השם של העולם

מאז תחילת גיל ההתבגרות קישרתי בדמיוני את האוניברסיטה, ״החיים האקדמיים״ וכל הכרוך בהם, עם תמונות מסוימות שהגיעו אלי מן הסתם ממסך הטלוויזיה, ובעיקר מהסרטים של שנות השלושים ששודרו ללא הרף כשהייתי נער. תמונה אחת נחרתה בזיכרוני במיוחד: חבורת צעירים רעננים למראה מגיעה מתוך הלילה הסתווי לביתו של מורה אהוב ונעמדת סביב האח. אני מריח את עשן המדורה מבגדיהם ואת ניחוח הטבק העולה ממקטרתו של הפרופסור, ואני חש את המתיקות המובנת מאליה של הנעורים, הסתיו, האוניברסיטה — המתיקות העולה מן החיים האלה. אין זה אומר שפעם הייתי מאוהב בחלום הזה, או שנמשכתי אליו באופן מיוחד. פשוט האמנתי שהוא קיים במקום כלשהו. אשר לי, לימודי לתואר הראשון נמתחו על פני שש או שבע שנים ונקטעו מפעם לפעם לתקופות מרוכזות של עבודה, וכן לצורך מעבר לאוניברסיטה שנייה ואחר כך לשלישית, והתקופה כולה זכורה לי כרצף של דרישות ואישורים והחתמת טפסים. לא הלכתי לצפות במשחקי פוטבול, וככל הזכור לי, לא נתקלתי בשום מדורות. כמה ממורי הרשימו אותי, ואפילו עוררו בי יראת כבוד, והשפעתם עיצבה אותי לא פחות מכל דבר אחר שנקרה בדרכי, אבל מעולם לא הזדמן לי לראות מבפנים את ביתו של מי מהם. כל זה לא בא אלא כדי לציין עד כמה הפתיעה אותי הכרת התודה שחשתי כאשר נעניתי להזמנה ללַמד באוניברסיטה.

כשנקרתה לי ההזדמנות הייתי כמעט בן חמישים. לאחר לימודי התואר הראשון עסקתי בהוראה בבית ספר תיכון במשך יותר מעשר שנים, ובחופשות הקיץ צברתי נקודות זכות בלימודי מוסמך. יום אחד כתבתי מכתב לאחד המתחרים על המועמדות לנשיאות, ובו השאתי לו עצות בעניינים הנוגעים למדיניות ולאסטרטגיה (זה היה הסנטור תומס תוֹם מאוקלהומה, שנדחק לקרן זווית בשלב מוקדם בפריימריז). אף כי מעולם לא העליתי על דעתי שאנשים הכותבים מכתבים כאלה זוכים אי פעם להתייחסות, לא כל שכן נשכרים לעבודה, הרי בהרף עין נהפכתי ממר ריד איש מדעי החברה למייק ריד כותב הנאומים, הממלא תפקידים לפי הצורך, איש סוד ויועץ סתרים לעת מצוא, וקרוב לתריסר שנים ביליתי בוושינגטון. עזבתי מיד לאחר שהסנטור תום החל את תקופת הכהונה החמישית שלו. למשרה באוניברסיטה נעניתי אחרי שנדחה על הסף רעיון הספר שלי — הִצעתי לספק עדות ממקור ראשון להשפעתו המשחיתה של הכוח, אך ככל הנראה לא היה כל ביקוש לעדות כזאת.

מצאתי את עצמי באגף ללימודים השוואתיים בבניין מדעי הרוח, אם כי למעשה הייתי פרופסור חבר נלווה במחלקה להיסטוריה. (הפקולטה למדעי הרוח חוסלה כבר מזמן כדי להקים במקומה פקולטות רבות יותר, גדולות יותר; הבניין הישן מאכלס כל מיני מוזרויות תקציביות, תוכניות המתקיימות ממענקים שונים ומשונים, ניסויים שתקופת המימון שלהם הסתיימה והם נמוגים בקול ענות חלושה. איכשהו זה נהיה משכנה של המחלקה להיסטוריה). לימדתי קורסים סמינריוניים קטנים שבהם ביקשתי מסטודנטים פיקחים אך לא ממוקדים לקרוא ספרים שכבר קראתי, ולאחר מכן הקשבתי להם בשעה שהציגו עבודות בפני חבריהם לכיתה לשם ביקורת. במילים אחרות, ישבתי בחיבוק ידיים. דבר זה כשלעצמו לא היה בו כדי להפריע לקריירה מזהירה במקום ההוא, אלא שאני גם לא הטרחתי את עצמי בכל הנוגע להיבטים האחרים של הפעילות במקום, ישיבות, מזכּרים וכיוצא באלה.

ארבע הארכות היו הגבול המותר למינוי כמו שלי ואני התקרבתי לסוף השלישית. בתום השנה שלאחר מכן עמדו לסלק אותי מכאן. בינתיים הייתי בחופשה.

מכל מקום, אנשים במשרה כמו שלי חייבים לגלות ערנות למשרות חדשות, וכך מצאתי את עצמי ערב אחד סועד בחברתם של אחד-עשר איש בביתו של טד מק'קי, האיש שעמד בראש בית הספר למוזיקה. תפאורת הרקע לא היתה שונה בהרבה מזו שנראתה בסרטי שנות השלושים שהפגישו אותי עם החיים האלה: לילה. פתותי שלג יורדים בחוץ על עיר אוניברסיטאית קטנה, ומתוך החשכה מאיימים להצטרף אליהם צלצולים של פעמוני מזחלות וקולות רכים השרים שירי חג המולד. ובאותה שעה, בתוך הבית צנוע הממדים שתינו כולנו רום חם בחמאה סביב להבה חמימה ששילחה את אורה המרצד אל תחתית המדף הבוהק שמעל לאח, ולעבר חלונות זכוכית משובצים בפסי עופרת דקים, ולעבר טלסקופ שחור עתיק וגלובוס ענקי בצבע בז' שאני מוכן להתערב כי הציג את העולם כפי שהיה לפני עידן ועידנים וכפי ששוב לא יהיה. במילים אחרות, שתינו רום חם בחמאה באווירה של חנות מתנות יוקרתית ומהודרת. זה השרה עלי מועקה. זה השרה עלי מועקה למרות העובדה שכבר התארחתי בארוחות ערב בבתים רבים הדומים להפליא לבית הזה באוניברסיטאות אחרות וכן בוושינגטון, ואפילו סעדתי כאן בביתו של טד מק'קי לפני שני חורפים. זה השרה עלי מועקה אולי דווקא בגלל המחשבה הזאת, בגלל התמונה שהצטיירה בעיני רוחי של אלפי בתים כאלה הדחוסים חלון מול חלון על פני המרחב האחיד שתהום פעורה מכל עבריו, ואני בכל אחד ואחד מן הבתים האלה עם כף וקערה וחיוך.

הארוחה באותו ערב נערכה לכבודו של אורח חשוב בקמפוס, המלחין הישראלי איזק אַנדרוֹפּוֹב. ואולם האיש חלה במפתיע ולא הגיע לארוחה.

באתי לכאן כדי להתוודע למישהו, לאיש שעמד בראש ממלכה אוניברסיטאית קטנה ועצמאית שנקראה הפורום למחקר פרשני. לפורום היה כסף. היו להם תקנים של פרופסור-חבר. היו להם משרדים, משכורות, כל מה שצריך. ולא זו בלבד אלא שהיו פטורים מחובות, פטורים מהוראה. כך לפחות הכריז טד מק'קי בשעה שסיפר לי על כך כבדרך אגב, כאילו לא העלה כלל בדעתו שאולי אני מחפש לעצמי משרה חדשה היכן שהוא לשנת הלימודים שאחרי הבאה. זה קרה כל הזמן, כלומר, אנשים שבקושי הכרתי רמזו לי בדרך זו או אחרת שישמחו לעזור לי. למעשה, הפגינו כלפַּי הרבה רצון טוב. לפעמים משום שהאיש שאצלו עבדתי בוושינגטון היה שנוא ואני עזבתי אותו; או להפך, כי היה אהוד ואני עבדתי אצלו. על כל פנים זו היתה הזדמנות למתוח את החופשה שלי על פני עוד שנה או שנתיים אקדמיות. דבר לא התרחש בפורום למעט הרצאה, פה ושם, של אחד החוקרים על עבודתו. רובם שימשו בעבר פרופסורים מן המניין באחת האוניברסיטאות הנמנות עם ״עשר הגדולות״ או במקום דומה, והמשיכו לחזור ולהשמיע את אותן הרצאות שכבר חזרו והשמיעו שוב ושוב מאז הימים שבהם הגלובוס הגדול והדהוי של טד מק'קי שמר עדיין על קשר עם המציאות.

נדמה לי שהאורחים לא הכירו זה את זה מעבר להיכרות מזדמנת, אבל לא היה עלינו להתאמץ יותר מדי כדי למצוא נושאים לשיחה, שכן טד מק'קי ארגן בשבילנו קונצרט קטן. שתי נשים צעירות ניגנו, האחת בגיטרה והשנייה בצ'לו, ואחר כך הופיע בפני האורחים בנו של טד מק'קי, תלמיד בית ספר יסודי, שפרט על הלָאוּטָה בשלוות נפש מעוררת השתאות. הילד היה לבוש בפיג'מה ובחלוק ונעל נעלי בית רכות מפרווה, והיה ברור לחלוטין שאינו מתרכז באצבעותיו אלא בָּאמת הגלומה במוזיקה שהן מפיקות.

ישבתי ליד ד״ר גֵ'יי גֵ'יי סטיין, האיש המושך בחוטים בפורום למחקר פרשני, והוגש לנו מין מרק סקוטי מסורתי. הייתי אמנם מודע לכך שכבר היה לי העונג להשתתף ביותר מדי ארוחות כאלה, אבל לא היה לי אכפת, במיוחד לא באוניברסיטה. אני אוהב להיות בחברת אנשים שאוהבים להיות בדיוק במקום שבו הם נמצאים. בעולם האקדמי, עולם הדעת, הרבה יותר מאשר בעולם הפוליטיקה, פוגשים הרבה אנשים שהרוויחו ביושר את הנוחות שלהם, לפחות במובנים מסוימים, זאת לאחר שבעמל רב הצליחו להותיר מאחור את אותם חלקים של הילדוּת שמכבידים כל כך על המלומדים, המוחות המבריקים, האינטלקטואלים. והנה עתה זכו סוף סוף לביטחון ולכבוד המיוחלים, בעוד האחרים נלחמים בשיניים ובציפורניים בשוק החופשי. ד״ר ג'יי ג'יי סטיין היה בדיוק האדם שהייתי רואה בעיני רוחי אילו ניסיתי לדמיין מראש את הפגישה הזאת — איש אקדמיה מרוצה, מזוקן ומקריח. והוא גם טרח וסיפק לי הסבר מן הסוג שהייתי מצפה לו — הוגים רציניים במיוחד מרגישים תמיד צורך להסביר את השמות שבחרו לפרויקטים שלהם, שכן השמות נשמעים תמיד חסרי כל פשר — הסבר שהבהיר מדוע ״פורום״ הוא בדיוק המילה המתאימה, מדוע רק המילה ״פרשני״ יכולה להעביר את המשמעות המדויקת, מדוע, לאחר שבוחנים את כל המילים האפשריות שמציע המילון, חייבים לבחור במילה ״מחקר״.

לא ידעתי באיזו מידה ג'יי ג'יי מצפה שאמכור את עצמי, אבל במקרה היה לי רעיון שרציתי לפתח, מן הסוג שמצריך עוזרי מחקר ושני משרדים לפחות, פרויקט שאליו יגויסו כל מיני מומחים ובסופו של דבר יניב אנתולוגיה של מאמרים סביב נושא אחד. את החזון הזה הצגתי בפניו, והוא שב וקטע אותי בשאלות נלהבות בעוד הצ'לנית, שישבה מצדו האחר, השתכרה קלות וברוב חן. בתוך כך הגיתי בקול רעיון שצץ במוחי, שאולי ד״ר ג'יי ג'יי יכתוב את ההקדמה לאנתולוגיה שלי ובהזדמנות זו יספר על הפורום שלו. הצ'לנית, סטודנטית של טד לתואר שני, הפגינה מין התעניינות אירונית בתוכנית שלי וגם היא שאלה שאלות, ועד מהרה החלה לקטוע את דברי הדוקטור כל אימת שקטע את דברי, בעיקר, או כמעט רק, באמירות כמו ״מה — באמת?״ היא היתה ג'ינג'ית מרשימה והיא לבשה שמלת קטיפה כחולה וישבה בראש השולחן. מתישהו באמצע הארוחה היא העתיקה את מקומה והתיישבה בכיסא הכבוד המיותם של איזק אנדרופּוב. סומק עלה בלחיי השנהב ובכתפי השנהב שלה, ונימת קולה נעשתה מתנגנת והרת סכנות. לא ברור לי מה הופך את הצְפייה באישה צעירה ומוכשרת המשתטה קמעה באירוע קטן ומכופתר מעין זה לחוויה כה מענגת. ואולם, כאשר החלה למשוך את תשומת לבם של הנוכחים לעבר הפינה שלנו בשולחן, ואף עשתה זאת באופן שלא במהרה יימחה מזיכרונם, התחלתי להבין שהנאום הקשקשני שלי עלול להישכח, ולא בהכרח הצטערתי על כך.

לאחר הקינוח לקח טד אחדים מאיתנו אל מרפסת גג מוקפת מעקה. מן הקומה השלישית של הבית הוביל גרם מדרגות לולייניות אל תוך כיפה על הגג, מבנה מוזר שנראה כמו כלוב ציפורים מכוסה זכוכית. קוטרו היה בסביבות שמונה רגל ולא היתה בו כל תאורה, כך שהחבורה הקטנה שלנו עמדה פתאום בתוך הלילה, בתוך השמים. בינתיים התבהר מזג האוויר, הזכוכית כבר היתה נקייה משלג, והשמים השחורים היו זרועים כוכבים ועננים ציוריים שבהקו באור הירח. ״הגג הזה שימש פעם לתצפית,״ הסביר טד, ״אבל אתם יכולים לראות שהפכו את זה ל— טוב, למען האמת אין לי מושג לְמה הפכו את זה. אני מביא לכאן אנשים כי אני סקרן לדעת אם זה נועד למטרה מוּכרת כלשהי.״ איש מאיתנו לא ידע לאיזו מטרה זה נועד. לבסוף השאירו אותי למעלה כדי להמשיך ולעיין בסוגיה בכובד ראש עם אישה בשם היידי פרנקלין, היסטוריונית מן המחלקה לאמנות. היא היתה אישה חביבה אך חסרת ביטחון, דקדקנית ונואשת — אישה חסרת חן, ואני חושב שיש לי זכות לומר זאת, כי גם אני חסר חן, ואף מבוגר ממנה, כך שהייתי חסר חן עוד לפניה. יש לי פרצוף מלאכי, פני תינוק, עברתי את החמישים אבל תמיד מפחיתים לא מעט שנים מגילי, ויש לי עיניים כחולות שמחות. ולמרות הכול, חסר חן. באפלולית המנצנצת עמדנו ודיברנו בקול חרישי, כנראה על הכוכבים. אולי היידי היתה מעוניינת שנצא העירה לשתות משהו, אולי גם אני הייתי מעוניין. העובדה שאיש מאיתנו לא עשה את הצעד המתבקש, אם אפשר לומר כך, נבעה מתחושה שהיתה מן הסתם משותפת לשנינו, ושאני לבטח הרגשתי, שלא במקרה השאירו אותנו כאן למעלה לבדנו. אילו שאלתי, ייתכן שהיה מתברר לי כי היא פנויה, כמוני, או גרוע מזה, שאולי התגרשה לאחרונה, כשם שאני התאלמנתי לאחרונה.

כשאני אומר לאחרונה, אין לזה אותה משמעות כמו להגיד, לאחרונה קניתי מכונית, או לאחרונה ראיתי סרט. זה דומה יותר לאופן שבו הייתי מדבר על שינויים שאירעו לאחרונה באקלים כדור הארץ, או על המלחמה האחרונה, או על... נדמה לי שזה כבר ברור. עברו כמעט ארבע שנים, מספיק כדי להיות שוב כשיר לנישואים. כך מכל מקום חשבו האנשים שסביבי, ולא מצאתי לנכון להתווכח איתם.

כאשר הוחלט איכשהו שהערב הגיע לסיומו, כל האורחים עזבו יחד. הנהגים שבינינו התניעו את המכוניות וישבו בתוכן בדלתות פתוחות בשעה שכולם שבו ונפרדו זה מזה לשלום. בצמחייה ירוקת העד נראו פה ושם גושי שלג שצנחו מענף לענף ובתוך כך טלטלו קלות את הענפים, עד שלבסוף נחתו על הקרקע. כולנו התעטפנו בכובעים ובצעיפים, כולנו מלבד הצ'לנית, שהלכה ללא כובע ואת מעילה השליכה על הכתף. באור הניאון של פנסי הרחוב היא נראתה כרוח רפאים, ושמלת הקטיפה הכחולה שלה נראתה פתאום שחורה כבגד אבלוּת. שמעתי אותה אומרת שלוש מילים: ״שפוי? או שפוף?״ שערהּ האדמוני השופע נראה סגול, עיניה הכחולות והגדולות נראו לא טבעיות, לא אנושיות, שפתיה הודגשו בחריפות על רקע הפָנים. היא דיברה אל המלווה שלה, ונעלם מידיעתה שגם אנחנו נמצאים שם, אנחנו המזדקנים, אנחנו השפויים או השפופים. היא עוררה בי חיבה רבה, שמחתי על נוכחותה, אולי משום שהיתה שתויה ולא היתה מוטרדת ממה שיקרה לה.

״אני מצטער שהסיטו אותנו קודם מהנושא,״ אמר לי ג'יי ג'יי סטיין בשעה שנפרדנו. ״אתה חייב לקפוץ פעם לביקור. פשוט תבוא, אני אראה לך את הפורום.״

״נהדר, אשמח לבוא.״

טד מק'קי, אדם גבה קומה ששערו מאפיר באלגנטיות, ניצב באור הענבר החמים מאחורי זגוגית החלון ונופף לשלום בשתי ידיו. טד היה שונה מן הדמות שהצטיירה במפגש ראשון איתו. במהלך החורף הוא הזמין אותי לביתו לכמה מפגשים נוספים, הרבה פחות רשמיים, והתברר לי שהוא מאוד בעניינים, איש ג'אז מושבע וחצוצרן מחונן, ושיש לו קשרים עם כל מיני נגני ג'אז ממעלה וממורד המיסיסיפי, אנשים נעימי הליכות שדיברו מעט ובקול רך, אכלו ממזונו, שתו את המשקאות שלו ואלתרו איתו בשלישיות וברביעיות. עלי לציין שביחסם אליו לא היה שמץ של התנשאות וברור שכיבדו אותו ושמחו לנגן איתו, כל אותם גברים, לעתים נשים, שנתנו לנשמתם להבקיע אל העולם דרך כלי הנגינה שלהם, ופרט לכך הביעו את עצמם, כפי שראיתי, רק בהטיה קטנה של הראש, בהרמת כתף או בהשפלה קלה של העפעפיים.

זה היה גם סגנונו של טד מק'קי. מחוץ להקשר ניתן היה לקבל את הרושם שזהו סגנון אופייני של פרופסור. וכשם שאנשים נטו לטעות בו, כך הוא ושאר עמיתינו נטו לטעות בי. הצטיירתי בעיניהם כאדם השרוי בהלם, אדם שמאס בפוליטיקה, ובתקופה ההיא גם אלמן טרי — בניגוד למי שהתאלמן לאחרונה. במהלך ארבע שנות היכרותנו הקלושה פירש טד את השיתוק המתמשך שלי כניתוק, אולי כאירוניה. אהבתי ג'אז, הייתי גזעי, הייתי זרוק. יכולתי לנגן עם צ'ט בייקר, אילו רק ידעתי לנגן על משהו. אשר לעמיתַי המרצים להיסטוריה, את הקהות שלי הם פירשו בטעות כאימה משתקת. הם הביטו בי וראו מישהו כמו ג'יי אלפרד פּרופרוק1 — הביטו בי וראו מישהו כמותם.

המפגשים אצל טד היו הפוגה מבורכת. לא רק מן הישיבות ומארוחות הערב המזדמנות והמעיקות עם הדמויות השטוחות שנהיינו, אני ועמיתַי במחלקה להיסטוריה, אלא גם מאווירת הנכאים של החורף הרביעי שלי כאן. חופשת חג המולד בת החודש לא האירה פנים למחלקה להיסטוריה. כהרגלי בחג נשארתי בעיר שהתרוקנה מיושביה, וכאשר התחדשו הלימודים דומה היה כי על כל אחד מן המורים האחרים נחתה מהלומה קשה כזו או אחרת. אצל קלרה פְרֶנוֹ, ראש המחלקה, התגלה סרטן והיא החלה בטיפולי כימותרפיה. ובינתיים, אחד מעמיתינו, טיבּריוס סוֹמְס יליד איי הודו המערבית, צלל פתאום לתוך תהום שנפערה בנפשו ואושפז במצב של דיכאון חמור. הוא היה שחום העור היחיד במחלקה והיחיד בינינו שניחן במשהו הדומה לאישיות; אדם מבריק במידה כמעט חולנית, אשר הרצאותיו מרובות המשתתפים לתואר ראשון היו כה מרשימות, עד שמאז בואו הצליח להכפיל את מספר הסטודנטים המתמחים בהיסטוריה. שבועיים אחרי תום החופשה הוא חזר למחלקה, מרוחק ושברירי, ולא נותר ממנו אלא חיקוי אומלל של עצמו. גם אחרים לא נמלטו מפגיעתו של מזלם הרע: בן של מישהו נעצר בגלל סמים, בית קיץ אחד נשרף כליל על כל תכולתו, לרבות חפצים שעברו במשפחה מדור לדור, מקרה של חסימת סופרים ובעקבותיו ביטול חוזה להוצאת ספר עיון, ובעיות רציניות שהעיבו על חיי הנישואים של הזוג הצעיר שחלק משרה מלאה במחלקה.

אני המשכתי כהרגלי מזה שנים. באתי כשהזמינו אותי. קראתי הרבה בספרייה. הלכתי לבדי לקולנוע. התבוננתי במחליקים על הקרח באגם הקטן שבקמפוס. כמו כן, יותר מכפי שהייתי רוצה שייוודע ברבים, ניהלתי שיחות דמיוניות עם אדם בשם ביל, שבהן חזרתי ודשתי באותו נושא שלא הפסקתי לדוש בו מאז שמתו אשתי ובתי. בשעה שהסתובבתי ונראיתי משותק או מנותק, מחשבותי דהרו שוב ושוב סביב אותו מסלול כמו כלבי מרוץ בעקבות ארנב מכני.

אולי משום כך נראו המחליקים הצעירים נינוחים כל כך, אפילו בימים הקרים ביותר. בשעות היום, באזור שנקרא הקמפוס האמצעי, בין בית הספר למשפטים לבית הספר למדעי החברה, צעירים וצעירות שמספרם נע בין תריסר למאה החליקו סביב אגם שבמרכזו אי זערורי. האי היה למעשה גוש סלע גדול שבפסגתו ניצב פסל — צורות שונות מפח צבוע אדום — והוא הופרד מן האגם במעקה. כל המחליקים נעו סביבו באותו הכיוון. ייתכן שהמילה ״אגם״ איננה המילה המתאימה. סיפרו לי שעומקו פחות משמונה אינץ'. מן הסתם ברֵכת נוי, ברֵכת השתקפות. בערך כפליים משטחו של מגרש פוטבול. תמיד היו שם כמה מחליקים חדשים וחסרי ביטחון שנצמדו למעקה, אבל רוב הסטודנטים הצעירים התיישבו על גדר האבן שהקיפה את האגם, נעלו את המחליקיים, נעמדו, ובצעד אחד ארוך ומיומן נכנסו והשתלבו בקרוסלה הסמויה. זה נראה נטול מאמץ. אף ארנב לא חמק מפניהם. הם נעו בלולאה אינסופית, אבל לא רדפו אחרי שום דבר.

לעתים קרובות אכלתי ארוחת צהריים בקפטריה שבמרתף בית הספר למשפטים, אחר כך הייתי פוסע לאורך שביל האופניים סביב הקמפוס האמצעי ועוצר כדי לצפות במחליקים על הקרח, עד שהקור היה מאלץ אותי לשוב ולצעוד, לעבור את האגם ואת רחבת הפקולטה למדעים, ולהמשיך עד למוזיאון לאמנות. כך עשיתי גם בעשרים בפברואר, יום השנה הרביעי לתאונה שגזלה את משפחתי. צפיתי במחליקים על הקרח ואחר כך הלכתי לפגוש את ביל, האיש שכזכור הייתי כה מיודד איתו בדמיוני.

הידידות הזאת התקיימה אך ורק במוחי, אבל ביל היה ממשי. פגשתי אותו פעם או פעמיים בשבוע. הוא עבד במוזיאון לאמנות. הגעתי לשם לעתים קרובות כדי לבקר רישום מסוים, וביל היה השומר שבדרך כלל עמד בסמוך לו, לבוש במכנסיים כחולים ובחולצה לבנה, ועל חזהו תג הנושא את שמו: ו' קוֹנוֹרְס. פעם הצגתי את עצמי והוא אמר לי את שמו הפרטי. גבר שחור, כנראה בשנות הארבעים המאוחרות שלו.

חשבתי כי העובדה שאני מושפע כל כך מן הרישום הזה וחוזר אליו שוב ושוב בלהיטות שכזאת תהיה מובנת לאדם שבילה בנוכחותו מספיק זמן כדי שהרישום יחלחל לתוכו, בדומה למה שקרה לי, אף שאולי ללא שיתוף הפעולה מרצון של צרכן האמנות המנוסה, אך שבכל מקרה חלחל בו המסר. חשתי קרבה אל ביל, אשליה של קרבה, בדומה לברית המוזרה שנוצרת במפתיע בינך ובין דמות המסובבת אליך את ראשה כשאתה חולף מולה ביעף ברכבת. הוא רואה אותך נתון במסגרת, כשם שאתה רואה אותו נתון במסגרת, ולמעשה שניכם מביטים משני עבריה של אותה מסגרת — נדמה לי שזה מתחיל להיות מובן — בהרף עין שמפציע ונעלם אך לעולם אינו משתנה. במילים אחרות, תמונה. מכל מקום מצא חן בעינַי הרעיון שאנו חולקים דבר מה, ששנינו מעורבים כל כך במה שמתרחש באותה מסגרת, ביל קונורס ואני.

היצירה האנונימית היתה יכולה להיות מעשה ידיו של כל אדם שהוא, אבל במקרה זה היא נוצרה על ידי עבד או שפחה מג'ורג'יה. בעלי התמונה, משפחת סטון ממחוז קמדן, מצאו אותה בעליית גג בבית האחוזה הישן של המשפחה. היא צוירה בדיו על סדין פשתן לבן וגדול. במרכז הבד היה ריבוע, ריבוע זעיר ומושלם, וסביבו ריבועים קונצנטריים שנרשמו ביד חופשית. שַׂרטט שברשותו ציוד מתאים היה בוודאי יוצר אלפי ריבועים קונצנטריים שצלעותיהם מרוחקות זו מזו לא יותר מארבעה או חמישה מילימטר. אולם כפי שציינתי, פרט לריבוע המרכזי, הרישום נעשה ביד חופשית: כל סטייה אקראית מאחד הקווים שוחזרה בקפידה בזה שאחריו, ומאחר שכל ריבוע היה גדול מקודמו, הלכה וגדלה גם הסטייה, עד שבשוליים החיצוניים כבר לא היו ריבועים אלא צורות כאוטיות עצומות התועות לכל עבר.

אני סבור כי אותו פרויקט סודי של העבד, או אולי השפחה, זאת לעולם לא נדע, הפליל את כולנו. הנה הוא כאן, המתווה המדויק: הנתיב הסלול של גדוּלתנו. אף על פי שהרישום היה פשוט ומובן מאליו כמעשה אמנות, הוא חשף את נטייתם האווילית וחסרת הישע של הדברים הבסיסיים ביותר לסטות לגמרי ממסלולם ולהתרוקן ממשמעות; המחיש את התגבשות המעטפת הגרוטסקית של הכנסייה סביב לבהּ המסורתי; הסביר את ההתפתחות הממאירה של חוקים ופעולות של ממשלות — הפליל את כולנו בהתכחשות הדרגתית לכל דבר מושלם שאנו מוצאים או עושים.

שותפים לדבר עבֵרה. לא רק אני הגבתי כך. דיברתי עם אנשים רבים שראו את התמונה וכולם הרגישו כך, אבל בכל מיני אופנים, מוזר ככל שזה יישמע. היא הסבה להם אי-נחת, התריסה, הטרידה. אני מניח שמסיבה זו בדיוק זה היה מעשה אמנות ולא סתם שרטוט.

הרישום לא היה יפה במיוחד, אלא אם כן אתה אוהב להתבונן בַּטבעות על גדם עץ טרי, ולמעשה היה פחות מרתק ומעורר פליאה מפיסת עץ. הישויות הטבעיות, העננים, הים, הן בעלות ארבעה ממדים, וכך גם בול עץ, שכן ההתבוננות בו מפנה את תשומת לבך לכך שכל טבעת נוצרה במשך שנה. הרישום האנונימי לא היה אלא גודש מדכדך של צורות קונצנטריות. אבל הוא חשף אמת. הרישום עשה ממני פונדמנטליסט לכל דבר. לא באתי להתרשם ממעשה אמנות, באתי לתת את הדין.

לא זכור לי הרבה מן הביקור הזה במוזיאון. אבל יש להניח שבאותו יום הרגשתי מועקה גדולה מן הרגיל, יום-שנה קשה, שכן עשיתי מעשה והחלטתי לצאת ולחפש את היידי פרנקלין, המומחית לתולדות האמנות, שאיתה ריחפתי קצרות מעל לרגעים הראשונים של החורף הארוך הזה במתקן חללי על מרפסת התצפית שעל גג ביתו של טד מק'קי.

בלי קשר לשאר הדברים שעשיתי באותו יום במוזיאון, מן הסתם ניהלתי עם ביל שיחה ללא מילים, בירכנו זה את זה בניד ראש חפוז ואני תהיתי אם הוא מזהה אותי. במהלך ארבע השנים האחרונות הוא גידל שפם והשיג לעצמו כיסא עליו ישב ונראה משועמם, אך לא אדיש למתרחש. לבטח לא ישב וספר את כספו. ייתכן שקיבל פנסיה מהצבא, או אולי קצבה אחרת שאפשרה לו להתקיים ממשכורתו של עובד חברת שמירה.

בירכתי אותו בניד ראש וחייכתי. כך עשה גם ביל. שיערתי שבנקודה מסוימת בחייו ניצב ביל על פרשת דרכים וקיבל החלטות, גם אם בזמנו לא היה מודע לכך, החלטות שאולי זיכו אותו במדליות, או שבעקבותיהן הכזיב את חבריו... אין ספק שדמיינתי יותר מדי, אך בעיניו ראיתי את רישומה החי עדיין של מלחמה שנגמרה כבר מזמן.

על נושאים כאלה נסבו לא פעם השיחות הדמיוניות שלנו. סליחה, השיחות הדמיוניות ש ל י. הרגעים החמקמקים, אותם מרווחים צרים שבהם הגורל מבצע את הפניות החדות ביותר. לא הסברתי לו יותר מאשר לכל אדם אחר, אבל הוא דיבר בחופשיות על חייו אחרי שהדבר הזה קרה לו, או לא ממש קרה. כיצד לאחר מכן לא היה מסוגל להחליט, או לא להחליט, שום דבר. כיצד בנקודה מסוימת במסעו מתוך האבל הוא מצא את עצמו במנהרה שבה צעד לבדו ולא היה לו עם מי לדבר, ולא היה בכוחו לקרוא לעזרה. בגלל אותו שבריר שנייה, בגלל התוצאות של אותו שבריר שנייה — כל דבר שעשה או לא עשה נהיה בלתי אפשרי.

ומאחר שדיברתי אליו במחשבתי, ברור שהשיחה כולה היתה מונולוג, ועסקה אך ורק בי. גלות, ניתוק, שיתוק, פחד — כל מה שאנשים הקרינו על המסך הלבן השטוח שלי — זה לא מילא כל תפקיד במה שקרה לי אחרי התאונה שלקחה ממני את אשתי ואת בתי. הכול התרחש למרות היותו בלתי אפשרי בעליל. לרבות הַחלטתי באותו יום לחפש את היידי פרנקלין במחלקה לאמנות.

מול הדלתות של בניין האמנויות היתה חצר מרוצפת דמוית פטיו ששימשה גם את הכניסה למוזיאון. העובדה שצעדתי בקור המקפיא על פני המשטח המרוצף, שחרגתי מן השגרה שקבעתי לעצמי והלכתי לפגוש אישה, לא היה בה כדי להעיד על שום דבר מרעיש מבחינתי, לבטח לא על התעוררות במחוזותי חסרי החיים. יכולתי לחשוב כך שלוש שנים קודם לכן, כשעדיין הנחתי שהשיתוק שלי אינו אלא אֵבֶל פשוט. אֲבָל הוא לא היה פשוט.

ביום התאונה בא השכן שלנו לאסוף את אן ואת אֶלזי, אשתי ובתי, שחיכו לו בחוץ לפני הבית שלנו. אחר כך עשה פניית פרסה בדרכו לכביש הראשי. נופפתי בידי כדי לעצור אותם ורכנתי אל חלון הנהג. בלילה הקודם היתה סופת קרח. הכבישים היו מסוכנים. חשבתי שמוטב כי ייסע העירה בדרך הקיצור המכוסה חצץ, חשבתי שמוטב כי לא ייסע בכבישים המהירים. קודם הוא כבר פנה לכיוון דרך העפר אבל עכשיו הסתובב ופנה לכיוון ההפוך. ״אתה לא נוסע העירה בדרך הקצרה?״ ״לא, כי עושים שם עבודות.״ ״היום יום ראשון,״ אמרתי לזקן, ״הם לא עובדים היום.״

כולם ידעו שהשכן שלנו, הגנרל נילי, אלמן שפרש לפני שנים רבות מחיל האוויר, הוא ג'נטלמן דרומי נמרץ שמשחק טניס וכותב את זיכרונותיו. אבל לאחרונה התרשמתי שמצבו התערער. צפיתי בו פעם כשיצא בקדילק שלו מן החניה הביתית והתעכב כדי להביט ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, ושוב ימינה ושמאלה, ונדמה לי שזה נבע מבלבול יותר מאשר מזהירות. תהיתי אם זה בסדר שינהג במכונית. בוקר אחד, שבועיים בלבד לפני התאונה, פגשתי אותו בחוץ ליד תיבות הדואר והוא הזמין אותי לקפה אצלו במטבח. הוא הסתובב לאטו במטבח כדי למצוא את כל הדרוש לו, ואז פתאום השתתק וגירד את פדחתו, פנה לעברי ואמר בקול מופתע לחלוטין, ״מה אתה רוצה!״

בכל זה נזכרתי בשעה שעמדתי ליד מכוניתו, ואפילו לא שלחתי מבט לעבר המשפחה שלי שישבה מצדו השני — אני נזכר בכך לעתים קרובות: יכולתי להביט בפניהן עוד פעם אחת אחרונה אך לא עשיתי זאת — אלא אמרתי לגנרל, ״סע בדרך העפר, היא קצרה יותר.״ ״זה לא משנה, אני אוהב לנסוע בכביש המהיר,״ הוא אמר. ונסע לו. המשכתי לעמוד שם, ומשפט אחד אחרון — ״סע בדרך העפר, זה בטוח יותר״ — נותר דבוק על קצה לשוני. עדיין אני יכול לחוש בטעמו בפי. לוּ רק הייתי אומר לו. גם אם היה דוחה שוב את עצתי, הרי היה מתעכב כמה שניות נוספות כדי לדבר איתי ואולי כולם היו היום עדיין בחיים. במשך השבועות האיומים שלאחר מכן המציא לי דמיוני דברים אחרים שיכולתי לעשות. יכולתי לשכנע אותן להישאר בבית, או להזמין להן מונית, או לחכות עוד כמה ימים לפני שהכנסתי את המכונית שלנו למוסך — היא היתה שם רק לכיוון מנוע, במסגרת תקופת האחריות. יכולתי להחזיק מכונית שנייה... אבל לא היה לנו צורך בעוד מכונית, אני נסעתי כל יום העירה לגבעת הקפיטול בלימוזינה של הסנטור. וכך לא אמרתי כלום, והם נסעו.

אחרי חמישה מיילים הגיע הגנרל לשלט עצור, לחץ על הבלמים, והחליק על פני הקרח אל תוך נתיבו של טנדר מסחרי סגור שנסע במהירות של ארבעים מייל לשעה. (טנדר של חנות פרחים. אני לא יודע — לא ראיתי את מקום התאונה — אבל אני מניח שבכל מקום היו מפוזרים שם פרחים). אן ואלזי מתו מיד. הגנרל נשאר בחיים עשרים וארבע שעות, אבל לא התעורר. שינוחו כולם על משכבם בשלום.

באותו יום של חורף, בדיוק ארבע שנים לאחר מכן, חציתי את החצר המפרידה בין שני הבניינים, חלפתי על פני הפסלים שזוהרם הועם ונכנסתי בשערי הבניין לאמנויות. הלכתי לאורך המנהרה שלי, כפי שעשיתי בארבע השנים האחרונות. כל צעד שעשיתי לא נועד אלא לשרת את סקרנותי הקלושה, לא סקרנות לדעת מה מצפה לי בהמשך הדרך, כי לא היה לי אכפת, אלא רצון לבדוק אם יש ביכולתי להתקדם צעד אחד נוסף. לא מצאתי הרבה דברים אחרים שיעניינו אותי בדרך. ייתכן שאני עושה שימוש מוגזם בדימוי הזה, אבל אוסיף ואומר שלפעמים הגעתי לפניות בדרכי החשוכה ותהיתי אם אני נמצא בתוך מבוך.

בניין האמנויות היה מבנה ישן, שבגלל תקרותיו הגבוהות נראו חלליו צרים מהרגיל, כאילו הותאמו במיוחד לאיזה זן קדום ומוארך של אנשי אקדמיה. המקום הדיף ריחות חריפים של צבעי שמן ודבק לסוגיו ועץ ישן. לא ציפיתי שהיידי תהיה שם. חשבתי להשאיר לה פתק במזכירות. בחור עם זקן תיש וראש קירח לחלוטין היה ככל הנראה האחראי במקום. כששאלתי על היידי פרנקלין הוא התכופף מאחורי שולחנו ונעלם, נעלם לגמרי. ״סלח לי?״ קראתי. התקרבתי והצצתי מעבר לשולחן וגיליתי אותו רכון על הרצפה ומתעסק עם תקע של מכונת כתיבה אלקטרונית. ״יכול להיות שהיא בַּמיצג,״ הוא אמר.

״אני יכול להשאיר לה הודעה?״

הוא הזדקף והבחנתי בפרט קטן, חותם אישי מחוכם שהוטבע בלבושו העדכני הרחב והרפוי: חולצת לאקוֹסְט בצבע תכלת חיוור, אך בַּמקום שבו היה אמור להיות סמל התנין היה כעת קרע בבד, ודרכו בצבצה פיסה קטנה של חזהו החשוף. תנין זעיר היה מקועקע שם. ״נסה בַּמיצג בחדר שמונה, קֶנוֹן,״ הוא אמר.

״קנון? נשמע מסוכן,״ אמרתי.2

״אני בטוח שזאת בדיוק הכוונה.״

כמה צעדים הלאה בהמשך המסדרון מצאתי את חדר שמונה והצצתי מבעד לדלת הפתוחה למחצה. לעינַי נגלתה חבורה של כעשרים וחמישה סטודנטים, רובם רובצים על הרצפה, חלקם ישובים על שרפרפים גבוהים, כולם לבושים ומקושטים בסגנון הזרוק ורב-ההבעה של המחלקה לאמנות. כני הציור הורחקו לצדדים והכיסאות והשרפרפים נדחקו למקום אחד. שקט שרר בחדר הגדול, אבל לא ראיתי כלום, לא מיצג ולא מישהו שמציג, אף שיכולתי לראות את רוב חלקו הקדמי של החדר. נכנסתי בשקט והתיישבתי ליד מכתבת תלמיד עשויה מעץ, סמוך לכניסה, ושם הייתי חלק מן התפאורה הכללית, בליל של יריעות בד וכני ציור וארגזים, יותר מאשר חלק מן הקהל. עתה נגלתה לעינַי גם הפינה הקרובה של החדר ושם, על משטח קטן מוגבה ישבה אישה על שולחן, רגליה פשוקות לרווחה, כף רגלה השמאלית מורמת ומונחת לידה, והימנית מתנודדת באוויר. האישה הצעירה, העירומה ממותניה ומטה מלבד הנעליים — נעלי התעמלות שחורות גבוהות, ששרוכיהן פתוחים, שרוך אחד סגול או בגוון כהה אחר והשני לבן או אפור — היתה שקועה בגילוח שׂער הערווה שלה המכוסה קצף. היא השתמשה במכשיר גילוח ורוד חד-פעמי. ישבתי מספיק קרוב כדי להבחין בפרטים ובצבעים הללו. נראה שהיא התקשתה קצת בביצוע המשימה. היא העבירה את מכשיר הגילוח על עורה במשיכות קצרות מאוד ואחרי כל כמה משיכות טלטלה אותו נמרצות בתוך קערת אמאייל סדוקה מלאה במים, ואף החליפה בקצב זריז את מכשירי הגילוח בחדשים, מתוך מלאי גדול שהחזיקה לצדה באריזת פלסטיק.

עבר זמן עד שזיהיתי את הצעירה שפגשתי בביתו של טד מק'קי בלילה שבו פגשתי את היידי פרנקלין. זו היתה הצ'לנית השתויה בשמלת הקטיפה הכחולה. ניסיתי לדבוק בעובדות הברורות, הגלויות לעין: היה לה שיער אדמוני, עיניים כחולות יפות, והעיגולים הסגולים העדינים שהקיפו אותן היו מודגשים בשל עור פניה החיוור. כעת היא חבשה כובע מצחייה צהוב ולבשה חולצת טי כחולה שבאזור החזה התנוססה עליה הכתובת ״אֶדגַרס״ באותיות כתב לבנות.

התכוונתי להתיישב במקום צדדי, אך כיוון שהבמה היתה דווקא בפינה זו של החדר, בפינה שלי, היכן שלא ציפיתי שתהיה, מצאתי את עצמי כמעט בחיקה של המיצגנית. האמנם צצו נמשים על ברכיה? רכנתי קדימה כדי לראות אך מיד עצרתי את עצמי, נבוך מכף רגל ועד ראש. אבל איש לא הביט לעברי. הסטודנטים צפו במתרחש בתשומת לב רבה, כמו קהל הצופה בניתוח, כולם כאחד במין התבוננות קלינית מרוחקת, ואולי אפילו באדישות גמורה: היא אמנית, וזה הכול. בשום אופן לא הצלחתי להבין מה הקשר לתותח.

קרוב מאוד אלי עמד המורה, איש נמוך שחזהו רחב ובולט, לבוש בג'ינס ובסווטשרט אדום. הוא נראה אדם קשוח וקולני, אבל כעת הוא לא פצה פה. ואני גם מנחש שהוא לא הרגיש את עצמו כל כך קשוח. לא הזדמן לי להכיר אותו, לא אז ולא לאחר מכן, כך שלא יכולתי לברר את העניין.

כאשר המפגש הגיע לסיומו — או לפחות המיצג נגמר והיא ניגבה אניצי קצף לחים במגבת קטנה ולבנה, סגרה את הרגליים, משכה למטה את שולי החולצה הכחולה ובידה החופשית גיששה אחר הג'ינס שלה ובו בזמן הניחה בצד את המגבת, בעוד הנוכחים מתחילים להסתובב בחדר — הסתלקתי מהמקום. יצאתי לחצר המלאה דמויות מפוסלות ממתכת, עברתי מדמות לדמות וקימטתי לעומתן את מצחי בזעף כזה, עד שברגע מסוים התחלתי לחוש בכאב נקודתי שהתמקם בין גבותי. הפסלים נראו כבדים ומשמימים, חסרי חן וחסרי טעם. וכמובן, שכחתי לגמרי את היידי פרנקלין.

מתוך הרגל בלבד הלכתי משם לכיוון בית הספר למשפטים. מה בעצם ראיתי עכשיו? כוונת המיצג נשגבה מבינתי אבל זו היתה טלטלה אדירה. עמדתי על שפת אגם הקרח, לפתתי את המעקה הקר בידי החשופות והרגשתי אבוד ומבולבל מן ההמולה של הצעירים סביבי, לא בפעם הראשונה בקמפוס הזה. האגם היה מכוסה בענן שעלה והתאבך מן הקרח, והאי שבמרכזו נעלם כמעט לגמרי מן העין. וצפן בחובו איום. התגלות בערפל, חזיון תעתועים, ספינת הרפאים מהאגדות של יורדי הים.

במשך חצי שעה עמדתי וצפיתי בצעירים המחליקים על הקרח וניסיתי לקשור אותם עם מה שראיתי זה עתה. אבל עצם הניסיון נבע מהיסטריה קלה. מיצג קנון? אין ספק שהרגשתי כאילו פגע בי פגז של תותח.

כאן מולי התגלתה עוד תמונה עזה ומוחשית — נעורים, מרץ, חיוניות תוססת, נשימת חיים מהבילה בוקעת מפיהם — התמונה הקולנועית הבאה לקראתי מתוך הערפל, צוברת ממשות ואז מכה בתדהמה. צבעים עליזים, נשימות ומילים וקולות צחוק והצליל השורקני של להבי המחליקיים, ואז הם נמוגו, חדלו מלהתקיים. מצד שני דומה שאותם צעירים עצמם היו דוגמה חיה לא רק לחיים, לנעורים, למשחקים, אלא גם לתרגוּל ולמשמעת. כולם מסודרים בשורה באותו כיוון, מתאמנים למצעד. הפנים התחלפו אך תנועת המעגל נמשכה, והמעגל הזכיר לי את ציורו של העבד שהותיר בי רושם כה עז, הקו המנסה להידמות לדגם שלו, עד שבשלב מסוים הוא מפסיק להיות חיקוי כושל או פרודיה שלא מדעת, ובסופו של דבר נהיה התגלמות נתעבת של הבוּרות.

עמדתי והתכופפתי קדימה כמו המחליקים על הקרח. עדיין לפתתי את המעקה, ופתאום נמלאתי תחושה שאני רואה נכוחה, שהנה מתגלה לי האמת — הייתי מוצף ואפוף שלווה בעקבות התובנה: בפניו של כל אחד ואחד מהצעירים המחליקים ראיתי את בבואתי.

במשך ארבע שנים בדיוק ריחפתי כך סביב עבָרי. רוח רפאים הנעה בערפל. מסתובב במעגלים, פוקד בקביעות, עובד את אנדרטת האבן הגדולה הנחבאת בערפל. וכמעט מדי יום ביומו שב אל הרישום של העבד, כשם ששחקן שדמותו הושחתה עשוי להימשך פעם אחר פעם אל המסתורין של פניו במראה. הלקח היה עתה ברור: בעודי מסתובב במעגל שלי שוב ושוב, הלכתי והתרחקתי מטבורו, והמסלול הלך וניתק מן הצורה המרכזית. לאמיתו של דבר, כבר תקופה ארוכה לא היה לי אלא מגע קלוש עם מקור יגוני. למעשה הייתי די חופשי ממנו. רק הדבקוּת נותרה כשהיתה.

דבר לא נדרש ממני. היה עלי להניח רגל, ועוד רגל, ולצפות שבאחד הימים אתרחק מספיק מן השמש השחורה והקרה שלי כדי לחמוק בעדינות מן המסלול.

הידקתי את חגורת המעיל אבל זה היה כרוך במאמץ, שכן בגלל הקור איבדתי את התחושה בכפות ידי. ליפפתי את הצעיף מתחת לסנטרי ומשכתי על ידַי את הכפפות. הפניתי את גבי לתגלית ופניתי לעבר העולם מתוך להיטות לגלות מה חדש אצלי. מה עומד לקרות לי עכשיו?

עלי לציין שהמחשבה הבאה לא צצה לה כך סתם מאליה, למעשה היא ליוותה אותי כל הזמן. כעת היא עלתה על פני השטח כפי שכבר קרה לא פעם, זה הכול: בתוך שנים אחדות בתי היתה מתחילה את לימודיה באוניברסיטה. הייתי מאושר אילו היתה אז מחליקה סביב האגם ונעצרת כאן ליד המעקה וצוחקת, אותו צחוק מתוק ששומעים בסרטים ישנים בטלוויזיה. יותר מכול הייתי מאושר אילו היתה אלזי הופכת למישהי כמו... אבל שמה של הצ'לנית פרח מזיכרוני.

הלהיטות שלי החזיקה מעמד זמן קצר למדי, ימים אחדים, אולי יותר משבוע. ואז, תחת השפעתם המעיקה של עננים אפורים נמוכים וטמפרטורות נמוכות, היא התפוגגה. אבל אני חיכיתי.

בסוף פברואר הסתמנה הפוגה קלה, אך בתחילת מרץ היא פינתה את מקומה לסדרה רצופה של סופות שלג. החזאים לא התאפקו וחזרו ללא הרף על המילים, ״המערב התיכון תחת מעטה כבד״. העיירה לבשה קימורים דמויי כיכרות לחם שכמותם רואים בתצלומים של כפרים בהרי האלפים. המחליקים נטשו את הקרח. האגם, ואפילו המעקה, נעלמו מתחת לשכבה עבה מאוד של שלג. הפסלים האדומים שבראש גוש הסלע נמחקו אף הם. גגות קרסו, מכוניות ובעלי חיים נקברו תחת השלג, התנועה נעצרה, כולם סבלו, ורק באמצע אפריל התבהרו השמים והשדות הלבנים החלו להפשיר.

מזג האוויר הכה בכולנו ללא רחם. מרוב שיבושים ועיכובים כולם היו בפיגור. כאשר הצלחתי סוף סוף לבקר את ג'יי ג'יי סטיין בפורום למחקר פרשני, עלה בדעתי שאולי הוא בכלל שכח שנפגשנו אי פעם.

עד אותו יום מעולם לא הזדמן לי לבקר שם. הפורום שכן בקמפוס נידח של האוניברסיטה, כשנים-עשר מייל מחוץ לעיר, בקבוצת מבנים ששימשה פעם בית משוגעים, בימים שבהם עדיין קראו להם בתי משוגעים. ביום שבו ערכתי את ביקורי בקמפוס חורשת סְוואן היתה באוויר תחושה של התחדשות. החורף כבר נהדף לגמרי לאחור, המדרכות היו נקיות והכבישים יבשים. השלג הכבד שכיסה את השדות שקע לתוך גומות בקרקע, שבסופו של דבר נהפכו פה ושם למכתשים שקרקעיתם מכוסה שכבת עשב רטובה ואפורה.

״החורשה״, כפי שכינה אותה ג'יי ג'יי סטיין, היתה אחת מאותן מובלעות אקדמיות מבודדות שכספי המדינה מוזרמים אליהן בדרכים מסתוריות וחשאיות, מסוג המקומות ששיערתי כי ביום מן הימים יחשוף אותם איזה פוליטיקאי נמרץ ויביא לחיסולם. וכמו כדי להגן על המקום מפני טענות אפשריות על חוסר רלוונטיות, בית החולים האוניברסיטאי שיכן שם יחידה קטנה לשיקום נפגעי ראש. כמו כן, באחד המבנים הישנים ששימשו פעם אכסניה לשיגעון הוקם בית דפוס של ארגון צדקה כלשהו. לפורום למחקר פרשני של ד״ר ג'יי ג'יי היה מבנה קטן משל עצמו בצורת ר'.

הוא ערך לי סיבוב היכרות ברחבי הקמפוס וכל הזמן אחז בזרועי כאילו הייתי זקן ותשוש. רבים יצאו ליהנות מן האוויר הצח. חלקם נראו שיכורים, ככל הנראה פציינטים מיחידת השיקום. סיירנו בחורשת הבּוּקיצות שהעניקה למקום את שמו, בין הבניינים השונים, לאורך ערוץ הנחל, באולם הכדור-יד. לא היה בכך כל צורך. פשוט רצינו לטייל בחוץ באור השמש הרטוב.

אחרי שנחלצנו מהחורף הנורא, עדיין שרתה על הכול אווירת נכאים, רדופה ועוכרת שלווה. עורבים ענקיים, כבדי תנועה, התקהלו על הענפים העירומים של הבוקיצות. ״שבעה-עשר אקרים,״ אמר ג'יי ג'יי. ״קנו אותם בשנות השלושים ממש בחינם. בית הספר לרפואה עשה פה ניסויים על בעלי חיים במשך עשרות שנים. הארובה הגדולה שם, זה הקרמטוריום.״ הוא הצביע לעבר מגדל לבֵנים בגובה מאה רגל שהזדקר מתוך מבנה בטון קטן. חצינו באלכסון את הרחבה המרכזית של הקמפוס על שביל רחב ומרוצף. ״הם עדיין מחזיקים שם איזשהו מתקן, ליד הנחל. רובנו משתדלים לתפוס משם מרחק.״

אין ספק שעבָרוֹ המצמרר של המקום הסב הנאה רבה לאנשים מסוימים שעבדו בו עכשיו. ג'יי ג'יי ממש זרח כשדיבר על זה, ואולם איש מן האנשים שנתקלנו בהם בדרך לא נראה נהנה במיוחד, ורבים מהם אף הזכירו לי את דייריו הקודמים של המקום. באווירה המוזרה של האביב, כשסוף סוף הסתובבנו בחוץ ללא כובעים, במעילים לא רכוסים, ושאפנו בחשדנות לריאותינו את האוויר החמים, אין לי ספק שכולנו נראינו כמו משוגעים. אולי גם תרמה לכך במקצת העובדה שאחדים מאיתנו נעו בצעד מקרטע או גררו רגליים, נעלו ערדליים פתוחים ולבשו פיג'מה מתחת למעיל, וחזרו שוב ושוב על אותן תנועות בסיסיות בראשיהם המשוקמים.

אדם כזה בדיוק — איש חייכן שידו האחת היתה מורמת גבוה מעל לראשו — חסם את דרכנו ואמר לי, ״אני רוצה לתת לכם את הכתובת שלי.״

ג'יי ג'יי פנה אליו ואמר, ״בסדר גמור. אבל בשביל מה אנחנו צריכים את הכתובת שלך?״

האיש התנדנד וגופו נטה לצד אחד כאילו היה עליו להיאבק ברוח עזה. ידו השמאלית היתה מורמת באוויר ואצבעותיו התהדקו סביב שרביט דמיוני או לפיד קטן סמוי מן העין. ״אני רוצה לתת לכם את הכתובת שלי.״

״בסדר,״ אמרתי. ״אתה יכול לתת לנו את הכתובת אם אתה רוצה.״

״אני רוצה לתת לכם את הכתובת שלי,״ אמר האיש. ״אני רוצה לתת לכם את הכתובת שלי.״

זמן מה הוא עמד כך מולנו וזקף ועיקם את גבותיו במין הבעה של שאלה וציפייה, כאילו כעת היוזמה היא בידינו. כשעקפנו אותו והתקדמנו הוא המשיך בדרכו וידו השמאלית מונפת מעלה.

לאחר שג'יי ג'יי הראה לי את שטחי הקמפוס ואת כל השאר, את המשרדים שנועדו לשכמותי, את חדר הצילום ואת חדר הקפה ואת השירותים, והציג אותי בפני גב' טאון, המזכירה אפורת השיער בשמלה הפרחונית, ששירתה את כל חברי הפורום (אבל לא ראיתי שם נפש חיה; המקום היה שומם כמו בית קברות) — לאחר הסיור הקצר הזה הוא הזמין אותי למשרדו והציע לי כיסא, התיישב, הניח את רגליו על השולחן ואמר, ״אני חושש שאין לנו מה להציע לך.״

״טוב,״ אמרתי. הרגשתי כמו אידיוט, הרגשתי ממורמר, ועם זאת רווח לי. למען האמת, בכל מקרה לא רציתי לעבוד כאן, אלא אם כן היה מדובר בצילומים לסרט אימה. ״היה מעניין מאוד לסייר כאן.״

הוא התעלם מדברי ופתח בהסברים ארוכים על מימון וכיוצא בזה, הסברים שכמעט התחילו לעניין אותי, או אם לדייק, נראה שעניינו אותי יותר המבוכה והקושי שלו לטפל בזה, שהיה מפתיע ואף חינני.

״תראה, מייקל,״ הוא אמר לבסוף בשעה שקם מכיסאו, ״אלה סתם זיבולי שכל. מדובר בפוליטיקה. בארגון הזה כולם אנשי שמאל מבוססים. ואתה, דווקא אצל סנטור תום היית חייב לעבוד!״

צחקתי ואמרתי, ״לא הייתי חייב.״

וג'יי ג'יי אמר, ״מייקל, לא היה מזיק לי עכשיו חבר. אשמח אם תצטרף אלי לארוחה.״

היססתי זמן רב מדי. אין לי ספק שהוא ידע שאני מחפש אליבי.

״הגירושים שלי נכנסים היום לתוקף.״

סיפרו לי על זה. אשתו, מיפהפיות הקמפוס, התפתתה לחיזוריו הנמרצים של מרצה אורח, הסופר הידוע ט״ק ניקרסון. את הסידורים הסופיים של הגירושים היא השלימה מרומא, מן הדירה שהתגוררה בה בימים אלה עם הסופר.

״טוב, בוא נאכל משהו,״ אמרתי.