האי בקצה האוקיינוס

פרק 1
בלב האוקיינוס

"יון, מהר! משוך כבר את חוט הדיִג בחזרה לסירה!" צרח הנריק בבהלה. כל רגע חולף יכול להוביל להתהפכות של סירת המשוטים הקטנה שעליה נמצאים השניים כבר שעות רבות. יון ניסה למשוך את חוט הדיִג המתוח שהיה שקוע במעמקי האוקיינוס, אך לא הצליח.

"הנריק, חייבים להצליח ולהעלות לסירה את הדגים שנתפסו, אסור לנו לוותר, תעזור לי. זה המזון שלנו לחורף הקרוב!" כפות ידיו של יון דיממו, חוט הדיִג פילח את בשרו כסכין חדה וכאב שורף של מליחות המים צרב את החתך.

"אני לא יכול לעזור לך. הסירה מלאה במים. אם אתה לא מצליח, אז חתוך את החוט ודי, אנחנו שוקעים!" צעק הנריק בייאוש וניסה לרוקן בעזרת דלי מעוך וישן את המים שהצטברו בבטן הסירה.

"בסדר, אני אחתוך", השיב יון שלא נותרו לו עוד אפשרויות נוספות. "הנריק, זרוק אליי את הסכין שלך!"

הנריק הכניס את כף ידו לכיס מכנסיו ושלף סכין דייגים בעלת ידית המעוטרת בתחריט בצורות לווייתנים. שני הדייגים הצעירים ניסו להתגבר על עוצמת הגלים. הם ידעו היטב שטעות בשיקול הדעת תגרום לסירת העץ הקטנה להתהפך ולשקוע למצולות.

"תפוס את הסכין!" צעק והשליך אותה לעבר יון, כשהוא רועד מקור ובגדיו ספוגים במים.

הסירה המשיכה להיזרק אנה ואנה, עולה על הגל ויורדת ממנו לפי רצון האוקיינוס, כשהמים ניתזים וממלאים אותה. יון תפס את הסכין וניסה לחתוך את החוט, אך גל עוצמתי הדף את הסירה והסכין נשמטה מידיו.

"הסכין נפלה לי, הנריק. היא נפלה!" הוא התכופף על ברכיו והחל למשש את קרקעית הסירה בידיים חשופות, אך הגלים לא ריחמו וזרקו אותו מצד לצד. הנריק כבר השלים עם מר גורלו, ידיו המשיכו לתפקד בתנועות אוטומטיות, הוא רוקן את המים שהצטברו בסירה, אך ניכר שאיבד תקווה. עבורו היו אלה רגעים אחרונים של חסד בטרם תשקע הסירה אל המצולות.

"מצאתי!" צרח לפתע יון ותפס את הסכין בחוזקה. הוא זחל על ברכיו לכיוון חוט הדיִג, התקרב אליו באיטיות וחתך אותו באחת, אך הסירה הקטנה המשיכה להשתולל על הגלים. יון שמט את הסכין, זינק לעבר ספסל החותרים שבאמצע הסירה, התיישב עליו, הרים את משוטי העץ הכבדים והחל להילחם בגלים האכזריים, אך לשווא. הסירה כמעט ולא שינתה את מיקומה והגלים המשיכו לעשות בה כרצונם.

"הנריק, הנריק, עזור לי. אסור לנו לוותר!" יון התאמץ לבצע תנועות חתירה בידיו, אך הגלים שטפו את פניו ומילאו את פיו ואת עיניו במים. זקנו האדמוני והצעיר נראה כספוג רחצה, ודם המשיך לנזול מכפות ידיו, אך הוא לא חש עוד בכאב ורק התמקד בייצוב הסירה על גבי הגלים בניסיון נואש להפיח תקווה בחברו. שניות בודדות לאחר מכן הפסיק הנריק לבהות בכפות ידיו האוחזות בדלי והרים פניו לעבר יון.

"יותר חזק, יון. בבקשה, חתור, חתור! אתה על הגל, רק אל תפסיק, אל תפסיק! גם אם לא נתקדם, הסופה תחלוף לבסוף", נשמע כמי שהתעורר מתהומות השאול.

בעודם נלחמים לשרוד, התחזקה החשכה והקשתה על הרֵאות. השניים סחטו את שרירי גופם עד לקצה גבול היכולת. במצבים כאלה הגוף מגלה בתוכו יכולות חבויות, מין התפרצות עוצמתית ממקומות לא מוכרים המאפשרים התמודדות עם גורל מתעתע. קצפם הלבן של הגלים שנגלה באור הירח סימן ליון את הכיוון. הוא ניסה לנווט את הסירה ולמנוע חדירה של מים נוספים לתוכה. גם הנריק הספיק לרוקן את מרבית המים שהצטברו והתפנה לסייע בחתירה. הוא קשר את הדלי לירכתיים וחישב את צעדיו לקראת מעברו אל ספסל החותרים.

"הנריק", צעק יון מבעד לרעשי הגלים והרוחות החזקות, "גש הנה, תפוס במקומי את המשוט השמאלי".

הנריק התקדם באיטיות על ברכיו, כשהוא לופת בחוזקה את הסירה המתנודדת. לאט לאט העביר את שתי רגליו לצידו השני של ספסל החותרים, התיישב לצידו של יון ותפס את המשוט.

"קדימה, חתור יחד איתי לפי הקצב: לחתור ו-לחתור ו-לחתור".

"אני חותר!"

אף על פי שהתאמצו לחתור בשארית כוחותיהם, הסירה כמעט ולא התקדמה לכיוון כפרם סיראדאלור שבאי קאלסוי. הם לא אכלו, לא שתו ולא נחו לרגע. התשישות ניכרה בשניהם. שריריהם היו מתוחים, גופם קפוא מקור וספוג במים וראשיהם נראו שמוטים, אך איש מביניהם לא פצה עוד את פיו כדי לא לעורר עוד ייאוש. הם רק חתרו במשך שעות כמכונות המתוכנתות לעבוד ללא לאות. כשאורות הבוקר החלו לנצנץ על המים נרגעו גם הצלפות הרוח הקשות ועוצמת הגלים שככה. השניים התמידו בחתירה מונוטונית ושקטה, ויון הרים את ראשו על מנת לבחון את מיקומם על גבי האוקיינוס.

"הנריק, ניצלנו. הרם את הראש! רואים כבר את סיראדאלור! ניצלנו, הנריק!"

הנריק הרים את ראשו, הרפה מהמשוט והתבונן במרחבי האוקיינוס.

"ניצלנו", מלמל בבכי חרישי, "כבר השלמתי עם הסוף".

"אנחנו חיים, הנריק. אנחנו באמת חיים! אבא שלי תמיד אומר שהחיים נמצאים מעל למימי האוקיינוס, והמוות אולי במצולות, אך סירה שעדיין שטה על המים יכולה לנצח כל גל, ואנחנו ניצחנו, הנריק!"

הם שבו לחתור באיטיות, הרימו את ראשיהם והתבוננו לעבר האופק. בתי הכפר החלו להתגלות ונראו תחילה כתבליטים שחורים בנוף הירוק, וככל שהתקרבו למעגן הסירות הקטן הם הפכו גדולים ובולטים יותר. כשהגיעו אל החוף נעמד יון על הסירה וקשר אותה למוט עץ לבן ומרקיב שניצב על המזח. השניים יצאו מהסירה בכבדות, ללא כל שלל וללא ציוד הדיִג שנותר במצולות. למעשה, שבו בלא כלום, מלבד עם חייהם.

בלילה הזה נפרדו מנעוריהם והפכו לדייגים אמיתיים.