תמונת פתיחה
(שורות 1-213)
המבנה בירכתי הבמה מייצג את ביתה של מדיאה במדינת (פּוֹליס) קוֹרינְתוֹס. במרכזו שער בעל שתי דלתות, ומשני צידיו מעברים אל הבמה וממנה. המעבר הימני (מימין למבנה) מוביל לתוך המדינה; המעבר השמאלי אל מחוץ לגבולות המדינה. עלילת המחזה מתרחשת במהלך יום אחד.
משרתת:
הַלְוַאי שֶׁהַסְּפִינָה ״אַרְגֿוֹ״ לֹא הָיְתָה עָפָה לְקוֹלְכִֿיס
בֵּין הַסְּלָעִים הַמִּתְנַגְּשִׁים הַשְּׁחֹרִים!
הַלְּוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ כּוֹרְתִים אַף פַּעַם אֶת הָאֳרָנִים,
שֶׁהֵכִינוּ מֵהֶם מְשׁוֹטִים
בִּשְׁבִיל הַיַּמָּאִים הַגִּבּוֹרִים שֶׁל ״אַרְגֿוֹ״ –
אֵלֶּה שֶׁיָּצְאוּ לְהָבִיא לְפֶּלִֿיאַס אֶת הַצֶּמֶר מִזָּהָב!
הַלְוַאי!
אִם זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה, הַגְּבֶרֶת שֶׁלִּי, מֶדֵיאָה,
לֹא הָיְתָה מַפְלִיגָה עַל הַסְּפִינָה הַהִיא לְיוֹלְקֿוֹס
מֵרֹב אַהֲבָה אֶל יָֿאסוֹן.
הִיא גַּם לֹא הָיְתָה מְשַׁכְנַעַת אֶת הַבָּנוֹת שֶׁל פֶּלִֿיאַס
לַהֲרֹג אֶת אַבָּא שֶׁלָּהֶן –
בִּגְלַל הָרֶצַח הִיא נֶאֶלְצָה לַעֲבֹר לָגוּר כָּאן, בְּקֿוֹרִינְתוֹס,
עִם בַּעֲלָהּ וְהַיְּלָדִים.
בַּהַתְחָלָה, הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר:
הָאֲנָשִׁים פֹּה אָהֲבוּ אוֹתָהּ,
הִיא עָזְרָה לְיָֿאסוֹן בְּכָל דָּבָר
וְלֹא הִתְוַכְּחָה אִתּוֹ עַל כְּלוּם –
זֶה הַמַּתְכּוֹן לְחַיִּים שְׁקֵטִים בְּיַחַד.
אֲבָל עַכְשָׁו: רַק וִכּוּחִים וּמְרִיבוֹת, שׁוּם אַהֲבָה.
יָאסוֹן בָּגַד בַּיְּלָדִים וּבַגְּבֶרֶת שֶׁלִּי
וְהֶחְלִיט לְהִתְחַתֵּן לוֹ עִם נְסִיכָה,
הַבַּת שֶׁל קְרֶֿאוֹן, מֶלֶךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת.
מֶדֵיאָה הַמִּסְכֵּנָה הִתְפָּרְקָה מִזֶּה.
״תִּזְכֹּר,״ הִיא צוֹרַחַת,
״תִּזְכֹּר אֶת כָּל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ
לֹא לַעֲזֹב אוֹתִי,״
וְקוֹרֵאת לָאֵלִים שֶׁיִּרְאוּ
אֵיזֶה יַחַס הוּא מַחְזִיר לָהּ
עַל כָּל מָה שֶׁעָשְׂתָה בִּשְׁבִילוֹ.
מֵהָרֶגַע שֶׁהֵבִינָה אֵיךְ בַּעֲלָהּ פָּגַע בָּהּ,
הִיא שׁוֹכֶבֶת בַּבַּיִת בְּלִי חֵשֶׁק לֶאֱכֹל,
מְעַנָּה אֶת עַצְמָהּ וּבוֹכָה בְּלִי הַפְסָקָה.
הִיא לֹא מְרִימָה אֶת הָעֵינַיִם
וְכָל הַזְּמַן תּוֹקַעַת אֶת הָאַף בָּאֲדָמָה.
כְּמוֹ אֶבֶן, כְּמוֹ סֶלַע עִוֵּר
הִיא מַקְשִׁיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁבָּאִים לְנַחֵם אוֹתָהּ.
לִפְעָמִים הִיא מְנַדְנֶדֶת אֶת הָרֹאשׁ וּבוֹכָה –
עַל אַבָּא שֶׁלָּהּ, עַל הָאָרֶץ שֶׁלָּהּ וְהַבַּיִת,
שֶׁעָזְבָה אוֹתָם בִּשְׁבִיל לָבוֹא הֵנָּה
עִם הָאִישׁ שֶׁהִשְׁפִּיל אוֹתָהּ כָּכָה.
מִסְכֵּנָה,
הִיא לָמְדָה מְצֻיָּן מָה זֶה לַעֲזֹב מוֹלֶדֶת.
עַכְשָׁו הִיא שׂוֹנֵאת אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהּ,
אֵין לָהּ שׁוּם חֵשֶׁק לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם.
אֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּרֹאשׁ אֵיזֶה רַעֲיוֹן מְטֹרָף.
הִיא בֶּן אָדָם קִיצוֹנִי,
וְהִיא לֹא תִּתֵּן שֶׁיִּתְנַהֲגוּ אֵלֶיהָ כָּכָה.
אֲנִי מַכִּירָה אוֹתָהּ!
הִיא עֲלוּלָה לָקַחַת סַכִּין חַדָּה,
לְהִכָּנֵס בְּשֶׁקֶט לָאַרְמוֹן
וְלִרְצֹחַ אֶת יָאסוֹן וְאֶת אִשְׁתּוֹ הַחֲדָשָׁה
עַל הַמִּטָּה שֶׁלָּהֶם - אֶת שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד.
אֲנִי לֹא רוֹצָה לַחְשֹׁב מָה יַעֲשׂוּ לָהּ אַחַר כָּךְ.
הִיא מְסֻכֶּנֶת. לֹא כְּדַאי לְאַף אֶחָד לְהִסְתַּכְסֵךְ אִתָּהּ.
המשרת ושני הילדים הקטנים של יאסון ומדיאה נכנסים מימין.
אָהּ, הִנֵּה הַיְּלָדִים שֶׁלָּהּ! הֵם גָּמְרוּ לְשַׂחֵק.
הֵם לֹא יוֹדְעִים כְּלוּם עַל הַצָּרוֹת שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּהֶם:
דְּבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹבְרִים לִילָדִים לְיַד הָאֹזֶן.
משרת:
אוֹהוֹ, הִנֵּה הַמְּשָׁרֶתֶת הֲכִי וָתִיקָה בַּבַּיִת שֶׁל הַגְּבֶרֶת שֶׁלִּי.
לָמָּה אַתְּ עוֹמֶדֶת כָּכָה לְבַדֵּךְ לְיַד הַדֶּלֶת וּמִתְלוֹנֶנֶת לָךְ?
אֵיךְ מֶדֵיאָה מִסְתַּדֶּרֶת בִּלְעָדַיִךְ?
משרתת:
בְּתוֹר מְשָׁרֵת לֹא צָעִיר, אַתָּה כְּבָר צָרִיךְ לָדַעַת
שֶׁאִם לָאֲדוֹנִים יֵשׁ צָרוֹת,
זֶה מַשְׁפִּיעַ גַּם עַל הַמְּשָׁרְתִים שֶׁלָּהֶם –
אִם הֵם טוֹבִים - וְנוֹגֵעַ לָהֶם לַלֵּב.
מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ, כָּל כָּךְ עָצוּב לִי,
עַד שֶׁהִתְחַשֵּׁק לִי לָצֵאת הַחוּצָה
וּלְסַפֵּר לְכָל הָעוֹלָם עַל הַבְּעָיוֹת שֶׁל הַגְּבֶרֶת.
משרת:
מָה, הִיא עוֹד מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת?
משרתת:
הִצְחַקְתָּ אוֹתִי! זֹאת רַק הַהַתְחָלָה.
משרת:
אֵיזֶה תְּמִימָה - אִם מֻתָּר לִי לְדַבֵּר עָלֶיהָ כָּכָה –
הִיא לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם עַל הַצָּרוֹת הַחֲדָשׁוֹת שֶׁמְּחַכּוֹת לָהּ.
משרתת:
לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן? דַּבֵּר.
משרת:
שׁוּם דָּבָר. כְּבָר דִּבַּרְתִּי יוֹתֵר מִדַּי.
משרתת:
מָה קָרָה, אֲנִי מְשָׁרֶתֶת בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ.
אִם צָרִיךְ, אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת הַפֶּה. אַל תִּדְאַג.
משרת:
כְּשֶׁהָלַכְתִּי לַמָּקוֹם שֶׁהַזְּקֵנִים מְשַׂחֲקִים שָׁם שֵׁשׁ־בֵּשׁ,
אַתְּ יוֹדַעַת, לְיַד הַמַּעֲיָן הַקָּדוֹשׁ,
עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי כְּאִלּוּ אֲנִי לֹא מַקְשִׁיב,
וְשָׁמַעְתִּי אֶחָד אוֹמֵר שֶׁהַמֶּלֶךְ קְרֶאוֹן
מִתְכַּוֵּן לְגָרֵשׁ מֵהָאָרֶץ אֶת הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה,
בְּיַחַד עִם אִמָּא שֶׁלָּהֶם.
עַכְשָׁו, אִם הַשְּׁמוּעָה נְכוֹנָה - רַק אֱלוֹהִים יוֹדֵעַ.
הַלְּוַאי שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן.
משרתת:
אֲבָל יָאסוֹן יַסְכִּים שֶׁיְּגָרְשׁוּ מִכָּאן אֶת הַיְּלָדִים,
רַק בִּגְלַל שֶׁהוּא רָב עִם אִמָּא שֶׁלָּהֶם?
משרת:
לְיָאסוֹן כְּבָר לֹא אִכְפַּת מֵהַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת.
עַכְשָׁו רַק הָאִשָּׁה הַחֲדָשָׁה בָּרֹאשׁ שֶׁלּוֹ.
משרתת:
עוֹד לֹא גָּמַרְנוּ לְטַפֵּל בְּצָרָה אַחַת,
בָּאָה לָנוּ צָרָה חֲדָשָׁה. זֶהוּ, זֶה הַסּוֹף שֶׁלָּנוּ!
משרת:
טוֹב, תִּשְׁתְּקִי וְאַל תַּגִּידִי מִלָּה:
זֶה לֹא הַזְּמַן לְסַפֵּר אֶת זֶה לַגְּבֶרֶת.
משרתת:
יְלָדִים, אַתֶּם שׁוֹמְעִים אֵיךְ אַבָּא שֶׁלָּכֶם מִתְיַחֵס אֲלֵיכֶם?
שֶׁיֵּלֵךְ לַעֲזָאזֵל! לֹא, הוּא הָאָדוֹן שֶׁלִּי.
אֲבָל אֵיךְ הוּא לֹא מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְנַהֵג כָּכָה אֶל הַמִּשְׁפָּחָה
שֶׁלּוֹ?
משרת:
לָמָּה, מִי מִתְנַהֵג יוֹתֵר טוֹב?
אַתְּ לֹא יוֹדַעַת שֶׁכָּל אֶחָד חוֹשֵׁב רַק עַל עַצְמוֹ?
תִּרְאִי אֶת אַבָּא שֶׁלָּהֶם:
בִּשְׁבִיל מִטָּה שֶׁל נְסִיכָה
הוּא כְּבָר שָׁכַח מֵהַיְּלָדִים שֶׁלּוֹ.
משרתת:
קָדִימָה, יְלָדִים, תִּכָּנְסוּ הַבַּיְתָה! יִהְיֶה בְּסֵדֶר.
וְאַתָּה, תִּשְׁתַּדֵּל לְהַרְחִיק אוֹתָם,
עַד כַּמָּה שֶׁאַתָּה יָכוֹל, מֵאִמָּא שֶׁלָּהֶם.
כְּבָר רָאִיתִי אֵיךְ הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עֲלֵיהֶם בְּעֵינַיִם שֶׁל שׁוֹר,
כְּאִלּוּ הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לַעֲשׂוֹת לָהֶם מַשֶּׁהוּ.
אֲנִי מַכִּירָה אוֹתָהּ: הִיא לֹא תֵּרָגַע
עַד שֶׁתּוֹצִיא עַל מִישֶׁהוּ אֶת כָּל הַכַּעַס שֶׁלָּהּ.
אֲנִי מְקַוָּה שֶׁזֶּה יִהְיֶה מִישֶׁהוּ מֵהַשּׂוֹנְאִים שֶׁלָּנוּ,
לֹא מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים.
מכאן ועד סוף תמונת הפתיחה מדיאה מדברת מתוך הבית ולא שומעת את המשרתת שמגיבה לדבריה.
מדיאה:
(מתוך הבית) אַי, אֵיזֶה סֵבֶל! הַלְּוַאי שֶׁאָמוּת!
משרתת:
אַתֶּם רוֹאִים, יְלָדִים? בְּדִיּוּק מָה שֶׁאָמַרְתִּי!
אִמָּא שֶׁלָּכֶם רוֹתַחַת.
תִּכָּנְסוּ מַהֵר לְתוֹךְ הַבַּיִת וְעוּפוּ לָהּ מֵהָעֵינַיִם!
הִיא פִּרְאִית וּמְסֻכֶּנֶת.
קָדִימָה, מַהֵר, מַהֵר, תִּכָּנְסוּ!
המשרת והילדים נכנסים לבית.
הַכַּעַס שֶׁלָּהּ עַכְשָׁו הוּא רַק הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעָרָה.
אֲנִי לֹא רוֹצָה לַחְשֹׁב מָה יַעֲשֶׂה לֵב בְּלִי מוֹשְׁכוֹת,
לֵב שֶׁבְּגִידָה נָשְׁכָה אוֹתוֹ!
מדיאה:
(מתוך הבית) אַי! אֵיזֶה סֵבֶל נוֹרָא!
אַחְח, יְלָדִים מְקֻלָּלִים שֶׁל אִמָּא דְּחוּיָה –
הַלְּוַאי שֶׁתָּמוּתוּ בְּיַחַד עִם אַבָּא שֶׁלָּכֶם
וְשֶׁכָּל הַבַּיִת יֵהָרֵס!
משרתת:
ווַי, מָה הַיְּלָדִים אֲשֵׁמִים שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהֶם כָּזֶה?
לָמָּה אַתְּ שׂוֹנֵאת אוֹתָם?
יְלָדִים, אֵיךְ אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁיִּקְרֶה לָכֶם מַשֶּׁהוּ!
מַצַּב רוּחַ שֶׁל שַׁלִּיטִים הוּא דָּבָר מְסֻכָּן:
אֵלֶּה רְגִילִים לְצַוּוֹת, לֹא לְצַיֵּת,
אָז קָשֶׁה לָהֶם לִשְׁלֹט בְּעַצְמָם.
הֲכִי טוֹב לְהִתְרַגֵּל לִחְיוֹת עִם אֲנָשִׁים בַּגֹּבַהּ שֶׁלָּךְ.
אֲנִי, לְפָחוֹת, הָיִיתִי רוֹצָה לְהִזְדַּקֵּן בְּשֶׁקֶט וּבְבִטָּחוֹן,
בְּלִי שׁוּם רַעַשׁ וְצִלְצוּלִים.
אוֹמְרִים שֶׁאִפּוּק זֶה הֲכִי טוֹב,
הַדָּבָר שֶׁהֲכִי עוֹזֵר בַּחַיִּים.
קִיצוֹנִיּוּת לֹא מוֹעִילָה לְאַף אֶחָד,
וְאִם הַמַּזָּל הָרַע דּוֹפֵק לָךְ עַל הַדֶּלֶת –
כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹפֵק לְכָל אֶחָד –
אָז כַּמָּה שֶׁאַתְּ יוֹתֵר קִיצוֹנִית,
כָּכָה הוּא יִכָּנֵס לָךְ עָמֹק יוֹתֵר לַבַּיִת!
מימין נכנסת מקהלת נשים מקוֹרִינְתוֹס - הן מדברות לחוד, אחת־אחת. מדיאה עדיין בתוך הבית. המקהלה ומדיאה לא שומעות זו את זו.
מקהלה:
– שָׁמַעְתִּי אֶת הַיְּלָלוֹת.
שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּעָקוֹת שֶׁל הַמִּסְכֵּנָה מִקּוֹלְכִיס.
– הִיא עוֹד לֹא נִרְגְּעָה? זְקֵנָה, תַּעֲנִי.
– שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ עַד הָרְחוֹב שֶׁלִּי.
– הַסֵּבֶל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַזֹּאת לֹא מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי:
הַבַּיִת הַזֶּה יָקָר לִי.
משרתת:
בַּיִת? אֵין יוֹתֵר בַּיִת. נִגְמַר!
הַנְּסִיכָה תָּפְסָה חָזָק אֶת יָאסוֹן,
וְהַגְּבֶרֶת שֶׁלִּי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה
וּמֵרֹב דְּמָעוֹת לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה כְּלוּם.
אֲנָשִׁים מְנַסִּים לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ,
אֲבָל הַמִּלִּים נִכְנָסוֹת לָהּ מִצַּד אֶחָד
וְיוֹצְאוֹת מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי.
מדיאה:
(מתוך הבית) הַלְוַאי שֶׁבָּרָק מֵהַשָּׁמַיִם יְפוֹצֵץ לִי אֶת הָרֹאשׁ!
בִּשְׁבִיל מָה לִי לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת?
הַלְוַאי שֶׁכְּבָר אָנוּחַ בַּמָּוֶת
וְשֶׁהַחַיִּים הַשְּׂנוּאִים יִשָּׁאֲרוּ מֵאָחוֹר!
מקהלה:
– אַתֶּן שׁוֹמְעוֹת אֶת הַמִּסְכֵּנָה הַזֹּאת?
– מָה אַתְּ רוֹצָה כָּל כָּךְ לָמוּת?
לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת? דַּי, תַּפְסִיקִי עִם זֶה.
– אִם בַּעֲלֵךְ מְאֹהָב עַכְשָׁו בְּאִשָּׁה חֲדָשָׁה,
אַל תָּנִיחִי לַכַּעַס לַהֲרֹס אוֹתָךְ:
אֱלוֹהִים כְּבָר יַעֲנִישׁ אוֹתוֹ!
– דַּי עִם הַדְּמָעוֹת וְהַגְּנִיחוֹת עַל בַּעֲלֵךְ.
מדיאה:
תֶֿמִיס הָאַדִּירָה, אַֿרְטֶמִיס הָאֲצִילָה:
אַתֶּן רוֹאוֹת אֵיךְ אֲנִי סוֹבֶלֶת, אֵלוֹת שֶׁלִּי?
אֵיךְ אֲנִי סוֹבֶלֶת אַחֲרֵי שֶׁקָּשַׁרְתִּי אֵלַי אֶת בַּעֲלִי הָאָרוּר
בַּשְּׁבוּעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל הַנִּשּׂוּאִים?
הַלְוַאי שֶׁהוּא וְהָאִשָּׁה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵעֵזּוּ לִפְגֹּעַ בִּי כָּכָה,
יֵהָרְסוּ לְגַמְרֵי - הֵם וְכָל הָאַרְמוֹן שֶׁלָּהֶם!
אוֹי אַבָּא, אַי מוֹלֶדֶת שֶׁלִּי,
הִנֵּה אֵיךְ נִפְרַדְתִּי מִכֶּם - רָצַחְתִּי אֶת אָחִי!
משרתת:
אַתֶּן שׁוֹמְעוֹת מָה הִיא אוֹמֶרֶת?
אֵיךְ הִיא קוֹרֵאת לְתֶֿמִיס הַקְּדוֹשָׁה, בַּת זֶֿאוּס,
שֶׁדּוֹאֵג שֶׁאֲנָשִׁים יַעַמְדוּ בַּמִּלָּה שֶׁלָּהֶם?
אֵין סִכּוּי שֶׁהַגְּבֶרֶת תִּסְתַּפֵּק בִּנְקָמָה קְטַנָּה.
מקהלה:
– הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁהִיא תֵּצֵא לִפְגֹּש אוֹתָנוּ,
לִשְׁמֹעַ מָה יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר לָהּ.
מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי זֶה יַרְגִּיעַ אוֹתָהּ קְצָת.
– אֲנִי רוֹצָה לַעֲזֹר לָהּ. תֵּלְכִי לְהָבִיא אוֹתָהּ.
– תַּגִּידִי לָהּ שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת אוֹתָהּ.
– תִּזְדָּרְזִי לִפְנֵי שֶׁהִיא תִּפְגַּע בְּמִישֶׁהוּ בַּבַּיִת,
הַכְּאֵב שֶׁלָּהּ עָלוּל לַהֲפֹךְ לְהַר גַּעַשׁ.
משרתת:
אֲנִי לֹא בְּטוּחָה שֶׁיֵּשׁ לִי סִכּוּי לְשַׁכְנֵעַ אֶת הַגְּבֶרֶת.
אֲבָל, בְּסֵדֶר, אֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל בִּשְׁבִילְכֶן,
לַמְרוֹת שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאֵיזֶה מְשָׁרֵת נִגָּשׁ אֵלֶיהָ
הִיא תּוֹקַעַת בּוֹ מַבָּט פִּרְאִי
שֶׁל לְבִיאָה שֶׁרַק עַכְשָׁו הִמְלִיטָה.
צוֹדֵק מִי שֶׁקּוֹרֵא לָאֲנָשִׁים שֶׁחָיוּ פַּעַם ״טִפְּשִׁים״.
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לְאֵלֶּה שֶׁהִמְצִיאוּ שִׁירִים
לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאָזְנַיִם בִּסְעוּדוֹת וּמְסִבּוֹת,
אֲבָל לֹא הִמְצִיאוּ דֶּרֶךְ לַעֲצֹר בְּשִׁירִים וּבְמוּזִיקָה
אֶת הַכְּאֵבִים שֶׁמְּעַנִּים אֶת הָאֲנָשִׁים,
הַכְּאֵבִים שֶׁמְּבִיאִים מָוֶת וַאֲסוֹנוֹת
וְהוֹרְסִים לְגַמְרֵי אֶת הַמִּשְׁפָּחָה.
כַּמָּה נִפְלָא הָיָה אִם הַמּוּזִיקָה הָיְתָה מְרַפֵּאת אֶת כָּל זֶה!
אֲנִי לֹא מְבִינָה מָה צָרִיךְ לָשִׁיר בְּכָל מִינֵי מְסִבּוֹת:
מָה, שֻׁלְחָן שֶׁמָּלֵא בְּכָל טוּב לֹא מְשַׂמֵּחַ מַסְפִּיק אֶת הַלֵּב?
המשרתת נכנסת לבית לקרוא למדיאה.
מקהלה:
– שָׁמַעְתִּי אֶת הָאֲנָחוֹת, הַיְּלָלוֹת, הַצְּעָקוֹת,
הַהַאֲשָׁמוֹת נֶגֶד בַּעֲלָהּ הַבּוֹגֵד!
– הָעָוֶל שֶׁהוּא עָשָׂה לָהּ מְאַלֵּץ אוֹתָהּ
לִקְרֹא לְתֶֿמִיס, אֵלַת הַשְּׁבוּעוֹת.
– אוֹמְרִים שֶׁלַּיְלָה אֶחָד, בִּזְכוּתָהּ שֶׁל תֶֿמִיס,
הָאֳנִיָּה ״אַרְגֿוֹ״, עִם מֶדֵיאָה וְיָאסוֹן עָלֶיהָ,
הִצְלִיחָה לַעֲבֹר דֶּרֶךְ הַמְּצָרִים הָרָעִים,
מֵהַיָּם הַשָּׁחֹר עַד לְכָאן, לְיָוָן.