הלנה
אילו גיליתי לכם את שמה של אמי, הייתם מזהים אותו מיד. היא הייתה מפורסמת בעל כורחה. היא מעולם לא ביקשה זאת. ג'ייסי דאגַרד, אָמַנדָה בֵּרי, אליזבת סמארט2 - משהו דומה לזה, אם כי אימא לא הייתה אחת מהן.
2 שמותיהן של שלוש נערות אמריקניות שנחטפו, חיו שנים בשבי ולבסוף ניצלו.
הייתם מזהים את שם אמי ותוהים לרגע קט בלבד איפה היא עכשיו? האם לא הייתה לה בת בשנים שנעדרה? ומה עלה בגורלה של הילדה הקטנה?
יכולתי לספר לכם שהייתי בת שתים־עשרה ואמי הייתה בת עשרים ושמונה כשנחלצנו מהשבי, לאחר שנים שהעברתי במה שתיארו העיתונים כבית חווה הרוס, מוקף ביצה, בלב חצי האי העליון של מישיגן; שאף שלמדתי לקרוא רק הודות לערמת גיליונות של נשיונל ג'יאוגרפיק משנות החמישים של המאה הקודמת ולמהדורה מצהיבה של כל שירי רוברט פרוֹסט, ומעולם לא הלכתי לבית ספר, לא רכבתי על אופניים ולא ידעתי מהם מים זורמים וחשמל; שהאנשים היחידים שדיברתי איתם בשתים־עשרה השנים ההן היו אימא ואבא; שלא ידעתי שאנחנו שבויות עד שהשתחררנו.
יכולתי לספר לכם שאימא מתה לפני שנתיים, ושהידיעה פורסמה בכלי התקשורת אבל סביר להניח שהחמצתם אותה, שכן אימא מתה בעונה שהיה בה שפע של חדשות חשובות יותר. אני יכולה לספר את מה שהעיתונים לא סיפרו: שהיא מעולם לא התגברה על שנות השבי; שלא הפכה ללוחמת יפה, רהוטה ובוטה הנאבקת למען מטרה נעלה. איש לא הציע לאמי הנחבאת אל הכלים, שעולמה חרב עליה, לכתוב ספר או להצטלם לשער הטיים. אימא נרתעה מתשומת לב כשם שעלֵי קָסאווה מצטמקים מפני הכפור.
אבל לא אגלה לכם את שמה של אמי. כי הסיפור הזה לא שלה. זה הסיפור שלי.
