קהינה

1.

 

 

שמש היום החדש עלתה זה מכבר, מזהיבה את קירות הבניינים שממול, מנצנצת בחלונות הקבועים בהם בצפיפות. משב קל של רוח שורט את הדומייה. רחשו של היום המתעורר הולך וגובר, אך לפתע דומה שנעצר, דריכות מורגשת באוויר.

השכנה על המרפסת שממול מקדימה לתלות כביסה. אני מתבונן בה בהשתאות ומתמלא כולי פליאה ומבוכה. הנוכחות שלה מציפה אותי בבת אחת בשטף של רגשות מן העבר. אי שקט מתוח מחלחל בתוכי ברעש גדול וגורם לי להתכווץ בתנועות קטנות.

השתגעתי, או שהעולם השתגע? אלו שתי האפשרויות שיש. האישה שמולי ומלי שלי הן שתיהן אותה אישה. הלב פועם בחוזקה כאילו הוא מבקש לדבר.

מלי הייתה אהבתי הראשונה. אולי אהבתי היחידה. ההחלטה שלה לשים קץ לחייה כשמלאו לה עשרים שנה טלטלה את כל אוהביה. מאז עברו הרבה שנים ובתוכי עדיין רובצת שתיקה מתמשכת, מודחקת בי כמו פצע עמוק שאינו מפסיק לדמם. כבר שני עשורים חלפו ומלי ממשיכה להיות בעבורי אישה ממשית, אהבה מודרת מן הזמן ומן המוות.

משאית שמוכרת חפצים ישנים נכנסה אל הרחוב, הקול שעולה מהרמקול מודיע בטון מונוטוני על קנייה ומכירה של מקררים ומכונות כביסה. השמים הם של סתיו בתחילתו. בת דמותה המושלמת של מלי רוכנת בכל גופה מעל החבלים בגזוזטרה שממול, מעט עננים מכסים לפתע את פיסת השמים המפרידה בין שני הבניינים. קולו המתנגן של האלטע זאכן ממשיך להדהד, ואני לא יכול להתיק את מבטי מהאישה שמולי.

פתאום היא נעמדת לרגע, כאילו להמחיש כי אין פה מקום לטעות. אותו שׂער מקורזל, אותן עיניים חומות גדולות, אותה רכות השובה את הלב, ילדה שהבשילה להיות אישה.

 

מלי שמה קץ לחייה לפני שנים, אני שב ומזכיר לעצמי בקול רם, זה כל מה שהיה. לכינרת ביום ההוא היה גוון של אור מלא מסתורין, כמו רעיון עצוב המנבא דבר לא ידוע. מלי חתרה בנחישות אל עומק המים, נושאת בכאב את המחלה שקיננה בה, מקפידה להשלים את המסע העיקש שבו התחילה אל צדו האחר של הזמן. אל זמן מהיר יותר, שבו אנו מתקיימים מחוץ לעצמנו בסוג של מציאות הנמצאת בהתפזרות מתמדת. אותו זמן השייך לחיים שאחרי.

 

מלי טבעה במעמקי הכינרת, ורק בבוקר נמשתה גופתה אל החוף.

 

השכנה החדשה שממול מתבוננת בי בחיוך רחב. אני מתמלא עד גדותי באימה וגעגועים. מלי מתה אני קובע בקול רם. אני עדיין שומע באוזני את הרעש העמום של הגלים שהיכה בתוכי. בזווית זכרוני מתחפרות לאטן תמונות של מלי שהגיעה חסרת חיים למקומה הסופי. הן לא מרפות ממני, מופיעות שוב ושוב, דוחקות בי לפרש את מובנן. אני יודע – לשום דבר אין מובן אחד סופי ומוחלט. גם אני מאבד לא פעם את התחושה שאני עדיין קיים.

כל חיינו אנחנו נידונים להיות בתנועה על הגבול הדק שבין החיים במציאות לכאורה, לבין החיים ההזויים שמעבר לה. לעולם איננו בטוחים במה שאנו או במה שאנו מניחים שאנו. למן הרגע שבו אנו נולדים ועד לרגע מותנו אנחנו מחליפים דמות, גוף ונשמה.

 

כן, לפעמים אינני יכול להתבונן בעצמי במצבים בהירים של מציאות. אני עדיין חש את הזמן בכאב גדול.

במכתב שהיא הותירה עבורי היא כתבה רק משפט אחד:

"ירמי אהוב שלי, לא יכולתי אחרת, אני מאוד עייפה. שמור על עצמך, אוהבת ובטוחה שגם משם אתגעגע אליך מאוד. תמיד שלך, מלי."

את המכתב מצאתי באכסניית הנוער שבה היינו, מונח על המיטה שלנו, סמוך למכתב שמלי השאירה עבור אביה ואִמה. מאז פטירתה חוט בלתי נראה קושר את גורלי בגורלה. אני יודע שביום מן הימים, כאשר יחליט הגורל, תישמע גם בשבילי הקריאה הדוממת של המוות, וגם אני אהיה מי שכבר איננו בנמצא. אני יודע שכשיקיץ עלי הקץ אצא לחפש אחריה באותו המקום שבו שנינו נימצא. זוהי כמיהה בלתי מרוסנת לשוב ולהיות אתה, רצון בלתי מוגדר שמקנן בתוכי, כל השנים, אינו מרפה ואינו מניח.

 

אחרי מותה של מלי הסתגרתי בחדרי, מבקש להתאיין. וכך כתבתי ביומני: "בהתכווץ הזמן והמקום היית לי כמו געגוע כבוש בבשרי. ברחמים את כורכת את גופי האחד בתכריכים לבנים. ואני שב ושואל כמה אני מת אם אני חש בכול! כמה אני חש אם אני משוטט כך, חסר גוף, ורק הלב עומד בשבילי כמו חוף.

בטיול הנצחי שלי, בלי לדעת מה אני חושב ולמה אני משתוקק עולה בי הרצון שלא תהיה לי עוד כל מחשבה. יש בי כמיהה למצב שבו לא הייתי דבר מעולם. יום אחד, אני אומר לעצמי, מתוך הכרה של תקווה, תימצא לי דרך מילוט אל מחוץ לעצמי והדבר העמוק ביותר בי יחדל."

 

בת דמותה של מלי מניפה אלי את ידיה לשלום. אני מרגיש נבוך. בתנועת יד חטופה, כמעט בלתי מורגשת, אני מגיב ומהנהן בראשי. הזמן איבד מממשותו. הכול מתבלבל בתוכי. מלי, אהבת נעורי, ובת דמותה העכשווית הבלתי אפשרית, מתחלפות ביניהן כמו תעתוע של הלב והמוח שיצאו מרצונם לחופשי.

 

מלי ואני נתפסנו בעיני הסובבים אותנו כזוג יונים בדרך לחופה. למעשה, מאז קורס ההדרכה ברמת רחל שעברנו ביחד בכתה י', לא נפרדנו. היינו מאוהבים מאוד. שני צעירים בתולים באהבתנו, נפעמים מהתואם המוחלט שנתגלה בינינו. שעות על שעות דקדקנו ברעיונות דת ופילוסופיה, ציטטנו שירה, ובעיקר נהנינו מקסמו של הגוף. כמו שני ילדים היינו נאבקים זה בזו, צוחקים ומתגוללים חסרי נשימה. מלי הייתה הדומיננטית מבין שנינו. באה בצחוק גדול, מתפתלת תוך כדי ריקוד ומושכת אותי אליה. הייתי מקיף אותה בזרועותי, מתגרה בה כששפתותי מרחפות על שפתותיה ופיה מתוק, רטוב ונחוש יותר משיכולתי לפלל. נרגשים וחסרי נשימה היינו שוכבים זה לצד זה, צוחקים בקול. מלי שבה ומנשקת אותי מבעד לשערי הפרוע, נשכבת עלי במלואה, שדיה הרכים לחוצים על פלג גופי העליון ותחתית בטנה מכסה על חלצי הלוהטים. גם עכשיו, אחרי שנים כה רבות, אני עדיין מתמלא בתחושה של המתיקות הכובשת מן המגע החם ההוא. היינו צעירים, היו לנו חלומות, הייתה לנו אהבה טהורה ומושלמת. הכול תורגם אז לשפת הגוף. המבט המתוק היה מהפנט אותי, השער הארוך והמקורזל, האף הסולד והעיניים החומות המלאות המתבוננות בי בתבונה. הכול נשאר כשהיה. אותם הפנים ואותו המבע – מלי שהייתה לי ובת דמותה המביטה בי כעת מתוך מרפסת ביתה – שתי נשים שדומה שהן אישה אחת ואהבה נושנה אחת.

בשנה האחרונה לחייה מלי חלתה מאוד. אובחנו אצלה "הפרעות אישיות גבוליות", כך בלשון המומחים, כתוצאה של פעילות לא סדירה במוח. היא שוחררה מצה"ל וחזרה לגור בבית הוריה, מלאה ברגשות כעס תמידי ומבוכה גדולה. התנודות במצבי רוחה והאימפולסיביות שלה גרמו לבני משפחתה להתרחק מכל הסובבים אותם, ומלי עצמה נקלעה למעגל של אי שקט ולחוסר מנוחה. מצבה הנפשי הלך והחמיר והפך להרסני, גם לה וגם לקרובים אליה.

פרופ' לובן, הרופא שטיפל בה, הסביר באריכות שהסיבה העיקרית למחלתה היא התפתחויות חריגות שנתגלו אצלה במוח. הוא סיפר שבשנים האחרונות גילו המדענים החוקרים את מוח האדם, שיש בו אזורים נבדלים שמעורבים בהשפעה על הרגשות שלנו. "כמה מפתיע", אמר, "הגבולות המבחינים בין גוף לנפש הולכים ומיטשטשים, יתרה מזאת, מסתבר שישנם כימיקלים בגוף האדם שתפקידם לווסת מצבי רוח, אך לעיתים הכימיקלים והמערכות האחרות אינם מתפקדים כראוי וזה מה שעלול לעורר את ההפרעות שמהן מלי סובלת".

 

ביום שישי האחרון לחייה נשארנו שנינו ערים. איש מאתנו לא ידע מה עומד לקרות. הכינרת הייתה שקטה. רק קול הגלים המתרפקים על החוף נשמע. ירידה אטית של הלילה לוותה בנהמת הרוח, ודומה היה שרעש המים הולך וגובר.

הערב חלחל אל תוך החשכה ושנינו הבטנו זה בזה בסקרנות גלויה, מנסים ללכוד רגעים של קרבה שעוד נותרה בינינו. הלילה כיסה אותנו, האוויר הקר עטף את גופנו. מלי לא הצליחה להירגע. בקולה הדהדו תנודות חדות של מצב רוחה. לרגע נדמה שהיא מאושרת ומבקשת שלא להניח לעולם לפגוע בה. וברגע אחר באה תפנית פתאומית. אובדן של כל חדוות החיים. היה מפחיד לראות איך פניה מתרוקנים. מתוך ייאוש, כמעט בזדון, היא התנתקה מעצמה, טורקת דלתות בתוכה, דלת אחר דלת מתוך מרירות.

מלי, שידעה איך להתקרב בצחוק גדול ובשמחה, הפכה בבת אחת ליצור כבוי, חסר חיות. היא שכבה לצדי מאובנת מרוב תסכול. "אני נורא מצטערת," היא לחשה לי, "אני יודעת שאני הורסת לנו את הכול אבל אני לא מסוגלת אחרת, לפחות לא עכשיו. אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לאהוב. אין לי מושג מי אני. המציאות הממשית מבלבלת אותי. יש בי צער ומועקה על חיים שנראים לי בלתי נסבלים." זהו הרצון הבלתי מובן להיות אדם אחר. בקולה הדהדו צער וכאב ומבוכה ונואשות גדולה.

אני עדיין רואה את עצמי מתבונן בה, קולט בחשש, מתוך עיניה, מעין הודעה קצרה של סוף. הייתי חסר אונים, ורק מחשבה אחת מילאה אותי אז, הרצון להגן עליה מפני עצמה בכל דרך אפשרית.

חלק גופה העליון של מלי בת העשרים היה כגבעול דקיק ושברירי. על אחת מאצבעותיה הארוכות היא ענדה טבעת כסף רחבה. ליטפתי את פניה בשתיקה. לא מצאתי בתוכי מילים מתאימות לנחם אותה. גופה התנדנד מולי כמו לולב. "את רועדת," אמרתי לה והחזקתי בכתפיה. התבוננתי לתוך עיניה, מבקש להכיל בתוכי את כל הצער שניבט מהן.

"אני יודע," לחשתי, "שיש בך מספיק כוח, את פשוט פוחדת לרצות. זו לא את מלי, זו המחלה שלך שלא מניחה לך להיות." כפות ידיה החליקו על לחיי וברווחים שבין האצבעות ראיתי את חיוורון פניה.

"קח אותי הביתה," ביקשה, "תן לי לחזור בשקט אל אימא, אל המקום החם והמוגן." ניסיתי להפסיק את רעידות גופה. אספתי אותה אלי, חיבקתי בכל כוחי.

 

בקשר שנבנה ביני לבין מלי ניתן היה לזהות בבירור דפוס של השתדלות בלתי פוסקת לרצות אותי ולהיות לכאורה ראויה לאהבתי. למרות זאת, היא זו שקבעה והכתיבה תמיד את עומק היחסים ואת קצב המשחק המיני בינינו. במעשה האהבה היא הניחה לעצמה לשלוח את נשיותה החוצה. היא נהנתה מעוצמת תשוקותיה, ואפשרה לי להחזיק בה בזרועותי ולחוש כלפיה בעלות גברית הבוטחת בעצמה.

המחלה של מלי רק העצימה את הדואליות שאפיינה את היחסים שנרקמו בינינו. עוצמה וחולשה, התמסרות מוחלטת והתנכרות. תשוקה לוהטת ואדישות מרוסנת. ים בסערה. היו ימים שלא יכולתי להבין מי היא. הפחד לעזוב והפחד להיעזב לא הרפו ממני. מלי בחושיה הנשיים הייתה מתנערת ומתעשתת.

"ירמי," הייתה לוחשת, "אתה תמיד אומר שזו לא אני, אז פשוט תחשוב שהרשעות שבאה ממני שייכת גם היא למחלה שלי ולא לי." עיניה מלאו לחלוחית והיא התבוננה בי במבט עמוק ומכאיב.

בערב שבו היא בחרה לשים קץ לחייה אמרתי למלי במבוכה ילדותית, "את תראי שסיפור האהבה שלנו יסתיים, אם רק תרצי, בנישואים ובארבעה ילדים מאושרים. שתי בנות שדומות לאימא היפה שלהן ושני בנים שדומים לאבא החכם שלהם." צחקתי בקול, ביקשתי לשמח אותה, אבל הרגשתי שהמילים מכעיסות אותה.

משהו בתוכי, ללא סיבה מפורשת, נשאר למרות הכול זר ומנוכר. הושטתי את ידי לגעת בפניה והיא נרתעה. "אתה לא חייב לי שום דבר ירמי," אמרה שלא כדרכה, ומיד הוסיפה, "אסור לנו להתעקש על דבר כלשהו, צריך שנכיר בכך שאני כבר לא אותה מלי שאהבת. אני אישה אחרת, אישה חולה ירמי, לעולם לא אשוב להיות האישה שאהבת."

היא ביטאה לראשונה, בקול רם, ובאופן ברור ומפורש את הרגשתה. לא הגבתי. המשכתי כאילו דבר לא נאמר בינינו. נתליתי בסמכותו הרפואית של פרופ' לובן וטענתי שהמחלה שלה בהחלט ניתנת לריפוי.

"מתוך דבריו של הפרופסור הבנתי שלמחלה שלך יש היבט נירולוגי שאתו ניתן להתמודד בעזרת תרופות, ויש לה גם היבט פסיכולוגי. בטיפול משולב ובעיקר בסבלנות ובעזרה תומכת של הסביבה האינטימית ישנה אפשרות סבירה מאוד להחלמה בעתיד הנראה לעין." כך בדיוק ניסח פרופ' לובן את דבריו בפגישה האחרונה שהייתה לנו. "תעזרי לי," אמרתי, "תעזרי לי לעזור לך. אנשים שסובלים מהפרעות אישיות גבוליות מאבדים לפעמים את ההרגשה לגבי מי ומה הם. לפעמים הם רואים את עצמם כרעים, ולפעמים הם מרגישים כאילו אינם קיימים בכלל. התדמית הלא יציבה הזו מובילה להתנהגויות מוזרות. הכול בעבורם הוא שחור או לבן."

מלי הפסיקה אותי. היא קראה בשמי בעייפות גדולה, "אני מכירה היטב את הטקסטים האלה. החיים שלי הפכו לספירלה ריקה של לא כלום. רוב הזמן אני בורחת מן המחשבות ומן הרגשות שלי עד שאינני מכירה עוד את עצמי."

מלי נגעה בפניה ונשמה עמוקות. היא הביטה בי במבט של מי שאינו יודע להסביר. אחרי כן נשאה את מבטה באי אמון ואמרה, "תראה ירמי איך השמים השחורים מתהדקים מעל הכינרת. אני יכולה עכשיו לחמוק מן העולם אל תוך המים הקפואים. כל החלל מסביבי שחור מעננים. איש לא יגיע אחרי לשם."

"אני אלך אחרייך," חייכתי אליה, עייף ומותש. "ועכשיו די, מוטב שנשכב לישון," הצעתי ואספתי אותה שוב בזרועותי. האורות בחדרים שמסביב הלכו והתמעטו. "החיים כואבים יותר כשנשארים ערים," לחשתי לה. "בלעדייך, אהובה שלי, לעולם לא תהיה לי נחמה."

פנינו מן החוף אל חדר השינה שלנו. מלי התרפקה עלי ברכות, עיניה היו מלאות רוך. נרדמנו חבוקים. עד היום אני תוהה בלא מעט מבוכה איך לא הרגשתי מתוך שינה את הליכתה ממני, מבלי שתהיה לה דרך חזרה.

בבוקר, כשנקראתי לזהות את הגופה, עמדתי על החול, סמוך למים הנרעדים באדוות קלות – שם היא שכבה. העולם אבד, הכול מת בבת אחת, ובי, במציאות היחידה של הרגע ההוא, היו רק צער ועצב – קולותיהם של אלו הבוכים לבדם בחדר אפל. מאז היא אתי ובתוכי, מרחפת לה בדממה כנשמה שאינה מכירה את עצמה, תודעה שאינה שייכת לדבר, זורמת ואינה מניחה לי לשכוח.

 

הרבה שנים שאלתי את עצמי למה זה קרה. למה האישה שכל כך אהבתי הלכה ממני. כעסתי על העולם ועל עצמי שלא הצלחתי להציל אותה בכוחה של האהבה. כעסתי עליה על שלא נשארה בחיים בשבילי. השאלות זמזמו בי שנים על שנים. גם עכשיו אין לי תשובות, אני רק יודע שאין טעם להוסיף לשאול.

היום, כשאני חוזר וכותב את מילותיה האחרונות, ידי רועדות. אני מתאמץ להסתיר מעצמי את מראה הכינרת באותו לילה שחור שטבוע בזיכרוני. אך איני יכול למחות את מבע עיניה, שהיה נגוע באותה בהירות פראית גדושה בטירוף ובתיעוב עמוק כלפי עצמה וכלפי החיים. אהבתה לדברים הנחלמים הייתה שלובה לבלי הפרד גם בבוז שלה כלפי הדברים הנחווים, אלו וגם אלו הם שהכריעו אותה במותה.