תמיד חשבתי שהרגע שבו אפגוש את אהבת חיי יהיה קולנועי יותר. לא בדיוק כמו סרט קולנוע, כמובן, עם שיער מתנופף בהילוך אטי ופסקול אינסטרומנטלי מרגש. אבל חשבתי שלפחות יהיה משהו, כן? שהלב יחסיר פעימה. שהנשמה תרגיש נגיעה ומשהו עמוק בפנים יאמר, "וואו. הנה היא. סוף סוף, אחרי כל־כך הרבה זמן, הנה היא."
לא היה שום דבר כזה באותו יום שלישי אחר הצהריים בשבוע השני של השנה האחרונה בתיכון, כשגרֵייס טַאוּן נכנסה לשיעור הדרמה של גברת בִּידִי באיחור של עשר דקות. גרייס הייתה מאלה שמשאירות רושם בכל חדר שהיא נכנסת אליו, אבל לאו דווקא מהסיבות שמעוררות אהבה מיָדית ונצחית. היא הייתה בגובה ממוצע ומבנה הגוף שלה היה ממוצע והיא הייתה יפה במידה ממוצעת, כל הדברים שהיו אמורים להקל עליה להשתלב בתיכון חדש בלי אף אחת מהדרמות שסיפורים כאלה כוללים בדרך כלל. אבל אצל גרייס בלטו מיד שלושה דברים, לפני שהממוצעות שלה יכולה היתה להציל אותה:
1. גרייס הייתה לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדי בנים. היא לא נראתה "בן" כמו שסקֵייטֶרית נראית בן, אלא לבשה בגדי גברים אמתיים שהיו גדולים עליה הרבה יותר מדי. ג'ינס שהיו אמורים להיות סקיני החזיקו על המותניים שלה רק בזכות חגורה. למרות שהיה רק אמצע ספטמבר, היא לבשה סוודר וחולצת משבצות וחבשה כובע צמר, וענדה שרשרת עור ארוכה עם עוגן בקצה.
2. גרייס נראתה לא נקייה ולא בריאה. כלומר, ראיתי מסוממים שנראו במצב טוב יותר ממה שהיא הייתה בבוקר ההוא (לא באמת ראיתי כל־כך הרבה מסוממים, אבל ראיתי בטלוויזיה "הסמויה" ו"שובר שורות", וזה לגמרי נחשב). השיער הבלונדיני שלה לא היה מסורק והייתה לה תספורת גרועה, העור שלה היה צהבהב, ואני כמעט בטוח שאם הייתי מריח אותה באיזה שהוא שלב במהלך היום ההוא, היא הייתה מסריחה.
3. כאילו כל זה לא היה מספיק כדי לדפוק לגמרי את הסיכויים שלה להשתלב בבית ספר חדש, גרייס טאון הלכה עם מקל.
וככה זה קרה. ככה ראיתי אותה בפעם הראשונה. לא היה הילוך אטי, לא הייתה רוח, לא היה פסקול, וממש לא הייתה פעימה חסרה. גרייס צלעה לכיתה באיחור של עשר דקות, בשקט, כאילו זאת הכיתה שלה, כאילו היא אתנו כבר שנים, ואולי כי היא הייתה חדשה, או כי היא הייתה מוזרה או כי המורה ראתה עליה במבט אחד שחלק קטן מהנשמה שלה סדוק, גברת בִּידי לא אמרה שום דבר. גרייס התיישבה על כיסא בחלק האחורי של כיתת הדרמה עם הקירות השחורים, הניחה את מקל ההליכה על הברכיים ולא אמרה שום דבר לאף אחד כל השיעור.
הסתכלתי עליה עוד פעמיים, אבל עד סוף השיעור כבר שכחתי שהיא שם, והיא יצאה בשקט, בלי שאף אחד ישים לב.
אז זה בהחלט לא סיפור של אהבה ממבט ראשון.
אבל הוא כן סיפור אהבה.
טוב…
בערך.
