איך מתחילים אהבה

הפוסטר של אלביס

צריך להתבייש כשאוהבים. אני לא יודעת למה, אבל זה מה שחשבתי שכולם חושבים. זה היה מזמן. לפעמים נדמה לי שזה היה לפני המון שנים, ולפעמים נדמה לי שזה קרה רק אתמול.
עשיתי הכול כדי להסתיר שאני מאוהבת במייקי. זה היה כמו כתם מכוער שלא יורד בכביסה. אסור היה לי לספר על זה לשום איש בעולם, לא לחברה הכי טובה שלי בתיה, לא לאמא, ובטח שלא לאבא. כאילו שאהבה זאת חולשה, או מין מחלה. כל כך התביישתי, עד הרגשתי שאני אשמה במשהו.
אבל הגוף הוא הרבה יותר חכם והוא מסגיר את הסוד. יש כאלה שמסמיקים, יש כאלה שכוססים ציפורניים, או מגמגמים, אבל כשאני מאוהבת והבושה משתלטת עלי, אני מזיזה כל הזמן את השיער מהמצח שלי, אפילו כשהוא אסוף.

מייקי הגיע אלינו לשכונה בחופש הגדול של כיתה וו. ילד מאמריקה שלא ידע מילה בעברית, ואני לא הבנתי אף מילה באנגלית. הוריו באו לשליחות קצרה ושכרו את הדירה מול הבית שלנו.
בלילה כשהם הגיעו, שמעתי קולות ותיכף הצצתי. הוא עמד בחלון ממול לשלי, ילד זר בתוך מסגרת, והמבט שלו ביטל את המרחק בין החלונות. משהו התכווץ אצלי בִּפְנים. המקום הכי עמוק התחיל פתאום לרעוד ולרקוד. מרוב בושה האצבע שלי מיד טיפסה לכיוון המצח להזיז את השיער.
אז אפילו לא ידעתי איך קוראים לילד החדש, אבל מהר מאוד למדתי עליו הרבה דברים. למשל, את המשחק האהוב עליו שלא הכרתי. היה זורק כדור קטן וחובט בו בעזרת מין מקל, מקצה החדר שלו ועד לקצה השני. הוא שמע מוסיקת רוק'נרול קצבית בפטיפון שלו והיה מצטרף לשירה, כשהוא יודע את כל המילים בעל־פה. אצלנו בבית בקושי היו שלושה תקליטים של מוצרט, בטהובן ולהקת "התרנגולים", ואבא לא הרשה לי אף פעם לנגן בפטיפון, מפני שהוא טען שאני "לא אחראית" ושאני "אשרוט את המוסיקה".
ומעל למיטה שלו, הילד החדש הדביק פוסטר גדול של אלביס, זמר עם מכנסי ג'ינס הדוקים, גיטרה חשמלית ובלורית שחורה נוצצת.
רוקד ורועד בו־זמנית.
את הכול גיליתי כשהתחבאתי מאחורי הווילון בחדר שלי ממול וצפיתי בו.

כדי שלא יגלו בכיתה, חס וחלילה, שאני מאוהבת, הצקתי למייקי כל הזמן. חשבתי שזאת הדרך הטובה ביותר להסיר מעצמי חשד. צחקתי לבגדים המשונים שלבש — מכנסיים שלושת רבעי, וחולצות צבעוניות מתנפנפות עם ציורים של פרחים ופרפרים. אנחנו לבשנו אז תמיד מכנסי התעמלות וחולצות לבנות עם רקמה, והבנים לבשו גופיות. לידנו הוא נראה כמו "חְנוּן" — אפילו שלא השתמשנו אז במילה הזאת, וקראנו לטיפוסים כמוהו "זלמן" או "יורם" — אבל התכוונו לאותו הדבר.
וגם חיקיתי את המבטא המשונה שלו מאחורי גבו, וכל הילדים התפוצצו מצחוק. לא סתם נחשבתי לילדה הכי פרועה בשכונה, ובתיה, החברה הכי טובה שלי, ניבאה שיום אחד יכתירו אותי רשמית בתואר הילדה הכי פרועה בתל־אביב.
ושיא הלעג היה להפוך אותו ממייקל למיכאל, מפני שאף אחד לא אוהב שמשנים לו את השם. בהתחלה כולם הצטרפו אלי, אבל ככל שעבר הזמן, כולם התחילו לקרוא לו מייקי.

יום אחד, כשהקיץ ממש בער, התחלתי לשיר בקולי קולות: "למיכאל יש מכנסיים, מגיעות עד הברכיים, אם יפלו המכנסיים..." ויותר לא המשכתי. חשבתי שהוא לא שמע אותי — וגם אם שמע הרי הוא לא מבין עברית — אבל הוא הסתובב ושוב שלח אלי מבט שביטל את המרחק, והעיניים הכחולות שלו זהרו, כאילו הסתנוור פתאום והוא מנסה לסלק בכוח את הדמעות.
לא החלפנו מילה. גם כשהוא כבר קלט כמה מילים בעברית והתחבר לילדים אחרים בשכונה, הוא אף פעם לא דיבר איתי. רק המשיך לצפות כל ערב מהחלון שלו אל תוך החדר שלי, כשהמבטים מותחים בינינו חוט של כעס ועלבון.
הבנות בשכונה שיחקו קלאס וגומי והבנים כדורגל. מייקי לקח מהחדר את המחבט עם הכדור הקטן ולימד אותם לשחק בייסבול. הם כל כך התלהבו עד שכל החופש הם התאמנו בחבטות ובתפיסות ובסוף הודיעו שהם עומדים להקים את נבחרת הבייסבול הראשונה בישראל והכתירו את מייקי למאמן.
באמצע אחד המשחקים הועף הכדור הקטן לכיוון שלי ואני זינקתי גבוה והצלחתי לתפוס. מייקי התקרב והושיט את ידו. האגרוף שלי כיסה את הכדור. אחזתי בו בחוזקה, הכאבתי לעצמי ולא החזרתי. מייקי אמר בעברית, "כדור פוגע — כואב," ושלוש המילים האלה — היחידות שהוא אמר לי אי פעם — קלעו ישר במקום הרועד והרוקד שבִּפנים.

בסוף הקיץ החלטנו לעשות מדורה. מין חגיגה לסיום החופש הגדול אף על פי שאף אחד לא ממש שמח לחזור ללימודים. נסענו בסירה על הירקון אל חוף הים של רידינג. זה היה החוף של הילדים בשכונה שלנו. חצינו את גשר העץ, סוחבים את הקרשים ואת תפוחי האדמה למדורה. מייקי עזר לבתיה לגרור כיסא ישן ומפורק שהיא הביאה מהנגרייה של אבא שלה. היא חייכה אליו והוא החזיר לה חיוך, ואני הרגשתי שאני בוערת. הבושה שלי התחלפה בכעס גדול וכבר נשבעתי שביום הראשון ללימודים אני אבקש מהמורה שתושיב אותי בספסל הכי רחוק מבתיה.
כשהלהבות במדורה רקדו ורעדו בו־זמנית, הרגשתי שאני בוערת יותר מהם. בתיה ישבה קרוב למייקי ולימדה אותו את השירים שלנו, ואפילו הזמינה אותו לבוא שוב בקיץ הבא ולהתארח אצלה. היא אמרה שבבית שלה יש המון מקום והבטיחה להתאמן כל השנה בבייסבול, כדי שבחופש הגדול של כיתה זין היא תוכל להצטרף לנבחרת.
קמתי. אמרתי לעצמי, אני עוזבת וזהו זה. התחלתי ללכת על חוף רידינג לכיוון גשר העץ. הבנים כבר הקיפו את המדורה ועמדו לעשות "כיבוי צופי". זה היה טקס מיוחד רק של בנים, שכל הקיץ הם דיברו עליו — איך לכבות את האש כשהם משתינים במעגל. בתיה זזה הצידה, אבל הם אמרו לה להתרחק עוד. ראיתי שהזמינו את מייקי להצטרף. התחלתי לרוץ על החוף. איבדתי את הנשימה. בדיוק כשעמדתי לעלות על הגשר, שמעתי אותו קורא לי. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלי — מיכל — יוצא מהפה שלו, וזה נשמע פתאום כל כך דומה למיכאל.
שתקתי. אני לא חושבת שאי פעם התביישתי כל כך. בכף רגלו היחפה סימן מייקי משהו על החול. זה נראה כמו חלון. הסתכלתי פנימה, עמוק. "אני אוהב אותך", הוא רשם באותיות עגולות ויפות בעברית, שהמורה הייתה בטח מציינת לשבח.
"מייקי," אמרתי, ובמילה היחידה הסתתרו כל הדברים האחרים שרציתי להגיד, בעברית ובכל השפות האחרות שקיימות, וגם באלה שלא קיימות. למרות שזאת הייתה מילה בודדה — סתם שם אמריקאי — הוא הבין הכול. לאט לאט היד שלו התקרבה אל הפנים שלי והוא הזיז בעדינות את קווצת השיער מהמצח.

למחרת הוא נסע. שעות עמדתי בחדר, צופה בחלון שלו, רואה רק מסגרת ריקה. כבר לא הייתי צריכה להסתתר מאחורי הווילון ושאלתי את עצמי, איך מייקי לא התבייש. אף על פי שהתעללתי בו וקילקלתי לו חופש שלם, הוא רשם על החול את המילים שחזרו בתוכי שוב ושוב ולבשו את הקול שלו. "אני אוהב אותך". עמוק בפנים ידעתי שלא יגידו לי אותן הרבה פעמים בחיים, וגם אני לא אומר אותן יותר מדי. ועוד חשבתי לעצמי שאילו הייתי יודעת אז שאין ממה להתבייש, הייתי אפילו מחברת חוט בין החלונות של מייקי ושלי — ושיראו כולם.

כשבא הסתיו ואיתו הגשם, עברו שכנים חדשים לגור בדירה ממול. אף על פי שלא היו להם ילדים, עליתי וצילצלתי בפעמון. לא היה לי שום תירוץ ולכן אמרתי שבאתי לברך אותם עם כניסתם לשכונה ולאחל להם בהצלחה. הם מאוד התרגשו ובמשך שנים הודיעו לכולם שאני הילדה הכי מנומסת בתל־אביב. כמובן שהם הזמינו אותי להיכנס ואפילו כיבדו אותי בשוקולד, שהיה אז ממתק מאוד נדיר ורק של עשירים. אחר כך ביקשתי רשות להיכנס לחדר שממנו רואים את החלון שלי. עמדתי במקום שבו עמד מייקי כל הקיץ ודימיינתי איך הוא היה רואה אותי מהצד שלו, והגשם זלג על שני החלונות בטיפות גדולות.
כשפניתי ללכת הביתה, ראיתי פתאום שהפוסטר של אלביס עדיין על הקיר. עמדתי מולו כמו לפני חלון של געגוע. השכנים החדשים הבינו מיד, תלשו אותו בזהירות ונתנו לי במתנה.
חציתי בריצה את המרחק בין הבתים והוא נראה לי כמו המרחק הכי גדול בעולם. נרטבתי כולי, אבל לא היה אכפת לי. מפני שהכאב כיסה על הכול. כאילו פגעו מחבט וכדור במקום העמוק שבפנים והפצע מדמם. סוף סוף הבנתי שאני לא אשמה בכלום. רק את הכאב הייתי צריכה עכשיו להסתיר, אבל זה לא היה קשה, אחרי שהתאמנתי כל הקיץ.
לא סיפרתי לחברה הכי טובה שלי בתיה, וגם לא לאמא שלי ששאלה למה אני נראית עצובה. רק מאבא לא הייתי צריכה להסתיר, כי הוא ממילא לא התעניין ואפילו לא זכר לאיזו כיתה אני עולה בין חופש גדול לחופש גדול. את הפוסטר של אלביס תליתי מעל למיטה שלי וחשבתי שאולי יום אחד אני אחזיר אותו למייקי.

מייקי לא חזר, לא בחופש הגדול של כיתה זין ולא בשום חופש גדול אחר. חשבתי לעצמי שהמבוגרים חושבים שאהבה בכיתה וו היא לא ממש אהבה. הם לא מתייחסים אליה ברצינות וחושבים שרק להם יש בעלות עליה. אבל כבר אז התחלתי להבין שהם — הרבה יותר ממני — פוחדים לאהוב ועסוקים מאוד בלהתבייש ובלהסתיר.

כשהתקרב החופש הגדול הבא, לא יכולתי להתאפק יותר וסיפרתי לאמא על מייקי. היא אמרה, "את תשכחי. זוכרים לאט ושוכחים מהר." ועוד היא אמרה, "יהיו המון בנים בחיים שלך שתאהבי."
הנבואה השנייה התגשמה, אבל בראשונה אמא שלי טעתה. היו לי המון בנים, וכמה מהם אהבתי, אבל אני לא שכחתי. עובדה — עברו שלושים שנה ואני עדיין זוכרת את המקום העמוק בפנים שרועד ורוקד בו־זמנית. בייחוד נשמרה שם האצבע של מייקי שמזיזה בעדינות את השיער מהמצח שלי, ליד גשר העץ הישן שבחוף רידינג.
באחת המגירות, מתחת למכנסי התעמלות ישָׁנים עם גומי שאף פעם לא הצלחתי לזרוק, מקופל הפוסטר של אלביס. לפעמים אני לא זוכרת בכלל שהוא קיים, אבל כשאני מחטטת עמוק במגירות, אני נתקלת בו. מהמקום שבפנים מזנקות, כמו חבטת בייסבול של אלופים, שלוש מילים: "כדור פוגע — כואב".

אני חושבת שאתן את התמונה של אלביס לבת שלי. החופש הגדול מתקרב והיא כבר עולה לכיתה וו. בשכונה שלנו שהיא מחוץ לתל־אביב, משם רואים ביום ובלילה את הארובות של רידינג, גר ילד בשם זוהר. יום יום הוא עומד בפינת הרחוב ומחכה לבת שלי כשהיא חוזרת מבית־הספר. אני מזהה מיד את המבט שמבטל את המרחק ביניהם.
יום אחד אני אוציא את הפוסטר מהמגירה בזהירות, שלא ייקרע, אגע בבלורית השחורה שמסתתרת בין הקפלים, אתן אותו לבת שלי מיכאלה ואגיד לה שלעולם לא תתבייש באהבה.

(פורסם בקובץ אהבה ראשונה, בעריכת רחל אפק, הוצאת כתר, 2000)