1
כשהלילה הגיע, הוא הגיע מהר. השמים הצהיבו כמו חבּורה בת שבוע, ואחר כך החלה השמש בצלילתה אל המדבר וצנחה מהעננים כאילו נפלה. ככל שהרחיקה ליפול כך השתנו השמים מהר יותר ויותר, עד שהשמש יצאה משדה הראייה וכל מה שנותר היה כתם ענן אדום, כמו כתם דם מעל מדבר מוהאבי.
גבולות העיר הגיחו מהחשכה כעבור עשרים דקות בערך: בהתחלה רק עיירות לוויין קטנות, עם בתים בני קומה אחת, פנסי רחוב מהבהבים בצללים משני צדי הכביש הבין־מדינתי; אחר כך, כשכביש 15 חתך דרך הסאותרן היילנדס, היה האור חזק יותר, עקשני יותר. טורי בתים, מתחמי קניות ושטחי בּוּר עצומים, מוארים בשלטי חוצות ובצבע כתום עז של פנסי נתרן; ואחר כך הניאונים: בתי קזינו, מוטלים ודיינרים, נפרשים מעבר לכביש המהיר. לבסוף, כשירדתי מהכביש הבין־מדינתי ביציאה 36, ראיתי את רצועת המלונות בפעם הראשונה, בנייניה המהממים והמונוליטיים עולים מתוך המדבר השטוח כמו כוכב שמתפוצץ לסופרנובה.
כחמש מאות מטרים לפני החניון כבר ידעתי שהמנדליי בֵּיי יהווה שיפור ניכר מהפעם האחרונה שהייתי בלאס וגאס. בביקור הראשון שלי בעיר לפני חמש שנים טיפל העיתון בהזמנת המלון ונתן לי להירקב בקזינו עלוב בשם הג‘ורג‘. אחר כך גיליתי שבז‘רגון של הקזינו ג‘ורג‘ פירושו “נותן טיפים נדיבים“. אבל היחידים שהימרו בג‘ורג‘ היו ההומלסים, ששיחקו על רבע הדולר המינימלי בשולחנות הבלאקג‘ק בחזית כדי לקבץ מספיק כסף לבקבוק משקה חריף. הפעם, כשניווטתי את הדודג‘ סטראטוס השכורה לחנייה בחניון הגג הענקי, עברתי שלטים בגובה שמונה קומות שפרסמו שידור של קרב באמנויות לחימה משולבות במלון בינואר, וידעתי שקיבלתי החלטה נכונה כשהזמנתי את המלון בעצמי: בפעם האחרונה, הקרב היחיד שראיתי ליד הג‘ורג‘ היה מהסוג השתוי ביותר.
עצרתי את המכונית, וכשהמנוע והרדיו כבו היא התמלאה בצלילי הכביש המהיר של לאס וגאס; זמזום חלש ורצוף, כמו רעם של סערה מתקרבת. במרחק התכונן מטוס לנחיתה במקארן, מוסווה על רקע השמים מלבד הקריצה המטרונומית של פנסיו האחוריים. כשישבתי שם אפפה אותי תחושה מוכרת של שהות בעיר הזאת, של שמיעת אותם צלילים חמש שנים קודם לכן. זכרתי הרבה מאותו ביקור, אבל בעיקר זכרתי את הרעש והאורות.
פתחתי את דלת הדודג‘ ויצאתי.
הלילה היה קריר, אבל דווקא נעים. פתחתי את תא המטען, הוצאתי את התיק הקטן שהבאתי וחציתי את החניון. בפנים היה המלון רועש לא פחות, ואת המכוניות והמטוסים ומסכי הווידיאו החליף הדינג, דינג, דינג הבלתי פוסק של מכונות המזל. חיכיתי בתור לדלפק הקבלה, והתבוננתי בזוג צעירים בני עשרים פלוס שהחלו לריב. עד שקיבלתי את הכרטיס המגנטי לחדרי, כבר הייתי מוכן לדממה — או למשהו קרוב אליה ככל האפשר.
התקלחתי, החלפתי בגדים ופשטתי על המיני בר, ואחר כך התקשרתי לדֶרין כדי להודיע לה שהגעתי בשלום. פטפטנו זמן מה. בהתחלה היה לה קשה להסתגל לחיינו החדשים בחוף המערבי: לא היו לנו פה חברים, לא היתה לה עבודה, והשכנים בבניין הדירות שלנו בסנטה מוניקה פעלו כמו קליקה סגורה הרמטית. אבל המצב השתנה בהדרגה. באנגליה היא היתה אחות בחדר מיון במשך שתים־עשרה שנים לפני שוויתרה על זה כדי לבוא איתי לארצות הברית, והניסיון הזה זיכה אותה בחוזה קצר מועד במרפאה לא רחוקה ממקום מגורינו. היא רק לקחה דם ועזרה לרופאים לחבוש פצעים — הרבה יותר רגוע מהעבודה שעשתה בלונדון — אבל היא אהבה את זה. כך פגשה אנשים, וזה הכניס קצת כסף, וחוץ מזה היא גם היתה פנויה בסופי השבוע, מה שאמר שהיא יכלה ללכת לים.
“אתה הולך לבזבז את כל הכסף שלנו, רֵֵייקֶר?“ שאלה אחרי כמה זמן.
“לא הערב. אולי מחר.“
“אתה בכלל יודע לשחק קלפים?“
“אני יודע לשחק ‘סנאפ‘.“
הרגשתי שהיא מחייכת. “הייתי שמחה להיות זבוב על הקיר כשתשב בשולחן הבלאקג‘ק ותעשה את עצמך שאתה יודע מה אתה עושה.“
“אני באמת יודע מה אני עושה.“
“אתה אפילו לא יודע לשחק מונופול.“
“המעריצה הכי גדולה שלי שוב אומרת עלי דברים טובים.“
היא צחקה. “תצטרך לקחת אותי איתך בפעם הבאה.“
“בסדר.“
“אני אשמח לראות את וגאס.“
הסתובבתי על המיטה והסתכלתי מבעד לחלון. מיליוני אורות קרצו אלי מבעד לזכוכית. “אני יודע. יום אחד אביא אותך לכאן, אני מבטיח.“
באחת וחצי עדיין הייתי ער, אבל לא הבנתי למה. לילה קודם נשארתי ער עד ארבע לפנות בוקר כדי להגיש כתבה והייתי גמור מעייפות אחרי נהיגה של חמש שעות מלוס אנג‘לס, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם. בסופו של דבר הפסקתי לנסות, התלבשתי וירדתי למטה.
כשדלתות המעלית נפתחו הרגשתי כאילו הזמן עמד מלכת: הלובי, צליל מכונות המזל, המוזיקה שבקעה מהרמקולים, הכול היה בדיוק כפי שהיה כשעליתי לחדר. הדבר החסר היחיד היה זוג הצעירים שצרחו זה על זה. זאת הסיבה שבבתי קזינו לא תמצאו שעונים: יום, לילה, הכול היה אותו דבר, כאילו כולם קפאו במקום. מי שנכנס לקזינו, שעונו הפנימי התנתק. הצצתי שוב בשעון שלי וראיתי שעוד מעט כבר שתיים — אבל באותה מידה זה היה יכול להיות אמצע הבוקר. גברים ונשים הסתובבו שם בחליפות טרנינג ובמכנסיים קצרים כאילו רק הגיעו ממגרשי הטניס.
הלכתי לבר ליד הלובי. גם באחת וחמישים בלילה לא חסרה לי שם חברה: זוג בשנות השישים לחייהם, אישה דיברה בטלפון שלה בשולחן צדדי, בחור גחן על מחשב נייד, וקבוצה של חמישה גברים ישבו ליד אחד השולחנות וצחקו ברעש על משהו שאחד מהם אמר. התיישבתי על אחד השרפרפים, הזמנתי בירה, ניקרתי בקערת בוטנים ודפדפתי בגיליון של ה“לאס וגאס סאן“ שהושאר מאחור. כתבת השער חיקתה את הכתבה שנשלחתי לכתוב לה המשך: לאס וגאס, העיר החסינה. אמנם כמה אנליסטים חזו מיתון בשנה הקרובה, אבל בירת ההימורים של אמריקה עמדה להרוויח סכום שיא של שמונה מיליארד דולר.
כעבור עשר דקות בערך, כשהגעתי לדפי הספורט, התיישב לצדי בחור על הבר והזמין עוד סיבוב משקאות. הרמתי את עיני, הוא החזיר לי מבט וחזר לשולחן שלו עם מגש מלא בצ‘ייסרים. כעבור כמה שניות צץ במוחי זיכרון קלוש, וכשניסיתי להיאחז בו אפפה אותי תחושת היכרות: ידעתי מי הוא. הסתובבתי על השרפרף שלי והעפתי מבט מעבר לכתפי. האיש הניח את המגש על השולחן והסתכל לעברי. גם הוא מכיר אותי. שנינו היססנו לרגע, עומדים כל אחד בקצה אחר של החדר, אבל אחר כך נראה שהאסימון נפל, והוא חייך וחזר אלי.
“דייוויד?“
ברגע שדיבר, לבש הזיכרון צורה: לי וילקינס. גדלנו יחד, גרנו באותו כפר, הלכנו לאותו בית ספר, עזבנו אותו תיכון ולא דיברנו מאז. ועכשיו, כעבור כמעט עשרים שנה, הוא פה. אמנם שונה מכפי שזכרתי אותו, אבל לא עד כדי כך. הוא הוסיף משקל בפניו ובמותניו, שערו גולח, זיפים כהים עיטרו את לסתו, אבל מלבד זאת הוא היה אותו בחור: 1.75 מטר, חסון, צלקת על צד שמאל של האף מאז שנפל מעץ שטיפסנו עליו.
“לי?“
“כן!“ חיוך גדול עוד יותר התפשט על פניו ולחצנו ידיים. “לכל הרוחות,“ אמר. “כשראיתי אותך חשבתי, ‘הוא נראה מוכר,‘ אבל פשוט לא תיארתי לי...“
“באת לחופשה?“
“לא,“ אמר והתיישב על השרפרף לצדי. “עכשיו אני גר פה. אני בווגאס כבר שנתיים; שבע שנים בארצות הברית.“
“ומה אתה עושה?“
“אתה זוכר שרציתי להיות שחקן?“
“אני זוכר את זה, כן.“
הוא השתתק; חייך. “אה... זה לא הסתדר.“
“אה.“
“לא, אני מתכוון שזה לא הסתדר כמו שחשבתי. בחמש השנים הראשונות שלי בלוס אנג‘לס ניסיתי להשיג עבודה. עבדתי במלצרות והלכתי לאודישנים. קיבלתי כמה תפקידים קטנים פה ושם, אבל אף אחד לא שם לב אלי. אחר כך התחלתי להנחות במועדון סטנד־אפ במערב הוליווד, והעניינים ממש התחממו. בסוף הצלחתי כל כך עד שאני העליתי את המופע. זה נמשך שנה, ואחר כך הציעו לי עבודה פה בווגאס, בתור המנחה הראשי במועדון סטנד־אפ גדול ליד הסטריפ. לפני כמה חודשים קיבלתי הצעה עוד יותר טובה מבחור שמנהל את הבידור במלונות אם־ג‘י־אם, אז עכשיו אני נוסע בין המנדליי בֵּיי, הלוקסור, הניו יורק, המיראז‘, הגראנד, כולם. זה די מדהים.“
“וואו. זה נהדר, לי. כל הכבוד.“
“המקום הנכון, הזמן הנכון, כנראה.“
“או שאתה באמת טוב בזה.“
הוא משך בכתפיו. “אני לא מאמין שזה אתה. פה.“
“אני יודע.“
“אז מה אתה עושה בווגאס?“
“אתה זוכר שרציתי להיות עיתונאי?“
“כן.“
“אז זה כן הסתדר.“
“נהדר. אתה עובד עכשיו?“
“כן.“ הסתכלתי סביבי. “טוב, אני עובד מחר.“
“אתה גר פה?“
“לא, באתי מלוס אנג‘לס ללילה אחד.“
“מה אתה עושה?“
טפחתי על שער ה“סאן“. “כותב על כסף.“
“אתה כתב או משהו כזה?“
“רק עד שהבחירות ייגמרו בשנה הבאה, ואז אחזור ללונדון. העיתון די מתרגש מהרעיון של אובמה, ולכן הגעתי כל כך מוקדם.“
“כל אחד יותר טוב מבּוּש, לא?“
“נחיה ונראה בשנה הבאה.“
“למה אתה בחוף המערבי?“
“הייתי בוושינגטון בפעם האחרונה שעבדתי כאן, אבל הפעם אהיה פה יותר זמן. אני גר חצי שנה בלוס אנג‘לס כדי לסקר את ההיערכות מקליפורניה, ואחר כך אעבור לוושינגטון כדי לסקר את חצי השנה האחרונה מקפיטול היל.“ הנהנתי שוב לעבר ה“סאן“. “העניין הוא שכרגע זה עוד מוקדם, אז אין על מה לכתוב. ולכן אני כאן, מנסה להצדיק את קיומי.“
“לא מקום רע להעביר בו לילה.“
“רועש.“
הוא צחק. “כן, כנראה.“
הזמנו עוד בירות וישבנו ליד הבר ודיברנו על תשע־עשרה השנים שחלפו מאז שעזבנו את הבית. אני גדלתי בחווה, בגבעות המקיפות את הכפר שלנו, אבל כשנסעתי ללונדון והורי קלטו שלא אנהל את החווה בקרוב, הם התחילו לסגור את העסק והחליטו לקנות קוטג‘.
“ואז אמא מתה.“
לי הנהן בכובד ראש.
משכתי בכתפי. “משם הכול הידרדר. עזרתי לאבא למכור את החווה והעברתי אותו לכפר, אבל הוא כבר לא הצליח להסתדר לבדו.“
“והוא עדיין שם?“
“לא. הוא מת לפני כשנתיים.“
מאז לא חזרתי הביתה.
השיחה נהייתה קלילה יותר. לי סיפר שאמא שלו התחתנה שוב ועכשיו היא גרה בטוֹרקִי, שאחותו מורה, שהוא עדיין רווק ונהנה מזה, גם אם אמא שלו רוצה שהוא יסתדר בחיים. “הם באו לבקר כאן בתחילת השנה, ובמשך שלושה שבועות אמא שאלה אותי פעם ביום מתי אתחתן.“ הוא גלגל את עיניו ושאל, “אז כמה זמן אתה נשוי לדיאן?“ כיוון שהיה עסוק בחיסול בקבוק הבירה החמישי שלו, סלחתי לו על טעותו. שנינו היינו קצת שפוכים: הוא מאלכוהול כי שתה שני בקבוקים יותר ממני, ואני עקב מחסור בשינה.
“דרין.“
“שיט.“ הוא צחק. “סליחה, דרין.“
עכשיו היה הבר שקט יותר, כל הגברים שהוא שתה איתם קודם היו באיזשהו מקום בקזינו. “כבר שלוש־עשרה שנים.“
“וואו.“
“כן, היה טוב.“
הוא הנהן. “אני מעריץ אותך, גבר. אני גם מקנא בך.“ הוא הנהן שוב וגמר את מה שנשאר מהבירה שלו. “ועכשיו אני חייב ללכת לבית שימוש.“
כשהתרחק מהבר הוא התנדנד קצת מצד לצד, וכשחלף לידי טפח בעדינות על כתפי. אחר כך הלך לשירותים.
ולא ראיתי אותו יותר.
כעבור כמה דקות, אחרי שהמשכתי לקרוא ב“לאס וגאס סאן“ מהמקום שבו הפסקתי, הרמתי את העיניים בכיוון שאליו הלך לי וראיתי גבר עומד לצדי. לא ראיתי אותו מתקרב. גופו ניצב מול הבר אבל ראשו היה מופנה אל העיתון, והוא קרא אחת מהכתבות בעמוד הראשון. כעבור שנייה העיף לעברי מבט וקלט שנתפס. “אה,“ אמר. “סליחה. זה ממש לא מנומס מצדי.“
הוא היה אנגלי.
הבטתי מעבר לכתפו אל השירותים. אין זכר ללי. כששבתי והבטתי באיש, ראשו היה מוטה, כמו ציפור, כאילו הוא בוחן אותי.
הדפתי לעברו את העיתון. “הנה.“
“נחמד מאוד מצדך,“ הוא אמר. “תודה.“
“אין בעיה.“
הוא חייך. “אתה אנגלי.“
“כן. נראה ששנינו אנגלים.“
הוא היה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, רזה, שרירי ושזוף, עם פנים חלקות נטולות שיער. כשחייך ראיתי ששיניו זכו לטיפול מיוחד. הברק הלא־טבעי התאים רק לחוף המערבי. הוא התיישב על קצה אחד השרפרפים והמשיך לחייך. “באת הנה עם העבודה או משהו כזה?“
“רק ליומיים.“
“אה, באמת לא נראית לי לווייתן.“
“לווייתן“ היה מונח של בתי קזינו למהמרים הכי גדולים בעולם. הוא היה לבוש יפה: חולצה בצבע תכלת ללא עניבה, ז‘קט שחור ומכנסי ג‘ינס, ולרגליו נעלי עור שחורות מצוחצחות למשעי. שערו הכהה הוחלק לאחור ונצץ מתחת לאורות.
“לא היית יושב פה אם כן,“ אמר.
“אם הייתי לווייתן?“
“כן. היית נהנה מהכיבודים — טיסה בחינם וסוויטה בחינם ואוכל בחינם מהמסעדה — לא שותה לבד בבר בלובי.“ נראה שהוא קלט מה אמר כרגע. “רגע, לא התכוונתי שזה יישמע ככה. סליחה.“
“לא נורא.“
“זאת אומרת, מי אני שאדבר, נכון? גם אני יושב פה.“ הוא פלט צחוק קצר וסגר את העיתון. “אתה יודע כמה בתי קזינו משלמים בכיבודים למהמרים הכבדים?“
הוא גחן לעברי.
“יש לך מושג?“
“שום מושג,“ אמרתי.
“משהו בין שלושת אלפים לחמשת אלפים דולר. אבל אתה יודע כמה המהמרים הכבדים מפסידים ליד השולחנות?“ הוא הנמיך את קולו, כאילו הוא מגלה איזה סוד עתיק. “פי שניים. אף אחד לא מנצח את הבית. מהמרים כבדים באים הנה עם מסגרות האשראי שלהם, וחדרי המלון החינמיים וארוחות חמישה כוכבים על חשבון הקזינו, והם חושבים שהם ינצחו כנגד הסיכויים, שהקזינו מפסיד. אבל כל משחק פה — כל משחק בכל קזינו בעיר — מתוכנן לתת לבית יתרון מתמטי.“
האיש נע מצד לצד, יד אחת נשענת על השרפרף בינינו והשנייה מונחת על דלפק השיש של הבר. ביד אחת חסרו לו ציפורניים בשתי האצבעות הראשונות, כאילו נתלשו. “אתה יודע איך קוראים לו?“ שאל בשקט.
“קוראים למה?“
“ליתרון המתמטי?“
העפתי מבט מעבר לכתפו של האיש. עדיין אין זכר ללי. בטח עברו איזה חמש או שש דקות מאז שהלך. האיש התקרב עוד כשלא הגבתי, ואצבעותיו היו במרחק כמה סנטימטרים מאצבעותי. הצצתי בציפורניו החסרות והרמתי אליו את מבטי.
“זה נקרא ‘פוֹר‘,“ אמר.
לבסוף הזיז את ידו השנייה מהשרפרף לדלפק השיש, כאילו הוא מחכה לשירות. בקצה השני של הבר החל הברמן לנוע לעברו, אבל האיש יצר איתו קשר עין — סיבוב ראש זעיר, קטנטן — והברמן נעצר מיד כאילו דרסה אותו משאית. החזרתי את מבטי אל האיש וראיתי שהשתנה בו משהו, משהו מרומז, וחרדה קלה רפרפה בחזי.
נשארנו כך לרגע, בעוד הדינג, דינג, דינג של מכונות המזל מצלצל מסביבנו, ואז החלקתי מהשרפרף, הוצאתי שני שטרות של עשרה דולרים והשארתי אותם על הדלפק לברמן. פניתי שוב אל האיש. הוא היה נמוך ממני בכחמישה־עשר סנטימטרים, אבל זה לא הוסיף לתחושת הביטחון שלי.
“הולך לישון?“ אמר.
“משהו כזה.“
התחלתי לעקוף אותו, אבל הוא אחז בזרועי ומשך אותי אליו. מגעו דמה לאחיזת מלחציים. מעדתי ואיבדתי את שיווי המשקל. ואז האינסטינקטים החלו לפעול, דחפתי אותו ושחררתי את זרועי.
“מה יש לך, לעזאזל?“
הוא התיישר: שתי ידיו היו מונחות על הדלפק. “אני אתן לך עצה.“
“אני אתן לך עצה: אל תיגע בי יותר בחיים.“
פניתי ללכת.
“למישהו תמיד יהיה יתרון עליך, דייוויד.“
נעצרתי ופניתי אליו. “מה אמרת?“
“אתה רק בשר ודם כמו כולם.“
“איך אתה יודע את השם שלי?“
עכשיו הוא נראה מאיים, כאילו באיזשהו אופן שינה לחלוטין את הופעתו. עיניו נראו כהות יותר. פניו היו מעוותות כמו חיה שעומדת לתקוף. “תחזור הביתה לאשתך,“ אמר ואמד אותי במבטו. אחר כך גחן אלי והנמיך את קולו ללחישה: “ותעשה טובה לשניכם: אל תתערב בעניינים שלנו.“
“מה? אני אפילו לא מכיר אותך.“
“לא,“ אמר. “אבל אתה מכיר את לי וילקינס.“
הוא הנהן פעם אחת, עיניו נעוצות בעיני, ואז הדף אותי ונכנס לקזינו. בתוך כמה שניות הוא נטמע בהמון.
בתוך עשר שניות הוא נעלם.
