הקדמה
אנחנו והיקום – חד המה
קשר אחד יש בחיינו – בחייו של כל אחד מאיתנו – קשר שנשמר בסוד. איננו יודעים מתי הוא החל, ואף על פי כן אנחנו תלויים בו לכל דבר. אם הקשר הזה יסתיים אי־פעם, העולם יתנדף כנשיפת עשן. אנחנו מדברים על הקשר שלנו עם המציאות.
מספר עצום של גורמים חייבים להתלכד בצורה מושלמת כדי לבנות מציאות, ואולם כל זה נעשה בצורה סמויה לגמרי. חִשבו על אור השמש. כמובן, השמש לא הייתה יכולה להאיר בלי שיתקיימו כוכבים, כי השמש שלנו היא כוכב בגודל בינוני שצף מעֵבר למרכז שביל החלב, גלקסיית הבית שלנו. נותרו לנו מעט סודות לגלות על היווצרותם של כוכבים, ממה הם עשויים, ואיך נוצר אור בקלחת לוהטת להפליא בליבת הכוכב. הסוד טמון במקום אחר. אור השמש עובר מרחק של 150 מיליון קילומטרים עד שהוא מגיע לכדור הארץ, חודר לאטמוספרה ונוחת אי־שם על הפלנטה. במקרה זה, האי־שם היחיד שמעניין אותנו הוא העין שלנו. פוטונים, חלקיקי אנרגיה נושאי אור, מגרים את הרשתית הנמצאת מאחורי העין, ומתחילים שרשרת של אירועים שמובילים אל המוח ואל קליפת המוח הראִייתית.
נס הראייה הזה טמון במכניקה שמפעיל המוח כדי לעבד את אור השמש, עד כאן זה ברור. ואולם, הצעד החשוב יותר מכול, הפיכת אור השמש לראִייה, הוא תעלומה גמורה. לא משנה מה אנחנו רואים בעולם – תפוח, ענן, הר או עץ – אור השמש המוחזר מהעצם עושה אותו גלוי לעין. אבל איך? איש אינו יודע באמת, אבל הנוסחה הסודית מכילה ראייה, כי הראייה היא אחת הדרכים הבסיסיות לדעת שעצם כלשהו הוא ממשי.
אפשר לתמצת את מה שעושה את הראייה לתעלומה גמורה בעובדות אחדות שאינן ניתנות להכחשה:
הפוטונים אינם גלויים לעין. הם לא זוהרים, אף על פי שאנחנו רואים את אור השמש כזוהר.
במוח אין אור כלל, והוא מסה חשוכה של תאים במרקם דייסתי, עטופים נוזל שאינו שונה מאוד ממי ים.
כיוון שאין אור במוח, אין שם גם תמונות או דימויים. כשאנחנו מדַמים את פניו של אדם אהוב, אין שום מקום במוח שבו הפנים האלה קיימות כמו בתצלום.
כרגע איש אינו יכול להסביר כיצד פוטונים בלתי נראים, שהופכים לתגובות כימיות ולאימפולסים חשמליים חלשים במוח, יוצרים את המציאות התלת־ממדית שכולנו מקבלים כמובנת מאליה. סריקות מוח מתעדות את הפעילות החשמלית, וזו הסיבה לכך ש־fMRI, דימות תהודה מגנטית תפקודי, מכיל טלאים של בהירות וצבע. משהו מתרחש במוח. אבל טבעהּ הממשי של הראייה מסתורי. דבר אחד ידוע בכל זאת. אנחנו אלה שיוצרים את הראייה. בלעדינו, העולם כולו – והיקום הנרחב המשתרע לכל עבר – אינו יכול להתקיים.
סר ג'ון אֶקֶלְס, נוירולוג וחתן פרס נובל, הכריז, 'אני רוצה שתחשבו שלא קיים שום צבע בעולם הטבע, ושום קול – שום דבר מעין זה; לא מרקמים, לא דפוסים, לא יופי, לא ריח.' מה שאקלס מתכוון לומר הוא שכל התכונות של הטבע, מהריח המשכר של ורד ועד לעוקץ של צרעה ולטעם הדבש, נוצרות על ידי בני אדם. זו הכרזה משמעותית שכוללת את הכול. לכוכב הרחוק ביותר, במרחק מיליארדי שנות אור, אין שום ממשות בלעדינו, כי כל מה שעושה את הכוכב לממשי – חום, אור ומסה, מיקומו בחלל והמהירות שבה הוא נע – מצריך משקיף אנושי עם מערכת עצבים אנושית. אם לא קיים אף אחד שחווה חום, אור, מסה וכן הלאה, שום דבר לא יכול להיות ממשי כפי שאנחנו מכירים אותו.
משום כך, הקשר הסודי הוא הקשר החשוב ביותר שיש לנו ושיהיה לנו אי־פעם. אנחנו בוראי המציאות, ואף על פי כן אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה – התהליך נעשה בלא מאמץ. כשאנחנו רואים, האור מקבל את בהירותו. פעילותו של העולם סביבנו בכל עושרו תלוי ביחס שלנו אליו.
ידיעה עמוקה זו אינה חדשה. בהודו העתיקה הכריזו חכמי הוֶודות 'אָהַאם בְּראהמָאָסְמי,' משפט שאפשר לתרגם כ'אני היקום' או 'אני הכול'. הם הגיעו לידע הזה על ידי צלילה לתוך המודעוּת של עצמם, וכך גילו תגליות מדהימות. אפשר להשוות את גאונותם של חכמי התודעה הנשכחים האלה לזו של איינשטיין שחולל מהפכה בפיזיקה במאה העשרים.
היום אנו חוקרים את המציאות באמצעות המדע, ולא יכולות להיות שתי מציאויות. אם ההכרזה 'אני היקום' נכונה, הרי שהמדע המודרני חייב להציע ראיות שיתמכו בה – והוא עושה זאת. אומנם, הזרם המרכזי במדע מבוסס על מדידות חיצוניות, נתונים וניסויים שבונים דגם של העולם הפיזי ולאו דווקא של העולם הפנימי, אבל יש המון תעלומות שמדידות, נתונים וניסויים אינם יכולים לרדת לעומקן. בחזית הרחוקה של הזמן והחלל, המדע חייב לאמץ מתודות חדשות כדי לענות על כמה שאלות בסיסיות מאוד, כגון 'מה היה לפני המפץ הגדול?' ו'ממה עשוי היקום?'
אנחנו מציגים תשע מהשאלות האלה, החידות הגדולות ביותר והמבלבלות ביותר שהמדע ניצב מולן היום. מטרתנו אינה להניח בידי הקוראים עוד ספר מדע פופולרי. אנחנו מבקשים להראות שזהו יקום השתתפותי שעצם קיומו תלוי בבני האדם. יותר ויותר מן העוסקים בקוסמולוגיה – המדענים המסבירים את מקורו וטבעו של היקום – מפתחים תיאוריות על יקום חדש לגמרי, יקום שהוא חי, מודע ומתפתח. יקום כזה אינו תואם שום מודל סטנדרטי קיים. אין זה היקום של פיזיקת הקוונטים או הבריאה המתוארת כיציר כפיו של אל כל־יכול בספר בראשית.
יקום חדוּר־תודעה מגיב לדרך מחשבתנו והתנהגותנו. הוא מקבל את צורתו, צבעו, קולו ומרקמו מאיתנו. לפיכך, אנו סבורים שהשם המתאים לו ביותר הוא יקום אנושי, וזהו היקום הממשי, היחיד, שיש לנו.
גם מי שאינו מתמצא במדע, או שיש לו רק עניין מועט בו, אינו יכול שלא להתעניין באופן שבו פועלת המציאות. לאופן שבו אנו רואים את חיינו יש, כמובן, משמעות בעינינו, וחייו של כל אחד ואחד משובצים במארג של המציאות. מה פירוש הדבר להיות אנושי? אם אנחנו גרגירים חסרי משמעות ברִיק השחור העצום של החלל החיצון, הרי שזאת המציאות שצריך לקבל. אם, לעומת זאת, אנחנו יוצרי המציאות, שחיים ביקום מודע שמגיב לרגשותינו ולשכלנו, אז זו המציאות שצריך לקבל. אין שביל ביניים ולא מציאות שנייה שאפשר לבחור בה מפני שהיא במקרה מוצאת חן בעינינו יותר.
אם כך, בואו נצא למסע. כל צעד בדרך יאפשר לנו להיות השופטים. למול כל שאלה כמו 'מה היה לפני המפץ הגדול?' נקרא את התשובות הטובות ביותר שהמדע המודרני יכול להציע, ואחר כך נבדוק למה התשובות אינן משביעות רצון. תהליך זה פותח את הדרך למסע תגליות חדש לגמרי אל יקום שבו התשובות באות מתוך ניסיונו של כל אחד. זו, כנראה, ההפתעה הגדולה מכולן, שחדר הבקרה ליצירת מציאות נמצא בחוויות שיש לכל אחד מאיתנו בכל יום. ברגע שנחשוף כיצד פועל התהליך היצירתי, נגיע להשקפה שונה לגמרי על עצמנו מזו שהייתה לנו לפני כן. מדע ורוחניות, שתי השקפות העולם הגדולות בהיסטוריה האנושית, שתיהן תורמות למטרה האולטימטיבית – לגלות מהי מציאות אמיתית.
אמת מטרידה מַפציעה סביבנו. היקום כיום אינו פועל כפי שהיה אמור לפעול. נערמו יותר מדי חידות לא פתורות. חלקן מבלבלות כל כך שספק אם אפילו נוכל לדמיין כיצד לענות עליהן. נפתח פתח לגישה חדשה לגמרי, שיש הרואים בה שינוי פרדיגמה.
פרדיגמה כמוה כהשקפת עולם. אם הפרדיגמה או השקפת העולם שלנו מבוססת על אמונה דתית, אזי הבריאה מחייבת בורא, גורם שמימי שארגן את המורכבויות המדהימות של הקוסמוס. אם הפרדיגמה שלנו מבוססת על ערכי הנאורות של המאה התשע־עשרה, אזי הבורא אולי קיים עדיין, אבל אין לו שום עסק עם התפעול היומיומי של המנגנון הקוסמי – הוא דומה יותר לשען שמכוון את השעון והולך לדרכו. הפרדיגמות ממשיכות להשתנות, בארבע מאות השנים האחרונות, בעקבות הסקרנות האנושית שחוקרת את העולם מבעד לעדשות המדע. כרגע הפרדיגמה השולטת במדע מניחה יקום אקראי, לא ודאי, משולל תכלית ומשמעות. מבחינתו של מי שפועל בתוך השקפת עולם זו, יש התקדמות כל הזמן. אבל עלינו לזכור שגם מבחינתו של מלומד נוצרי אדוק במאה האחת־עשרה, תמיד הייתה התקדמות לקראת אמת אלוהית.
פרדיגמות מגשימות את עצמן, ולכן הדרך היחידה לחולל שינוי רדיקלי היא להתנתק מהן, לקפוץ החוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים לעשות בספר זה, לדלג מפרדיגמה ישנה אל אחת חדשה. אלא שיש כאן מכשול. אי אפשר לשלוף פרדיגמות חדשות סתם כך מהמדף. צריך להעמיד אותן במבחן, ואת זה נעשה על ידי הצגת שאלה פשוטה: האם ההשקפה החדשה מסבירה את תעלומת היקום בצורה טובה יותר מהישנה? אנחנו מאמינים שהיקום האנושי חייב לנַצח. זו אינה תוספת לתיאוריה קיימת כלשהי.
אם היקום האנושי קיים, הוא חייב להתקיים בשביל כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל. היקום, כפי שהוא נתפש בימינו, פשוט 'נמצא שם', משתרע למרחקים עצומים ויש לו קשר מועט, אם בכלל, לדרך שבה אנו חיים את חיי היומיום שלנו. אבל אם כל מה שאנחנו רואים סביבנו מצריך את השתתפותנו, אזי הקוסמוס נוגע בנו בכל דקה ודקה ביום. בעינינו, התעלומה הגדולה ביותר היא כיצד יוצרים בני האדם את המציאות שלהם עצמם – ואחר כך שוכחים מה הם עשו. אנחנו מציעים את ספרנו כמדריך שיזכיר לנו מי אנחנו באמת.
המעבר לפרדיגמה חדשה קורה עכשיו. התשובות המוצעות בספר אינן המצאה של המחברים או הפלגות דמיון אקסצנטריות. כולנו חיים ביקום השתתפותי. ברגע שתחליטו שאתם רוצים לקחת בכך חלק מלא, בגוף, בנפש ובנשמה, שינוי הפרדיגמה יהפוך לאישי. המציאות שתאכלסו תהיה שלכם ותוכלו לאמץ אותה או לדחותה.
לא משנה כמה מיליארדים מוקדשים למחקר מדעי, לא משנה באיזה להט דבקים שומרי הדת באמונתם באלוהים, מה שחשוב באמת הוא המציאות. הטיעון לטובת היקום האנושי חזק מאוד; הוא חלק משינוי הפרדיגמה המתחולל סביבנו. הסיבה לכך שאנחנו אומרים 'אתם היקום' היא שזו האמת לאמיתה.
