שוקולד מריר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שוקולד מריר

שוקולד מריר

עוד על הספר

בני עדוי

נולד בכרם התימנים שבתל אביב, התחנך בבית ספר יסודי במושב דישון שבגליל העליון, בתיכון הימלפרב שבירושלים, ובאוניברסיטת בר אילן. מאז ומתמיד, כתב למגירה שירים וסיפורים קצרים.

תקציר

הספר שוקולד מריר מספר את קורותיו של יוסף – ילד תימני בן ארבע, שהוברח מכפרו שבתימן לפלשתינה. לבד, מנותק ממשפחתו, גדל יוסף ושרד, למרות הקשיים הרבים. זהו סיפור נוגע ללב, על בחירה בחיים, על כוח נשי, על התמדה ועקשנות, על תפילות שלא נענו ועל אלו שנענו, דרך נופי תימן וריחותיה, ועד לפלשתינה של המנדט הבריטי ומדינת ישראל בתחילת דרכה. הספר מבוסס על סיפור אמיתי.
זהו ספרו הראשון, ספר שמאז היותו צעיר ידע שיכתוב אותו, רק לא ידע מתי. הציור שעל העטיפה מאת האמן שי כהן צויר בשוקולד מריר 70% על לוח זכוכית.

פרק ראשון

א
 
השמש המדברית הכתה על גגות החֵמר של היישוב הקטן, השוכן עמוק עמוק בתוככי תימן. הכפר מנה כמאתיים משפחות גדולות, רובן מוסלמיות ואחדות יהודיות, והתנהל על פי חוקי הקוראן המוסלמי. הדרך היחידה למקום הייתה שביל עפר שחצה את מדבר השֵׁיח’, מרחק של שלושה ימי רכיבה על גמל מצנעא. הכפר שבו הסתיים המשעול נמצא למרגלות שרשרת הרי השֵׁיח’, עדיין במדבר אם כי בקצהו. זהו כפר בן מאות שנים, שהוקם על ידי שבט בדואי שבחר במקום משום המעיינות שבסביבה. בדרך אל הכפר יש כמה נאות מדבר, שבהם אפשר לשתות מים שנובעים מתוך האדמה, ואפשר לנוח בצל העצים שצומחים סביב מקורות המים. הדרך נשלטה על ידי שבטים שונים, שהיו מצוידים בנשק חם ובגמלים. השלטונות לא העזו לערער על שליטת השבטים באזורים אלה, והם ניצלו זאת. היו שנהגו לגבות דמי מעבר מהנעים בתחומם, ואחרים נהגו לשדוד את העוברים דרכם. רק במשטרה ובנציגי השלטון לא פגעו השבטים. היה להם הסכם לא רשמי עם נציגי החוק – הם לא יפגעו בהם, ואלו לא יפריעו להם לנהל מעין אוטונומיה בשטחים שלהם.
 
ממש בפאתי הכפר, עמדה אל מול פתח ביתה לוּלוּאָה, ילדה יחפה בת שלוש עשרה. היא הביטה באהרון בן השמונה ובמנחם בן השבע, שני בני אחותה בָּדְרֶה, שהלכה לעולמה כשבוע ימים קודם לכן. סלמה, אחותם בת השנה וחצי, הייתה אצל אמא של לוּלוּאָה, נָעְמֶה.
 
לוּלוּאָה ניסתה לעכל את גודל האחריות המוטלת עליה – להיות אמא להם ולסלמה. המחשבות התרוצצו במוחה: איך תגדל אותם, והיא עצמה ילדה? איך תחנך אותם ותדאג להם, והיא עדיין משחקת בסמטאות הכפר עם חברותיה? היא עמדה שם ללא תזוזה – ילדה יפהפייה, שֵׂערה המתולתל אסוף אל תוך מטפחת גדולה, עיניה הגדולות והשחורות פעורות לרווחה, ושמלתה השחורה עטפה את גופה הילדותי. היא ניגשה לאט אל שני הילדים:
 
“בואו… בואו אליי”, אמרה להם ברכות.
 
השניים לחשו בבכי חרישי:
 
“יאמה… יאמה…”
 
שלובי ידיים, החלו לפסוע בהיסוס לקראתה. אפילו מנחם, הצעיר והשובב מבין השניים, היה עצוב. לוּלוּאָה הייתה דודתם האהובה, והנה היא עמדה שם מהוססת, עצובה, בודדה ואבודה. היא אספה אותם אליה, גופה רעד והיא החלה למרר בבכי, שהתמזג עם יבבות שני הילדים. דקות ארוכות הם עמדו שם מחובקים, ודמעותיהם המשיכו וזלגו על לחייהם. לבסוף, הפסיקה לבכות, ניחמה את הילדים, ליטפה אותם, חיבקה שוב וניסתה בכל כוחה לעצור את הדמעות. היא הביטה בשניים, מחתה בידה הקטנה את דמעותיהם ונישקה אותם שוב ושוב. ההכרה כי יש לה תפקיד חדש חדרה למוחה הצעיר: עכשיו היא אמא לשלושה ילדים.
 
במהלך השבעה על בָּדְרֶה, ישבו בני המשפחה וחשבו איך לטפל בילדים ובבעלה המבוגר של המנוחה, יחיא. אֵם המשפחה הייתה זו שקבעה נחרצות:
 
“לוּלוּאָה תתחתן עם יחיא ותטפל בילדים!”
 
אף אחד לא התנגד. גם גילה הצעיר של לוּלוּאָה לא היה מכשול, שהרי היא לא הובטחה לאף אחד, וכבר קיבלה מחזור והייתה בשלה לחתונה. יחיא עדוי קיבל על עצמו את קביעת חמותו, ואמר מיד:
 
“אני אתייחס אליה באדיבות ובמידת הרחמים… לא אבוא אליה עד הגיעה לגיל שמונה עשרה”.
 
הוא ידע שלא יוכל לטפל בילדיו האהובים, והיה אסיר תודה על כי יש להם אמא חדשה תחת אמם שנפטרה. החתונה אורגנה במהירות, עוד בזמן האבל, והתקיימה מיד בתום השבעה. לוּלוּאָה, בשמלת כלה תימנית-יהודית עם כל התכשיטים המסורתיים הכבדים עליה, עמדה מתחת לחופה, מבושמת, יפה ותמימה. היא לא תיארה לעצמה שכך תיראה חתונתה – מולה ניצב אדם מבוגר ממנה בעשרות שנים. החשש מהאחריות הכבדה מנשוא והפחד מלהיות אישה של יחיא החלו לקנן בה, היִרְאָה לאכזב את אמהּ, החשש לאכזב את הילדים הקטנים, ובעיקר הפחד לאכזב את עצמה. משפחתה לא נתנה לה מספיק זמן להתאבל על מות אחותה, ולא נתנה לה זמן להתכונן להיות אשת איש ואֵם.
 
בעודה עומדת מתחת לחופה, החל להתנגן בראשה השיר “יאמה ויאבה” – “אמא ואבא, איך לא חסתם למכרני…” אמא ואבא, איך השארתם אותי כאן לבד, ילדה קטנה הנושאת אחריות גדולה כזו? אולי לא אעמוד בזה? האם הבעל המבוגר שלי אכן יחוס עליי? איך אבכה על בָּדְרֶה שהלכה לעולמה? הפחדים הללו התערבבו באהבתה הגדולה לאהרון, למנחם ולסלמה, שלושת אחייניה, ובהבנה כי אין ברירה, הרי אמא שלה קבעה זאת. כעת היא אמא. האהבה והחמלה לילדיה של בָּדְרֶה הביאו אותה, בשכנוע עצמי עמוק, להחלטה כי היא אכן תטפל בהם, תגדל אותם ותאהב אותם. היא תעמוד בזה. היא תצליח להיות אמא טובה ואישה מסורה.
 
“הרי את מקודשת לי בטבעת זו…” אמר יחיא, והשחיל טבעת על אצבעה.
 
הוא שבר את כוס הזכוכית ליד רגליה, והקהל הרעיש: “מקודשת… מקודשת…”
 
והנה היא אישה נשואה ואם לאחייניה. האורחים נישקו אותה וחיבקו אותה, אך לא שרו ולא רקדו. היא הייתה כחולמת, הכול קרה מהר כל כך. אהרון ומנחם לא הבינו דבר. הם אחזו בידה של לוּלוּאָה וישבו אִתה על כיסא הכלה. הם חשו כי מעכשיו היא האמא שלהם. הדחף החייתי לרצות אמא, ביחד עם אהבתם ללוּלוּאָה, משכו אותם להתקרב אליה ולאחוז בידה בחזקה ובביטחון.
 
עם רדת הערב, תם טקס החתונה הקצר, ויחיא לקח לביתו את לוּלוּאָה ואת הבנים. נָעְמֶה החליטה כי בינתיים תישאר סלמה אצלה, עד שלוּלוּאָה תתארגן בביתו של יחיא. לוּלוּאָה הכירה כל סנטימטר בבית, שבו הייתה מבלה רבות עם אחותה הבוגרת ועוזרת לה במטלותיה. בחצר, קצת לפני דלת הכניסה מימין, עמד הטבון שבו אפתה בָּדְרֶה סאלוף.[1] מאחורי הבית היו השירותים והמקום שבו היו מתקלחים, ללא גג, ולידם הסתובבו תרנגולות ועז אחת. ממול ניצבה דלת הכניסה החורקת ללא מנעול, שבמשקופה הותקנה מזוזה זהובה. בכניסה לבית נמצא הוֹל קטן, שולחן קטנטן צמוד לקיר שלו וארבעה כיסאות שרפרף מתחתיו. מימין, נבנה מטבחון שבקושי היה מקום לאישה לתפקד בו – חלון קטן, מדף על החלון לשמירת הבשר וכיור קטן מחֵמר. ממול, וילון לבן הסתיר את הכניסה לחדרון קטן, שבו היו מיטה וצוהר החוצה. הצוהר היה מכוסה באותו בד לבן. בחדר זה ישנו יחיא, בָּדְרֶה וסלמה התינוקת. צמוד לחדר של יחיא, משמאל, היה חדרון קטנטן נוסף, ללא כיסוי או דלת וללא חלון, שם ישנו הילדים הגדולים יותר, על מצע של שמיכות שהכינה סבתם על הרצפה. זה היה הבית שאליו נכנסה לוּלוּאָה, ומאותו רגע הייתה צריכה להיות בעלת הבית ולדאוג לניקיונו, להכין אוכל, להשכיב את הילדים ולקבל את בעלה בשובו מהלימודים או מהמסחר שבו עסק.
 
“לוּלוּאָה, מעכשיו את תישני עם הילדים… ואני אישן לבד בחדר שלי”, אמר יחיא.
 
“בסדר יחיא”, מלמלה לוּלוּאָה.
 
היא ניסתה לחשוב איך יישנו היא ושלושת הילדים בתוך הכלוב הקטן הזה, איך תמצא לה שמיכות לרפד את האדמה שעליה תישן ובמה תתכסה, שהרי הלילות קרים.
 
“אני הולך לישון, יא בינתי”, אמר יחיא.
 
“לך… לך לישון. אני אסדר את הבית ואשכיב את הילדים”.
 
הלילה כבר ירד. אנשי הכפר היו ספונים בבתיהם והתכוננו לשינה. פה ושם נראו אורות של נֵרות בחלק מהבתים, ובתוך כמה דקות גם הם כבו והכפר כולו ישן. לוּלוּאָה ניקתה את הילדים בעזרת מטפחת טבולה במים שמזגה מכד שעמד בפינת המטבח. הם היו ממושמעים להפליא, ובמיוחד מנחם. היא הציצה אל תוך חדרון הילדים, והחליטה כי בינתיים תישן עמם, ולמחרת תראה מה אפשר לעשות. מנחם ואהרון נשכבו על מצע השמיכות, לוּלוּאָה כיסתה אותם בעדינות ויצאה להוֹל. היא החלה מיד בסידור הבית, ובדקה אם יש מספיק מים בכד, כדי לדעת אם היא צריכה לקום מוקדם ולגשת לבאר לשאוב מים. היא כבר תכננה את הבוקר – היא תתעורר לפני כולם ותכין אוכל ליחיא ולילדים. היא ניקתה את עצמה באותה מטפחת רטובה, לבשה את בגד השינה שלה והתכרבלה ביחד עם אהרון ומנחם, אחד מימין ואחד משמאל. מתוך שינה חיבקו אותה הילדים, וספגו את חום גופה הנעים והבטוח. אט אט נעצמו עיניה והיא נרדמה.
 
לוּלוּאָה התעוררה לפנות בוקר, הילדים ויחיא עדיין ישנו. בלאט יצאה מתוך מצע השמיכות וניגשה למטבח. היא הדליקה את האש בתנור החֵמר הקבוע בקיר, שמעליו היה מקום להניח סירים לבישול ולהרתחת מים, התלבשה בזריזות בהקפדה על כיסוי פניה, למעט העיניים, ויצאה אל צינת הבוקר ובידה כד קטן. היא הלכה אל הטאבון והדליקה אותו, המשיכה לאזור התרנגולות והעז, אספה כמה ביצים וחלבה את העז – לשתייה ולהכנת גבינה. מתוך הבית בקע קול בכי. מיד שבה ונכנסה לחדר הילדים, שם מצאה את אהרון ישוב ובוכה. מנחם עדיין ישן. במהירות, אספה את אהרון בידיה ויצאה מהחדר.
 
“מה קרה, אהרון? חלמת חלום רע?” שאלה בעדינות.
 
“לא דודה… אני רוצה את אמא…”
 
“אמא איננה, אני עכשיו אמא שלך”.
 
“אני רוצה את אמא!” שב ומלמל, והמשיך בבכי חרישי.
 
“יא איבני…” לחשה, “אמא בשמים וביקשה ממני שאהיה אמא שלך. היא אמרה לי שאני הדודה שאתם אוהבים, ולכן היא שלחה אותי אליכם…”
 
ברקע נשמעו נחירותיו של יחיא, יחד עם נשימתו הכבדה.
 
“בוא, יא איבני, אכין לך חלב חם ופיתה”.
 
“טוב…” ענה והפסיק לבכות, “אני רוצה גם סוכר בחלב”.
 
חלב חם היה המשקה האהוב עליו, ועם קצת סוכר, הפך המשקה למעדן בשבילו.
 
“בסדר, אהרון. הנה אחמם את החלב, אוסיף סוכר ואגיש לך”.
 
לוּלוּאָה לקחה את החלב, שפכה לתוך סיר והניחה אותו על הכיריים שמעל לתנור. את הביצים הכניסה לתוך מְכל מברזל, הוסיפה מים ושמה לצד סיר החלב. היא הוציאה קמח, מזגה קצת מים לכוס אחרת, ובזריזות החלה ללוש בצק להכנת פיתות. בתוך דקות אחדות, היה הבצק מוכן והיא הניחה לו לתפוח קצת. בינתיים, מזגה לתוך כוס את החלב שרתח, הניחה את הסיר בצד התנור כדי שהחום יישמר, הוסיפה סוכר לכוס והגישה לאהרון, שישב כבר על שרפרף ליד השולחן בהוֹל הקטן.
 
“עוד מעט יהיו גם פיתות וביצים קשות, ואז נעיר שנינו את מנחם ואת אבא ונשב כולנו לאכול… הבוקר כבר עולה והשמש עוד רגע יוצאת”.
 
“אני רוצה לעזור לך, דודה…” אמר אהרון.
 
שאריות חלב היו מרוחות סביב פיו.
 
“בסדר… קח ארבע צלחות עם כפות ותסדר על השולחן…” אמרה לו, והצביעה על צלחות הפח שהיו מונחות ליד הכיור. “בינתיים, אני אצא ואכין פיתות בטבון”.
 
היא לקחה את הבצק בידיה, ובצעדים מהירים יצאה מהבית. ליד הטבון, לשה שוב את הבצק, וחתכה ממנו חתיכות שוות. היא גלגלה חתיכה בידיה ונופפה בה עד שהבצק נמתח, ומיד הדביקה אותו על דופנות הטבון. היא שבה וחזרה על אותה פעולה כמה פעמים, עד שנגמר הבצק. בזמן שהבצק נאפה, נכנסה לבית, בדקה את הביצים והזיזה גם את מְכל הברזל שבו היו הביצים לצד התנור. אהרון ישב מתחת לשולחן בהוֹל ושיחק במשהו. לוּלוּאָה חזרה לטבון והכניסה את ידיה לתנור החם, מיששה את הפיתות וקבעה כי הן מוכנות. היא שלפה אותן והניחה על מגבת, וחזרה לבית.
 
השמש כבר יצאה, ובוקר מדברי עלה על הכפר המנומנם.
 
“אהרון, בוא נעיר את אבא ואת מנחם”.
 
“אני לא מעיר את אבא. אני מפחד… הוא יכעס עליי”.
 
“בסדר, אני אעיר את אבא ואתה תעיר את מנחם”.
 
לוּלוּאָה הציצה שוב להוֹל, וראתה כי אהרון סידר את הצלחות ואת הכפות כפי שביקשה.
 
“יחיא, קום… כבר בוקר והאוכל מוכן…”
 
“אני כבר קם, אבל קודם מתפללים… רק אחר כך אוכלים…” ענה וניסה לקום.
 
לוּלוּאָה הושיטה לו יד, והוא נעזר בה והתרומם לישיבה. אמא, אמא… הרהרה, הבעל שלי אדם מבוגר. אצטרך לטפל בו כמו בילדים…
 
אהרון העיר את מנחם, וזה התיישב מיד ליד השולחן והודיע שהוא רעב, ושגם הוא רוצה כוס חלב עם סוכר.
 
“יחיא, קום. הילדים רוצים לאכול… אני רוצה שנשב כולנו לאכול ביחד”, אמרה.
 
“הנה אני בא, הנה… הנה… אבל צריך להתפלל קודם…”
 
אט אט הוא דידה לכיוון ההוֹל. לוּלוּאָה הגישה לו קערת מים, והוא שטף את פניו. היא נתנה לו מגבת קטנה, הוא התנגב והודיע:
 
“אהרון ומנחם… קדימה, לבית הכנסת לתפילת שחרית”.
 
הבנים ניגשו אל אביהם, אחזו בידיו, והשלושה יצאו מהבית לבית הכנסת.
 
מיד עם חזרתם מבית הכנסת, התיישבו שלושתם מסביב לשולחן. לוּלוּאָה הוציאה את הפיתות והניחה אותן על השולחן, מזגה ארבע כוסות חלב, בזריזות קילפה את הביצים הקשות לתוך צלחת והתיישבה לצד יחיא.
 
“יא בינתי, אני רוצה קפה עם חוואג’[2] בבוקר. שיהיה בלי סוכר… ואת תשבי לאכול אחר כך”, אמר יחיא, בזמן שבצע פיתה ובירך על הלחם.
 
היה ללוּלוּאָה ברור שבקשתו היא פקודה, ואין לערער עליה. הילדים לקחו לעצמם פיתה, ביצה ואת כוס החלב, וביקשו עוד סוכר. יחיא החל לאכול ביחד עם הילדים. לוּלוּאָה קמה ממושבה והניחה קנקן נחושת מלא מים על התנור, ועד שרתחו, לקחה סוכר ושפכה מעט לתוך כוסות החלב של הילדים.
 
“יא בינתי, אין לנו הרבה סוכר… לא צריך לתת לילדים חלב עם סוכר…” אמר בביקורת, והיה נדמה לה שכעס.
 
היא לקחה כוס, שמה בה כפית קפה, הוסיפה מעט חוואג’, ואמרה:
 
“יחיא… יחיא, הילדים צריכים קצת מתוק בימים האלה. הם עברו הרבה… וגם אני…”
 
היא הבינה שלא תשב לאכול עמם, ועוד הבינה שיחיא יעיר לה ויכעס עליה. כאשר רתחו המים, היא מזגה לכוס הקפה והגישה ליחיא. הוא סיים במהירות לאכול, ואמר:
 
“ילדים, סיימו לאכול ונברך ברכת המזון”.
 
הם בלעו במהירות את האוכל והחלו לברך. עם סיום הברכה, אמר:
 
“לוּלוּאָה, אקח את הילדים למורי, ואלך לראות איך להביא פרנסה לבית. נראה מה אקנה בשוק… יאללה ילדים, החוצה…”
 
הוא לא שאל אותה מה לקנות ומה היא רוצה לבשל.
 
שלושתם יצאו מהבית והיא נותרה לבד. לבד לאכול, לבד לנקות אחרי הילדים ויחיא, לבד לבשל, לבד לדאוג להאכיל את התרנגולות ואת העז. הרגשת הבדידות עטפה אותה, מהולה בתודעה כי יחיא הוא המחליט, ולה אין זכות לערער על החלטותיו.

בני עדוי

נולד בכרם התימנים שבתל אביב, התחנך בבית ספר יסודי במושב דישון שבגליל העליון, בתיכון הימלפרב שבירושלים, ובאוניברסיטת בר אילן. מאז ומתמיד, כתב למגירה שירים וסיפורים קצרים.

עוד על הספר

שוקולד מריר בני עדוי
א
 
השמש המדברית הכתה על גגות החֵמר של היישוב הקטן, השוכן עמוק עמוק בתוככי תימן. הכפר מנה כמאתיים משפחות גדולות, רובן מוסלמיות ואחדות יהודיות, והתנהל על פי חוקי הקוראן המוסלמי. הדרך היחידה למקום הייתה שביל עפר שחצה את מדבר השֵׁיח’, מרחק של שלושה ימי רכיבה על גמל מצנעא. הכפר שבו הסתיים המשעול נמצא למרגלות שרשרת הרי השֵׁיח’, עדיין במדבר אם כי בקצהו. זהו כפר בן מאות שנים, שהוקם על ידי שבט בדואי שבחר במקום משום המעיינות שבסביבה. בדרך אל הכפר יש כמה נאות מדבר, שבהם אפשר לשתות מים שנובעים מתוך האדמה, ואפשר לנוח בצל העצים שצומחים סביב מקורות המים. הדרך נשלטה על ידי שבטים שונים, שהיו מצוידים בנשק חם ובגמלים. השלטונות לא העזו לערער על שליטת השבטים באזורים אלה, והם ניצלו זאת. היו שנהגו לגבות דמי מעבר מהנעים בתחומם, ואחרים נהגו לשדוד את העוברים דרכם. רק במשטרה ובנציגי השלטון לא פגעו השבטים. היה להם הסכם לא רשמי עם נציגי החוק – הם לא יפגעו בהם, ואלו לא יפריעו להם לנהל מעין אוטונומיה בשטחים שלהם.
 
ממש בפאתי הכפר, עמדה אל מול פתח ביתה לוּלוּאָה, ילדה יחפה בת שלוש עשרה. היא הביטה באהרון בן השמונה ובמנחם בן השבע, שני בני אחותה בָּדְרֶה, שהלכה לעולמה כשבוע ימים קודם לכן. סלמה, אחותם בת השנה וחצי, הייתה אצל אמא של לוּלוּאָה, נָעְמֶה.
 
לוּלוּאָה ניסתה לעכל את גודל האחריות המוטלת עליה – להיות אמא להם ולסלמה. המחשבות התרוצצו במוחה: איך תגדל אותם, והיא עצמה ילדה? איך תחנך אותם ותדאג להם, והיא עדיין משחקת בסמטאות הכפר עם חברותיה? היא עמדה שם ללא תזוזה – ילדה יפהפייה, שֵׂערה המתולתל אסוף אל תוך מטפחת גדולה, עיניה הגדולות והשחורות פעורות לרווחה, ושמלתה השחורה עטפה את גופה הילדותי. היא ניגשה לאט אל שני הילדים:
 
“בואו… בואו אליי”, אמרה להם ברכות.
 
השניים לחשו בבכי חרישי:
 
“יאמה… יאמה…”
 
שלובי ידיים, החלו לפסוע בהיסוס לקראתה. אפילו מנחם, הצעיר והשובב מבין השניים, היה עצוב. לוּלוּאָה הייתה דודתם האהובה, והנה היא עמדה שם מהוססת, עצובה, בודדה ואבודה. היא אספה אותם אליה, גופה רעד והיא החלה למרר בבכי, שהתמזג עם יבבות שני הילדים. דקות ארוכות הם עמדו שם מחובקים, ודמעותיהם המשיכו וזלגו על לחייהם. לבסוף, הפסיקה לבכות, ניחמה את הילדים, ליטפה אותם, חיבקה שוב וניסתה בכל כוחה לעצור את הדמעות. היא הביטה בשניים, מחתה בידה הקטנה את דמעותיהם ונישקה אותם שוב ושוב. ההכרה כי יש לה תפקיד חדש חדרה למוחה הצעיר: עכשיו היא אמא לשלושה ילדים.
 
במהלך השבעה על בָּדְרֶה, ישבו בני המשפחה וחשבו איך לטפל בילדים ובבעלה המבוגר של המנוחה, יחיא. אֵם המשפחה הייתה זו שקבעה נחרצות:
 
“לוּלוּאָה תתחתן עם יחיא ותטפל בילדים!”
 
אף אחד לא התנגד. גם גילה הצעיר של לוּלוּאָה לא היה מכשול, שהרי היא לא הובטחה לאף אחד, וכבר קיבלה מחזור והייתה בשלה לחתונה. יחיא עדוי קיבל על עצמו את קביעת חמותו, ואמר מיד:
 
“אני אתייחס אליה באדיבות ובמידת הרחמים… לא אבוא אליה עד הגיעה לגיל שמונה עשרה”.
 
הוא ידע שלא יוכל לטפל בילדיו האהובים, והיה אסיר תודה על כי יש להם אמא חדשה תחת אמם שנפטרה. החתונה אורגנה במהירות, עוד בזמן האבל, והתקיימה מיד בתום השבעה. לוּלוּאָה, בשמלת כלה תימנית-יהודית עם כל התכשיטים המסורתיים הכבדים עליה, עמדה מתחת לחופה, מבושמת, יפה ותמימה. היא לא תיארה לעצמה שכך תיראה חתונתה – מולה ניצב אדם מבוגר ממנה בעשרות שנים. החשש מהאחריות הכבדה מנשוא והפחד מלהיות אישה של יחיא החלו לקנן בה, היִרְאָה לאכזב את אמהּ, החשש לאכזב את הילדים הקטנים, ובעיקר הפחד לאכזב את עצמה. משפחתה לא נתנה לה מספיק זמן להתאבל על מות אחותה, ולא נתנה לה זמן להתכונן להיות אשת איש ואֵם.
 
בעודה עומדת מתחת לחופה, החל להתנגן בראשה השיר “יאמה ויאבה” – “אמא ואבא, איך לא חסתם למכרני…” אמא ואבא, איך השארתם אותי כאן לבד, ילדה קטנה הנושאת אחריות גדולה כזו? אולי לא אעמוד בזה? האם הבעל המבוגר שלי אכן יחוס עליי? איך אבכה על בָּדְרֶה שהלכה לעולמה? הפחדים הללו התערבבו באהבתה הגדולה לאהרון, למנחם ולסלמה, שלושת אחייניה, ובהבנה כי אין ברירה, הרי אמא שלה קבעה זאת. כעת היא אמא. האהבה והחמלה לילדיה של בָּדְרֶה הביאו אותה, בשכנוע עצמי עמוק, להחלטה כי היא אכן תטפל בהם, תגדל אותם ותאהב אותם. היא תעמוד בזה. היא תצליח להיות אמא טובה ואישה מסורה.
 
“הרי את מקודשת לי בטבעת זו…” אמר יחיא, והשחיל טבעת על אצבעה.
 
הוא שבר את כוס הזכוכית ליד רגליה, והקהל הרעיש: “מקודשת… מקודשת…”
 
והנה היא אישה נשואה ואם לאחייניה. האורחים נישקו אותה וחיבקו אותה, אך לא שרו ולא רקדו. היא הייתה כחולמת, הכול קרה מהר כל כך. אהרון ומנחם לא הבינו דבר. הם אחזו בידה של לוּלוּאָה וישבו אִתה על כיסא הכלה. הם חשו כי מעכשיו היא האמא שלהם. הדחף החייתי לרצות אמא, ביחד עם אהבתם ללוּלוּאָה, משכו אותם להתקרב אליה ולאחוז בידה בחזקה ובביטחון.
 
עם רדת הערב, תם טקס החתונה הקצר, ויחיא לקח לביתו את לוּלוּאָה ואת הבנים. נָעְמֶה החליטה כי בינתיים תישאר סלמה אצלה, עד שלוּלוּאָה תתארגן בביתו של יחיא. לוּלוּאָה הכירה כל סנטימטר בבית, שבו הייתה מבלה רבות עם אחותה הבוגרת ועוזרת לה במטלותיה. בחצר, קצת לפני דלת הכניסה מימין, עמד הטבון שבו אפתה בָּדְרֶה סאלוף.[1] מאחורי הבית היו השירותים והמקום שבו היו מתקלחים, ללא גג, ולידם הסתובבו תרנגולות ועז אחת. ממול ניצבה דלת הכניסה החורקת ללא מנעול, שבמשקופה הותקנה מזוזה זהובה. בכניסה לבית נמצא הוֹל קטן, שולחן קטנטן צמוד לקיר שלו וארבעה כיסאות שרפרף מתחתיו. מימין, נבנה מטבחון שבקושי היה מקום לאישה לתפקד בו – חלון קטן, מדף על החלון לשמירת הבשר וכיור קטן מחֵמר. ממול, וילון לבן הסתיר את הכניסה לחדרון קטן, שבו היו מיטה וצוהר החוצה. הצוהר היה מכוסה באותו בד לבן. בחדר זה ישנו יחיא, בָּדְרֶה וסלמה התינוקת. צמוד לחדר של יחיא, משמאל, היה חדרון קטנטן נוסף, ללא כיסוי או דלת וללא חלון, שם ישנו הילדים הגדולים יותר, על מצע של שמיכות שהכינה סבתם על הרצפה. זה היה הבית שאליו נכנסה לוּלוּאָה, ומאותו רגע הייתה צריכה להיות בעלת הבית ולדאוג לניקיונו, להכין אוכל, להשכיב את הילדים ולקבל את בעלה בשובו מהלימודים או מהמסחר שבו עסק.
 
“לוּלוּאָה, מעכשיו את תישני עם הילדים… ואני אישן לבד בחדר שלי”, אמר יחיא.
 
“בסדר יחיא”, מלמלה לוּלוּאָה.
 
היא ניסתה לחשוב איך יישנו היא ושלושת הילדים בתוך הכלוב הקטן הזה, איך תמצא לה שמיכות לרפד את האדמה שעליה תישן ובמה תתכסה, שהרי הלילות קרים.
 
“אני הולך לישון, יא בינתי”, אמר יחיא.
 
“לך… לך לישון. אני אסדר את הבית ואשכיב את הילדים”.
 
הלילה כבר ירד. אנשי הכפר היו ספונים בבתיהם והתכוננו לשינה. פה ושם נראו אורות של נֵרות בחלק מהבתים, ובתוך כמה דקות גם הם כבו והכפר כולו ישן. לוּלוּאָה ניקתה את הילדים בעזרת מטפחת טבולה במים שמזגה מכד שעמד בפינת המטבח. הם היו ממושמעים להפליא, ובמיוחד מנחם. היא הציצה אל תוך חדרון הילדים, והחליטה כי בינתיים תישן עמם, ולמחרת תראה מה אפשר לעשות. מנחם ואהרון נשכבו על מצע השמיכות, לוּלוּאָה כיסתה אותם בעדינות ויצאה להוֹל. היא החלה מיד בסידור הבית, ובדקה אם יש מספיק מים בכד, כדי לדעת אם היא צריכה לקום מוקדם ולגשת לבאר לשאוב מים. היא כבר תכננה את הבוקר – היא תתעורר לפני כולם ותכין אוכל ליחיא ולילדים. היא ניקתה את עצמה באותה מטפחת רטובה, לבשה את בגד השינה שלה והתכרבלה ביחד עם אהרון ומנחם, אחד מימין ואחד משמאל. מתוך שינה חיבקו אותה הילדים, וספגו את חום גופה הנעים והבטוח. אט אט נעצמו עיניה והיא נרדמה.
 
לוּלוּאָה התעוררה לפנות בוקר, הילדים ויחיא עדיין ישנו. בלאט יצאה מתוך מצע השמיכות וניגשה למטבח. היא הדליקה את האש בתנור החֵמר הקבוע בקיר, שמעליו היה מקום להניח סירים לבישול ולהרתחת מים, התלבשה בזריזות בהקפדה על כיסוי פניה, למעט העיניים, ויצאה אל צינת הבוקר ובידה כד קטן. היא הלכה אל הטאבון והדליקה אותו, המשיכה לאזור התרנגולות והעז, אספה כמה ביצים וחלבה את העז – לשתייה ולהכנת גבינה. מתוך הבית בקע קול בכי. מיד שבה ונכנסה לחדר הילדים, שם מצאה את אהרון ישוב ובוכה. מנחם עדיין ישן. במהירות, אספה את אהרון בידיה ויצאה מהחדר.
 
“מה קרה, אהרון? חלמת חלום רע?” שאלה בעדינות.
 
“לא דודה… אני רוצה את אמא…”
 
“אמא איננה, אני עכשיו אמא שלך”.
 
“אני רוצה את אמא!” שב ומלמל, והמשיך בבכי חרישי.
 
“יא איבני…” לחשה, “אמא בשמים וביקשה ממני שאהיה אמא שלך. היא אמרה לי שאני הדודה שאתם אוהבים, ולכן היא שלחה אותי אליכם…”
 
ברקע נשמעו נחירותיו של יחיא, יחד עם נשימתו הכבדה.
 
“בוא, יא איבני, אכין לך חלב חם ופיתה”.
 
“טוב…” ענה והפסיק לבכות, “אני רוצה גם סוכר בחלב”.
 
חלב חם היה המשקה האהוב עליו, ועם קצת סוכר, הפך המשקה למעדן בשבילו.
 
“בסדר, אהרון. הנה אחמם את החלב, אוסיף סוכר ואגיש לך”.
 
לוּלוּאָה לקחה את החלב, שפכה לתוך סיר והניחה אותו על הכיריים שמעל לתנור. את הביצים הכניסה לתוך מְכל מברזל, הוסיפה מים ושמה לצד סיר החלב. היא הוציאה קמח, מזגה קצת מים לכוס אחרת, ובזריזות החלה ללוש בצק להכנת פיתות. בתוך דקות אחדות, היה הבצק מוכן והיא הניחה לו לתפוח קצת. בינתיים, מזגה לתוך כוס את החלב שרתח, הניחה את הסיר בצד התנור כדי שהחום יישמר, הוסיפה סוכר לכוס והגישה לאהרון, שישב כבר על שרפרף ליד השולחן בהוֹל הקטן.
 
“עוד מעט יהיו גם פיתות וביצים קשות, ואז נעיר שנינו את מנחם ואת אבא ונשב כולנו לאכול… הבוקר כבר עולה והשמש עוד רגע יוצאת”.
 
“אני רוצה לעזור לך, דודה…” אמר אהרון.
 
שאריות חלב היו מרוחות סביב פיו.
 
“בסדר… קח ארבע צלחות עם כפות ותסדר על השולחן…” אמרה לו, והצביעה על צלחות הפח שהיו מונחות ליד הכיור. “בינתיים, אני אצא ואכין פיתות בטבון”.
 
היא לקחה את הבצק בידיה, ובצעדים מהירים יצאה מהבית. ליד הטבון, לשה שוב את הבצק, וחתכה ממנו חתיכות שוות. היא גלגלה חתיכה בידיה ונופפה בה עד שהבצק נמתח, ומיד הדביקה אותו על דופנות הטבון. היא שבה וחזרה על אותה פעולה כמה פעמים, עד שנגמר הבצק. בזמן שהבצק נאפה, נכנסה לבית, בדקה את הביצים והזיזה גם את מְכל הברזל שבו היו הביצים לצד התנור. אהרון ישב מתחת לשולחן בהוֹל ושיחק במשהו. לוּלוּאָה חזרה לטבון והכניסה את ידיה לתנור החם, מיששה את הפיתות וקבעה כי הן מוכנות. היא שלפה אותן והניחה על מגבת, וחזרה לבית.
 
השמש כבר יצאה, ובוקר מדברי עלה על הכפר המנומנם.
 
“אהרון, בוא נעיר את אבא ואת מנחם”.
 
“אני לא מעיר את אבא. אני מפחד… הוא יכעס עליי”.
 
“בסדר, אני אעיר את אבא ואתה תעיר את מנחם”.
 
לוּלוּאָה הציצה שוב להוֹל, וראתה כי אהרון סידר את הצלחות ואת הכפות כפי שביקשה.
 
“יחיא, קום… כבר בוקר והאוכל מוכן…”
 
“אני כבר קם, אבל קודם מתפללים… רק אחר כך אוכלים…” ענה וניסה לקום.
 
לוּלוּאָה הושיטה לו יד, והוא נעזר בה והתרומם לישיבה. אמא, אמא… הרהרה, הבעל שלי אדם מבוגר. אצטרך לטפל בו כמו בילדים…
 
אהרון העיר את מנחם, וזה התיישב מיד ליד השולחן והודיע שהוא רעב, ושגם הוא רוצה כוס חלב עם סוכר.
 
“יחיא, קום. הילדים רוצים לאכול… אני רוצה שנשב כולנו לאכול ביחד”, אמרה.
 
“הנה אני בא, הנה… הנה… אבל צריך להתפלל קודם…”
 
אט אט הוא דידה לכיוון ההוֹל. לוּלוּאָה הגישה לו קערת מים, והוא שטף את פניו. היא נתנה לו מגבת קטנה, הוא התנגב והודיע:
 
“אהרון ומנחם… קדימה, לבית הכנסת לתפילת שחרית”.
 
הבנים ניגשו אל אביהם, אחזו בידיו, והשלושה יצאו מהבית לבית הכנסת.
 
מיד עם חזרתם מבית הכנסת, התיישבו שלושתם מסביב לשולחן. לוּלוּאָה הוציאה את הפיתות והניחה אותן על השולחן, מזגה ארבע כוסות חלב, בזריזות קילפה את הביצים הקשות לתוך צלחת והתיישבה לצד יחיא.
 
“יא בינתי, אני רוצה קפה עם חוואג’[2] בבוקר. שיהיה בלי סוכר… ואת תשבי לאכול אחר כך”, אמר יחיא, בזמן שבצע פיתה ובירך על הלחם.
 
היה ללוּלוּאָה ברור שבקשתו היא פקודה, ואין לערער עליה. הילדים לקחו לעצמם פיתה, ביצה ואת כוס החלב, וביקשו עוד סוכר. יחיא החל לאכול ביחד עם הילדים. לוּלוּאָה קמה ממושבה והניחה קנקן נחושת מלא מים על התנור, ועד שרתחו, לקחה סוכר ושפכה מעט לתוך כוסות החלב של הילדים.
 
“יא בינתי, אין לנו הרבה סוכר… לא צריך לתת לילדים חלב עם סוכר…” אמר בביקורת, והיה נדמה לה שכעס.
 
היא לקחה כוס, שמה בה כפית קפה, הוסיפה מעט חוואג’, ואמרה:
 
“יחיא… יחיא, הילדים צריכים קצת מתוק בימים האלה. הם עברו הרבה… וגם אני…”
 
היא הבינה שלא תשב לאכול עמם, ועוד הבינה שיחיא יעיר לה ויכעס עליה. כאשר רתחו המים, היא מזגה לכוס הקפה והגישה ליחיא. הוא סיים במהירות לאכול, ואמר:
 
“ילדים, סיימו לאכול ונברך ברכת המזון”.
 
הם בלעו במהירות את האוכל והחלו לברך. עם סיום הברכה, אמר:
 
“לוּלוּאָה, אקח את הילדים למורי, ואלך לראות איך להביא פרנסה לבית. נראה מה אקנה בשוק… יאללה ילדים, החוצה…”
 
הוא לא שאל אותה מה לקנות ומה היא רוצה לבשל.
 
שלושתם יצאו מהבית והיא נותרה לבד. לבד לאכול, לבד לנקות אחרי הילדים ויחיא, לבד לבשל, לבד לדאוג להאכיל את התרנגולות ואת העז. הרגשת הבדידות עטפה אותה, מהולה בתודעה כי יחיא הוא המחליט, ולה אין זכות לערער על החלטותיו.