוי במילים שעל הדף.
"זאת לפני הכל", הוא אומר. "שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב?"
כל מי שהרגיש אי־פעם את הצורך לכתוב מכיר את השעה החרישית. נתקלתי ברבים שהכירו את השעה — ואף בשעות רבות כאלה — בחיי בתור כותב ומורה. את השיעור הראשון בתוכנית הלימודים לתואר שני באמנויות בהאנטר קולג' אני פותח מדי שנה בקביעה שלא אוכל ללמד את הסטודנטים דבר. שנים עשר הצעירים והצעירות שהחליטו להקדיש את עצמם לאמנות הערמומית והעגמומית מזדעזעים קלות. הם נמנים עם הכותבים הצעירים הנבונים ביותר בארצות הברית, שישה סטודנטים משנה ראשונה, שישה משנה שנייה, שנבחרו מבין מאות מועמדים. אין לי כוונה שמשפט הפתיחה שאני אומר להם כל סמסטר ירפה את ידיהם: אדרבה, אני מקווה שיקרה ההפך. אני לא יכול ללמד אתכם כלום. ועכשיו, כשאתם יודעים זאת, לכו ללמוד. בסופו של דבר אני מנחה אותם אל האש בתקווה שהם יזהו את המקומות שבהם, בוודאות גמורה, ייכוו, אך גם בתקווה שילמדו לגשת לאש ולהעבירה הלאה.
אחד המקומות המתאימים ביותר לכותבים הצעירים הוא נוכח החומה הבוערת, ורק סגולות כחוסן, להט והתמדה מסייעות להם לעבור אל העבר הנגדי. והם אכן פורצים את החומה: יש החופרים מנהרות, יש המטפסים, יש ההודפים. לא בעזרתי, אלא בהתכנסות אמיתית בתוך עצמם, בנוסח רילקה. אני כבר מלמד כמעט עשרים שנה. השתמשתי בהרבה גירים ובהרבה עפרונות אדומים. לא אהבתי כל רגע ורגע, אבל אהבתי את רובם ולא הייתי מחליף את ניסיון החיים הזה בעד שום הון שבעולם. תלמידיי זכו בפרסים — פרס הספר הלאומי, פרס בוקר. פרסי גוגנהיים, פרסי פּוּשקארט. חונכויות. ידידויות. אבל אודה ואתוודה, הייתה גם שחיקה. היו בכיות וחריקות שיניים. היו נטישות הפגנתיות. התמוטטויות. חרטה.
עיקרו של דבר הוא שאני משמש שם רק כמראה. זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני. אני יכול רק לקוות שבמשך שני סמסטרים אומר דבר או שניים שיחסכו להם מעט זמן ושיברון לב.
כל הסטודנטים הללו, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים, במילים של רילקה, "להביע פסגות־עונג שאין להן מבע". ואכן אין להן מבע, לפסגות העונג, מלאכת ההבעה מוטלת עליהם. היכולת לתת אמון בקושי. הנחישות להבין שההצלחה תובעת זמן ואורך רוח.
לא מזמן ביקשו ממני מהאתר StoryPrize.orgלכתוב בקצרה על חייו של האדם הכותב. רקחתי יחד כמה מרעיונותיי, מהלתי אותם במעט "אני מאמין" ובכל מה שהצלחתי לסחוט מספוג ימי ההוראה שלי. קראתי לתוצר מכתבים אל סופר צעיר, וזה הפרק הראשון בספר הזה. במשך השנה נוספו פרקים. לפעמים שימשו להוראה. לפעמים היו קול קורא. לכן הספר הזה הוא לא "מדריך כתיבה", ואני מקווה שגם לא אוסף אמירות נבובות. הוא דומה יותר ללחישה על האוזן בעת טיול בפארק, עוד משהו שאני אוהב לעשות עם הסטודנטים שלי מדי פעם. בעיני רוחי הוא מילה באוזנו של סופר צעיר, אם כי נראה לי שהוא יכול להיות סדרת מכתבים אל כל סופר, בהחלט גם אל עצמי.
אני נזכר כמובן באמירה של מבקר הספרות סיריל קונולי: "כמה ספרים המדריכים איך לצייר כתב רנואר?" אני מבין שאולי עצם הניסיון לנתח תהליך שהוא תעלומה במהותו הוא מעשה איוולת, ואף על פי כן אני עושה זאת בספר הזה, בידיעה גמורה שפתיחת תיבת הקסמים עלולה להנחיל לקוראים אכזבה. אך האמת היא שאני נהנה הנאה אמיתית לצפות בסופרים צעירים המתחילים לעצב את תוכן עולמם. אני רודה בסטודנטים שלי. לפעמים הם משיבים לי באותה מטבע. לאמיתו של דבר, אחד העיקרים שאני מנסח בפתיחת סדנה הוא שדם מוכרח לפעפע מתחת לדלת במשך הסמסטר, ושבהכרח, חלק מהדם הזה יהיה שלי.
בצירופן של המילים הללו נכשלתי כישלון חרוץ, אני מודה — וכפי שיתברר, זאת סטירת לחי עצמית במידת־מה. אני חומד כישלונות ונכשלתי פה. כי אני עצמי לא הייתי רוצה לקבל עצה שכזאת. אני מייעץ, אני מקווה, אגב קידה ענווה ושאיפה לא לעמוד בדרכה של העצה.
מילת אזהרה: פעם, בעת כתיבת הספר Dancer, רומן על חיי רודולף נוראייב, שלחתי את כתב היד לאחד הגיבורים האישיים שלי — סופר שחמדתי כל מילה ממילותיו. הוא היה אדיב עד אין קץ והשיב לי בשישה עמודי הערות כתובים בכתב יד. קיבלתי כל הצעה והצעה שלו, אבל אחת מהן הטרידה אותי. הוא אמר שעליי לקצץ את נאום המלחמה שמתחיל במילים "ארבעה חורפים". כמעט חצי שנה השקעתי בחלק הזה, והוא היה אחד האהובים עליי בספר. הסופר העלה נימוקים משכנעים להמלצה לוותר עליו, אבל בכל זאת הייתי מוטרד. ימים שלמים התהלכתי וקולו מהדהד בראשי. "לחתוך, לחתוך, לחתוך". איך אוכל להתעלם מעצתו של אחד הסופרים הטובים בעולם?
בסופו של דבר לא קיבלתי את עצתו. התכנסתי פנימה והאזנתי לעצמי. כשהספר התפרסם סוף־סוף, הוא כתב כדי לומר לי שהחלטתי הייתה נכונה, ושהוא מודה בענווה בטעותו. זה היה אחד המכתבים היפים שקיבלתי אי־פעם. ג'ון ברג'ר. אני נוקב בשמו משום שהוא היה מורי, לא במובן הפשוט אלא בהשפעתו על מרקם הכתיבה שלי ובהתנהגותו החברית. היו לי עוד מורים: ג'ים קֵלס, פאט או'קונל, הנזיר גֵ'רֵרד קלי; אבי — שון מק'קאן, בנדיקט קַיילי, ג'ים הריסון, פרנק מק'קורט, עדנה או'בראיין, פיטר קֵרי, ולצידם כמעט כל סופר שקראתי אי־פעם. אני חב תודות גם לדיינה צ'פניק, לסינדי וו, לאליס מקסוול ולבני ג'ון מייקל שעזרו בכתיבת הספר הזה. הקול הניתן לנו הוא לא קול יחיד. אנחנו מקבלים את קולנו משפע של מקומות אחרים. זה הניצוץ.
אני מקווה שיימצא פה משהו לכל סופר צעיר — וגם לכל סופר מבוגר, בעצם — שמבקש שייקרה בדרכו מורה, מורה שבסופו של דבר לא יכול להורות דבר אלא רק להצית את האש.
