מגדלנה 1 - הצוואה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מגדלנה 1 - הצוואה
מכר
אלפי
עותקים
מגדלנה 1 - הצוואה
מכר
אלפי
עותקים

מגדלנה 1 - הצוואה

4.1 כוכבים (171 דירוגים)

תקציר

קריסטן אשלי כותבת תשוקה, כאב ושמחה כמו שרק היא יודעת. אי אפשר להפסיק לחשוב על הספר ימים לאחר שמסיימים אותו. 'הצוואה' הוא ספר יכבוש את ליבכם ויסחוף אתכם למסעם של ג'ו וג'ייק עד שלא תוכלו שלא להתאהב. 

זהו סיפור על שני אנשים, שלכאורה ראו כבר הכל, אלא שאז הם נפגשים...

'הצוואה' הוא מאותם הספרים שאפשר ללכת לאיבוד בתוכם. לא לשווא מכונה קריסטן אשלי 'מלכת הקראק' של הספרות הרומנטית. סגנונה המובהק והייחודי הפך אין ספור נשים ברחבי העולם למעריצות מכורות .

כבר מגיל צעיר הבינה ג'וזפין מלון, כי האדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך היא, סבתה לידיה. 

כעוזרת האישית לצלם אופנה מפורסם, היא הסתובבה ברחבי העולם, בין בירות האופנה וסצנת המוזיקה העולמית, אך תמיד במסכה, תמיד מרוחקת, נוגעת לא נוגעת. 

ג'ייק ספיר, מתאגרף בדימוס, מתגורר במפרץ מגדלנה, העיר הקטנה בדרום ארצות הברית בה גרה סבתא לידיה. הוא לא עטה על עצמו מסכה מעולם, לעומת זאת הוא התמחה בלקבל את ההחלטות הגרועות ביותר בכל הנוגע לחיי האהבה שלו.

לג'ו ולג'ייק היה רק דבר אחד משותף – האהבה הגדולה שרכשה לידיה לשניהם. סבתה של ג'ו היתה נחושה להראות להם את הדרך לאושר, גם אם היה זה הדבר האחרון שתעשה. 

הצוואה הפך רב מכר מרגע יציאתו לאור. כבר בשבוע הראשון נחת במקום ה- 6 ברשימת רבי המכר של ה- New York Times. 

"הצוואה הוא אחד הרומנים היפים ביותר שקראתי, מחמם לב אמיתי.... עומק הכתיבה, דיאלוגים יוצאים מגדר הרגיל, מערכות יחסים משפחתיות מורכבות, ורומן לוהט ורווי תשוקה. לקריסטן אשלי יש את הרכיב היחודי הזה, בשפה המיוחדת לה, המעבירה את החום ואת המשמעות שמוצאים רק בספריה. הספר הזה הוא פשוט שלמות... " - Aestas Book Blog

"נוגע ומרגש עמוקות. תחושת הפגיעות והאותנטיות שבו, מוספים לכוחו של הספר המיוחד הזה. אהבתי כל רגע ורגע..." - Vilma Book Blog

"יפיפה, מחמם לב וממלא בשמחה. רווי במתח מיני ובתשוקה, 'הצוואה' יסחוף אתכם.... הוא לחלוטין עוצר נשימה. אין אף סופרת אחרת שסיפוריה יתחפרו בליבכם כמו סיפוריה של קריסטן אשלי." - Fresh Fiction 

קריסטן אשלי היא סופרת של רבי מכר רבים. היא כותבת על נשים אמיתיות, שמוצאות את כוחן דווקא ולמול האתגר הקשה מכולם – האהבה.

פרק ראשון

המקום הכי בטוח בשבילי
"כי מעפר באת ואל עפר תשוב."
פי התמלא רוק למשמע המילים, ועיניי — שהוסתרו מאחורי משקפי שמש וכובע גדול ושחור — נעו מארון הקבורה שכוסה בוורדים ארגמניים אל עבר הכומר שעמד לצד הארון.
רציתי לקום מהכיסא שלי, לתלוש מהאוויר את המילים המרחפות, ולחנוק בהן את הכומר.
זו היתה תגובה לא שגרתית לגביי. אני לא כזאת.
אבל הוא דיבר על סבתא.
סבתא, סבתא שלי. סבתא שגופתה היתה מונחת בארון שלפניי.
נכון שהיא לא היתה צעירה. וידעתי שזה יבוא בהתחשב בעובדה שהיתה בת תשעים ושלוש.
אבל זה לא אומר שרציתי שתלך. אף פעם לא רציתי שתלך.
למעט הנרי, היא היתה האדם היחיד שהיה לי. האדם היחיד בכל העולם כולו.
כי מעפר באת ואל עפר תשוב.
סבתא לא היתה עפר.
סבתא שלי היתה הכול.
וכשעלתה בי המחשבה הזאת, הרגשתי את הדמעות עולות ולא הצלחתי לעצור אותן. למרבה המזל, כשהציפו הכול וזלגו הן עשו זאת בדממה. מצד שני, הן זלגו תמיד בדממה. חלפו עשרות שנים מאז הפעם האחרונה שבה שחררתי ככה רגשות.
ומאז, אף פעם לא נתתי לזה לקרות שוב.
חזרתי להביט בארון הקבורה והרגשתי את הרטיבות מזדחלת במורד לחיי אל מתחת למשקפי השמש. הרגשתי את הדמעות מטפטפות מהסנטר שלי, אבל לא שלחתי יד לעברן. לא רציתי שמישהו יבחין בדמעות, ולכן לא עשיתי ולוּ תנועה אחת שהיתה מושכת אליהן תשומת לב.
בעודי שקועה במחשבה הזאת הרגשתי בדבר־מה נוסף — תחושה מעקצצת משונה של מודעוּת שהזדחלה על עורי. הרמתי את עיניי שמאחורי משקפי השמש והנחתי להן לשוטט על הקהל שסביב הארון.
מבטי נעצר כשמשקפי השמש שלי נתקלו במשקפיו. וכשזה קרה, נשימתי נעתקה.
זה קרה משום שבמשך כל חיי ושיטוטיי — הארוכים — שהובילו אותי למחוזות מרוחקים מאוד, מעולם לא ראיתי גבר כמוהו.
אף לא פעם אחת.
הוא לבש חליפה כחולה עם חולצה ועניבה באותו צבע. הבגדים ישבו עליו טוב, והלמו אותו עוד יותר מזה. ידעתי את זה מניסיוני לא רק כחובבת בגדים, אלא גם כמי שהסתובבה בעשרים ושתיים השנים האחרונות בשולי עולם האופנה.
בעין מנוסה הבחנתי שהחליפה שלו מתוצרת הוגו בוס, מה שהפתיע אותי קצת. בעיר הקטנה שבה התגוררה סבתא היו כמה אנשים עם כסף ונראה שהאיש הזה היה אחד מהם.
הדבר המפתיע היה ששום דבר בו, למעט החליפה, לא נראה הוגו בוס. והוא בהחלט לא נראה אמיד.
שערו השחור היה זרוע נגיעות של אפור־כסוף. השיער הסמיך היה מסופר בקפידה, אבל התספורת לא שידרה קריצה אופנתית אלא גישה של אדם שאינו רוצה להתעסק בשערו ומעדיף לחפוף ולהניח לו.
ולמרות זאת, זה נראה טוב.
היו לו קמטים על המצח וסביב פיו הנוקשה, שלמרות קשיחותו התהדר בשפתיים מלאות, כמעט תפוחות, במיוחד השפה התחתונה. הייתי בטוחה שמשקפי השמש שלו הסתירו מאחוריהם קמטים סביב עיניו.
מכל אלו הסקתי כי השמש אינה זרה לו.
וגם רגשות אינם זרים לו.
הוא היה גבוה, רחב וגדול מאוד. הסתובבתי עם כל מיני אנשים — נשים וגברים — בעלי נוכחות שמושכת תשומת לב וקשב. הנרי היה כזה, אבל לא האיש הזה. הנוכחות שלו לא משכה תשומת לב.
היא תבעה תשומת לב.
מוזר, ועם זאת נכון ואף מעט מבהיל.
לא רק ממדיו הגדולים גרמו לכך, אלא גם משהו תוקפני בחזות שלו. אף פעם לא ראיתי שילוב כזה. גבות רחבות וחזקות. סנטר מסותת וקשוח. צוואר וגרון משורגי שרירים וורידים. עצמות לחייו חרצו קו שנמשך מסנטרו הרבוע אל פאות לחייו הכהות. ניכר שאפו היה פעם ישר אך נשבר ולא תוקן כהלכה, ובעליו בחר לשמור על הפגם — בחירה לא רעה בכלל לפי כל אמת מידה. לרוחב לחיו השמאלית נמתחה צלקת שבלטה על רקע תוויו המרשימים, והעניקה משמעות חדשה למושג חספוס.
הוא לא עמד קרוב אליי, אבל גם לא רחוק ממני; היום היה שטוף שמש, אבל מהמרחק שבו ניצב, ועם משקפי השמש שהפרידו בינינו, לא עלה בדעתי שהוא מסוגל להבחין בדמעותיי.
ובכל זאת, מהאופן שבו משקפיו ננעלו עליי לא היה לי ספק שהוא מתבונן בי ורואה אותי בוכה, שומר על פנים חתומים ומבט יציב.
תשומת לבו נראתה לי מוזרה, כמו העובדה שבוודאי ראה שאני מסתכלת עליו, ובכל זאת לא הסיט את מבטו.
מוזר, ושוב — מעט מבהיל.
כדי לחזור לנשום עשיתי מאמץ והפניתי את מבטי לאיש הצעיר שעמד לצדו. הוא נראה כבן עשרים ולבש חליפה אפורה, חולצה תכולה ועניבה נאה. אם כי לא היה העתק מושלם של האיש הגבוה שלצדו עם השיער השחור העבות, המבנה הרחב והתווים המרשימים, לא היה כל ספק שזהו בנו.
הסטתי את המבט מהאיש הצעיר והסתכלתי לצד השני, שם נתקלו עיניי בצעירה כבת חמש־עשרה או שש־עשרה, בעלת שיער אדמוני ארוך ותווי פנים מעודנים ששידרו שעמום מוחלט. היא עמדה במרחק מה מהאיש, בזרועות שלובות. לא ידעתי מאיפה אני מכירה אותה, היא לא דמתה לו בכלל, ובכל זאת ידעתי שגם היא שלו.
מבטי שוטט מטה ואז ראיתי שלפני האיש עמד ילד בן שמונה או תשע. שוב אותו שיער כהה, מבנה גוף שיגדל להיות גבוה וחזק, גם הוא ללא ספק צאצא של האיש הזה. העובדה שהילד נשען על רגלי האיש שאחז באצבעותיו את כתפי הילד רק חיזקה את הרושם.
ניכר שהילד אינו מרגיש בנוח — בחנתי היטב את פניו בלי להסגיר את עצמי — פניו היו אדומים. הוא בכה ממש עכשיו או לפני זמן קצר.
הוא הכיר את סבתא.
מובן שכל הנוכחים בהלוויה של סבתא הכירו אותה, אבל הילד הזה כנראה הכיר אותה היטב.
סבתא ואני דיברנו באופן קבוע כמה פעמים בשבוע, והיא סיפרה לי בשיחותינו (בפירוט לא קטן) על אנשים שונים בעיר שלה. כיוון שבצעירותי גרתי בעיר תקופה מסוימת ובהמשך ביקרתי אותה לעתים תכופות לאורך השנים, הכרתי אישית רבים מהם.
היא מעולם לא סיפרה לי על המשפחה הזאת.
הייתי זוכרת את המשפחה הזאת.
הפסקתי להביט באנשים וחזרתי להביט בארון הקבורה. לא רציתי לראות את האישה אשר ללא ספק היתה היכן שהוא לצד המשפחה הזאת.
לא הייתי צריכה לראות אותה כדי להכיר אותה.
ידעתי כי סביר שהיא אדמונית. זה היה הדבר היחיד שידעתי ב"סבירות" גבוהה. כל השאר לגביה היה לי ברור כשמש.
היא ודאי רזה באופן לא טבעי או בעלת קימורים מושכים — בהתאם להעדפותיו של האיש. היא בטוח לא תיראה כמו אישה אחרי שלוש לידות בעשרים שנות זוגיות, שהזניחה את עצמה או את גופה בכל מובן או אופן. לא, לעולם לא. אילו היתה מזניחה משהו — בוודאי היתה מאבדת אותו. ללא ספק. עיניו היו משוטטות למחוזות אחרים והיא היתה מוחלפת. לכן היא תעשה כל שביכולתה לוודא שזה לא יקרה.
היא גם תיראה צעירה מגילה האמיתי. היא משקיעה בזה המון. אין שום ספק.
ובהתחשב בחליפה שלו ובמראה הילדים אין ספק שמדובר באישה בעלת סגנון, אישה מטופחת שלובשת בגדים יקרים, נועלת נעליים יקרות והולכת באופן קבוע למספרה (בלי שום אפור בשיער), תמיד עם מניקור ופדיקור מוקפדים, הכול אצלה נראה עשר.
האיש הזה לא יסכים לקבל פחות מזה. כל מבוקשו יינתן לו ואם לא — הוא פשוט יזרוק את מה שיש וימצא את מה שהוא מבקש.
שכחתי ממנו כשהכומר הודה לכל מי שבא, בשמו ובשמי.
הייתי מתעצבנת על כך שדיבר בשמי אלמלא ידעתי שסבתא חיבבה אותו מאוד וגם הלכה בקביעות לכנסייה. וכשכבר היה לה קשה להגיע בעצמה, ידעתי שהכומר פלטשר סידר שמישהו יאסוף אותה מהבית, יסיע אותה לתפילות, ייקח אותה לארוחת בוקר בחוץ ויחזיר אותה הביתה. לפעמים, כשלא נמצא מי שיבצע את המשימה, או מפני שהיא עצמה אהבה לבצע אותה, היתה אשתו של הכומר פלטשר מסיעה אותה.
זה היה מעשה טוב. סבתא נזקקה ליציאות האלה. היא היתה אישה חברותית. אבל היא היתה גם עצמאית ועקשנית, ולא אהבה לבקש עזרה. אך אם הוצעה לה עזרה — היא לא היססה לקבל אותה. והיא קיבלה אותה ברצון מבני הזוג פלטשר.
הכומר פלטשר הנהן לעברי ואני קמתי על רגליי, והרגשתי את צריבת הדמעות שיבשו על פניי. ועדיין לא נגעתי בהם. אוכל לעשות זאת אחר כך, כשאהיה לבד. עכשיו היו לי הכובע ומשקפי השמש להסתתר מאחוריהם. ובהחלט אשתמש בהם.
חשתי באנשים שנעו סביבי כשעשיתי את דרכי אל הכומר פלטשר. התקרבתי והושטתי לו את ידי. רק את ידי. הקפדתי לשמור על מרחק גופני כדי להבהיר את עמדתי.
אינני מהמחבקים, הנוגעים, מפגיני החיבה במגע פיזי.
למעט כלפי סבתא.
הוא קלט אותי. הוא נטל את ידי וסגר את ידו באחיזה יציבה וחמימה סביב ידי ומלמל, "לידיה תחסר לנו, ג'וזפין."
הוא צדק.
היא אכן תחסר.
בלעתי והנהנתי בו־בזמן. "היא אכן תחסר. היה טקס יפה מאוד. תודה."
"על לא דבר, יקירה." ידו לחצה את ידי. "ואם את נשארת קצת בעיר, בואי בבקשה לבקר את רות ואותי בביתנו. נשמח לארח אותך לארוחת ערב."
"תודה על ההזמנה, כומר. אני אשקול ואודיע לך," עניתי בשקט והפעלתי לחץ בידי כדי לחלצה מידו. ידעתי שאין שום סיכוי שאבוא לארוחת ערב איתו ועם אשתו.
סבתא היתה חברותית.
אני לא.
הוא שחרר את ידי.
חייכתי אליו חיוך קטן והסתובבתי. רציתי להגיע למכונית שלי ולחזור ל'בית לבנדר'. למזלי, סבתא השאירה הנחיות שהיא אינה מעוניינת במפגש בכייני אחרי ההלוויה שלה. פירוש הדבר שאוכל להתרחק מהמקום הזה ומהאנשים האלה בלי שאצטרך לשאת את נוכחותם של מנשנשי מתאבנים שיספרו לי את מה שאני כבר יודעת.
כמה נהדרת סבתא היתה וכמה עצוב שהלכה מאיתנו.
הבקשה הזו של סבתא נועדה מן הסתם בשבילי. היא ידעה ששני בניה לא יופיעו. אבי ודודי נעלמו זה מכבר מחייה ומחיי. ואילו היו מתייצבים (ותודה לאל שלא הגיעו), עצם המחשבה שהם היו מסתובבים בין אנשים — גם אם רק במפגש שאחרי ההלוויה — היה כשלעצמו מבהיל. שניהם כבר לא היו צעירים ולא ראיתי אף אחד מהם כבר עשרות שנים, אבל ידעתי מעל לכל ספק שאם הם עדיין בין החיים — הם בוודאי לא השתנו.
הם לעולם לא ישתנו.
הם היו תפוחים שנשרו מהעץ ישר אל שורשיו. לא העץ של סבתא. זה של סבא שלי. והוא היה אכזרי כנחש, אנוכי ושתלטן, הכול במידה שלא הותירה ספק באשר לחוסר יציבותו הנפשית.
ולמרבה המזל, הוא מת מזמן.
וכך לא היתה שום סיבה למפגש חברתי, לא נותר איש מצד המשפחה של סבתא לשמוע כמה נהדרת היתה ואיזה אובדן הוא מותה.
כצפוי, בהתחשב במידת האהבה כלפי סבתא בעיר שהביאה רבים לבקש להביע השתתפות בצערי, לקח לי זמן מה להגיע למכוניתי.
שמחתי שסבתא זכתה באהבה הזאת.
מה שלא אומר שנהניתי מה'מסע' אל המכונית. עם כל ההנאה מהפגנת ההערכה הרבה כלפי סבתא, שידעתי ממילא על קיומה, לא נזקקתי לתזכורות.
אמרתי לעצמי שזה עושה להם טוב לומר את המילים, ליצור קשר עין, לחשוב שהבעת רגשותיהם מקלה עליי ולוּ במעט. וסבתא היתה רוצה שאתן להם את זה.
וכך עשיתי.
צלחתי את מסלול המכשולים אל מכוניתי כשבדרך נאלצתי לספוג שני חיבוקים בלבד, ובלי ליפול או למעוד. אפילו פעם אחת. הנרי היה גאה. סבתא היתה מתאכזבת.
סבתא חשבה שהמעידות התכופות שלי נורא מצחיקות, אבל בכל פעם שצחקקה בעקבות מעידה שלי ידעתי שהיא צוחקת איתי, לא עליי. כבר מזמן ניסתה ללמד אותי שעלינו לקבל את מי שאנחנו, כולל — ואולי בעצם במיוחד — את הדברים שכינתה, "דברים מיוחדים, חמודה, אלו שאין לאף אחד חוץ ממך."
בעיני עצמי הייתי גמלונית. לפעמים התחלתי לשכוח מזה, אבל אם היה בסביבה משהו שאפשר היה למעוד עליו או לרסק לרצפה, הוא תמיד היה נקלע בדרכי.
סבתא חשבה שזו תכונה חמודה.
לא פעם כשעשיתי את הדברים האלה, ראיתי גם את שפתו של הנרי רוטטת.
וככל שניסיתי לאמץ את עצתה של סבתא, זה היה מעצבן.
עכשיו לא הצלחתי להגיע אל היעד בלי להשקיע באדמה את העקבים של נעלי המנולו שלי, וזה עצבן אותי.
לבסוף הגעתי למכונית השכורה שלי. הנתיבים המתפתלים של בית הקברות היו עמוסים במכוניות; מנועים ניעורו לחיים, דלתות נפתחו ונטרקו, גלגלים סבבו ונעו קדימה.
ובתוך כל ההמולה הזאת שמעתי קול נערה יבבני־רוטן מפלח את האווירה הקודרת של בית העלמין בקריאה "אבא!"
הקריאה צרמה כל כך שעצרתי ליד דלת המכונית הפתוחה, והבטתי במורד השביל. במרחק שלוש או ארבע מכוניות, מהצד השני של השביל, חנה טנדר גדול בצבע בורדו. הוא נראה חדש יחסית. זה היה טנדר בעל ארבע דלתות בקבינה, שנראה כמו מכונית סדאן גבוהה וארוכה עם ארגז פתוח. זו לא היתה מכונית מנקרת עיניים, ובכל זאת, באופן מסוים, כן. אולי מפני שנצצה בשמש, כאילו זה עתה נרחצה ועברה פוליש־וקס.
כל דלתותיה היו פתוחות, ולתוכה טיפסו האיש שהתבונן בי קודם לכן ושלושת ילדיו. הבן הבכור טיפס למושב שליד הנהג. הצעיר כבר ישב מאחור. והאיש עמד ליד דלת הנהג הפתוחה כשפניו אל הנערה שעמדה על השביל, ידיה על מותניה.
אין אישה.
מפתיע.
שמעתי מלמול לא ברור ואחריו עיוותה הנערה את פניה בהבעה לגמרי לא חיננית וצעקה, "לא אכפת לי!"
וגם זה היה מפתיע, כי בהתחשב במקום ובנסיבות זו היתה התנהגות מעבר לחצופה.
הצצתי סביב וראיתי אחדים ממשתתפי ההלוויה האחרים נמנעים בבירור ובמכוון מהתעכבות על הדו־שיח הזה.
כיוון שהאיש עמד בגבו אליי והנערה התמקדה באביה, לא טרחתי להסיט את מבטי. הם היו שרויים בלהט הוויכוח. הם לא יבחינו בי.
שמעתי נהמה נוספת ואז הנערה צעקה, "אמרתי שלא מזיז לי!"
התגובה הצפויה, נהמה, לא נשמעה. התגובה היתה שאגה.
"לעזאזל, אמבר! 'כנסי עכשיו למכונית!"
פניה התעוותו וראיתי את גופה מגיב בתנועת "אוף!" ואז היא זזה ונכנסה למושב האחורי.
האיש טרק את הדלת שלה וניגש אל שלו.
מיהרתי מיד להיכנס למכונית שלי. חשבתי לעצמי שמן הראוי שאדם בעל אמצעים וטעם טוב בבגדים יהיה גם בעל נימוסים, ויידע לא לצרוח בגסות על בתו בבית קברות בסיומו של טקס ההלוויה של אישה שמתה בגיל תשעים ושלוש.
ועם זאת, סבתא ודאי היתה בוכה מצחוק ממה שקרה עכשיו; היא גם היתה הולכת מיד אל אתר המריבה ומתערבת בנעשה.
בדומה ליחסה אל הגמלוניות שלי, היא ראתה תמיד את המשעשע בחולשותיהם של אחרים והצליחה לא לקומם איש נגדה כי היתה לה יכולת מופלאה להצביע על אותן חולשות ולהנחות אנשים לראות את הצד המשעשע בעצמם. סבתא מעולם לא לקחה שום דבר יותר מדיי ברצינות והיתה טובה מאוד בהנחלת הגישה הזו גם לאחרים.
היו לה די והותר מטענים רציניים בחיים מבעלה ומשני הבנים שנולדו להם, וכשהם יצאו מחייה היא הניחה את כל זה מאחוריה.
הדבר הרציני היחיד שחלחל לחייה הייתי אני. הדרך שבה גדלתי. מה זה עשה לי. לְמה זה הפך אותי.
וסבתא אִפשרה לי להיות אני. היחידה בעצם שאפשרה זאת, למעט הנרי.
עד שהתנעתי את המכונית, שילבתי הילוך ובדקתי את המראות, הטנדר בצבע בורדו כבר חלף על פניי. לא הספקתי להציץ בתא הנוסעים. ולא הקדשתי מחשבה לעובדה שהאיש וילדיו לא ניגשו אליי להביע את השתתפותם בצערי.
מוטב כך לאור העובדה שברור לי איזה מין אדם הוא, ואם לשפוט לפי התנהגותו והתנהגות בתו — אני לא רוצה לפגוש אותם לעולם.
ברגע שנעלמו הוקל לי באורח מוזר וידעתי שככל הנראה זה אכן לעולם לא יקרה.
***
"הייתי צריך לבוא איתך," הנרי מלמל באוזני בטלפון, ואני שאפתי עמוק ובהיתי בים מבעד לחלון.
"אני בסדר, הנרי," הבטחתי לו.
"אין מצב, את לא צריכה להיות שם לבד עכשיו."
"אני בסדר, הנרי," חזרתי ואמרתי. "אתה חייב להיות שם. אתה מצלם למגזין 'טיסימוֹ' כל שנה."
"נכון, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני צריך פאקינג פסק זמן."
נאנחתי, התיישבתי ליד החלון ולא הסרתי את עיניי מהים.
השמש השוקעת צבעה את הרקיע בוורוד־אפרסק מעוטר בפלחים של צהוב חמאתי וציצות סגלגלות.
התגעגעתי לשקיעות האלה בים.
ורק רציתי שסבתא תהיה פה שוב איתי, שתשב לצדי.
"ברגע שאני מסיים עם זה אני טס אלייך," אמר הנרי אל השתיקה שלי.
"תסיים את הצילומים האלה, הנרי. אתה חייב להיות ברומא."
"אני צריך להיות איתך."
עצמתי את עיניי וחסמתי את מראה השקיעה; פעמים רבות כל כך לאורך עשרים ושלוש שנותיי כעוזרת האישית של הנרי גַנְיוֹ, צלם אופנה נודע, במאי וידאו ורודף נשים נאה, שרמנטי, חסר מעצורים, הרפתקן, חצוף ונועז, השתוקקתי שיתכוון למשהו אחר כשאמר לי את המילים האלה.
לא שיעריך אותי כעוזרת האישית שלו.
לא שיחבב אותי, כי הוא חיבב.
לא מפני שכך נהגנו במהלך שני עשורים של היסטוריה משותפת, ואיש לא הכיר אותו טוב יותר ממני וגם ההפך היה נכון (אם כי הוא הכיר אותי פחות משהכרתי אותו, אבל זה מפני שאני בנויה כפי שאני).
לא.
מסיבות אחרות.
עכשיו מאוחר מדיי.
ולא שהיה זמן שבו זה היה אפשרי. לזרועו (ובמיטתו) היו צמודות דוגמניות ושחקניות. וכבר מזמן הפסקתי לספור את כל המלצריות היפהפיות־להדהים, התיירות וכל השאר שלעברן שיגר את חיוכו העצל, ובתוך חמש־עשרה דקות הותיר אותי לבדי עם כוס הקפה או בדרכי לכמה שעות חופשיות בפארק, כי הוא חזר למלון לבלות את אותן שעות בצורה אחרת.
לא היה שום סיכוי בעולם שהנרי גניו יפנה אליי את עיניו היפות.
לא אז.
ודאי לא עכשיו, כשאני בת ארבעים וחמש, הרבה מעבר לשיאי. גם אם הוא עצמו בן ארבעים ותשע.
ועם זאת, שתי המאהבות האחרונות של הנרי היו בנות שלושים ותשע וארבעים ושתיים.
במחשבה שנייה, האמת היא שהמאהבות שלו התבגרו יחד איתו. לא היתה לו מישהי בת עשרים־וכמה מאז... טוב, מאז שהוא עצמו היה בן עשרים וכמה.
"ג'וזפין?"
מצמצתי כדי להתנער מהחלומות בהקיץ וחזרתי לשיחה.
"אפגוש אותך ברומא. או בפריז," אמרתי לו. "אני רק צריכה ללכת מחר לקריאה של הצוואה ולדאוג לדברים כאן ברגע שאדע מה קורה. זה לא אמור לקחת יותר מדיי זמן."
לא היה לי מושג מדוע אמרתי את זה, למעט העובדה שתפקידי היה להפוך את חייו של הנרי לנטולי דאגה, וזה מה שחייתי ונשמתי כל כך הרבה זמן שאני כבר לא יודעת לעשות משהו אחר.
האמת היא שלסבתא היה בית מלא וגדוש חפצים. לא היה לי מושג מה אעשה עם כל זה.
אוכל בקלות לשכור את שירותיה של חברה לניהול עיזבונות שתטפל במכירה פומבית של הרכוש, ואני אפילו לא אצטרך להיות נוכחת. אני גם לא צריכה להיות נוכחת במכירת הנכס.
המחשבות עוררו בי כאב חד בבטן, ולכן הנחתי להן וחזרתי לשיחה עם הנרי.
"שבוע, מקסימום שבועיים," אמרתי.
"אם זה ייקח יותר משבוע אני מגיע," הוא השיב.
"הנרי —"
"לא, ג'וזפין. אני לא בטוח שאפשר להתעלם מהעובדה שאת מטפלת בי כבר עשרים ושלוש שנים. אז כמו שאני רואה את זה, פעם אחת — אחת בעשרים ושלוש שנים — אני יכול לעשות מה שאני יכול כדי לטפל בך."
"זה מתחשב מאוד," אמרתי בלחש.
השתררה שתיקה קצרה לפני שהוא לחש בחזרה, "ככה אני, דואג לג'וזפין שלי."
זו אחת הסיבות שבגללה נשארתי לצדו לאורך כל השנים.
והיא היתה אחת מני רבות.
ראשית, העבודה שלי לא היתה קשה במיוחד. הנרי לא היה דיווה ממין זכר, גם אם כישרונו העניק לו את הרשות להתנהג ככה. הוא היה אדם די ענייני. לא התרוצצתי להביא בגדים מניקוי יבש (טוב, לפחות לא כל הזמן) או לחפש בית קפה שמכין לאטה מחלב לא מפוסטר.
שנית, הוא שילם לי בעין יפה. יפה מאוד. ממש יפה, למען האמת. ולא הזכרתי את הבונוסים. והמתנות (אחת מהן היתה נעלי המנולו שנעלתי להלוויה, אחרת היתה צמיד־טניס — צמיד היהלומים שענדתי עכשיו על פרק ידי).
שלישית, נסענו המון בעולם, והוא מעולם לא אילץ אותי לשבת במחלקת תיירים בזמן שהוא היה במחלקה ראשונה. לא, אני ישבתי לצדו. תמיד. נוסף על כך, לא היה קשה להיות במקומות שבהם היינו. נכון שלא ממש נהניתי בפעם ההיא שנסענו לוונצואלה (או לקמבודיה או להאיטי או לקוסובו), אבל זה היה משום שבנסיעות האלה הוא לא עשה צילומי אופנה, אלא עסק בסוג שונה של צילומים, ולכן מקומות הלינה לא היו בדיוק מלון ריץ.
הנרי אהב הרפתקאות. אני סיפור אחר. אבל הייתי לצדו תמיד.
תמיד.
למעט עכשיו.
וסיבה אחרונה ואולי החשובה מכולן — הוא מסוגל להיות נחמד מאוד, והוא כזה לעתים קרובות.
"אני רוצה שתתקשרי כל יום," הוא דרש. "תני אות חיים. תודיעי לי שאת בסדר."
"אני לא יכולה להתקשר אליך כל יום כי אתה עסוק מדיי," אמרתי לו את מה שידעתי, כי גם אם המגזין 'טיסימו' מינה לי מחליף זמני בשם דניאל, הכרתי את לוח הזמנים שלו כמו את כף ידי.
"מה דעתך שתתני לי להחליט בשביל מה אני עסוק מדי, מתוקה. ואני מקווה שאת כבר יודעת שאת לא אחד הדברים האלה, ולעולם גם לא תהיי."
שככה יהיה לי טוב.
כן.
נחמד כל כך.
"הנרי —" פתחתי בלחישה.
"עכשיו, תעשי משהו טוב. למשל, תלכי לקנות בקבוק יין מעולה ותשתי אותו מול הטלוויזיה, תוך צפייה באיזו תוכנית מגוחכת מהסוג שאת בדרך כלל שונאת, כדי שאחר כך תוכלי לפרט לי את כל הסיבות למה את שונאת אותה. אל תשבי על כוס תה ותתעסקי בדברים ראויים וחשובים, כמו לשלוח לדניאל מיילים כדי לוודא שהוא עושה הכול כמו שצריך, או לקרוא את 'מלחמה ושלום' בפעם המיליון."
"יום אחד אסיים לקרוא את הספר הזה," מלמלתי הבטחה.
"אבל שהיום הזה לא יהיה היום," הוא השיב ואני חייכתי.
"בסדר. סגרנו על תוכנית ריאליטי ובקבוק יין טוב," מלמלתי.
"ילדה טובה," הוא מלמל בתשובה ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. "מחר אני רוצה לשמוע את כל הסיבות למה עקרות הבית הנואשות או מי שזה לא יהיה עולים לך על העצבים."
חייכתי שוב לפני ששאלתי, "אתה רוצה שארשום לי נקודות?"
"בהתחשב בעובדה שהם בטח יעצבנו אותך בכל כך הרבה אופנים שאפילו את תשכחי חלק אז כן, בהחלט."
"סגור."
"יפה." עדיין שמעתי את החיוך בקולו. "עכשיו לכי. יין. טלוויזיה. ועל הדרך תקני גם משהו טוב לאכול. ואני לא מתכוון לחריץ גבינת ברי מצוינת. אני מתכוון למשהו כמו דלי של עוף מטוגן."
עשיתי פרצוף נגעל וקיוויתי שלא ישמע אותו בקולי כששיקרתי, "תראה גם את זה כסגור."
"שקרנית," הוא מלמל ואני שוב חייכתי.
ואז אמרתי, "כדאי שאשחרר אותך."
"לעת עתה, מתוקה. אדבר איתך מחר."
"מחר, הנרי."
"תהיי רעה," הוא אמר בשקט.
"אני אנסה," עניתי ושנינו ידענו שגם זה שקר.
השתררה עוד שתיקה לפני שהוא לחש, "ראש זקוף, ג'וזפין. תמיד."
"הוא זקוף. הנרי. תמיד."
"אוקיי, חמודה. נדבר מחר."
"ביי, הנרי."
"ביי בינתיים, מותק."
ניתקתי והשלכתי את הטלפון על הכרית שלפניי.
והסתכלתי החוצה אל הים.
הפלחים הצהובים כחמאה נמוגו, הוורוד־אפרסק דהה, הגוון הסגלגל הלך והשתלט על הרקיע.
המראה היה מרהיב ביופיו ועורר בי חשק עז שהנרי אכן יהיה פה איתי. הוא היה מצלם תצלומים משגעים של השקיעה הזו.
הייתי בחדר האור ב'בית לבנדר', הבית שסבתא ירשה מאמה ומאביה לאחר מותם, אירוע שהתרחש — תודה לאל — אחרי שהתגרשה מבעלה.
החדר היה ממוקם בראש הקומה החמישית של הבית, וגרם מדרגות לולייני הוביל אליו. זהו חדר עגול, מוקף מכל צדדיו בחלונות קמורים כך שניתן לראות ממנו הכול: את הים. את הסלעים המבצבצים והחופים של מפרץ מַגדַלֶנָה. את העיר הקטנה מגדלנה, בת מאות השנים. את הנופים שמעבר לה.
החדר הזה עם מושבי החלון סביב־סביב. עם שולחן הכתיבה הגדול במרכז, שעליו — כך ידעתי — סבתא כתבה את מכתביה אליי. שלידו היא לפעמים ענתה לשיחות טלפון ממני או צלצלה אליי. שעליו רשמה המחאות לתשלום חשבונות. וכתבה מתכונים. שלידו פתחה את המכתבים שכתבתי לה ומן הסתם גם קראה אותם.
החדר שבו ניצבה ספה בצורת חצי ירח שהיא מצאה וקנתה כי היתה "פשוט מושלמת מכדי לוותר עליה, חמודה."
והיא אכן היתה כזאת. הספה היתה מושלמת. נדרשו שבעה אנשים, מנוף ומי יודע כמה כסף כדי להעלות אותה לכאן דרך חלון. אבל סבתא ראתה את זה קורה.
היא אהבה את החדר הזה.
אני אהבתי את החדר הזה.
וישבתי בדיוק במקום הזה לפני שנים, אחרי שהחלמתי מספיק כדי להסתובב קצת, אחרי שהיא הצילה אותי מאבי. ישבתי בדיוק כאן גם אחרי שהתקשרתי אליה ואמרתי לה שאני חייבת להימלט, אני פשוט חייבת להימלט, והיא הטיסה אותי לכאן.
כאן. הבית.
כאן הנחתי את אבי מאחוריי.
כאן הנחתי את עולמי מאחוריי.
כאן הייתי כשחברה שעברה לניו יורק צלצלה אליי, חברה שעברה לשם כדי לעשות משהו בעולם האופנה (כל דבר, לא היה לה אכפת מה, והיא הצליחה ועבדה אז כסוג של משרתת למעצב־דיווה שהיה כוכב לרגע וחשב שהוא מינימום אלוהים, ורק לאחרונה פוטר ממשרתו כמעצב בגדים לחנויות כלבו זולות במיוחד).
חברה שסיפרה לי שהנרי גניו מחפש עוזרת, וגם ידעה שאני מתה על בגדים, מעריכה את התצלומים שלו, והיא יכלה לדבר עם מישהו שיכול היה לדבר עם מישהו שיוכל אולי לסדר לי פגישה איתו.
וכאן גם עניתי לשיחת הטלפון הבאה ממנה שבה התברר לי שהיא סידרה לי פגישה איתו.
כאן הסתיימו חיי פעמיים... וכאן גם החלו מחדש... פעמיים.
הריח של סבתא עדיין עמד כאן באוויר אם כי חלפו שנים מאז הצליחה לעלות הנה בפעם האחרונה.
היא היתה בכל מקום ב'בית לבנדר'.
אבל יותר מכול היא נכחה כאן.
ועכשיו היא איננה עוד.
ועם המחשבה הזאת זה קרה.
ידעתי שזה יקרה. שמחתי שזה לא קרה ליד הקבר שלה בנוכחות אחרים.
זה קרה כאן, במקום הכי בטוח בשבילי, כשסבתא נמצאת בכל מקום סביבי.
לראשונה זה שני עשורים הנחתי לרגשות לשטוף אותי ובכיתי בקול רם, בדמעות נוראיות שהרעידו את כל גופי, ובמקום לשחרר ממני את הכאב עוררו כאב בכל סנטימטר מגופי.
לא יצאתי לקנות יין.
ודאי שלא הלכתי לקנות דלי עוף מטוגן (לא שבכלל התכוונתי).
ולא צפיתי בטלוויזיה בעקרות בית נואשות כלשהן.
נרדמתי במושב החלון, כשפניי עדיין רטובים מדמעות וסבתא בכל מקום סביבי.
במקום הכי בטוח בשבילי.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
171 דירוגים
95 דירוגים
35 דירוגים
20 דירוגים
8 דירוגים
13 דירוגים
9/11/2024

יש בסיפור הזה הכל מהכל. ערךֶ משפחה , אהבה ואכזבה, חברות והמון הומור. הנאה מובטחת.

1
11/4/2024

ספר מומלץ כתיבה קולחת, סיפור חמוד רומנטי. בוגר ונעים ובלי הרבה דרמות. אני נהנתי.

1
6/1/2024

וואווו איזה ספר. נוגע, מרגש ומחמם את הלב 💙סוף סוף האהבה בוגרת, שפשוט כיף לקרוא!!

1
2/12/2023

היא באמת יודעת לכתוב רומן רומנטי. אני אוהבת את הכתיבה שלה

1
24/6/2025

מהמם

26/5/2025

מקסים

17/2/2025

ספר מיוחד סוחף פשוט שונה לחלוטין מאחרים על סבתא חכמה שידעה איך לגרום בכל מחיר שנכדתה תהיה מאושרת אחרי שתמות הכוונה לסבתא את הדרך.לכך תגלו רק אם תקראו את הספר השונה והמקורי הזה ופה מדובר גם על משפחות גיבורי הספר הפעם בוגרים רוצו ותגלו

1/12/2024

הספר הזה אושר צרוף כיף לחזור אליו מדי פעם💜

9/9/2024

אח! איזה ספר מתוק! סיפור אהבה גדול, שיכול לקרות רק כשפותחים את הלב. צחקתי, בכיתי והתרגשתי. מעולה ומומלץ!

28/11/2023

סיפור אהבה יפה ומרגש, נהנתי מאוד

18/11/2023

סיפור מקסים, כייף לקרוא אי אפשר להניח...אז ראו הוזהרתם .....🤪 אפשר היה טיפה לקצר אבל עדיין ספר מעולה !

5/10/2023

העלילה מקסימה ומרגשת, התיאורים קצת ארוכים (מודה, דלגתי על חלק , מבלי לפגוע בחווית הספר). קראתי את המשפט האחרון ממש עכשיו ואני מרוגשת עד אינסוף! שווה לקרוא עד הסוף!

8/9/2023

אהבתי אבל קשה לי להסביר למה. הספר ארוך. ארוך מדי.... אבל הסיפור מעניין. מודה שהיו כמה קטעי תיאורי נוף וכו' שרק רפרפתי עליהם... סה"כ - לא רע בכלל, וגם המשכתי לשני הספרים הבאים בתור בסדרת מגדלנה.

4/7/2023

חמוד מאוד

29/6/2023

מעולה. ממש אהבתי את הכתיבה שלה. סיפור סוחף למרות שזה סלאו ברן. מאד ממליצה

7/5/2023

מקסים, מותח שקשה לעזוב אותו.

12/6/2022

נהדר!

5/6/2022

מקסים! מרגש! מענג! לסופרת יש סגנון מאוד מובהק ומיוחד. לוקח טיפה זמן להתרגל לזה, אבל אח"כ מתמכרים. מאוד אוהבת גם את האורך, שזה לא נגמר תוך יום אחד, אלא יומיים : ) זה הספר השלישי שלה שאני קוראת. קראתי קודם את הספרים ממארז הרי קולורדו וזה לא פחות יפה, אם לא יותר. מומלץ בחום! 💕

17/2/2022

ספר מרגש, מרתק, כתיבה איכותית ומהנה.

6/2/2022

ספר מעולה!! קצת ארוך ולפעמים מתיש עם התיאורים המפורטים מידי אבל מרגש וסוחף

10/1/2022

חמוד

6/1/2022

אי אפשר היה לעצור, סוחף ומרגש

13/11/2021

מושלם!

29/10/2021

אהבתי

20/9/2021

קריסטן אשלי לא מאכזבת, ספר מרתק וקליל, מומלץץ

15/9/2021

ספר נפלא אהבתי מאוד . כתוב מאוד יפה.

13/9/2021

ספר נפלא, אנושי, מלא חום ואהבה, תקווה והרבה יופי. חבילת טישו נדרשה בסופו (המרגש). מומלץ!

28/7/2021

וואו נשאבתי לתוך הספר הזה אהבתי מאוד!!!!!!!!

9/7/2021

ספר מרגש מאוד. יש כמה פרקים שמסופרים בגוף שלישי, ויש כמה טעויות בהגהה/תרגום, אבל העלילה פשוט מקסימה,האהבה לסבתא שנפטרה, המותגי על והסלבס שקשורים לגיבורה, הסגנון ״עלית״ שלה,ואהבתי שיש גיבורה בת 45 רווקה ולא כמו שאר הספרים בתולה בת 25 או פחות . יש הרבה עניין וסקרנות בעלילה מעבר ליחסים האינטימיים גם באפילוג. חובת קריאה.

8/7/2021

כתוב נהדר, מעניין ומרגש

6/7/2021

אהבתי מאוד את הכתיבה, זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר של הסופרת הזו ולא היו לי ציפיות, אבל נהנתי מאוד. התיאורים הארוכים לא הפריעו לי, להפך, הרגשתי שזה במקום, התרגשתי ושמחתי והתעצבתי עם הדמויות והיתה לי חווית קריאה טובה מאוד.

22/6/2021

מהממם, כתוב בצורה מרתקת. סופרת מצוינת מומלץ ביותר

20/6/2021

זהו הספר השני שאני קוראת של קריסטן אשלי ולמרות שאני בשנות ה20 לחיי אני מאוד מתחברת לספרים שלה, אני אוהבת את הרומנטיקה ואת הדרמה והאקשן שיש בספר.

18/6/2021

"אין משהו טוב יותר מג'ייק" זה בדיוק מה שאני חושבת על הספר הזה.. לא אכפת לי שהספר ארוך מדי , שהתיאורים מפורטים מדי, או שהתרגום לא משהו. עפה על הדמויות , השיחות והאהבה הבוגרת . ספר שפשוט כיף לקרוא!!

1/6/2021

ספר קליל, נקרא במהירות.

29/5/2021

מתה על הספרים של קריסטן אשלי. הרבהממעבר לבנאלי ולצפוי.

9/5/2021

, Beautiful ,must read that book,

18/4/2021

אהבתי את הסיפור ממש. הפריע לי שהופיעו מילים כמו כפרה ונשמה.לא קשור לכלום ולא מותאם.חוץ מזה, אחלה סיפור העלילה עם סוף טוב כמו שאני אוהבת.

13/3/2021

אהבתי

12/2/2021

ספר טוב מאוד, הספרים שלה מעולים, עלילה זורמת ומלאה בסיטואציות מהחיים. מרגישים את הגיבורים וניתן להתחבר אליהם, למרות שלא התחברתי כל כך לסגנון הדיבור של גוזי. בשורה תחתונה אהבתי אבל..... הספר חלומות מתוקים לוקח ובגדול!

18/1/2021

וואהו ספר כתוב באהבה ובתבונה, מלא התפתחויות מרגשות עד הדף האחרון, נפלא

15/1/2021

ספר מופלא.

12/11/2020

מומלץ וסוחף

7/11/2020

מקסים סוחף נקרא בנשימה אחת

18/10/2020

נפלא

10/10/2020

ספר מקבים, מושך, רומנטי כמו כל ספריה

7/10/2020

קראתי את כל הספרים מהממים אוהבת את הסגנון הכתיבה לא יכולתי להניח אותם

21/9/2020

נהניתי מכל רגע!

19/9/2020

נפלא כרגיל, כמו כל ספריה של קריסטן אשלי. אבל כמו כל ספריה- גם טיפונת ארוך מדי. אני אוהבת להתחיל ולסיים את הספר ברצף אחד, אבל זה לא אפשרי בספרים ארוכים שכאלה. צריך להיערך לכך מראש... ;-)

25/8/2020

מעולההה

17/8/2020

ספר נפלא כמו כל הספרים של קריסטין אשלי נהנתי מכל רגע ממליצה בחום ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

12/7/2020

ספר מקסים

9/7/2020

קסם של ספר !!!!!!!!! ספר נהדר כתוב בצורה קולחת ומעניינת לא יכולתי להפסיק לקרוא... זה גם ספר שכיף לשוב אליו פעם אחר פעם הספר מעלה חיוך על השפתיים ומשובב את הנפש

20/4/2020

ספר מצוין.

17/4/2020

זה מרגיש בהתחלה כמו עוד רומן אבל זה בהחלט לא רגיל, הדמויות מענינות, העלילה מסקרנת וזה כתוב מעולה

31/1/2020

רומן רומנטי מושלם! סיימתי לקרוא ומייד התחלתי שוב...

4/12/2019

מקסים. אהבתי מאוד.

23/8/2019

ספר מושלם. קליל ומושך.

19/8/2019

נהדר

16/3/2019

ספר מושלם הסופרת פשוט מדהימה כל ספר שלה מצליח לחבר אותך לדמויות בצורה טוטאלית ועד שאתה לא מסיים את הספר אתה לא יכול להמשיך את היום שלך. מומלץ בחום

23/2/2019

קולח, מקורי וכתוב היטב. נהניתי

2/5/2025

מרגש... מצד אחד חשבתי שזה לא ממש הסגנון שלי אבל איכשהו נסחפתי כ"כ עד שמצאתי את עצמי בסוף הספר... אהבתי את הדמויות כולן ...וכן, בהחלט שווה קריאה! אמשיך לספר הבא...

22/2/2025

סיפור מקסים, עם דמויות עומק, ממש כיף ואיכותי.

5/12/2024

ספר שאי אפשר לעזוב. הדמויות עמוקות, אמיתיות וכיף להכיר אותם. כמה מסקנות- לא להתחיל לקרוא אם אתם לא מפנים זמן, כי לא תרצו לעזוב את הספר. לתת סיכוי לג'וזי, כי למרות הרושם הראשוני שלה- היא מדהימה. ולבסוף- כל אחת צריכה אליסה משלה😍 אני מודה לסופרת שחשבה על הדמות הזו.

19/11/2024

ספר מקסים. קצת טרחני לפעמים, פרטים שחוזרים על עצמם, והביטוי ׳בית לבנדר׳ מופיע מליון פעם. אבל העלילה הבסיסית מעניינת ומלאת אהבה.

31/12/2023

חמוד. אבל לא התרומם כל כך

4/11/2023

טוב

17/4/2022

הביקורת מתיחת ל-2 על פניו סיפור יפה, עם טוויסט מעניין ורעיונות נחמדים... עם זאת הכותבת פשוט לא יודעת לכתוב סצנות סקס כמו שצריך והייתי ממליצה לה בחום לקבל ייעוץ בתחום. מה עוד - הסיפור לפעמים מרגיש כאילו הוא נמרח עוד ועוד ופשוט אין לו פואנטה - חלק מאוד צפוי, חלק פחות, אבל בפועל - לדעתי זה פשוט נמרח לא מעט וחבל...

18/1/2022

ספר מתוק מאוד. מומלץ

19/9/2021

סיפור מאוד מעניין,הייתי מוותרת על תיאורי הסקס המרובים

7/9/2021

הסיפור עצמו ממש מעניין ומרגש אבל הכתיבה על הפנים.

3/9/2021

ספק מקסים!!!

14/8/2021

חמוד, קצת בעיות תרגום, מתמשך מאוד ולפעמים תיאורי סקס קצת ארוכים (מי יכולים לה** כל כך הרבה ולנהל משק בית?) סיפור קלאסי של אישה קטנה-גדולה שהגבר החזק החסון ויודע-כל מציל מחיי בדידות ובאסה. מעביר בידוד היטב.

31/7/2021

חביב וקריא

21/7/2021

היה חביב מאוד, אבל קצת מבולגן וארוך מידי.

24/6/2021

נהניתי לקרוא

21/5/2021

קצת ארוך מדי אבל אהבה מתוקה ובוגרת בסגנון שגורם לך לקנא

8/6/2020

ספר קליל, מהנה, סיפור אהבה משולב עם נאמנות משפחתית. קצת צורם לתת מישהו בשר ודם כמתנה, אבל הכוונה מאחורי זה מקסימה

4/4/2020

נחמד, רומנטי

13/3/2020

הסיפור מעולה הכביד עליי קצת הסצנות סקס התכופות.

13/9/2019

רומנטיקה בהתגלמותה.. ספר כייפי ונעים

11/12/2018

רומן רומנטי נחמד
אין הרבה הפתעות כיף להעביר אתו את הזמן

28/12/2017

ספר אהבה רומנטי שמתאים לאנשים שמאמינים באהבה .

16/11/2024

ספר חמוד. פחות טוב מספרים אחרים של הסופרת. הדמויות מאוד סטריאוטיפיות, ג׳וזי נעה בין להיות מושלמת ובין להיות אישה נוירוטית עם התנהגות שלא רואה את העולם שסביבה. סה״כ נחמד לקריאה.

28/7/2024

ארוך מדי ונמרח

30/1/2024

ספר מתיש, ריבוי התיאורים וההתקדמות המאוד איטית בעלילה היו מייגעים😅

13/1/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/הצוואה-קריסטן-אשלי/

4/12/2023

אם נתעלם מהשפה הבוטה מהגסויות ומהסטריוטיפים של אלילים חטובים ויפים אולי נוכל להגדיר את העלילה כחביבה

29/9/2023

ארוך מדי, הרבה קטעים מיותרים ונמרחים, לקראת הסוף ממש נאבקתי לסיים. כנראה כדי להדגיש את הפערים בין הגיבורה והגיבור, הסופרת גרמה לגיבורה להישמע כאילו היא מגיעה ממאה אחרת, זה הרגיש מטופש ומאולץ פחות מוצלח מהסדרה של הרי קולורדו

11/7/2022

חמוד עם זאת, הסופרת הזאת לא יודעת לסיים בזמן, היא מושכת את הסיפורים שלה עד שכבר די נמאס. היא גם די שובניסטית ולפעמים הערכים השמרניים שלה קצת מעיקים.. אבל זה מעביר את הזמן לפחות בחלק מהזמן אם מדלגים על החלק שלא.

17/3/2022

התחיל נחמד והמשיך למתיש ומייגע. תיאורי סקס שמתיש לקרוא אותם והתרגום מזעזע. כאילו שני אנשים שונים תרגמו את הספר. כפרה ונשמה אלו ממש לא מילים באנגלית וכל פעם שקראתי שהיא קוראת לו יקר לי ישר חשבתי על גולום משר הטבעות

15/1/2022

משעמם, כתוב ממש גרוע, מאכזב מאוד.

10/9/2021

חמוד... נהניתי מהספרים האחרים שלה יותר....

21/8/2021

ג'וזי מדברת בגוף ראשון, כן השאר מסופרים על ידי המספר... למה?! הקשר מתפתח במהירות לא הגיונית, הכל מתוק מדי ולא סביר ולא מספיק מעניין ומושך

4/8/2021

העלילה טובה, אבל אחד התרגומים הגרועים ביותר שיצא לי להיתקל בהם.

21/7/2021

קצת שוביניסטי. קצת מרוח קצת צפוי. נו....

18/6/2021

ספר נחמד אבל דומה מאוד לספר נוסקת.

18/12/2019

ספר קליל וחמוד

7/6/2019

ספר קליל, בשלב מסויים התחיל להימרח ולהתיש עם סיבוכים מיותרים בעלילה.

23/8/2018

ספר קליל וחמוד, תרגום מזעזע ברמות, קשה לי להאמין שסופרת אמריקאית מכירה את המילה כפרה או נשמה שהופיעו לא מעט פעמים בספר, פשוט מגוחך, אילנית

20/6/2024

ככה ככה

20/1/2022

טוב, זה לא ספר מרתק או מסעיר. חמוד צפוי איטי. פרשתי באמצע מרוב שעמום. הכתיבה של קריסטן אשלי תמיד מהנה, אבל התוכן הפעם משעמם וכל כך צפוי שלא צלחתי אותו.

5/2/2021

האמת שהתאכזבתי. ספר קיטשי מדי וצפוי היפים והמוצלחים נפגשו וכל חייהם הסתדרו באורח פלא. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה

23/3/2018

ספר מאוד קריא, עלילה רדודה וחבל כי הרעיון יפה.

17/3/2018

492 עמודים של שעמום איטי ומייאש..

26/6/2021

לא לקנות! תרגום נוראי - אף ספר לא צריך לזכות לתרגום כזה מבייש את השפה העברית ואת הקריאה באופן כללי. נשמה/ כפרה/ בייב . המון קטעים מיותרים, מאבד את הפואנטה, קיטשי ברמה לא סבירה בעליל! כל ספר שלה יותר מזעזע מהשני, קראתי כי היה בחינם

1
2/7/2023

לילדות עד גיל 14 מי שיותר מבוגר שיקרא משהו אמיתי

12/4/2022

ארוך. מייגע. בזבוז זמן.

21/8/2021

הספר הכי גרוע שקראתי מזה הרבה זמן... ספר הטיסה הכי מיותר ושטחי שיש

22/6/2021

רומן רומנטי מאד רדוד מאד שטוח. כתוב בתבנית ידועה אין בו שום דבר מפתיע.

17/6/2021

אוסף של קלישאות

12/1/2021

לא מאמינה שמישהו כאן קרא את הספר במלואו ודרג 5 כוכבים. 1383 עמודים של מלל מיותר, תאורים מפורטים ומעייפים של- כלום, ספר שלא קורה בו כלום, משעמם, שטותי, רדוד ונמוך, פשוט הזייה לקרוא למלל המעייף וחסר התכלית הזה ספר- פשוט בושה!!!!!! ודי מעצבן ....

12/9/2020

איום ונורא .

28/6/2020

שעמומון מזעזע. לא יודע איך צלחתי 160 עמודים. מגיע לי בלי ספק צלש

17/6/2020

קניתי כי נורא אהבתי את הספר ההימור של אותה סופרת, אבל הספר הזה איכזב אותי, משעמם לדעתי

15/1/2020

Bad

15/9/2018

תרגום לא מוצלח, הספר עצמו נמרח, עלילה לא ברורה. די השתעממתי. כשסיימתי מחקתי מהספרייה.

מגדלנה 1 - הצוואה קריסטן אשלי
המקום הכי בטוח בשבילי
"כי מעפר באת ואל עפר תשוב."
פי התמלא רוק למשמע המילים, ועיניי — שהוסתרו מאחורי משקפי שמש וכובע גדול ושחור — נעו מארון הקבורה שכוסה בוורדים ארגמניים אל עבר הכומר שעמד לצד הארון.
רציתי לקום מהכיסא שלי, לתלוש מהאוויר את המילים המרחפות, ולחנוק בהן את הכומר.
זו היתה תגובה לא שגרתית לגביי. אני לא כזאת.
אבל הוא דיבר על סבתא.
סבתא, סבתא שלי. סבתא שגופתה היתה מונחת בארון שלפניי.
נכון שהיא לא היתה צעירה. וידעתי שזה יבוא בהתחשב בעובדה שהיתה בת תשעים ושלוש.
אבל זה לא אומר שרציתי שתלך. אף פעם לא רציתי שתלך.
למעט הנרי, היא היתה האדם היחיד שהיה לי. האדם היחיד בכל העולם כולו.
כי מעפר באת ואל עפר תשוב.
סבתא לא היתה עפר.
סבתא שלי היתה הכול.
וכשעלתה בי המחשבה הזאת, הרגשתי את הדמעות עולות ולא הצלחתי לעצור אותן. למרבה המזל, כשהציפו הכול וזלגו הן עשו זאת בדממה. מצד שני, הן זלגו תמיד בדממה. חלפו עשרות שנים מאז הפעם האחרונה שבה שחררתי ככה רגשות.
ומאז, אף פעם לא נתתי לזה לקרות שוב.
חזרתי להביט בארון הקבורה והרגשתי את הרטיבות מזדחלת במורד לחיי אל מתחת למשקפי השמש. הרגשתי את הדמעות מטפטפות מהסנטר שלי, אבל לא שלחתי יד לעברן. לא רציתי שמישהו יבחין בדמעות, ולכן לא עשיתי ולוּ תנועה אחת שהיתה מושכת אליהן תשומת לב.
בעודי שקועה במחשבה הזאת הרגשתי בדבר־מה נוסף — תחושה מעקצצת משונה של מודעוּת שהזדחלה על עורי. הרמתי את עיניי שמאחורי משקפי השמש והנחתי להן לשוטט על הקהל שסביב הארון.
מבטי נעצר כשמשקפי השמש שלי נתקלו במשקפיו. וכשזה קרה, נשימתי נעתקה.
זה קרה משום שבמשך כל חיי ושיטוטיי — הארוכים — שהובילו אותי למחוזות מרוחקים מאוד, מעולם לא ראיתי גבר כמוהו.
אף לא פעם אחת.
הוא לבש חליפה כחולה עם חולצה ועניבה באותו צבע. הבגדים ישבו עליו טוב, והלמו אותו עוד יותר מזה. ידעתי את זה מניסיוני לא רק כחובבת בגדים, אלא גם כמי שהסתובבה בעשרים ושתיים השנים האחרונות בשולי עולם האופנה.
בעין מנוסה הבחנתי שהחליפה שלו מתוצרת הוגו בוס, מה שהפתיע אותי קצת. בעיר הקטנה שבה התגוררה סבתא היו כמה אנשים עם כסף ונראה שהאיש הזה היה אחד מהם.
הדבר המפתיע היה ששום דבר בו, למעט החליפה, לא נראה הוגו בוס. והוא בהחלט לא נראה אמיד.
שערו השחור היה זרוע נגיעות של אפור־כסוף. השיער הסמיך היה מסופר בקפידה, אבל התספורת לא שידרה קריצה אופנתית אלא גישה של אדם שאינו רוצה להתעסק בשערו ומעדיף לחפוף ולהניח לו.
ולמרות זאת, זה נראה טוב.
היו לו קמטים על המצח וסביב פיו הנוקשה, שלמרות קשיחותו התהדר בשפתיים מלאות, כמעט תפוחות, במיוחד השפה התחתונה. הייתי בטוחה שמשקפי השמש שלו הסתירו מאחוריהם קמטים סביב עיניו.
מכל אלו הסקתי כי השמש אינה זרה לו.
וגם רגשות אינם זרים לו.
הוא היה גבוה, רחב וגדול מאוד. הסתובבתי עם כל מיני אנשים — נשים וגברים — בעלי נוכחות שמושכת תשומת לב וקשב. הנרי היה כזה, אבל לא האיש הזה. הנוכחות שלו לא משכה תשומת לב.
היא תבעה תשומת לב.
מוזר, ועם זאת נכון ואף מעט מבהיל.
לא רק ממדיו הגדולים גרמו לכך, אלא גם משהו תוקפני בחזות שלו. אף פעם לא ראיתי שילוב כזה. גבות רחבות וחזקות. סנטר מסותת וקשוח. צוואר וגרון משורגי שרירים וורידים. עצמות לחייו חרצו קו שנמשך מסנטרו הרבוע אל פאות לחייו הכהות. ניכר שאפו היה פעם ישר אך נשבר ולא תוקן כהלכה, ובעליו בחר לשמור על הפגם — בחירה לא רעה בכלל לפי כל אמת מידה. לרוחב לחיו השמאלית נמתחה צלקת שבלטה על רקע תוויו המרשימים, והעניקה משמעות חדשה למושג חספוס.
הוא לא עמד קרוב אליי, אבל גם לא רחוק ממני; היום היה שטוף שמש, אבל מהמרחק שבו ניצב, ועם משקפי השמש שהפרידו בינינו, לא עלה בדעתי שהוא מסוגל להבחין בדמעותיי.
ובכל זאת, מהאופן שבו משקפיו ננעלו עליי לא היה לי ספק שהוא מתבונן בי ורואה אותי בוכה, שומר על פנים חתומים ומבט יציב.
תשומת לבו נראתה לי מוזרה, כמו העובדה שבוודאי ראה שאני מסתכלת עליו, ובכל זאת לא הסיט את מבטו.
מוזר, ושוב — מעט מבהיל.
כדי לחזור לנשום עשיתי מאמץ והפניתי את מבטי לאיש הצעיר שעמד לצדו. הוא נראה כבן עשרים ולבש חליפה אפורה, חולצה תכולה ועניבה נאה. אם כי לא היה העתק מושלם של האיש הגבוה שלצדו עם השיער השחור העבות, המבנה הרחב והתווים המרשימים, לא היה כל ספק שזהו בנו.
הסטתי את המבט מהאיש הצעיר והסתכלתי לצד השני, שם נתקלו עיניי בצעירה כבת חמש־עשרה או שש־עשרה, בעלת שיער אדמוני ארוך ותווי פנים מעודנים ששידרו שעמום מוחלט. היא עמדה במרחק מה מהאיש, בזרועות שלובות. לא ידעתי מאיפה אני מכירה אותה, היא לא דמתה לו בכלל, ובכל זאת ידעתי שגם היא שלו.
מבטי שוטט מטה ואז ראיתי שלפני האיש עמד ילד בן שמונה או תשע. שוב אותו שיער כהה, מבנה גוף שיגדל להיות גבוה וחזק, גם הוא ללא ספק צאצא של האיש הזה. העובדה שהילד נשען על רגלי האיש שאחז באצבעותיו את כתפי הילד רק חיזקה את הרושם.
ניכר שהילד אינו מרגיש בנוח — בחנתי היטב את פניו בלי להסגיר את עצמי — פניו היו אדומים. הוא בכה ממש עכשיו או לפני זמן קצר.
הוא הכיר את סבתא.
מובן שכל הנוכחים בהלוויה של סבתא הכירו אותה, אבל הילד הזה כנראה הכיר אותה היטב.
סבתא ואני דיברנו באופן קבוע כמה פעמים בשבוע, והיא סיפרה לי בשיחותינו (בפירוט לא קטן) על אנשים שונים בעיר שלה. כיוון שבצעירותי גרתי בעיר תקופה מסוימת ובהמשך ביקרתי אותה לעתים תכופות לאורך השנים, הכרתי אישית רבים מהם.
היא מעולם לא סיפרה לי על המשפחה הזאת.
הייתי זוכרת את המשפחה הזאת.
הפסקתי להביט באנשים וחזרתי להביט בארון הקבורה. לא רציתי לראות את האישה אשר ללא ספק היתה היכן שהוא לצד המשפחה הזאת.
לא הייתי צריכה לראות אותה כדי להכיר אותה.
ידעתי כי סביר שהיא אדמונית. זה היה הדבר היחיד שידעתי ב"סבירות" גבוהה. כל השאר לגביה היה לי ברור כשמש.
היא ודאי רזה באופן לא טבעי או בעלת קימורים מושכים — בהתאם להעדפותיו של האיש. היא בטוח לא תיראה כמו אישה אחרי שלוש לידות בעשרים שנות זוגיות, שהזניחה את עצמה או את גופה בכל מובן או אופן. לא, לעולם לא. אילו היתה מזניחה משהו — בוודאי היתה מאבדת אותו. ללא ספק. עיניו היו משוטטות למחוזות אחרים והיא היתה מוחלפת. לכן היא תעשה כל שביכולתה לוודא שזה לא יקרה.
היא גם תיראה צעירה מגילה האמיתי. היא משקיעה בזה המון. אין שום ספק.
ובהתחשב בחליפה שלו ובמראה הילדים אין ספק שמדובר באישה בעלת סגנון, אישה מטופחת שלובשת בגדים יקרים, נועלת נעליים יקרות והולכת באופן קבוע למספרה (בלי שום אפור בשיער), תמיד עם מניקור ופדיקור מוקפדים, הכול אצלה נראה עשר.
האיש הזה לא יסכים לקבל פחות מזה. כל מבוקשו יינתן לו ואם לא — הוא פשוט יזרוק את מה שיש וימצא את מה שהוא מבקש.
שכחתי ממנו כשהכומר הודה לכל מי שבא, בשמו ובשמי.
הייתי מתעצבנת על כך שדיבר בשמי אלמלא ידעתי שסבתא חיבבה אותו מאוד וגם הלכה בקביעות לכנסייה. וכשכבר היה לה קשה להגיע בעצמה, ידעתי שהכומר פלטשר סידר שמישהו יאסוף אותה מהבית, יסיע אותה לתפילות, ייקח אותה לארוחת בוקר בחוץ ויחזיר אותה הביתה. לפעמים, כשלא נמצא מי שיבצע את המשימה, או מפני שהיא עצמה אהבה לבצע אותה, היתה אשתו של הכומר פלטשר מסיעה אותה.
זה היה מעשה טוב. סבתא נזקקה ליציאות האלה. היא היתה אישה חברותית. אבל היא היתה גם עצמאית ועקשנית, ולא אהבה לבקש עזרה. אך אם הוצעה לה עזרה — היא לא היססה לקבל אותה. והיא קיבלה אותה ברצון מבני הזוג פלטשר.
הכומר פלטשר הנהן לעברי ואני קמתי על רגליי, והרגשתי את צריבת הדמעות שיבשו על פניי. ועדיין לא נגעתי בהם. אוכל לעשות זאת אחר כך, כשאהיה לבד. עכשיו היו לי הכובע ומשקפי השמש להסתתר מאחוריהם. ובהחלט אשתמש בהם.
חשתי באנשים שנעו סביבי כשעשיתי את דרכי אל הכומר פלטשר. התקרבתי והושטתי לו את ידי. רק את ידי. הקפדתי לשמור על מרחק גופני כדי להבהיר את עמדתי.
אינני מהמחבקים, הנוגעים, מפגיני החיבה במגע פיזי.
למעט כלפי סבתא.
הוא קלט אותי. הוא נטל את ידי וסגר את ידו באחיזה יציבה וחמימה סביב ידי ומלמל, "לידיה תחסר לנו, ג'וזפין."
הוא צדק.
היא אכן תחסר.
בלעתי והנהנתי בו־בזמן. "היא אכן תחסר. היה טקס יפה מאוד. תודה."
"על לא דבר, יקירה." ידו לחצה את ידי. "ואם את נשארת קצת בעיר, בואי בבקשה לבקר את רות ואותי בביתנו. נשמח לארח אותך לארוחת ערב."
"תודה על ההזמנה, כומר. אני אשקול ואודיע לך," עניתי בשקט והפעלתי לחץ בידי כדי לחלצה מידו. ידעתי שאין שום סיכוי שאבוא לארוחת ערב איתו ועם אשתו.
סבתא היתה חברותית.
אני לא.
הוא שחרר את ידי.
חייכתי אליו חיוך קטן והסתובבתי. רציתי להגיע למכונית שלי ולחזור ל'בית לבנדר'. למזלי, סבתא השאירה הנחיות שהיא אינה מעוניינת במפגש בכייני אחרי ההלוויה שלה. פירוש הדבר שאוכל להתרחק מהמקום הזה ומהאנשים האלה בלי שאצטרך לשאת את נוכחותם של מנשנשי מתאבנים שיספרו לי את מה שאני כבר יודעת.
כמה נהדרת סבתא היתה וכמה עצוב שהלכה מאיתנו.
הבקשה הזו של סבתא נועדה מן הסתם בשבילי. היא ידעה ששני בניה לא יופיעו. אבי ודודי נעלמו זה מכבר מחייה ומחיי. ואילו היו מתייצבים (ותודה לאל שלא הגיעו), עצם המחשבה שהם היו מסתובבים בין אנשים — גם אם רק במפגש שאחרי ההלוויה — היה כשלעצמו מבהיל. שניהם כבר לא היו צעירים ולא ראיתי אף אחד מהם כבר עשרות שנים, אבל ידעתי מעל לכל ספק שאם הם עדיין בין החיים — הם בוודאי לא השתנו.
הם לעולם לא ישתנו.
הם היו תפוחים שנשרו מהעץ ישר אל שורשיו. לא העץ של סבתא. זה של סבא שלי. והוא היה אכזרי כנחש, אנוכי ושתלטן, הכול במידה שלא הותירה ספק באשר לחוסר יציבותו הנפשית.
ולמרבה המזל, הוא מת מזמן.
וכך לא היתה שום סיבה למפגש חברתי, לא נותר איש מצד המשפחה של סבתא לשמוע כמה נהדרת היתה ואיזה אובדן הוא מותה.
כצפוי, בהתחשב במידת האהבה כלפי סבתא בעיר שהביאה רבים לבקש להביע השתתפות בצערי, לקח לי זמן מה להגיע למכוניתי.
שמחתי שסבתא זכתה באהבה הזאת.
מה שלא אומר שנהניתי מה'מסע' אל המכונית. עם כל ההנאה מהפגנת ההערכה הרבה כלפי סבתא, שידעתי ממילא על קיומה, לא נזקקתי לתזכורות.
אמרתי לעצמי שזה עושה להם טוב לומר את המילים, ליצור קשר עין, לחשוב שהבעת רגשותיהם מקלה עליי ולוּ במעט. וסבתא היתה רוצה שאתן להם את זה.
וכך עשיתי.
צלחתי את מסלול המכשולים אל מכוניתי כשבדרך נאלצתי לספוג שני חיבוקים בלבד, ובלי ליפול או למעוד. אפילו פעם אחת. הנרי היה גאה. סבתא היתה מתאכזבת.
סבתא חשבה שהמעידות התכופות שלי נורא מצחיקות, אבל בכל פעם שצחקקה בעקבות מעידה שלי ידעתי שהיא צוחקת איתי, לא עליי. כבר מזמן ניסתה ללמד אותי שעלינו לקבל את מי שאנחנו, כולל — ואולי בעצם במיוחד — את הדברים שכינתה, "דברים מיוחדים, חמודה, אלו שאין לאף אחד חוץ ממך."
בעיני עצמי הייתי גמלונית. לפעמים התחלתי לשכוח מזה, אבל אם היה בסביבה משהו שאפשר היה למעוד עליו או לרסק לרצפה, הוא תמיד היה נקלע בדרכי.
סבתא חשבה שזו תכונה חמודה.
לא פעם כשעשיתי את הדברים האלה, ראיתי גם את שפתו של הנרי רוטטת.
וככל שניסיתי לאמץ את עצתה של סבתא, זה היה מעצבן.
עכשיו לא הצלחתי להגיע אל היעד בלי להשקיע באדמה את העקבים של נעלי המנולו שלי, וזה עצבן אותי.
לבסוף הגעתי למכונית השכורה שלי. הנתיבים המתפתלים של בית הקברות היו עמוסים במכוניות; מנועים ניעורו לחיים, דלתות נפתחו ונטרקו, גלגלים סבבו ונעו קדימה.
ובתוך כל ההמולה הזאת שמעתי קול נערה יבבני־רוטן מפלח את האווירה הקודרת של בית העלמין בקריאה "אבא!"
הקריאה צרמה כל כך שעצרתי ליד דלת המכונית הפתוחה, והבטתי במורד השביל. במרחק שלוש או ארבע מכוניות, מהצד השני של השביל, חנה טנדר גדול בצבע בורדו. הוא נראה חדש יחסית. זה היה טנדר בעל ארבע דלתות בקבינה, שנראה כמו מכונית סדאן גבוהה וארוכה עם ארגז פתוח. זו לא היתה מכונית מנקרת עיניים, ובכל זאת, באופן מסוים, כן. אולי מפני שנצצה בשמש, כאילו זה עתה נרחצה ועברה פוליש־וקס.
כל דלתותיה היו פתוחות, ולתוכה טיפסו האיש שהתבונן בי קודם לכן ושלושת ילדיו. הבן הבכור טיפס למושב שליד הנהג. הצעיר כבר ישב מאחור. והאיש עמד ליד דלת הנהג הפתוחה כשפניו אל הנערה שעמדה על השביל, ידיה על מותניה.
אין אישה.
מפתיע.
שמעתי מלמול לא ברור ואחריו עיוותה הנערה את פניה בהבעה לגמרי לא חיננית וצעקה, "לא אכפת לי!"
וגם זה היה מפתיע, כי בהתחשב במקום ובנסיבות זו היתה התנהגות מעבר לחצופה.
הצצתי סביב וראיתי אחדים ממשתתפי ההלוויה האחרים נמנעים בבירור ובמכוון מהתעכבות על הדו־שיח הזה.
כיוון שהאיש עמד בגבו אליי והנערה התמקדה באביה, לא טרחתי להסיט את מבטי. הם היו שרויים בלהט הוויכוח. הם לא יבחינו בי.
שמעתי נהמה נוספת ואז הנערה צעקה, "אמרתי שלא מזיז לי!"
התגובה הצפויה, נהמה, לא נשמעה. התגובה היתה שאגה.
"לעזאזל, אמבר! 'כנסי עכשיו למכונית!"
פניה התעוותו וראיתי את גופה מגיב בתנועת "אוף!" ואז היא זזה ונכנסה למושב האחורי.
האיש טרק את הדלת שלה וניגש אל שלו.
מיהרתי מיד להיכנס למכונית שלי. חשבתי לעצמי שמן הראוי שאדם בעל אמצעים וטעם טוב בבגדים יהיה גם בעל נימוסים, ויידע לא לצרוח בגסות על בתו בבית קברות בסיומו של טקס ההלוויה של אישה שמתה בגיל תשעים ושלוש.
ועם זאת, סבתא ודאי היתה בוכה מצחוק ממה שקרה עכשיו; היא גם היתה הולכת מיד אל אתר המריבה ומתערבת בנעשה.
בדומה ליחסה אל הגמלוניות שלי, היא ראתה תמיד את המשעשע בחולשותיהם של אחרים והצליחה לא לקומם איש נגדה כי היתה לה יכולת מופלאה להצביע על אותן חולשות ולהנחות אנשים לראות את הצד המשעשע בעצמם. סבתא מעולם לא לקחה שום דבר יותר מדיי ברצינות והיתה טובה מאוד בהנחלת הגישה הזו גם לאחרים.
היו לה די והותר מטענים רציניים בחיים מבעלה ומשני הבנים שנולדו להם, וכשהם יצאו מחייה היא הניחה את כל זה מאחוריה.
הדבר הרציני היחיד שחלחל לחייה הייתי אני. הדרך שבה גדלתי. מה זה עשה לי. לְמה זה הפך אותי.
וסבתא אִפשרה לי להיות אני. היחידה בעצם שאפשרה זאת, למעט הנרי.
עד שהתנעתי את המכונית, שילבתי הילוך ובדקתי את המראות, הטנדר בצבע בורדו כבר חלף על פניי. לא הספקתי להציץ בתא הנוסעים. ולא הקדשתי מחשבה לעובדה שהאיש וילדיו לא ניגשו אליי להביע את השתתפותם בצערי.
מוטב כך לאור העובדה שברור לי איזה מין אדם הוא, ואם לשפוט לפי התנהגותו והתנהגות בתו — אני לא רוצה לפגוש אותם לעולם.
ברגע שנעלמו הוקל לי באורח מוזר וידעתי שככל הנראה זה אכן לעולם לא יקרה.
***
"הייתי צריך לבוא איתך," הנרי מלמל באוזני בטלפון, ואני שאפתי עמוק ובהיתי בים מבעד לחלון.
"אני בסדר, הנרי," הבטחתי לו.
"אין מצב, את לא צריכה להיות שם לבד עכשיו."
"אני בסדר, הנרי," חזרתי ואמרתי. "אתה חייב להיות שם. אתה מצלם למגזין 'טיסימוֹ' כל שנה."
"נכון, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני צריך פאקינג פסק זמן."
נאנחתי, התיישבתי ליד החלון ולא הסרתי את עיניי מהים.
השמש השוקעת צבעה את הרקיע בוורוד־אפרסק מעוטר בפלחים של צהוב חמאתי וציצות סגלגלות.
התגעגעתי לשקיעות האלה בים.
ורק רציתי שסבתא תהיה פה שוב איתי, שתשב לצדי.
"ברגע שאני מסיים עם זה אני טס אלייך," אמר הנרי אל השתיקה שלי.
"תסיים את הצילומים האלה, הנרי. אתה חייב להיות ברומא."
"אני צריך להיות איתך."
עצמתי את עיניי וחסמתי את מראה השקיעה; פעמים רבות כל כך לאורך עשרים ושלוש שנותיי כעוזרת האישית של הנרי גַנְיוֹ, צלם אופנה נודע, במאי וידאו ורודף נשים נאה, שרמנטי, חסר מעצורים, הרפתקן, חצוף ונועז, השתוקקתי שיתכוון למשהו אחר כשאמר לי את המילים האלה.
לא שיעריך אותי כעוזרת האישית שלו.
לא שיחבב אותי, כי הוא חיבב.
לא מפני שכך נהגנו במהלך שני עשורים של היסטוריה משותפת, ואיש לא הכיר אותו טוב יותר ממני וגם ההפך היה נכון (אם כי הוא הכיר אותי פחות משהכרתי אותו, אבל זה מפני שאני בנויה כפי שאני).
לא.
מסיבות אחרות.
עכשיו מאוחר מדיי.
ולא שהיה זמן שבו זה היה אפשרי. לזרועו (ובמיטתו) היו צמודות דוגמניות ושחקניות. וכבר מזמן הפסקתי לספור את כל המלצריות היפהפיות־להדהים, התיירות וכל השאר שלעברן שיגר את חיוכו העצל, ובתוך חמש־עשרה דקות הותיר אותי לבדי עם כוס הקפה או בדרכי לכמה שעות חופשיות בפארק, כי הוא חזר למלון לבלות את אותן שעות בצורה אחרת.
לא היה שום סיכוי בעולם שהנרי גניו יפנה אליי את עיניו היפות.
לא אז.
ודאי לא עכשיו, כשאני בת ארבעים וחמש, הרבה מעבר לשיאי. גם אם הוא עצמו בן ארבעים ותשע.
ועם זאת, שתי המאהבות האחרונות של הנרי היו בנות שלושים ותשע וארבעים ושתיים.
במחשבה שנייה, האמת היא שהמאהבות שלו התבגרו יחד איתו. לא היתה לו מישהי בת עשרים־וכמה מאז... טוב, מאז שהוא עצמו היה בן עשרים וכמה.
"ג'וזפין?"
מצמצתי כדי להתנער מהחלומות בהקיץ וחזרתי לשיחה.
"אפגוש אותך ברומא. או בפריז," אמרתי לו. "אני רק צריכה ללכת מחר לקריאה של הצוואה ולדאוג לדברים כאן ברגע שאדע מה קורה. זה לא אמור לקחת יותר מדיי זמן."
לא היה לי מושג מדוע אמרתי את זה, למעט העובדה שתפקידי היה להפוך את חייו של הנרי לנטולי דאגה, וזה מה שחייתי ונשמתי כל כך הרבה זמן שאני כבר לא יודעת לעשות משהו אחר.
האמת היא שלסבתא היה בית מלא וגדוש חפצים. לא היה לי מושג מה אעשה עם כל זה.
אוכל בקלות לשכור את שירותיה של חברה לניהול עיזבונות שתטפל במכירה פומבית של הרכוש, ואני אפילו לא אצטרך להיות נוכחת. אני גם לא צריכה להיות נוכחת במכירת הנכס.
המחשבות עוררו בי כאב חד בבטן, ולכן הנחתי להן וחזרתי לשיחה עם הנרי.
"שבוע, מקסימום שבועיים," אמרתי.
"אם זה ייקח יותר משבוע אני מגיע," הוא השיב.
"הנרי —"
"לא, ג'וזפין. אני לא בטוח שאפשר להתעלם מהעובדה שאת מטפלת בי כבר עשרים ושלוש שנים. אז כמו שאני רואה את זה, פעם אחת — אחת בעשרים ושלוש שנים — אני יכול לעשות מה שאני יכול כדי לטפל בך."
"זה מתחשב מאוד," אמרתי בלחש.
השתררה שתיקה קצרה לפני שהוא לחש בחזרה, "ככה אני, דואג לג'וזפין שלי."
זו אחת הסיבות שבגללה נשארתי לצדו לאורך כל השנים.
והיא היתה אחת מני רבות.
ראשית, העבודה שלי לא היתה קשה במיוחד. הנרי לא היה דיווה ממין זכר, גם אם כישרונו העניק לו את הרשות להתנהג ככה. הוא היה אדם די ענייני. לא התרוצצתי להביא בגדים מניקוי יבש (טוב, לפחות לא כל הזמן) או לחפש בית קפה שמכין לאטה מחלב לא מפוסטר.
שנית, הוא שילם לי בעין יפה. יפה מאוד. ממש יפה, למען האמת. ולא הזכרתי את הבונוסים. והמתנות (אחת מהן היתה נעלי המנולו שנעלתי להלוויה, אחרת היתה צמיד־טניס — צמיד היהלומים שענדתי עכשיו על פרק ידי).
שלישית, נסענו המון בעולם, והוא מעולם לא אילץ אותי לשבת במחלקת תיירים בזמן שהוא היה במחלקה ראשונה. לא, אני ישבתי לצדו. תמיד. נוסף על כך, לא היה קשה להיות במקומות שבהם היינו. נכון שלא ממש נהניתי בפעם ההיא שנסענו לוונצואלה (או לקמבודיה או להאיטי או לקוסובו), אבל זה היה משום שבנסיעות האלה הוא לא עשה צילומי אופנה, אלא עסק בסוג שונה של צילומים, ולכן מקומות הלינה לא היו בדיוק מלון ריץ.
הנרי אהב הרפתקאות. אני סיפור אחר. אבל הייתי לצדו תמיד.
תמיד.
למעט עכשיו.
וסיבה אחרונה ואולי החשובה מכולן — הוא מסוגל להיות נחמד מאוד, והוא כזה לעתים קרובות.
"אני רוצה שתתקשרי כל יום," הוא דרש. "תני אות חיים. תודיעי לי שאת בסדר."
"אני לא יכולה להתקשר אליך כל יום כי אתה עסוק מדיי," אמרתי לו את מה שידעתי, כי גם אם המגזין 'טיסימו' מינה לי מחליף זמני בשם דניאל, הכרתי את לוח הזמנים שלו כמו את כף ידי.
"מה דעתך שתתני לי להחליט בשביל מה אני עסוק מדי, מתוקה. ואני מקווה שאת כבר יודעת שאת לא אחד הדברים האלה, ולעולם גם לא תהיי."
שככה יהיה לי טוב.
כן.
נחמד כל כך.
"הנרי —" פתחתי בלחישה.
"עכשיו, תעשי משהו טוב. למשל, תלכי לקנות בקבוק יין מעולה ותשתי אותו מול הטלוויזיה, תוך צפייה באיזו תוכנית מגוחכת מהסוג שאת בדרך כלל שונאת, כדי שאחר כך תוכלי לפרט לי את כל הסיבות למה את שונאת אותה. אל תשבי על כוס תה ותתעסקי בדברים ראויים וחשובים, כמו לשלוח לדניאל מיילים כדי לוודא שהוא עושה הכול כמו שצריך, או לקרוא את 'מלחמה ושלום' בפעם המיליון."
"יום אחד אסיים לקרוא את הספר הזה," מלמלתי הבטחה.
"אבל שהיום הזה לא יהיה היום," הוא השיב ואני חייכתי.
"בסדר. סגרנו על תוכנית ריאליטי ובקבוק יין טוב," מלמלתי.
"ילדה טובה," הוא מלמל בתשובה ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. "מחר אני רוצה לשמוע את כל הסיבות למה עקרות הבית הנואשות או מי שזה לא יהיה עולים לך על העצבים."
חייכתי שוב לפני ששאלתי, "אתה רוצה שארשום לי נקודות?"
"בהתחשב בעובדה שהם בטח יעצבנו אותך בכל כך הרבה אופנים שאפילו את תשכחי חלק אז כן, בהחלט."
"סגור."
"יפה." עדיין שמעתי את החיוך בקולו. "עכשיו לכי. יין. טלוויזיה. ועל הדרך תקני גם משהו טוב לאכול. ואני לא מתכוון לחריץ גבינת ברי מצוינת. אני מתכוון למשהו כמו דלי של עוף מטוגן."
עשיתי פרצוף נגעל וקיוויתי שלא ישמע אותו בקולי כששיקרתי, "תראה גם את זה כסגור."
"שקרנית," הוא מלמל ואני שוב חייכתי.
ואז אמרתי, "כדאי שאשחרר אותך."
"לעת עתה, מתוקה. אדבר איתך מחר."
"מחר, הנרי."
"תהיי רעה," הוא אמר בשקט.
"אני אנסה," עניתי ושנינו ידענו שגם זה שקר.
השתררה עוד שתיקה לפני שהוא לחש, "ראש זקוף, ג'וזפין. תמיד."
"הוא זקוף. הנרי. תמיד."
"אוקיי, חמודה. נדבר מחר."
"ביי, הנרי."
"ביי בינתיים, מותק."
ניתקתי והשלכתי את הטלפון על הכרית שלפניי.
והסתכלתי החוצה אל הים.
הפלחים הצהובים כחמאה נמוגו, הוורוד־אפרסק דהה, הגוון הסגלגל הלך והשתלט על הרקיע.
המראה היה מרהיב ביופיו ועורר בי חשק עז שהנרי אכן יהיה פה איתי. הוא היה מצלם תצלומים משגעים של השקיעה הזו.
הייתי בחדר האור ב'בית לבנדר', הבית שסבתא ירשה מאמה ומאביה לאחר מותם, אירוע שהתרחש — תודה לאל — אחרי שהתגרשה מבעלה.
החדר היה ממוקם בראש הקומה החמישית של הבית, וגרם מדרגות לולייני הוביל אליו. זהו חדר עגול, מוקף מכל צדדיו בחלונות קמורים כך שניתן לראות ממנו הכול: את הים. את הסלעים המבצבצים והחופים של מפרץ מַגדַלֶנָה. את העיר הקטנה מגדלנה, בת מאות השנים. את הנופים שמעבר לה.
החדר הזה עם מושבי החלון סביב־סביב. עם שולחן הכתיבה הגדול במרכז, שעליו — כך ידעתי — סבתא כתבה את מכתביה אליי. שלידו היא לפעמים ענתה לשיחות טלפון ממני או צלצלה אליי. שעליו רשמה המחאות לתשלום חשבונות. וכתבה מתכונים. שלידו פתחה את המכתבים שכתבתי לה ומן הסתם גם קראה אותם.
החדר שבו ניצבה ספה בצורת חצי ירח שהיא מצאה וקנתה כי היתה "פשוט מושלמת מכדי לוותר עליה, חמודה."
והיא אכן היתה כזאת. הספה היתה מושלמת. נדרשו שבעה אנשים, מנוף ומי יודע כמה כסף כדי להעלות אותה לכאן דרך חלון. אבל סבתא ראתה את זה קורה.
היא אהבה את החדר הזה.
אני אהבתי את החדר הזה.
וישבתי בדיוק במקום הזה לפני שנים, אחרי שהחלמתי מספיק כדי להסתובב קצת, אחרי שהיא הצילה אותי מאבי. ישבתי בדיוק כאן גם אחרי שהתקשרתי אליה ואמרתי לה שאני חייבת להימלט, אני פשוט חייבת להימלט, והיא הטיסה אותי לכאן.
כאן. הבית.
כאן הנחתי את אבי מאחוריי.
כאן הנחתי את עולמי מאחוריי.
כאן הייתי כשחברה שעברה לניו יורק צלצלה אליי, חברה שעברה לשם כדי לעשות משהו בעולם האופנה (כל דבר, לא היה לה אכפת מה, והיא הצליחה ועבדה אז כסוג של משרתת למעצב־דיווה שהיה כוכב לרגע וחשב שהוא מינימום אלוהים, ורק לאחרונה פוטר ממשרתו כמעצב בגדים לחנויות כלבו זולות במיוחד).
חברה שסיפרה לי שהנרי גניו מחפש עוזרת, וגם ידעה שאני מתה על בגדים, מעריכה את התצלומים שלו, והיא יכלה לדבר עם מישהו שיכול היה לדבר עם מישהו שיוכל אולי לסדר לי פגישה איתו.
וכאן גם עניתי לשיחת הטלפון הבאה ממנה שבה התברר לי שהיא סידרה לי פגישה איתו.
כאן הסתיימו חיי פעמיים... וכאן גם החלו מחדש... פעמיים.
הריח של סבתא עדיין עמד כאן באוויר אם כי חלפו שנים מאז הצליחה לעלות הנה בפעם האחרונה.
היא היתה בכל מקום ב'בית לבנדר'.
אבל יותר מכול היא נכחה כאן.
ועכשיו היא איננה עוד.
ועם המחשבה הזאת זה קרה.
ידעתי שזה יקרה. שמחתי שזה לא קרה ליד הקבר שלה בנוכחות אחרים.
זה קרה כאן, במקום הכי בטוח בשבילי, כשסבתא נמצאת בכל מקום סביבי.
לראשונה זה שני עשורים הנחתי לרגשות לשטוף אותי ובכיתי בקול רם, בדמעות נוראיות שהרעידו את כל גופי, ובמקום לשחרר ממני את הכאב עוררו כאב בכל סנטימטר מגופי.
לא יצאתי לקנות יין.
ודאי שלא הלכתי לקנות דלי עוף מטוגן (לא שבכלל התכוונתי).
ולא צפיתי בטלוויזיה בעקרות בית נואשות כלשהן.
נרדמתי במושב החלון, כשפניי עדיין רטובים מדמעות וסבתא בכל מקום סביבי.
במקום הכי בטוח בשבילי.

עוד ספרים של קריסטן אשלי