לְאֵל הָאַהֲבָה אֲנִי בֶּן־זוּג וָעֶבֶד.
כָּל זֶה, גְּבִרְתִּי, בָּאַנִי בִּגְלָלֵךְ.
1943 — מאז דבק בו הכינוי
יש שם פְּרִינְצִ'יפֶּסָה, אמר תומאסו, וברגע שבו יצאו המילים מפיו, חטף סטירה מדודתו.
זאת היתה חווה כפרית קטנה באיטליה, לא הרחק ממורדות האלפים — מקום בלתי הגיוני בעליל לנסיכה — אבל תומאסו היה משוכנע שהיא שם, כלואה בעליית הגג, מתחת לארובה ולרעפים.
הסטירה הפתיעה אותו — הוא התנודד, כמעט נפל — והמשיכה לצלצל באוזניו גם אחרי שהתבערה הצורבת בלחי שככה. כמעט כמו פעמון הכנסייה, כשאנטוניו הפעמונר משתולל והגברים בכפר נאלצים לקרוע אותו מהחבל בכוח.
איך ייתכן שבשורה על נסיכה בעליית הגג תעורר התפרצות זעם כזאת? תומאסו לא הצליח להבין. הדודה דומניקה מעולם לא הכתה אותו, בניגוד למבוגרים אחרים שהיו מצליפים בחגורה בשל עניינים של מה בכך, כמו אבא של מתיאו, חברו היחיד שישב בספסל לצדו בכיתה. לרגע חשב תומאסו שפלט מפיו דבר כפירה ולכן הצטלב באדיקות מופגנת, אלא שהחרון היוקד בפניה של הדודה דומניקה התחלף במשהו שלא היה יכול לזהות. בגיל שש עדיין לא ידע תומאסו להבדיל בין זעם לפחד מצמית.
את הרגע הזה ילוּש תומאסו לפנים ולאחור ולהפך, ולמרות שלפעמים ידַמֶה כי חייו שקדמו לסטירה לא התקיימו מעולם, היא תישאר חרוכה בתת־עורו, מלווה תמיד בצליל חד התקוע במוח ואינו מרפה.
עד לאותה סטירה זכו סיפוריו לתשואות, והדודה דומניקה נהגה להתרברב בפני כל תושבי הכפר כי תומאסו ניחן בדמיון בגובה הרי האלפים.
גם כשהיה ברור למורה באטיסטה שתומאסו אינו נאמן למציאות — כמו ביום הראשון של הקיץ, כשסיפר שפגש ליד הבאר את פְרָה דִיאַבּוֹלוֹ האגדי — ציין אותו המורה לשבח בכיתה, והכריז שרק פשיסטים אמיתיים ניחנו בדמיון, בדומה לדוּצֶ'ה המהולל שהעז לחבוק בחזונו אימפריה איטלקית שגבולותיה נפרשים עד אפריקה.
ואילו בעיני תומאסו דמו הסיפורים והמעשיות ליין שמקפל בתוכו את ענבי הבַּרְבֶּרָה והדוֹלְצֶ'טוֹ. וכי אין דייסת הפּוֹלֶנְטָה מכילה בתוכה גם את התירס שממנו נוצרה? וכי אין דילוגיו של תחת־שחור מעידים על שמחת החיים של החזירון?
"למה, דודה דומניקה?" מילמל תומאסו ואז השתוחח, מכסה בידו את מקום הסטירה.
בשרו בער כאילו ניתז עליו גחל מן האח שבמטבח, והוא התקשה להאמין שהיד שהִכתה אותו היא אותה יד יחידה שמלטפת אותו מאז הובא אל החווה לפני שנתיים. אבל כמו שאר הדברים המקפלים בתוכם את היפוכם, גם הליטוף מכיל את הסטירה.
הכאב חלף עד מהרה, בניגוד לאותן תחושות שתומאסו עדיין לא ידע לתת להן שם. עם זאת, הסטירה לא מנעה ממנו להכריז שוב — הפעם בבית הספר — שיש אצלם פרינצ'יפסה מתחת לגג הרעפים, באגף הישן של החווה.
וכשנראָה שהילדים מאמינים לו, במיוחד מתיאו שישב בספסל לצדו ובלע בצמא כל מעשייה על פְרָה דִיאַבּוֹלוֹ המהולל, פרצה לכיתה לפתע בת דודתו מדלֶנה ומפיה בקע צחוק פראים. היא הדפה הצידה את המורה באטיסטה, שלא הסתיר את שמחתו מנוכחותה המפתיעה, והכריזה בפני הכיתה שאסור להקשיב למילה שיוצאת מפיו של תומאסו מפני שיש לו ראש־עקום — צירוף שהמציאה בו במקום.
המורה באטיסטה תהה מדוע אינה משתמשת בביטוי השגור באיטלקית "ראש של לפת", אך היא התעקשה. "ראש־עקום". מאז דבק בו הכינוי.
הפעם השתוחח תומאסו לא מול דומניקה, אלא מול האישה הצעירה, שכמו זאת שכינה "דודה", הפכה בשבילו פתאום לאדם זר. הרי מדלנה, אף כי לא היתה באמת בת דודתו, תמיד היתה טובה אליו, כמו האם שלא היתה לו מעולם, ובזמן האחרון אפילו פינקה אותו בממתקים. במיוחד מאז החלה לבלות עם הנס־דיטר, שלבש מדים מגוהצים והיה מלמד אותו מילים בגרמנית ומאמן אותו ב"הייל היטלר".
גיחוכם של שאר התלמידים מילא את הכיתה. הם התלחששו והצביעו עליו. צחוקה של מדלנה עדיין התגלגל בין הלוח לספסלים, צורמני וקודח, כאשר ביקשה את רשותו של המורה באטיסטה — היא קראה לו במלוא הכבוד "מאסטרו" — לשחרר את תומאסו מהשיעור בלטינית, וקולה לא דמה כלל לאריות האופראיות שנהגה לשיר.
מתחת לעץ הערמון בחצר בית הספר הזהירה אותו שלא יעז להפיץ את השקר ברבים. והמילה "שקר" ניתזה מפיה כענב רקוב שפקע.
הצחוק נמחה ובמקומו התמלא קולה של מדלנה בסטירה. אצבעותיו של תומאסו כבר נפרשו על לחיו והוא התכונן לתבערה הבלתי נמנעת, ואולם מדלנה לא הכתה אותו, אלא אילצה אותו להרכין ראש ולהישבע בהוריו המתים שלא יפיץ את השקר המסוכן — אפילו לא באוזני דון מיקלה הכומר בשעת הווידוי — והוא גם נאלץ לשנן את המשפט "אני חוטא בחטא שאין לו כפרה", כשיעורי בית לתלמידים המתקשים בכתיבה.
מחלון בית הספר ראה את ראשי הילדים מציצים לעברו, פיותיהם הפעורים מגחכים, ומעליהם התנשא ראשו של המורה באטיסטה, שמבטו פילח את הזכוכית.
"מדלנה," עדיין ניסה תומאסו למחות, "אני אוכיח לך שהיא שם, פרינצ'יפסה אמיתית, בחווה שלנו, בכפר שלנו." אך זרועה של האישה הצעירה שוב נישאה לעברו באיום, ותומאסו נסוג כשהוא מרגיש איך אמנם מתעקם ראשו.
למה ראש־עקום מרגיש כמו ראש ישר? את זה לא יצליח להבין בימים הבאים.
