פרולוג
יום ראשון, 24 באוקטובר 2004:
חודש לפני האסון
מחר ייכנס בן־דודי ווּדי לבית הסוהר. הוא יבלה בו את חמש השנים הבאות של חייו.
בכביש המוביל אותי משדה התעופה של בולטימור לאוֹק פארק, שכונת ילדותו, שם אני עומד לפגוש אותו ביומו החופשי האחרון, אני כבר מדמיין אותו מתייצב נוכח שעריו של כלא צ'שייר העצום שבמדינת קונטיקט.
אנחנו מבלים אתו את היום בביתו של דוד סול, המקום שבו היינו מאושרים כל כך. הילל ואלכסנדרה נמצאים כאן, ויחד אנחנו משחזרים למשך שעות אחדות את הרביעייה הנפלאה שהיינו פעם. ברגעים האלה אין לי שמץ של מושג בדבר ההשפעה שעתידה להיות ליום הזה על חיינו.
כעבור יומיים מטלפן אלי דוד סול.
״מרקוס?״
״היי, דוד סול. מה שלומ...״
הוא לא מניח לי לסיים.
״מרקוס, תקשיב לי טוב: אני צריך שתצא מיד לבולטימור. בלי שאלות. קרה דבר חמוּר.״
הוא מנתק. בהתחלה אני חושב שהקו משובש ומחייג אליו. הוא לא עונה. כיוון שאני מתעקש, הוא מרים לבסוף ויורה: ״בוא לבולטימור.״
ומנתק שוב.
אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא, קראו אותו.
הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור.