הנערה מברוקלין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה מברוקלין
מכר
אלפי
עותקים
הנערה מברוקלין
מכר
אלפי
עותקים

הנערה מברוקלין

4.2 כוכבים (161 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

גיום מוסו

גיום מוסו נולד ב-6 ביוני 1974 באנטיב שבדרום מזרח צרפת. ספריו הפכו לרבי־מכר ותורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, תציל אותי, משחק עם החיים, הנערה מברוקלין ודירה בפריז ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
אני ‬זוכר ‬היטב ‬את ‬הרגע. ‬הבטנו ‬בים, ‬האופק‬ זהר, ‬ואנה‬ שאלה‬ פתאום: "‬אם ‬עשיתי ‬משהו ‬מחריד, ‬עדיין ‬תאהַב‬ אותי?"‬
איך‬ הייתם‬ עונים?‬
אנה‬ היתה ‬האישה‬ של‬ חיי. ‬עמדנו ‬להינשא ‬כעבור ‬שלושה ‬שבועות. ‬מובן ‬שאוהַב ‬אותה, ‬ולא ‬משנה ‬מה ‬עשתה.‬
זה ‬מה ‬שחשבתי ‬לפחות, ‬אבל ‬היא ‬פישפשה ‬בקדחתנות ‬בתיקה ‬והושיטה ‬לי ‬תמונה.‬
"‬אני ‬עשיתי ‬את ‬זה."‬
נעצתי ‬מבט ‬בסוד ‬שלה, ‬וידעתי ‬שחיינו ‬לא ‬ישובו ‬להיות ‬מה ‬שהיו.‬
מזועזע, ‬קמתי‬ ויצאתי ‬בלי ‬לומר ‬מילה. ‬כשחזרתי ‬היה ‬מאוחר ‬מדי: ‬אנה ‬נעלמה.‬
 
מותחן ‬פסיכולוגי‬ מסחרר‬ עם‬ סוף ‬מדהים!‬
 
גיום‬ מוסו ‬נולד‬ בצרפת‬ ב–‬1974, ‬והוא‬ הסופר‬ המצליח‬ ביותר ‬בצרפת. ‬בנה‬ של ‬ספרנית, ‬שכבר ‬בגיל ‬10 ‬חלם ‬להפוך‬ לסופר. ‬ספריו ‬תורגמו ‬ל–‬33 ‬שפות ‬ונמכרו ‬עד‬ כה ‬ב–‬18 ‬מיליון ‬עותקים. ‬ספריו‬ קולו ‬של ‬המלאך, ‬מחר‬ וסנטרל‬פארק‬ ראו‬ אור ‬בהוצאת ‬כנרת ‬זמורה–ביתן.‬
"‬מתח‬ בלתי ‬נסבל! ‬מרגע‬ שתפתחו ‬את‬ הספר ‬לא ‬תוכלו ‬להניח ‬אותו ‬מהיד, ‬עד ‬שתגלו ‬מי ‬היא ‬באמת ‬הנערה ‬מברוקלין.‬
צפו ‬ללילות‬ לבנים..."    ‬׀  ‬מטרו ניוז
"‬מותחן‬ עם‬ טוויסט ‬מטורף! ‬מוסו ‬שוב ‬מבלבל‬ את ‬הקורא ‬לאורך ‬כל ‬הדרך."  ‬׀  ‬לה ‬פריזיאן

פרק ראשון

אנטיב, יום רביעי, 31 באוגוסט 2016
סוף השבוע הארוך הזה, שלושה שבועות לפני החתונה, היה אמור להיות פסק זמן יקר מפז, רגע אינטימי תחת שמש שלהי הקיץ בריביירה הצרפתית.
הערב התחיל על הצד הטוב ביותר: טיול על חומות העיר העתיקה, כוסית מרלו במרפסת ומנת ספגטי עם צדפות, שנאכלה תחת קמרונות האבן של מסעדת מיכלאנג'לו. דיברנו קצת על העבודה שלך, על שלי ועל הטקס הצפוי, שתוכנן להיות אינטימי ככל האפשר, עם שני חברים שישמשו עדים, ובנִי תֵיאו שיריע לנו.
בדרך חזרה בכביש לאורך המצוק, במכונית השכורה עם הגג הנפתח, נהגתי לאט כדי שתוכלי ליהנות מתצפית על מקטע החוף. אני זוכר היטב את הרגע: את עיני הירקן הצלולות שלך, את השיער האסוף לפקעת בוהמיינית, את החצאית הקצרה, את מעיל העור הפתוח מעל חולצת טריקו צהובה זוהרת עם ההדפס Power to the people. בפיתולים הורדתי הילוך והבטתי ברגלייך הזהובות, חייכנו זה לזה, ואת זימזמת שיר ישן של אריתה פרנקלין. מזג האוויר היה נעים. האוויר היה חמים ומרגיע. אני זוכר היטב את הרגע: ניצוצות בעינייך, פנייך זוהרות, שערך עף ברוח, אצבעותייך העדינות מתופפות על לוח המחוונים לפי הקצב.
שכרנו וילה ב"אחוזת שולי הפנינים", פרויקט דיור אלגנטי של כעשרה בתים המשקיפים אל הים התיכון. כשעלינו בשביל החצץ דרך האורנים הריחניים, צימצמת את העיניים מול הנוף המרהיב שהקיף אותנו מכל עבר.
אני זוכר היטב את הרגע: זו היתה הפעם האחרונה שהיינו מאושרים.
שירת צרצרים. שיר הערש של הגלים. רוח קלה מדללת את הלחות המשיית של האוויר.
במרפסת המתנשאת מעל שפת מצוק הדלקת נרות ריחניים ואבוקות נגד יתושים, ואני שמתי דיסק של צ'ארלי היידן. כמו ברומן של פיצג'רלד, נעמדתי מאחורי הבר שמתחת לכיפת השמים והכנתי לנו קוקטייל. החביב עלייך: לונג איילנד אייסד טי עם הרבה קרח ותלתל קליפת ליים.
לעתים נדירות ראיתי אותך שמחה כל כך. היינו יכולים לבלות ערב מהנה. היינו צריכים לבלות ערב מהנה. אבל אני נתפסתי למחשבה אובססיבית, רעיון ישן שהסתובב לי בראש כבר זמן־מה אבל עד כה לא התייחסתי אליו, "את יודעת, אנה, אסור שיהיו בינינו סודות."
למה הפחד שאיני מכיר אותך באמת, צץ דווקא בערב הזה? בגלל החתונה הקרבה? חשש מנישואים? החיפזון שבו החלטנו להינשא? מן הסתם שילוב של כל אלה, ונוסף עליהם ההיסטוריה האישית שלי, הבגידה מצד אנשים שהאמנתי שאני מכיר.
הושטתי לך את הכוס והתיישבתי מולך. "אני רציני, אנה, אני לא רוצה לחיות בשקר."
"יופי, כי גם אני לא. אבל לא לחיות בשקר זה לא אומר שאין אף סוד."
"אז את מודה, יש לך סודות!"
"רפאל, לכולם יש סודות! וזה בסדר גמור. הסודות שלנו מגדירים אותנו. הם חלק מעיצוב האופי שלנו, ההיסטוריה שלנו, המסתורין שלנו."
"לי אין שום סודות מפנייך."
"חבל מאוד!"
כעסת והיית מאוכזבת. וגם אני. האושר ומצב הרוח המרומם של תחילת הערב התנדפו כלא היו.
השיחה היתה אמורה להסתיים באותו רגע, אבל בעל כורחי לא הנחתי לזה. עשיתי הכול כדי להגיע לשאלה שרדפה אותי, "למה את תמיד משנה נושא כשאני שואל אותך על העבר?"
"מפני שבהגדרה העבר הוא עבר. אי־אפשר לשנות אותו."
התרגזתי, "העבר מאיר את ההווה, כפי שאת יודעת היטב. מה את מנסה להסתיר, לכל הרוחות?"
"אני לא מסתירה ממך שום דבר שעלול לאיים עלינו. סמוך עלי! סמוך עלינו!"
"מספיק עם הקלישאות!"
הטחתי אגרוף בשולחן, ואת קפצת בבהלה. פנייך היפות השתנו, וכהרף עין הפכה ההבעה שלך ממצוקה לפחד.
כעסתי כי הייתי צריך שירגיעו אותי. הכרתי אותך רק חצי שנה, ומהרגע שנפגשנו אהבתי את כולך, אבל חלק ממה שפיתה אותי בהתחלה — המסתורין שלך, האיפוק, הדיסקרטיות, האופי המתבודד — נעשה מקור לחרדה, שחזר בכל פעם כמו בומרנג.
"למה אתה מתעקש להרוס הכול?" שאלת אותי בקול עייף מאין כמוהו.
"את מכירה אותי. עשיתי שגיאות בחיים. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לטעות."
ידעתי שאני מכאיב לך, אבל הרגשתי שאוכל לשמוע הכול, שאעמוד בכול בזכות האהבה אלייך. אם היה לך דבר־מה כואב להתוודות עליו, רציתי לחלוק אותו איתך, לשאת אותו בשניים כדי להקל עלייך.
הייתי צריך לסגת ולהניח לזה, אבל השיחה המשיכה. ולא חסתי עלייך. הרגשתי שהפעם את תיתני לי משהו. כמו לוחם שוורים נעצתי חניתות בקפדנות כדי להתיש אותך, עד שלא תוכלי להתגונן. "כל מה שאני רוצה זה את האמת, אנה."
"האמת! האמת! זה כל מה שיש לך להגיד, אבל תהית אי־פעם אם תצליח לעמוד באמת?"
ההתנצחות עוררה בי ספקות. פתאום לא הכרתי אותך. האייליינר שלך נמרח, ולהבה שעד כה לא ראיתי ניצתה בעינייך.
"אתה רוצה לדעת אם יש לי סוד, רפאל? התשובה היא כן! אתה רוצה לדעת למה אני לא רוצה לספר לך עליו? כי מרגע שאספר לך לא רק שתפסיק לאהוב אותי, אתה תשנא אותי."
"לא נכון, אני מסוגל לשמוע הכול."
כך לפחות חשבתי באותו רגע. האמנתי ששום דבר ממה שתחשפי באוזני לא יפרק אותי.
"לא, רפאל, אלה רק מילים! מילים כמו שאתה כותב בספרים שלך, אבל האמת חזקה הרבה יותר ממילים."
משהו התהפך. הסכר נסדק. פתאום ראיתי שגם את תוהה מה אני מחזיק בבטן. גם את רצית לדעת. אם את עדיין אוהבת אותי. אם אני אוהב אותך מספיק. אם הרימון שאת נצרתו עמדת לשלוף יחריב לנו את הזוגיות.
ואז חיטטת בתיק ושלפת את הטאבלט שלך. הקלדת סיסמה ופתחת את אפליקציית התמונות. אט־אט דיפדפת בין התמונות בחיפוש אחר תמונה מסוימת. כשמצאת אותה הסתכלת עלי במבט חודר, מילמלת כמה מילים והושטת לי את הטאבלט. שם, מול עיני, היה הסוד שסחטתי ממך.
"אני עשיתי את זה," אמרת שוב ושוב.
המום כולי בחנתי את המסך בעיניים מכווצות, עד שהבחילה הפכה את בטני ואילצה אותי להסיט את המבט. הצטמררתי. ידי רעדו, דם פעם לי ברקות. ציפיתי להכול. האמנתי שחשבתי על כל אפשרות. אבל את זה לא העליתי בדעתי.
נעמדתי ברגליים חלושות. התנודדתי בראש סחרחר, אבל הכרחתי את עצמי לצאת מהסלון בצעד נחוש.
התיק שלי עדיין עמד בכניסה. בלי להביט בך לקחתי אותו ויצאתי מהבית.
תדהמה. עור ברווז. מיצי מרה בגרון. אגלי זיעה שמטשטשים את הראייה.
טרקתי את דלת המכונית ונסעתי בחשכה כמו רובוט. כעס ומרירות שטפו את גופי. מחשבות התנגשו זו בזו. התמונה האלימה, אי־ההבנה, התחושה שחיי מתמוטטים.
כעבור כמה קילומטרים הבחנתי בצללית המוצקה והאיתנה של מצודת קארה, מתנשאת מפסגת הצוק שלה, חסונה, מבוצרת. האחרונה להיראות כשיוצאים מהנמל.
לא. לא יכולתי לעזוב כך. כבר באותו רגע התחרטתי על מעשי. הזעזוע עירער את קור רוחי, אבל לא הייתי צריך להיעלם בלי לתת לך להסביר. דרכתי בחוזקה על דוושת הבלמים, הסתובבתי בשולי הכביש, עליתי על אי־תנועה וכמעט דרסתי אופנוען שהגיע בנתיב הנגדי.
הייתי צריך לתמוך בך ולעזור לך לסלק את הסיוט הזה מחייך. הייתי צריך להיות האדם שהבטחתי לעצמי להיות: אדם שמבין את כאבך, חולק אותו איתך ומסייע לך לשאת אותו. נהגתי בשיא המהירות לכיוון ההפוך: שדרת קאפ, חוף דז־אונד, נמל אוליבט, סוללת גריון, והדרך הצרה אל הבית.
החניתי את המכונית תחת האורנים ומיהרתי פנימה. דלת הכניסה היתה פתוחה מעט.
נכנסתי וצעקתי, "אנה!"
בסלון לא היה איש. הרצפה היתה מכוסה רסיסי זכוכית. מדף עמוס חפצי נוי הושלך על הרצפה וריסק בדרכו את שולחן הזכוכית הנמוך, שהתנפץ לאלפי רסיסים. בלב המהומה היה מוטל מחזיק המפתחות שהענקתי לך במתנה לפני שבועות אחדים.
"אנה!"
דלת הזכוכית הגדולה שמשני צדיה וילונות היתה פתוחה. הסטתי את יריעות הבד המתנופפות ברוח ויצאתי למרפסת. גם כאן צעקתי את שמך לחלל הריק. חייגתי לנייד שלך, אבל לא היה מענה.
כרעתי על ברכי וקברתי את ראשי בין הידיים. איפה את? מה קרה בעשרים הדקות שבהן נעדרתי? איזו תיבת פנדורה פתחתי כשחיטטתי בעבר?
עצמתי עיניים, ופיסות מחיינו המשותפים הבליחו בראשי. שישה חודשי אושר שהתעופפו, כך חשדתי, לבלי שוב. הבטחות לעתיד, למשפחה, לתינוקות, שלא יתגשמו לעולם.
כעסתי על עצמי.
מה הטעם להעמיד פנים שאוהבים מישהי, אם לא מסוגלים להגן עליה?

גיום מוסו

גיום מוסו נולד ב-6 ביוני 1974 באנטיב שבדרום מזרח צרפת. ספריו הפכו לרבי־מכר ותורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, תציל אותי, משחק עם החיים, הנערה מברוקלין ודירה בפריז ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
161 דירוגים
83 דירוגים
47 דירוגים
21 דירוגים
3 דירוגים
7 דירוגים
26/4/2025

ספר מעולה. כתיבה שוטפת ועלילה מרתקת. הקריינות בגרסה הקולית נהדרת. מומלץ!

30/7/2024

הקריין הכי טוב שיש כבר מזמן התחלתי לחפש ספרים שהוא מקריין. כיף לשמוע אותו. וגם הסיפור מצוין מלא הפתעות. מומלץ

2/6/2024

ספר נחמד וקולח, סיימתי אותו ביום אחד. מתאים לטיסות

8/11/2023

סיימתי ביומיים. קולח, מותח עם סוף מפתיע. מותחן עשוי לעילה ולעילה. קשה להניח מהיד.

6/9/2023

מרתק, מותח ומעניין

24/6/2023

מרתק ומפתיע

1/5/2023

מותח וכתוב היטב.

22/4/2023

עוד ספר מוצלח של מוסו כבר ה 3 שלו שאני קוראת ונהנת מאוד

6/4/2023

ספר מרתק, כתוב נהדר. מתח,תעלומה. אהבתי מאוד.

13/12/2022

ספר מתח מעולה

4/12/2022

מרתק, עלילה קולחת

26/11/2022

מרתק. הרבה חומר למחשבה

16/10/2022

ספר מתח ראוי מאוד עושר של דמויות, אירועים, זויות התבוננות, מטורף ומקסים כאחד. העלילה מתפתלת ומסתעפת המתח מעולה. חייבת להודות שבהתחלה מצאתי את כל המורכבות הזאת מעט מבלבלת (-: יותר מדי התרחשויות, תאריכים, דמויות ושמות.. אבל באיזשהו שלב התאפסתי על זה והקריאה זרמה לי. ללא ספק ספר מתח עשוי היטב. מפתיע עד הסוף. גם כשחשבתי שהבנתי הכל פתאום שוב הופתעתי מהתפתלות חדשה. אדיר. לאוהבי הז’אנר. אני תנו לי עלילה פשוטה עם סוף טוב וברור (-:

8/10/2022

מרתק

11/7/2022

ספר מעניין ומותח

12/4/2022

אהבתי ממש. מסקרן וסוחף. מומלץ

10/4/2022

עוד ספר נהדר של גיום מוסו.

22/3/2022

ספר מעולה! סוחף, מפתיע, קורע לב.

15/12/2021

ספר מעניין מתח ממליץ

19/9/2021

ספר מורכב ומרתק קראתיו בנשימה עצורה .

11/8/2021

טוב מאוד

17/6/2021

מרתק.. מומלץ בחום.. בריחה מצויינת מחיי היום יום לעלילה מדהימה

29/5/2021

ספר מדהים, נקרא בלי הפסקה כמעט. עלילה מפותלת ומרתקת.

17/5/2021

ספר מעולה! נקרא בנשימה עצורה, אבל יש בו עצבות וגם קצת תקווה.

10/4/2021

כובש, מותח מרתק.

2/4/2021

מעולה. מותח עד הדקה האחרונה וכשנדמה שאנחנו יודעים לאן זה מוביל יש טויסט בעלילה. מומלץ בחום.

27/2/2021

פשוט נפלא! קשה להניח מהיד..

16/1/2021

ספר סוחף שנקרא בשקיקה וללא הפסקה

18/12/2020

ספר מותח ומעניין מושך אותך לתוכו ובא לך להמשיך לקרוא עוד ועוד. מומלץ

16/10/2020

נקרא ברצף.

12/10/2020

מצויין!!

7/9/2020

מעולה ממש מרתק.

26/8/2020

ספר מרתק שנקרא בנשימה אחת ומפתיע מפרק לפרק

20/7/2020

מרתק.קצב התרחשויות מהיר .אהבתי

17/7/2020

ספר מתח משובח.אהבתי את המעבר בין המספר הראשי לדמויות אחרות שמספרות בגוף ראשון. זה מוסיף אוטנטיות לסיפור. והסוף, מפתיע ומיוחד

11/7/2020

סיפור מקסים עם הרבה תגליות שהביאו לסוף טוב

1/6/2020

מהנה ומותח

5/5/2020

מדהים!! פשוט מדהים

19/4/2020

אהבתי

16/4/2020

אי אפשר לעצור את הקריאה,,

9/4/2020

עתיר טוויסטים, נגמע בקריאה אחת

17/2/2020

שוטף ומרתק

25/1/2020

מתח כתוב היטב

20/11/2019

מצויין
זורם, סיימתי אותו ביום אחד

21/9/2019

ספר סוחף ומרתק, סוף מפתיע ולא צפוי

26/8/2019

ספר מדהים...מותח עד המילה האחרונה , לא הצלחתי להרפות ממנו ...
הספר הראשון שאני קוראת לגיום מוסו, אך בבירור לא האחרון

11/8/2019

ספר מותח

26/1/2019

ספר מתח מצויין

29/10/2018

כתוב היטב, מתורגם טוב, מותח ומעניין. מומלץ

8/10/2018

כתוב מצויין, אין "חללים" פתוחים שלא טופלו. העלילה קולחת, זורמת, ומעניין במיוחד המשחק במעבר בין המספרים השונים, זוויות ההתייחסות למציאות התוארת. יחד עם זאת, העלילה קשה ומטלטלת. הרבה רוע וכיעור שזורים בסיפור וגרמו לי לטלטלה עזה בסיומו.

21/9/2018

ואוו!!! כתובה יוצאת מן הכלל. ספר דינמי ומרתק.
העלילה השנונה והמעניינת כלכך, לא מאפשרת להניח את הספר אול להפסיק לחשוב עליו לרגע.
אם שאר הספרים של גיום מוסו כאילו, אז גילינו היום סופר ענק בעל עתיד מזהיר. אני כבר מתחיל לקרוא את הספר הבא...

1/8/2018

כמו כל הספרים של מוסו.... ההמשך יבוא

19/3/2025

עלילה מפותלת עם סוף מפתיע. לפעמים התפתות העלילה לא נראית מציאותיֶֶֶת

8/8/2024

ספר מצויין! מותח מאד, חיבור לדמויות, מקום והזמן שמכניסים אותך לתוכו. קריינות מצוינת, נעימהאם כי יש מספר שיבושים מרגיזים בהגייה מידי פעם

14/5/2024

גיום מוסו כותב נפלא כהרגלו אבל הפעם העלילה הייתה מסורבלת לטעמי עם יותר מדי דמויות וההתרה של הסיפור לא הייתה מפתיעה מספיק

17/3/2024

ספר מתח, קל, קולח ונגמע מהר. טוב

15/2/2024

תעלומה מעניינת עם תפניות רבות, לא קשה לעקוב כי הסיפור מסופר על ידי הדמויות השונות בעלילה. אומנם סוף לא רע אבל נותרתי לא מסופקת בתחושת אכזבה כלשהי.

6/6/2023

מותח קולח קצת עמוס מדי בפרטים

30/1/2023

ספר מעניין, מותח, סוף שנגמר בפתאומיות...

14/5/2022

אחלה ספר הכתיבה פחות לטעמי

1/1/2022

לפעמים קשה לעקוב אחרי כל הדמויות אבל קשה שלא להמשיך עד הסוף. היה כדאי

3/8/2021

סהכ כתוב היטב. למרות שמנקודות מבט של דמויות שונות לא היה לי קשה לעקוב. ועם זאת הרגשתי שהמוקד מפוזר מדי לטעמי. פחות אוהבת ככ הרבה פיזור מוקדים. אבל זה באמת עניין של טעם. מי שאוהב - הספר מומלץ.

14/4/2021

מותח עד הסוף אי אפשר להניח מהיד

13/2/2021

הסיפור מותח ומעניין אבל מלא באינפורמציה לא מעניינת וחלקים לא הגיונים שקצת הורסים את ההנאה

1/1/2021

ספר סבבה אבל מהפחות טובים של גיום מוסו

29/10/2020

ספר מרתק וזורם

13/8/2020

ספר טוב ומותח. כתוב היטב.

26/7/2020

ספר טוב אבל לא מבין איך הוא ראשון ברשימת המומלצים ופופולריים.

10/6/2020

ברובו טוב׳ חלקו משעמם וחלק קטן מידי ממש מרגש

10/5/2020

טוב

18/4/2020

בסהכ סיפור מעולה. יש כמה עמודים פחות מעניינים ברצף הסיפור- הייתי מעדיפה לוותר על אינפורמציות יבשות ולהתמקד בעלילה והתפתחותה.

11/4/2020

מרתק ומזוויע

26/3/2020

נחמד וכרגיל מפתיע

13/11/2019

בשורה התחתונה - ספר מתח טוב.
מפתיע, מעניין, מלא תנועה ואירועים.
שווה קריאה.

18/6/2019

מאוד זורם עם המון טוויסטים והפתעות

30/3/2019

כבשאר ספריו, ובדומה לספריו של הרלן קובן, גם כאן יש תשבץ של עובדות המצטרפות לתמונה השלמה ברבדים השונים. עם זאת העלילה די צפויה, והדמויות קצת צפויות מדי.

21/10/2018

רהוט, מותח וסוחף.

1/3/2018

כיף לקרוא..כתיבה קלילה ספר מתח מצויין

8/9/2023

קריא ומותח, אבל אין תחושה של פתרון מספק בסוף, ובאופן אישי אני נרתעת מתיאורים אכזריים, אז פחות אהבתי

1
10/11/2024

מתחיל טוב מאוד בחצי הראשון ומאבד תנופה בחצי השני כאשר כל הדמויות עוברות לדבר בגוף ראשון וחבל

14/11/2020

בסדר, לא יותר.

20/10/2020

הסוף קשה מידי

3/8/2020

אמנם בסוף הטוויסט מעניין, אך נגררתי מאוד בקריאה עצמה- אטי, יותר מדי דמויות, סבוך מדי... היה לי קצת קשה לעקוב למען האמת

15/7/2020

ספר סוחף שקשה להפסיק לקרוא. למרות זאת קלישאתי. מלא באנקדוטות שאמורות להראות כמה הסופר רחב אופקים ואינטליגנט.

10/6/2020

מותחן טיסות רגיל שלא מחדש הרבה. לא משהו שלא קראנו לפני אצל סופרים כמו הרלן קובן. חצי מהסיפור בצרפת והחצי השני בארצות הברית, הייתה לי מעט תחושה שהסופר מנסה לקרוץ לקהל האמריקאי בשביל מכירות.

22/5/2020

נחמד. קראתי ספרים שלו טובים יותר

6/5/2020

התחלה מעניינת ומבטיחה סיום מסובךו ומאכזב

28/4/2020

מתחיל טוב וחד אבל בהמשך נמרח והופך מסורבל.

17/4/2020

מאוד קריא , מותח ברובו , ספר טיסה מצויין

16/4/2020

מופרך

11/4/2019

נחמד וכתוב טוב.. אבל מעט חורג מגבולות ההיגיון על מנת ליצר סנסציה.

27/1/2019

ספר טיסה נחמד. הסופר חוזר על עצמו בין ספריו השונים- דירה בפריז מוצלח יותר

14/9/2018

חלש, לא סיימתי את הספר

31/12/2017

קליל לקריאה וכתוב כמו תסריט ולכן גם שטוח. אחלה ספר לטיסה, לא יותר מכך.

5/2/2025

הקריינות היתה טובה מאוד, אבל הספר איכזב. יותר מדי ציטוטים, יותר מדי הוראות נסיעה ממקום למקום שלא מעניין את הקורא. את כל עלילת הספר היה אפשר להכניס לפרק אחד, אבל הצורך להוציא ספר שלם גרמה לסופר להתפשט ולצטט ולהדריך במסלולי נסיעה עד זרה.

20/8/2022

משעמם

8/4/2021

הדימוי היחידי שעולה לי על הספר הזה זה קבלן שבונה בית ובסוף מגלה שיש לו פערים גדולים ומאוחר מדי לבנות מחדש אז סותם אותם בצורה עקומה שלא מחזיקה מים. מאכזב מאוד.

29/11/2020

ספר טיסות לא יותר מזה. לא הייתי ממליץ לחבר.

13/6/2019

מותחן לא טוב. מופרך לחלוטין.

הנערה מברוקלין גיום מוסו
אנטיב, יום רביעי, 31 באוגוסט 2016
סוף השבוע הארוך הזה, שלושה שבועות לפני החתונה, היה אמור להיות פסק זמן יקר מפז, רגע אינטימי תחת שמש שלהי הקיץ בריביירה הצרפתית.
הערב התחיל על הצד הטוב ביותר: טיול על חומות העיר העתיקה, כוסית מרלו במרפסת ומנת ספגטי עם צדפות, שנאכלה תחת קמרונות האבן של מסעדת מיכלאנג'לו. דיברנו קצת על העבודה שלך, על שלי ועל הטקס הצפוי, שתוכנן להיות אינטימי ככל האפשר, עם שני חברים שישמשו עדים, ובנִי תֵיאו שיריע לנו.
בדרך חזרה בכביש לאורך המצוק, במכונית השכורה עם הגג הנפתח, נהגתי לאט כדי שתוכלי ליהנות מתצפית על מקטע החוף. אני זוכר היטב את הרגע: את עיני הירקן הצלולות שלך, את השיער האסוף לפקעת בוהמיינית, את החצאית הקצרה, את מעיל העור הפתוח מעל חולצת טריקו צהובה זוהרת עם ההדפס Power to the people. בפיתולים הורדתי הילוך והבטתי ברגלייך הזהובות, חייכנו זה לזה, ואת זימזמת שיר ישן של אריתה פרנקלין. מזג האוויר היה נעים. האוויר היה חמים ומרגיע. אני זוכר היטב את הרגע: ניצוצות בעינייך, פנייך זוהרות, שערך עף ברוח, אצבעותייך העדינות מתופפות על לוח המחוונים לפי הקצב.
שכרנו וילה ב"אחוזת שולי הפנינים", פרויקט דיור אלגנטי של כעשרה בתים המשקיפים אל הים התיכון. כשעלינו בשביל החצץ דרך האורנים הריחניים, צימצמת את העיניים מול הנוף המרהיב שהקיף אותנו מכל עבר.
אני זוכר היטב את הרגע: זו היתה הפעם האחרונה שהיינו מאושרים.
שירת צרצרים. שיר הערש של הגלים. רוח קלה מדללת את הלחות המשיית של האוויר.
במרפסת המתנשאת מעל שפת מצוק הדלקת נרות ריחניים ואבוקות נגד יתושים, ואני שמתי דיסק של צ'ארלי היידן. כמו ברומן של פיצג'רלד, נעמדתי מאחורי הבר שמתחת לכיפת השמים והכנתי לנו קוקטייל. החביב עלייך: לונג איילנד אייסד טי עם הרבה קרח ותלתל קליפת ליים.
לעתים נדירות ראיתי אותך שמחה כל כך. היינו יכולים לבלות ערב מהנה. היינו צריכים לבלות ערב מהנה. אבל אני נתפסתי למחשבה אובססיבית, רעיון ישן שהסתובב לי בראש כבר זמן־מה אבל עד כה לא התייחסתי אליו, "את יודעת, אנה, אסור שיהיו בינינו סודות."
למה הפחד שאיני מכיר אותך באמת, צץ דווקא בערב הזה? בגלל החתונה הקרבה? חשש מנישואים? החיפזון שבו החלטנו להינשא? מן הסתם שילוב של כל אלה, ונוסף עליהם ההיסטוריה האישית שלי, הבגידה מצד אנשים שהאמנתי שאני מכיר.
הושטתי לך את הכוס והתיישבתי מולך. "אני רציני, אנה, אני לא רוצה לחיות בשקר."
"יופי, כי גם אני לא. אבל לא לחיות בשקר זה לא אומר שאין אף סוד."
"אז את מודה, יש לך סודות!"
"רפאל, לכולם יש סודות! וזה בסדר גמור. הסודות שלנו מגדירים אותנו. הם חלק מעיצוב האופי שלנו, ההיסטוריה שלנו, המסתורין שלנו."
"לי אין שום סודות מפנייך."
"חבל מאוד!"
כעסת והיית מאוכזבת. וגם אני. האושר ומצב הרוח המרומם של תחילת הערב התנדפו כלא היו.
השיחה היתה אמורה להסתיים באותו רגע, אבל בעל כורחי לא הנחתי לזה. עשיתי הכול כדי להגיע לשאלה שרדפה אותי, "למה את תמיד משנה נושא כשאני שואל אותך על העבר?"
"מפני שבהגדרה העבר הוא עבר. אי־אפשר לשנות אותו."
התרגזתי, "העבר מאיר את ההווה, כפי שאת יודעת היטב. מה את מנסה להסתיר, לכל הרוחות?"
"אני לא מסתירה ממך שום דבר שעלול לאיים עלינו. סמוך עלי! סמוך עלינו!"
"מספיק עם הקלישאות!"
הטחתי אגרוף בשולחן, ואת קפצת בבהלה. פנייך היפות השתנו, וכהרף עין הפכה ההבעה שלך ממצוקה לפחד.
כעסתי כי הייתי צריך שירגיעו אותי. הכרתי אותך רק חצי שנה, ומהרגע שנפגשנו אהבתי את כולך, אבל חלק ממה שפיתה אותי בהתחלה — המסתורין שלך, האיפוק, הדיסקרטיות, האופי המתבודד — נעשה מקור לחרדה, שחזר בכל פעם כמו בומרנג.
"למה אתה מתעקש להרוס הכול?" שאלת אותי בקול עייף מאין כמוהו.
"את מכירה אותי. עשיתי שגיאות בחיים. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לטעות."
ידעתי שאני מכאיב לך, אבל הרגשתי שאוכל לשמוע הכול, שאעמוד בכול בזכות האהבה אלייך. אם היה לך דבר־מה כואב להתוודות עליו, רציתי לחלוק אותו איתך, לשאת אותו בשניים כדי להקל עלייך.
הייתי צריך לסגת ולהניח לזה, אבל השיחה המשיכה. ולא חסתי עלייך. הרגשתי שהפעם את תיתני לי משהו. כמו לוחם שוורים נעצתי חניתות בקפדנות כדי להתיש אותך, עד שלא תוכלי להתגונן. "כל מה שאני רוצה זה את האמת, אנה."
"האמת! האמת! זה כל מה שיש לך להגיד, אבל תהית אי־פעם אם תצליח לעמוד באמת?"
ההתנצחות עוררה בי ספקות. פתאום לא הכרתי אותך. האייליינר שלך נמרח, ולהבה שעד כה לא ראיתי ניצתה בעינייך.
"אתה רוצה לדעת אם יש לי סוד, רפאל? התשובה היא כן! אתה רוצה לדעת למה אני לא רוצה לספר לך עליו? כי מרגע שאספר לך לא רק שתפסיק לאהוב אותי, אתה תשנא אותי."
"לא נכון, אני מסוגל לשמוע הכול."
כך לפחות חשבתי באותו רגע. האמנתי ששום דבר ממה שתחשפי באוזני לא יפרק אותי.
"לא, רפאל, אלה רק מילים! מילים כמו שאתה כותב בספרים שלך, אבל האמת חזקה הרבה יותר ממילים."
משהו התהפך. הסכר נסדק. פתאום ראיתי שגם את תוהה מה אני מחזיק בבטן. גם את רצית לדעת. אם את עדיין אוהבת אותי. אם אני אוהב אותך מספיק. אם הרימון שאת נצרתו עמדת לשלוף יחריב לנו את הזוגיות.
ואז חיטטת בתיק ושלפת את הטאבלט שלך. הקלדת סיסמה ופתחת את אפליקציית התמונות. אט־אט דיפדפת בין התמונות בחיפוש אחר תמונה מסוימת. כשמצאת אותה הסתכלת עלי במבט חודר, מילמלת כמה מילים והושטת לי את הטאבלט. שם, מול עיני, היה הסוד שסחטתי ממך.
"אני עשיתי את זה," אמרת שוב ושוב.
המום כולי בחנתי את המסך בעיניים מכווצות, עד שהבחילה הפכה את בטני ואילצה אותי להסיט את המבט. הצטמררתי. ידי רעדו, דם פעם לי ברקות. ציפיתי להכול. האמנתי שחשבתי על כל אפשרות. אבל את זה לא העליתי בדעתי.
נעמדתי ברגליים חלושות. התנודדתי בראש סחרחר, אבל הכרחתי את עצמי לצאת מהסלון בצעד נחוש.
התיק שלי עדיין עמד בכניסה. בלי להביט בך לקחתי אותו ויצאתי מהבית.
תדהמה. עור ברווז. מיצי מרה בגרון. אגלי זיעה שמטשטשים את הראייה.
טרקתי את דלת המכונית ונסעתי בחשכה כמו רובוט. כעס ומרירות שטפו את גופי. מחשבות התנגשו זו בזו. התמונה האלימה, אי־ההבנה, התחושה שחיי מתמוטטים.
כעבור כמה קילומטרים הבחנתי בצללית המוצקה והאיתנה של מצודת קארה, מתנשאת מפסגת הצוק שלה, חסונה, מבוצרת. האחרונה להיראות כשיוצאים מהנמל.
לא. לא יכולתי לעזוב כך. כבר באותו רגע התחרטתי על מעשי. הזעזוע עירער את קור רוחי, אבל לא הייתי צריך להיעלם בלי לתת לך להסביר. דרכתי בחוזקה על דוושת הבלמים, הסתובבתי בשולי הכביש, עליתי על אי־תנועה וכמעט דרסתי אופנוען שהגיע בנתיב הנגדי.
הייתי צריך לתמוך בך ולעזור לך לסלק את הסיוט הזה מחייך. הייתי צריך להיות האדם שהבטחתי לעצמי להיות: אדם שמבין את כאבך, חולק אותו איתך ומסייע לך לשאת אותו. נהגתי בשיא המהירות לכיוון ההפוך: שדרת קאפ, חוף דז־אונד, נמל אוליבט, סוללת גריון, והדרך הצרה אל הבית.
החניתי את המכונית תחת האורנים ומיהרתי פנימה. דלת הכניסה היתה פתוחה מעט.
נכנסתי וצעקתי, "אנה!"
בסלון לא היה איש. הרצפה היתה מכוסה רסיסי זכוכית. מדף עמוס חפצי נוי הושלך על הרצפה וריסק בדרכו את שולחן הזכוכית הנמוך, שהתנפץ לאלפי רסיסים. בלב המהומה היה מוטל מחזיק המפתחות שהענקתי לך במתנה לפני שבועות אחדים.
"אנה!"
דלת הזכוכית הגדולה שמשני צדיה וילונות היתה פתוחה. הסטתי את יריעות הבד המתנופפות ברוח ויצאתי למרפסת. גם כאן צעקתי את שמך לחלל הריק. חייגתי לנייד שלך, אבל לא היה מענה.
כרעתי על ברכי וקברתי את ראשי בין הידיים. איפה את? מה קרה בעשרים הדקות שבהן נעדרתי? איזו תיבת פנדורה פתחתי כשחיטטתי בעבר?
עצמתי עיניים, ופיסות מחיינו המשותפים הבליחו בראשי. שישה חודשי אושר שהתעופפו, כך חשדתי, לבלי שוב. הבטחות לעתיד, למשפחה, לתינוקות, שלא יתגשמו לעולם.
כעסתי על עצמי.
מה הטעם להעמיד פנים שאוהבים מישהי, אם לא מסוגלים להגן עליה?

המלצות נוספות

עוד ספרים של גיום מוסו