1
תתקשר לאורי ותן לו אור ירוק
'תתקשר לאורי ותן לו אור ירוק.' רציתי להיות בטוח שאני קולט נכון את הנחייתו של שמעון פרס. ההחלטה לשלוח לאוסלו את מנכ'ל משרד החוץ, אורי סביר, נציג ישראלי רשמי, לניהול משא ומתן עם אש'ף, בישרה על תפנית דרמטית במדיניותה של ישראל. לכן הקשיתי: 'לתת לאורי אור ירוק למרות שזה לא לגמרי מה שביקש רבין?'
פרס הביט בי קצר רוח ופלט: 'הבנת נכון.'
מפגשי ערוץ אוסלו עם אנשי אש'ף נפתחו ביוזמתו של סגן שר החוץ, יוסי ביילין. מטרת השיחות, שהחלו בינואר 1993, הייתה לגבש נייר בלתי רשמי המפרט את עקרונותיו של הסכם שלום עתידי בין ישראל ובין הפלסטינים. בני השיח מן הצד הישראלי היו שני אקדמאים, יאיר הירשפלד ורון פונדק. ישראל הרשמית הסתתרה מאחורי גבם ולא חצתה את הגבול. היא שמרה לעצמה את האפשרות להתכחש לשיחות המתקיימות עם נציגי אש'ף בבירה הנורבגית. אך ככל שהמגעים באוסלו נראו מבטיחים יותר, כך גבר לחצו של שר החוץ פרס על ראש הממשלה, יצחק רבין. פרס ביקש לצאת לאוסלו ולהיפגש בעצמו עם הנציגים הפלסטינים. רבין דחה הרעיון, אך לבסוף נעתר ללחץ והסכים שגורם רשמי בדרג נמוך יותר – לא שר החוץ עצמו — יצא לאוסלו.1
רבין העמיד תנאים: הפלסטינים יתחייבו לשמור על חשאיות המגעים, יתייצבו לשיחות המתנהלות במקביל בוושינגטון (במסגרת משא ומתן עם משלחת ירדנית־פלסטינית),1 ויסכימו שלא יהיה דיון על ירושלים. פרס הבטיח לבדוק את מחויבות הפלסטינים לתנאיו של רבין, ובמקביל החליט להטיל את המשימה על בן טיפוחיו המבריק, אורי סביר, ששימש מנכ'ל משרד החוץ.
1 בעקבות ועידת מדריד (1991), ישראל ניהלה בוושינגטון משא ומתן עם משלחת ירדנית־פלסטינית. ישראל התעקשה שהייצוג הפלסטיני יהיה במסגרת משלחת משותפת עם ירדן כדי להימנע משיחות עם אש'ף וכדי שלא ישתמע כאילו היא מקבלת מלכתחילה את קיומו של מעמד פלסטיני עצמאי היכול להשליך על תוצאות ההסכם.
שיחתי עם פרס — זו שבה הנחה אותי לתת לסביר אור ירוק לצאת לאוסלו — התנהלה במהלך מסע להודו ולסין בחודש מאי של שנת 1993, שאותו ערך פרס במסגרת תפקידו כשר החוץ. ערב ההמראה, ב־15 במאי, זימן פרס את אורי ואותי לביתו. הוא עדכן את אורי על התקדמות השיחות באוסלו, הציג בפניו את המשימה הדרמטית המוטלת על כתפיו והבהיר: 'תתכונן לצאת מיד לאחר שיתמלאו התנאים שרבין ביקש.' בתום השיחה נסענו אורי ואני למשרד החוץ. פתחתי את הכספת הכבדה שבחדרי, ציידתי את אורי בחומר השיחות הרלבנטי, ושוחחנו ארוכות על האתגר שממתין לו באוסלו.
שאלה כבדה שהטרידה אותנו באותו לילה נותרה ללא תשובה חד־משמעית. האם האישור שקיבל פרס מרבין לשיגורו של אורי הוא אישור של מאה אחוז או פחות מזה. לשנינו היה ספק. 'על כל צרה', התלוצצתי עם אורי, 'תכין תיק רחצה וקצת בגדים להחלפה, למקרה שתתעורר בלילה בגלל דפיקות בדלת וייקחו אותך לחקירה.'
סיכמנו שאורי יעדכן אותי טלפונית כיצד הגיבו הפלסטינים לתנאיו של רבין. ואכן, במהלך המסע באסיה הוא דיווח שיש אישור מהפלסטינים, ושבכוונתם לכבד את התנאים. מסרתי את הדברים לפרס והוא שאלני: 'שאדבר עם רבין?' אמרתי: 'בוודאי.' פרס הרהר לרגע ופסק: 'נמתין לבוקר.' הוא חשש שרבין יטרפד את שיגורו של אורי. שיהסס. כאשר לבסוף שוחח עם רבין לא הייתי לידו, אך מיהרתי לבקש שישתף אותי בפרטי השיחה הדרמטית. 'סיפרתי לו שיש אישור על התנאים שלנו,' השיב פרס. על שאלתי כיצד רבין הגיב, ענה פרס ביובש: 'יצחק אמר: נדבר על זה בארץ.'
לא יכולתי להסתיר את אכזבתי. בליבי ידעתי, שתשובת רבין מלמדת שהמחסום טרם נפרץ. מי יודע אם ומתי יתגבר על היסוסיו.
אך לא הספקתי להיסחף במחשבותי הנוגות בטרם הפתיעני פרס בהוראתו, שאתקשר לאורי ואתן לו אור ירוק לצאת לאוסלו. שבתי והערתי לו: 'אני לא בטוח שרבין הבין משיחתכם הטלפונית שאורי יוצא לדרך.' אך פרס הפטיר בקוצר רוח: 'זה עניין רגיש, אי אפשר לדבר על זה בפרוטרוט בטלפון.' משום מה החזרתי לו: 'והשיחה שלי עם אורי, שבה אתן לו הנחיה טלפונית לצאת, האם היא לא עניין רגיש?' שאלת התם נותרה תלויה באוויר. פרס לא טרח להשיב עליה. התקשרתי לאורי ואיחלתי לו את ברכת הדרך.
קשה להגזים במשמעות של שיגור נציג ישראל רשמי לנהל משא ומתן מדיני עם אש'ף. מאז הקמתו ב־1964 ישראל התייחסה לארגון כאל גוף טרוריסטי משוקץ שיעדו השמדת ישראל ושכל מהותו עומדת בסתירה מוחלטת לקיומה של המדינה היהודית. משא ומתן רשמי עם אש'ף היה לא פחות ממהפכה במדיניות החוץ הישראלית.
ולמרות כל זאת, היה עלי להבין: פרס החליט שיש לשים קץ להתחבטות של ראש הממשלה. הוא הורה על צעד דרמטי: מנכ'ל משרד החוץ, נציג רשמי של ממשלת ישראל, ייצא לנהל משא ומתן מדיני ישיר עם אש'ף. רבין ייאלץ להשלים עם ההחלטה. לימים שאלתי את פרס אם רבין לא הופתע מעצם נסיעתו של אורי לאוסלו, הרי אמר לו מפורשות: 'נדבר על זה בארץ.' פרס שלח בי מבט שובב, אך השיב בנימה עניינית: 'אמרתי לו שאורי נסע על סמך הסיכום שלי איתו. אני יודע שהוא לא זוכר טוב, אז צריך בנקודות מסוימות לגלות תעוזה ולנצל זאת.' כאשר הקשיתי ואמרתי כי קיבל החלטה שרוב האנשים שאני מכיר לא היו מקבלים, השיב: 'זו לא פעם ראשונה ואחרונה שעשיתי. כשיש חלק גדול מוכן להחלטה, ברגע האחרון אנשים מפחדים להחליט. ברגע האחרון הזה אני נכנס ולוקח ריסק.'
ככל שנקפו השנים למדתי עד כמה גדולה נחישותו של פרס להיאבק על הגשמת חלומותיו, ולא להרפות גם כאשר המציאות סרבנית ואינה ממהרת להיעתר לו, וגם כאשר הסמכויות לא ממש נתונות בידיו. פרס הוּנַע על ידי חזונותיו הגדולים. המזרח התיכון החדש, מהמרכזיים שבהם, מצריך הגשמת חלום שאפתני לא פחות: השכנת שלום עם השכן הפלסטיני. השיחות באוסלו השתלבו היטב בחזונו הגדול.
החזון היה מרחיק לכת ולרבים נראה הזוי ובלתי מעשי. אך לדידו של פרס לא הייתה סתירה בין 'איש החלומות' ל'איש המעשה'. להפך, הוא היה משוכנע שמעשה גדול מתחיל בחלום גדול. בנאומיו שב והשמיע את תפיסתו כי 'ההישגים האנושיים הגדולים נולדו מתוך חלום'. פרס התעקש על זכותו לחלום, ולא הסכים שמישהו או משהו יגביל את חלומותיו או יכתיב את תוכנם. זו הייתה עקשנות שאינה מצטמצמת לחיבה להמריא ולשייט על כנפי הדמיון. פרס היה נחוש לממש את חלומותיו, גם אם המשימה נראתה חסרת סיכוי, וגם אם הגשמתה הייתה כרוכה בהפרת הכללים המקובלים ובנטילת סמכויות שאינן ברשותו.
הסדינים אינם קובעים את החלומות
בשנת 1989 ליוויתי את פרס לסדרת פגישות מדיניות בקהיר. המצרים שיכנו אותנו בקסר־אל־אנדאלוס, בית הארחה, שבו נהגו לארח דרך קבע את המנהיג הפלסטיני, ראש אש'ף, יאסר ערפאת ואת אנשיו. אנשי התקשורת הישראלים שהתלוו לביקור למדו עד מהרה את הפרט הפיקנטי, והתעקשו לצלם את המיטה שבה העביר פרס את הלילה. באותם ימים של טרם אוסלו, ערפאת נתפס כטאבו מוחלט. חששתי שתמונת חדר המיטות תגיע לעמודי השער של העיתונים. ויכולתי גם לדמיין את הכותרת העסיסית: 'פרס ישן במיטת ערפאת.' בסיוע המארחים המצרים הצלחתי למנוע את התיעוד המזיק, אך לא את שאלת העיתונאים: 'מר פרס, איך היה לישון במיטתו של ערפאת?' פרס הרהר רגע ואז השיב בפסקנות: 'הסדינים אינם קובעים את החלומות.'
ה'חלומות' מילאו תפקיד מרכזי בהווייתו של פרס. באחד מביקורנו בוושינגטון, הצעתי שנבקר ב'דארפה' (DARPA), הארגון שתפקידו לספק לצבא ארצות הברית טכנולוגיות פורצות דרך. פרס נעתר, והאזין בהתלהבות להסבריו של מנכ'ל 'דארפה' על הישגי הארגון: מהאינטרנט ועד הג'י־פי־אס ומטוס החמקן.
פרס הציף את המנכ'ל בשאלות חקרניות, ובין השאר ביקש לדעת מהו שיעור ההצלחה של 'דארפה' מכלל הפרויקטים שניסו לקדם באותה שנה.
בן השיח השיב: 'הגענו לשיעור הצלחה של כ־15 אחוז.'
פרס ניסה לעודדו. לומר לו שלא נורא שהאחוז נמוך. אבל הופתע מתגובתו של המנכ'ל: 'אני מאוכזב כי האחוז גבוה מדי. זו עדות שלא העזנו מספיק. משלמים לנו כדי שנעז.'
זה לֶקַח שעמד לנגד עיני כל אימת שחוויתי לצידו של פרס את כישלונותיו. כאשר החלומות גדולים, מותר לגלות סלחנות במקרה של כישלונות, וראוי להעריך עוד יותר את ההצלחות, גם כאשר שיעורן נמוך.
דרכו של פרס מדימונה לאוסלו מעוררת השתאות. בדימונה הגשים חלום של דורות — להעניק ביטחון לעם מוכה ונרדף. באוסלו פרץ דרך להגשמתו של חלום יהודי כביר נוסף — שלום. בין שתי משימות ענק אלה ישנה זיקה חזקה: הבטחת קיומה של ישראל היא זו המאפשרת להתמסר להשגת פיוס עם אויביה. פרס הטביע חותם בל יימחה במאמץ להגשמתם של חלומות אלה, אך מלאכת השגת השלום טרם נסתיימה. השלמתה היא, לטעמי, תמצית מורשתו של פרס ועיקר הציווי שהותיר אחריו.
בעלי החלומות אינם מצטיינים בדרך כלל בעשייה. ראשם בעננים ונפשם אינה פנויה לזוטות היום־יום. בפרס היה שילוב בלתי מצוי של מי שהוא גם חולם וגם יודע להגשים את חלומותיו. ראשו בעננים, אך רגליו נטועות עמוק־עמוק בקרקע המציאות. שני נשיאים אמריקנים — ברק אובמה וביל קלינטון — נדרשו לתופעה הייחודית הזאת בדברי ההספד שנשאו מול ארונו. שניהם טענו כי תהיה זו טעות לראות בו 'איש נאיבי'. קלינטון אמר שפרס 'ידע בדיוק מה הוא עושה עם האופטימיות המרובה שלו. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה עם חלומותיו.'
למרות שהכרתי בעוצמת חלומותיו של פרס, הן בהיבטם הרעיוני והן בכוחם לחולל תנופה מדינית, חששתי מדימוי 'האסטרונאוט' שדבק בו. לא פעם ניסיתי לשכנע אותו למַתֵן את הלהט שבו עשה נפשות לחלומותיו, ואפילו לזנוח חלומות שיישמעו למאזיניו הזויים. כאשר הפליג בדמיונו למחוזות שנראו לי בלתי מעשיים, חזרתי והזכרתי לו את הדיווח ממסע הגמלים המיתולוגי לאילת, שבו השתתף בינואר של שנת 1945, בהיותו בן 22.2 פרס שב מהמסע והודיע כי מפסגת אחד מהרי הנגב הצליח להשקיף על תעלת סואץ וכי יש לכך חשיבות אסטרטגית. העובדה שהתעלה מרוחקת 250 קילומטר בקו אווירי מפסגת אותו הר, ושכמובן שלא ניתן לראותה ממנו, לא הטרידה את הצעיר הנלהב.
ככל שפרס הוקסם מן החלומות הגדולים, כך גברה נטייתי להיות מי שמרסן את התלהבותו. בדרך כלל הוא העריך את המשימה כפוית הטובה שלקחתי על עצמי, להיות מי שמזהה עבורו את הסכנות המסתתרות בחלומותיו. הוא היה מודע לחשיבותה של דעה מאזנת למול הדרור שנטל לעצמו לאמץ רעיונות לא שגרתיים ולחתור ליעדים הנראים בלתי ניתנים להשגה. אך לא כך היה בנסיעתו הראשונה לארצות הברית לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
השגרירות בוושינגטון המליצה לפרס שיבקש מהממשל לצרף אסטרונאוט ישראלי למסע בחלל. פרס התלהב, ובישיבה עם אנשי השגרירות ביקש לדעת אם יש מתנגדים לרעיון. הייתי היחיד שהסתייג. אמרתי לו: 'אתה ראש ממשלה עכשיו. הציבור רוצה מנהיג שרגליו מחוברות לקרקע. אתה צריך להתנתק מדימוי האסטרונאוט ולא לתדלק אותו. אני חושש שיגידו: עכשיו יהיו לישראל שני אסטרונאוטים.' פרס ביטל את דברי, ופסק שהפרנויה השתלטה עלי. היה כנראה צדק מסוים בדבריו. הוא רטן לעיתים שאני קטן אמונה ומגזים בספקות שאני מערים למשמע חלומותיו.
ואכן, בשנות עבודתי הארוכות עם פרס ליוויתי מנהיג שלא פסק מלחלום ולא פסק מלהיאבק במחסומים שעמדו על דרכו. את מסעותיו אל היעד עשה בדרך כלל מעמדתו של 'שחקן מישנה', במשמעות הפוליטית ואולי גם הפסיכולוגית של התפקיד, גם אם לא תמיד על פי ההגדרה הבירוקרטית. גם כאשר פעל לצדו של בן גוריון וגם כאשר התיישב במשכן הנשיא, נותר 'שחקן מישנה'. המילה האחרונה והקובעת כמעט אף פעם לא הייתה שלו. היא הייתה של ראש הממשלה.
העובדה שהיה שחקן מישנה במשך רוב שנות פעילותו הפוליטית היא כמובן לא הגורם היחיד שמסביר את אופן התנהלותו של פרס — התנהלות שזיכתה אותו גם בשבחים וגם בנאצות. מאפייני אישיותו וניסיונו המצטבר גם הם מרכיבים חיוניים בהבנת דמותו. ועם זאת, עמדת שחקן המישנה מספקת לדעתי מפתח חשוב לפיענוחה של 'נוסחת פרס'.
זו עמדה שייסרה ותסכלה אותו, אך היא פינתה לו מרחב עשייה שהתאים לו ולכישרונותיו. על הפער שבין סמכויותיו המוחלשות לבין החלומות הגדולים שביקש להגשים, הוא גישר בדרכי פעולה ייחודיות ושנויות במחלוקת, ובסיועו של צוות עוזרים יעיל ונשכני התפור למידותיו ולדרך התנהלותו. כמותו, גם רוב עוזריו בזו לפקידות ולכבלי הבירוקרטיה ולא בחלו בהתנהלות חתרנית.
פרס כנראה נולד להיות שחקן מישנה. מעמדה זו, מתסכלת ככל שהייתה, הביא לביטוי מרבי את יתרונותיו ואולי אף השיג יעדים שלא היה מצליח להשיג כשחקן ראשי, כמספר אחת. מעמדה זו היה חופשי לחלום ולפעול מול אופקים רחוקים, הרבה יותר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו מעמדה בכירה יותר. בזירה הפוליטית, השחקן הראשי טרוד בכיבוי שרפות, בהבטחת אהדה ציבורית ובהגנה על קואליציה רופפת. קשה לו להשקיע הון פוליטי בתוכניות מרהיבות, שמחירן הכואב מורגש בהווה בעוד שפריין ילבלב הרחק בעתיד, מעבר ליום הבחירות. כשחקן מישנה, פרס היה במידה רבה משוחרר מהכבלים הללו.
לכתוב או לא לכתוב?
פרס ידע שאני מנהל יומן ופעמים רבות דחק בי: 'מדוע אינך מתיישב וכותב את זיכרונותיך?' נהגתי להשיב לו: 'לא כדאי לך לשכנע אותי. בספר שלי לא תצא טוב כמו שהיית מצפה. אם אכתוב, אכתוב את האמת.' פרס לא נרתע: 'תכתוב. מותר לך לבקר אותי.' הוא ביקש דוגמאות לדברי ביקורת שמופיעים ביומן. השבתי: 'אני מתאר, לדוגמה, איך גרמת נזק קשה בהדלפת השיחות הסודיות עם המלך הירדני בנובמבר 1993.'
להפתעתי, פרס הגיב בפתיחות גמורה: 'זו האמת. טעיתי. אין לי שום בעיה שתכתוב את האמת.' האמנתי לו שהוא נכון לספוג ביקורת. אך חשדתי שלא ישמח להיות מעורטל מן החליפה הרשמית ומן הפוזה שאותה חשף בפני הציבור. אם הוא שונא, מקנא, מקלל — אלה הם דברי רכילות שאינם רלבנטיים בעיניו. במכונית, במהלך הנסיעות בסיוריו בארץ, הצטנף לעיתים בפינתו במושב האחורי ושקע בשינה. בשנתו נראה מותש וממורטט. לא הוד ולא הדר. מדי פעם נפלטה מפיו נחרה קלה. דקה לפני הגעתנו אל היעד, נהגתי לטפוח על ירכו. 'אנחנו מגיעים, שמעון.' הוא היה מתעורר וקם מרבצו כארי, שולף מסרק קטן, מכניס סדר ברעמתו ויוצא בתנופה גדולה מן המכונית. למקבלי פניו פנה בקול חזק ומלא מרץ, כולו מקרין ערנות ועוצמה.
אבל בעיני, רגעי השינה החטופים במכונית הם לא פחות 'פרס' מהרגעים שלאחר מכן, שבהם רעם קולו ושבהם שב והזהיר את מאזיניו שמביצים אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים.
כך גם כאשר שב למכונית כדי להתקשר לסוניה ולשאול לשלומה: 'כיף, יא־אשתי?' היא הייתה משיבה: 'לוּקְס. ומה שלומך?' והוא היה עונה לה: 'לוּקְס דֶה לוּקְס, מותק. יש משהו לצהריים? אז אני בא.' או כאשר התעקש שלא לשוב מביקוריו בחו'ל ללא בושם ה'בנדיט' שסוניה אהבה בנוסף לזוג עגילים חדש עבורה. אחר כך, מעט מתוסכל, היה מפליט באוזני: 'סוניה עם הטוּב לב שלה נותנת לאחרים את העגילים שאני מביא לה.'
מנהיגים החושפים את עצמם בפני יועציהם, רוצים לסמוך על נאמנותם. שלא יגלו ברבים פרטים רגישים שיביכו אותם ויפגעו בדימויים. אך למול הנאמנות האישית, ישנה הנאמנות לאמת. הרי אין מדובר ברכילות על אדם פרטי, אלא בנבחר ציבור שבהכרעותיו חרץ גורלות.
באוקטובר 2000, בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, ניסחתי מכתב לחתימתה של לאה רבין, שבו הפצירה בראש הממשלה אהוד ברק לאפשר לפרס להיפגש עם ערפאת, כדי לנסות ולהפסיק את שפיכות הדמים. עשיתי זאת משום שהאמנתי ביכולתו של פרס למצוא שפה משותפת עם ערפאת, וכי לשם כך היה צורך ברשותו של ברק (אספר על כך עוד בהמשך). לימים נשאלתי בריאיון עיתונאי אם אני כתבתי את 'המכתב של לאה'. אמרתי את האמת: 'נכון.'
עד מהרה נחת על שולחני מכתב מאיש יחסי הציבור רני רהב. וכך כתב: 'נדהמתי, מוטב שסיפור המכתב של לאה רבין מעולם לא היה נכתב. יש גבול. הרי 99.9 אחוז מהציבור לא היה מודע על האמת המרה. תתפלא אפילו אני שהייתי הקרוב לה ביותר לא ידעתי… לא יעלה על הדעת שהציבור הבין שלאה כתבה הכול בעצמה, חתמה על מסמך שהוכן לה מראש. דווקא לאדם אנליטי כמוך זה לא מתאים.'3
במהלך כתיבתו של הספר הזה, שבתי והרהרתי במכתבו הנרגש של רהב. האם עלי לנצור לעד את חוויותי? האמת אכן מכרסמת במיתוסים ופוגעת בדימויים של גיבורים. האם יש להניח למיתוסים להלך בחופשיות בין דפי ההיסטוריה שעליה יתחנכו נכדי, או שמא זכותם להכיר את המנהיגים כפי שהיו באמת?
ככול שהייתי קרוב יותר ללב העשייה המדינית, כך התבהר לי שכמו כל המשתתפים האחרים, גם אני רואה רק זווית חלקית של האירועים. לכן, ספר זה נעדר יומרה להיות תיעוד היסטורי מוסמך. מוצגים כאן אירועים נבחרים בלבד, מזווית הראייה החלקית שהייתה לי. זווית מוגבלת, אך לעיתים ייחודית ואף בלעדית. כזו המעניקה יכולת להעמיק אל צפונותיה של 'נוסחת פרס'. ספרים המתעדים את ההיסטוריה נכתבים על סמך עדויות. אבל תמיד צריך לנקר בנו הספק: אולי העדות היותר משמעותית חסרה? אולי העד המרכזי התעצל לכתוב את גרסתו ופרש מן העולם מבלי לחלוק את סודותיו עם איש? אני יודע היטב שהרשמים שאני משרטט אינם חזות הכול. הם רק עוד כמה אבנים מתוך פסיפס גדול שלעולם לא יוכל להיות מושלם.
חשתי צורך, ואפילו חובה, לא לנצור את רשמי, ולכן כתבתי. התבססתי על יומן אישי ועל רישומים שניהלתי בכל שנותי לצידו של פרס: החל מראשית עבודתי איתו, ב־1988, ועד יום מותו ב־2016. הוספתי לכך את הבציר של כמה ראיונות מוקלטים שערכתי איתו. עניין אותי להבין כיצד מתנהלים מנהיגים בשר ודם בסערת ההתרחשויות הגדולות. מנהיגים שהם בני אנוש כמו כולנו, עם מעלות ועם חולשות. בראשם כמובן — פרס.
ריתק אותי במיוחד מאבקו המתמשך להגשים את חלומותיו מעמדתו כשחקן מישנה. הייתי, במקביל, גם משקיף וגם שותף למהלכיו, לתסכוליו, לתכסיסיו, וליחסיו המורכבים עם השחקנים הראשיים — ראשי הממשלות שתחתם פעל. אינני היסטוריון נטול פניות, אלא שחקן מעורב שאוהב את מושא סיפורו. אבל השתדלתי שלא לאפשר לעובדה הזאת לחבל באמת.
בשובנו מוושינגטון לאחר חתימת הסכם הביניים עם הפלסטינים,4 התקבלה בלשכת שר החוץ תמונה נפלאה של רבין ופרס. הצלם הרשמי של הבית הלבן הצליח לתעד רגע אינטימי שבו פרס פונה לרבין תוך שהוא מניח את כף ידו על לוח ליבו. אמרתי לפרס שאשמור את התמונה, ושאשמח אם ירשום עליה משהו בעבורי. פרס, שלא היה מורגל לבקשות כאלה ממני, כנראה הופתע והתעניין: 'מה אתה מוצא בתמונה הזו?' השבתי לו בחצי צחוק: 'כשאתה מניח כך את היד על הלב ואומר משהו לרבין, אתה ודאי מבלף אותו.' פרס חייך, אחז בתמונה, שלף עט וכתב: 'לאבי — רק אתה מסוגל לדעת על מה דובר בינינו… בידידות ובזהירות. שמעון.'
