בלילה נלך סחור-סחור

1

 

בשנות המלחמה — שאביו של נלסון כינה אותן ״שנות החרדה״ — הקימו כמה סטודנטים רדיקלים מהקונסרבטוריון להקת תאטרון. הם קראו את כתביהם של הסוראליסטים הצרפתים ואלתרו עיבודים למיתוסים של בני הקֵצ'וּאה; הם עישנו טבק זול ושרו שירי מחאה עם מילים גסות. הם צחקו בפרהסיה כאילו זו מחאה פוליטית, חושפים שיניים ומפחידים ילדים קטנים. חברי הלהקה הגיעו, אם להכליל, מכמה מעגלים חופפים חלקית של בני נוער: ארוכי השֵׂער, בני מעמד הפועלים, המכורים לסקס, המזויפים, הפרובינציאלים, האלכוהוליסטים, התלותיים, מתסיסי האספסוף, האופורטוניסטים, הפרחחים, הנדבקים והכפייתיים. באותם ימים היה נלסון רק ילד: נתון למצבי רוח, מהורהר, גדֵל בפרוור של עיר הבירה כשראשו רכון על ספר. הוא היה מאוהב בחשאי בילדה דקיקה חומת שֵׂער מבית הספר, שאִתה החליף כמה מילים רק בקומץ הזדמנויות. בלילות דמיין נלסון את השיחות שיהיו להם ביום מן הימים, לו ולאותה ילדה צנומה ורגילה לגמרי שאהב. לפעמים היה מציג אותן בפני אחיו, פרנסיסקו. אף אחד מהם לא ביקר מימיו בתאטרון.

הלהקה, ששמה היה דיסיֶמבְּרֶה,1 התגבשה סביב יצירותיהם של כמה מחזאים רעשנים אך טירונים, ועד מהרה התפרסמה במסעותיה הנועזים אל אזור העימות, ושם הגשימו את ססמתם — תאטרון לעם! — תוך סיכון לא קטן לשלומם הפיזי של השחקנים. הדעות באותה תקופה נטו לכאן ולכאן, ובעוד חלקים מסוימים בציבור שיבחו מעשי הקרבה שכאלה, חלקים רבים אחרים גינו אותם ואף זיהו אותם כמעשי טרור. בשנת 1983, כשהיה נלסון רק בן חמש, הוטרדו כמה מחברי דיסיֶמבְּרֶה על ידי שוטרים בעיירה בֵּלֵן; היה זה מקרה חסר חשיבות למדי, ואף על פי כן זכה להתפרסם בעיתונים, ובישר מקרה חמור יותר, בלאס וֵלָס, ששם חברי ועדת ההגנה המקומית החזיקו לזמן קצר שלושה שחקנים בשבי, ואף הכו אותם מעט, כי חשבו אותם לסוכנים קובנים. השלישייה הזו יצרה עיבוד לסיפור קצר מאת אָלֵחוֹ קרפנטייר, עיבוד משכנע למדי, לכל הדעות.

אבל גם בעיר הייתה סכנה לביטחונם: בתחילת אפריל 1986, אחרי שתי הצגות של מחזה בשם הנשיא האידיוט, נעצר השחקן הראשי והמחזאי בעוון הסתה, ונמק כמעט שנה בכלא הידוע בכינוי ״אַספָנים״. שמו היה הנרי נוּניֶס, וחירותו שנשללה הפכה לזמן קצר לעניין ציבורי. מכתבים למענו נכתבו בקומץ ארצות זרות, בעיקר בידי בעלי כוונות טובות שלא שמעו עליו מעולם ולא הייתה להם דעה על יצירתו. אי־שם בארכיון של תחנת רדיו ארצית כזו או אחרת צפוּנה הקלטה של ריאיון שנערך עמו בכלא: הצעיר הרציני, המתבל את הצהרותיו בחופשיות בציטוטים משל קאמי ויונסקו, מתאר הפקה של המחזה הנשיא האידיוט שהועלתה בכלא, עם אסירים בתפקידים הראשיים. ״לפושעים ולעבריינים יש הבנה אינטואיטיבית של מחזה שעוסק בפוליטיקה הלאומית,״ אמר הנרי בקול בוטח ובלתי מתפשר. נלסון, שהיה בן שמונה פחות חודש, שמע את הריאיון במקרה. אביו, סבסטיאן, הכין קפה במטבח ומבט מודאג על פניו.

״אבא,״ שאל נלסון הצעיר, ״מה זה מחזאי?״

סבסטיאן חשב רגע. כשהיה בגיל של בנו רצה להיות סופר. ״מספר סיפורים. מחזאי זה מישהו שממציא סיפורים.״

ההגדרה עוררה את סקרנותו של הילד ולא השביעה אותה.

באותו ערב שאל גם את אחיו, פרנסיסקו, והוא הגיב כפי שהגיב תמיד כמעט לכל דבר שאמר נלסון בקול רם: בהבעת תמיהה ורוגז. כאילו הייתה רשימה קבועה מראש של דברים נורמליים שאחים צעירים יודעים באופן אינסטינקטיבי שאל להם לעשות בנוכחות אחיהם הגדולים, ורק נלסון לא טרח ללמוד אותה. פרנסיסקו התעסק במקלט הרדיו. נאנח.

״מחזאים ממציאים שיחות. הם קוראים לזה מחזות. כמו לדוגמה הזבל הזה שאתה ממציא על החברה הדמיונית שלך.״

פרנסיסקו היה בן שתים עשרה, גיל שבו נסלח הכול. בסופו של דבר ייסע לארצות הברית, אבל זמן רב לפני עזיבתו חי כאילו כבר נסע. כאילו המשפחה הזו שלו — אמו, אביו, אחיו — כלל לא חשובה לו. הוא ידע בדיוק איך להביא שיחות אל סופן.

אין הקלטות של הצגת הנשיא האידיוט בכלא שהוזכרה לעיל.

ביום שחרורו מהכלא, בנובמבר של אותה השנה, היה הנרי רזה ומבוגר הרבה יותר. הוא כבר לא דיבר בקול בוטח; למעשה, כמעט לא דיבר. הוא לא העניק ראיונות. בינואר, בתגובה להתקוממות אסירים, שניים מהאגפים הרעועים יותר בכלא ״אספנים״ נהרסו, הופצצו ונשרפו עד היסוד על ידי הצבא. הגברים שהציגו את הנשיא האידיוט נהרגו בהתקפה. הם נורו בראשיהם או נהרגו מפגיעת רסיסי פגזים; מקצתם נמחצו לרוע מזלם תחת קירות בטון שהתמוטטו. בסך הכול, שלוש מאות ארבעים ושניים אסירים מתו, התפוגגו; ואף שהנרי לא היה שם, גם משהו בו מת באותו יום. התקרית זכתה לתשומת לב בינלאומית, לכמה מכתבי מחאה מבירות באירופה, ואחר כך נשכחה. הנרי איבד את רוחֶליו, חברו הטוב ושותפו לתא, אהובו, אף על פי שלא היה משתמש אז במילה הזאת, גם לא בינו לבין עצמו. הוא לא עלה שוב על הבמה כמעט חמש עשרה שנה.

אבל חזקה על להקה שתהיה גדולה מאישיותו של אדם אחד. דיסיֶמבְּרֶה הגיבה לעוצר, למטעני הנפץ ולפחד שפשט בכול בתכנית של משתים פרועים מבוססי דרמה, ״שיכורים כל כך מנעורים ואמנות״ (לדברי הנרי, דעה שאחרים חזרו עליה), ״ממש כאילו הם חיים ביקום מקביל.״ יריות שנשמעו ברחוב פורשו בכוונה כזיקוקין די־נור חגיגיים, ושימשו אמתלה להלל את שמחת החיים המקומית; האפָלות הכניסו אותם למצב רוח רומנטי. בימי תהילתה בסוף שנות השמונים התחושה הייתה כי דיסיֶמבְּרֶה היא פחות קבוצת תאטרון שיתופית ויותר תנועה: הם העלו מופעים מרתוניים שנמשכו כל הלילה בבניינים ובמחסנים שננטשו זה מקרוב בשולי העיר העתיקה. כשהתרחשו הפסקות חשמל — מה שקרה לעתים קרובות — הפעילו את התאורה בעזרת מצברי מכוניות, או הדליקו נרות סביב הבמה; ואם זה לא עזר הציגו בחושך, קולות הרפאים של השחקנים מגיחים מהאפלה האינסופית. הם נודעו בעיבודי פופ למחזותיו של גרסייה לורקה, בהקראות רועמות של תסריטי טלנובלות ברזילאיות, בערבי שירה שלעגו לעצם רעיון השירה. בעיקרון הם העלו על נס כל דבר שהחזיק את הקהל ער וצוחק לאורך מה שהיה — אלמלא הצגותיהם — שעות ארוכות ומשמימות של עוצר. הצגות אלה היו לאגדה בקרב תלמידי תאטרון בני דורו של נלסון. ומי שחיפש (כמו נלסון) בדוכני הספרים והמגזינים מיד־שנייה שסתמו את סמטאות העיר העתיקה, יכול היה למצוא עותקים משוכפלים של מופעי דיסיֶמבְּרֶה, מקומטים ודהויים אבל מדיפים אותו ניחוח מובהק של היסטוריה, מן הסוג שהיית רוצה להיות חלק ממנו.

שנים אחדות לפני שהתקבל נלסון לקונסרבטוריון ב־1995, הסתיימה המלחמה אבל נותרה טרייה בזיכרון. עיר הבירה נבנתה מחדש ברוּבָּה. אולי נכון יותר לומר כי עיר הבירה דומיינה מחדש — כגרסה של עצמה שכל אותה היסטוריה לא נעימה של הזמן האחרון לא התרחשה בה מעולם. לא הוקמו אנדרטות לזכר המתים, רחובות לא נקראו על שמם, גם לא הוקם מוזאון לזיכרון היסטורי. החורבות פונו, השדרות הורחבו, עצים ניטעו, שכונות חדשות נבנו על אפרן של אלה שנהרסו עד היסוד בעימות. קניונים תוכננו לכל רובע בבירה, והעיר העתיקה — שאף פעם לא היו לה גבולות ברורים, פרט לאיזה תקציר נפוץ שהתייחס למרכז ההרוס והנטוש של העיר — שוקמה, גוש בניינים אחרי גוש בניינים, תוך פזילה אופטימית להכרה מטעם קרן המורשת העולמית של אונסק״ו. התנועה נותבה מחדש כדי לאפשר יותר הליכה ברגל, חזיתות בתים קודרות זכו לנגיעות של צבע, וסיורי משטרה שנעשו לפתע ערניים שלחו את הכייסים המקומיים לעבוד בפאתי העיר. התיירים החלו חוזרים, והממשלה לפחות הייתה מרוצה.

בינתיים רק הלכה וגדלה האגדה האופפת את דיסיֶמבְּרֶה. רבים מבני מחזורו של נלסון בקונסרבטוריון טענו שנכחו בילדותם באחד מאותם מופעים היסטוריים. הם אמרו שהוריהם לקחו אותם; אמרו שחזו במעשי שחיתות בל יתוארו, שילוב טמא של דקלום, מרד, סקס וברבריות; ושעד היום, גם מקץ שנים רבות, הזיכרון הותיר אותם מזועזעים, מצולקים ומלאי השראה. כולם היו שקרנים. למעשה, הם למדו אז להיות שקרנים. אתה מדמיין שבקונסרבטוריון כיום התלמידים מדברים על דברים אחרים. שהם צעירים מכדי לזכור עד כמה שגרתי היה הפחד בשנות החרדה. אולי קשה להם לדמיין תקופה שבה אלתרו תאטרון בתגובה לכותרות מזעזעות, כאשר הגשת שורה של דיאלוג בתחושה של אימה מקפיאת דם לא דרשה שום משחק בעצם. אבל לשלום יש השפעה מסממת, והרי אף אחד לא רוצה לחזור לאחור.

כמעט עשר שנים לאחר סופה הרשמי של המלחמה עדיין תפקדה דיסיֶמבְּרֶה כחבורה רופפת של שחקנים שאפילו העלתה מדי פעם הצגה, לעתים קרובות בבית פרטי לפני קהל שהוזמן באופן אישי בלבד. כמה פרדוקסלי שדווקא עכשיו, כשנסיעות מחוץ לעיר נעשו בטוחות יחסית, הם כמעט שלא נסעו לפנים הארץ. האם הייתה זו עצלות, תגובה סבירה לסיומם של מעשי האיבה, או שמא גיל הביניים המקהה את להב הנעורים הרדיקלי? הנרי נוּניֶס, שהיה פעם המחזאי הכוכב של הלהקה, התרחק ממנה כמעט לגמרי, ואת החלטתו תלה לא בזמן שישב בכלא כי אם בהולדת בתו. אחרי שנהרס הכלא שהיה לו כבית, התאהב כמעט בעל כורחו, התחתן והוליד בת ושמה אנה. ואז באו החיים, הבית, האחריות. לפני שנבלע כולו על ידי דיסיֶמבְּרֶה הוא למד ביולוגיה, וידע מספיק כדי להתאים למשרת מורה בבית ספר יסודי מתקדם לכאורה באזור הצבאי. העבודה דיברה אל האגו שלו — הוא היה יכול לדבר שעות כמעט על כל מה שעלה בדעתו, והתלמידים לא התלוננו — ובידיו הביולוגיה הייתה פחות אחד ממדעי הטבע ויותר ענף כפייתי של מדעי הרוח. אפשר היה, הלכה למעשה, להסביר את העולם, והיה זה נס בעיניו שהתלמידים האזינו. כדי להשתכר עוד כסף נהג במונית כל סוף שבוע שני, חוצה את העיר מקצה לקצה בשברולט ישנה אך מתפקדת שירש מאביו. אף שלא נכנס לכנסייה מאז אמצע שנות השמונים, הצמיד מדבקת ״ישו אוהב אותך״ אדומה בהירה לחלון הקדמי כדי לגרום לנוסעים פוטנציאליים לחוש בנוח. הנהיגה סיפקה לו היעדר חשיבה שהיה תרפויטי, והרחובות הריקים והמדכדכים לעתים היו מוכרים ולא צפנו לו שום הפתעה. בימים טובים הצליח להימנע מלחשוב על חייו.

למען בתו החזיק הנרי בתא המטען דובון צעצוע ענקי וקטיפתי כדי שישב אִתה במושב האחורי בכל פעם שאסף אותה מבית אמה. ככל שהיא גדלה, סיפר לי הנרי, כך הלכו שאיפותיו וקהו. ולא שהאשים אותה — להפך. אנה, כך הסביר, הצילה אותו מבינוניותם של החיים שחבריו הוותיקים סבלו כדי להשיגם; הם היו ציירים, שחקנים, צלמים, משוררים, ונודעו בכינוי הקיבוצי אמנים, ממש כשם שאותם גברים ונשים המאומנים בטיסות חלל ידועים כאסטרונאוטים, בין שטסו לחלל ובין שלאו. הוא בחר שלא לשחק את התפקיד, אמר. הוא גמר עם העמדות הפנים, מסקנה שאליה הגיע בעקבות מאסרו, אחרי שחבריו נהרגו.

אבל בשלהי שנת 2000 החליטו כמה מוותיקי דיסיֶמבְּרֶה שחשוב להנציח את ייסוד הלהקה. תוכננה סדרת הצגות בעיר, ואחר מוותיקי דיסיֶמבְּרֶה ששמו פָּטָלַרגָה2 הציע אפילו לצאת לסיבוב הופעות. באופן טבעי הם יצרו קשר עם הנרי, והוא הסכים להשתתף, תוך הסתייגות מסוימת ובתנאי שיוכלו למצוא ולצרף ללהקה שחקן חדש. הוכרז שבפברואר 2001 יתקיימו אודישנים לתפקידים במחזה הנשיא האידיוט, ונלסון, שסיים שנה קודם לכן את לימודיו בקונסרבטוריון, נרשם אליהם בהתלהבות. הוא ועוד עשרות שחקנים צעירים בדיוק כמוהו, בולטים בהתלהבותם יותר מאשר בכישרונם, התאספו באולם ספורט טחוב של בית ספר באזור לֵגון וקראו שורות שאיש לא השמיע בקול רם זה למעלה מעשור. זה היה כאילו חזרו בזמן לאחור, חשב הנרי, בדיוק הדבר שמפניו חשש כשרק עלה הרעיון. הוא נאנח, אולי בקול רם מדי; הוא הרגיש זקן. מאז גירושיו ראה את אנה בת האחת עשרה בכל סוף שבוע שני. תלמידיו היו בני גילה של בתו; הם ערכו ״ניסויים״ מדעיים ששום דבר בהם לא היה מונח על הכף וששום תוצאה שלהם לא יכלה להפתיע. לאחרונה זה דכדך אותו עמוקות, והוא לא ידע למה. בכל פעם שבאה אנה להתארח אצלו, הביאה אִתה צרור ציורים קשורים בחוט, כל יצירותיה מאז התראו לאחרונה, והגישה אותם לאביה ברוב טקס, כדי שייתן ביקורת. שלא כמו חבריו הוותיקים, שלא כמוהו, בתו לא העמידה פנים: היא אכן הייתה אמנית, בתמימות ובכנות האופייניות רק לילדים, והדבר מילא את הנרי בגאווה עצומה. הם היו יושבים על הספה שלו ודנים בפרוטרוט ביצירות שצוירו בגיר או בעיפרון או בצבעי פסטל. צבע, קומפוזיציה, משיכות קו, נושא. הנרי היה מאמץ את המבטא המהודר והנמלץ ביותר שלו, ומתאר את יצירותיה במילים מפוצצות שלא הבינה אבל עינגו והצחיקו אותה ונשמעו לה מאוד מבוגרות — פוסט־סטרוקטורליסטי, קמאי, פרוטו־סוראליסטי, אפאזי. היא הייתה מחייכת; הוא צהל. הקו האנתרופומורפי שעובר ביצירתך כחוט השני פשוט יוצא דופן! על פי רוב היה הנרי מוצא פתק קצר מאמה של אנה חבוי בין עבודותיה של בתו, שבתוכנו ובסגנונו היה ההפך הגמור מציוריה הקלילים של אנה: רשימה של מטלות, תזכורות בנוגע לתשלומי בית הספר של אנה, פעילויות, תורים שנקבעו לה. מילים חפות מכל חמימות או רגש או זכר כלשהו לחיים המשותפים שניסו פעם ליצור. הנרי היה קורא, והשובבות הייתה נעלמת לרגע.

״מה כתוב שם, אבא?״ הייתה אנה שואלת.

״אימא שלך. כותבת שהיא מתגעגעת אליי.״

הנרי ובתו היו נתקפים פרצי צחוק גרוני. יחסית לילדה בגילה, אנה הבינה היטב גירושים מהם.

העלאתו המחודשת של מחזהו המפורסם ביותר של הנרי תוזמנה לציין מלאות חמש עשרה שנה לבכורתו הקטועה ועשרים שנה לייסוד הלהקה. כשסיפר לאמה של אנה על הרעיון, היא בירכה אותו. ״אולי תצליח גם להיכנס שוב לכלא,״ אמרה אשתו לשעבר. ״יכול להיות שזה יחזיר את הקריירה שלך מן המתים.״

גם בראשו חלפה מחשבה דומה, כמובן, אבל בשם גאוותו העמיד הנרי פני נעלב.

עכשיו, באודישנים, הרגיש שהקריירה שלו רחוקה ממנו יותר מתמיד. ומה שזה לא היה אז — פגם אופי, אובססיה, מחלה — אין ספק שזאת לא הייתה ״קריירה״. ואף על פי כן, הדיאלוג הזה, השורות שכתב לפני שנים רבות כל כך, גם כשנשמעו מפי השחקנים הלא מיומנים הללו, עוררו בהנרי מערבולת רגשות בלתי צפויה: זיכרונות של תקווה, של זעם ושל צדקנות. הדרמטיות העזה של אותן השנים, תחושת הוורטיגו. הוא עצם את עיניו בחזקה. בכלא לימד אותו רוחליו לתחוב סליל מתכת בחריצים שנחצבו בלבני הקיר ולהשתמש במתקן המאולתר לחימום ארוחותיו. לפני השיעור הפשוט הזה, כל מה שהנרי אכל היה קר. הכלא היה מקום נורא, המפחיד ביותר שהיה בו מימיו. הוא ניסה בכל מאודו לשכוח אותו, אבל אם היה משהו מאותה תקופה שעדיין היה גורם לו להצמטרר, היה זה הקור: שהותו בכלא, פחדו, ייאושו־שלו — התגלמו כולם בטמפרטורה. אוכל קר. ידיים קרות. רצפות בטון קרות. הוא זכר עכשיו איך זהרו הסלילים ההם באור בהיר ואדום, וכך גם חיוכו של רוחליו, והופתע מכך שהתמונות האלה עדיין מרגשות אותו כל כך.

השחקנים מצדם היו על פי רוב עצבניים או נרגשים מכדי להבחין בארשת המועקה המעונה של הנרי; ואם הבחינו, הניחו שזו תגובתו לביצועיהם.

למקצתם, יש לציין, לא היה כל מושג מיהו.

אבל נלסון דווקא זיהה את הנרי. הוא שמע אותו ברדיו ביום ההוא, וכעבור זמן לא רב החליט להיות מחזאי. שנים רבות לאחר מכן, ובמובנים רבים, זה המשיך להיות חלומו. מה הוא אמר להנרי?

משהו כמו: ״מר נוּניֶס, לכבוד הוא לי.״

או: ״אף פעם לא חשבתי שאזכה להכיר אותך, אדוני.״

המילים עצמן אינן חשובות ביותר; די בכך שהתעקש לגשת לשולחן שהנרי ישב לידו, שקוע בזיכרונות אפלים. תארו לכם: נלסון מושיט ידו אל גיבורו, עיניו נוצצות בהערצה. זיקה בין שני הגברים, המורה הרוחני ובן החסות.

כשדיברנו על כך, הנרי ביטל את הרעיון.

התעקשתי: האם ראה המחזאי משהו מעצמו בבחור הצעיר? משהו מעברו?

״לא,״ השיב הנרי. ״סלח לי שאני אומר את זה, אבל אף פעם, מעולם, לא הייתי צעיר כל כך, גם לא כשהייתי ילד.״

לא משנה. ביום שני, 1 במרס 2001, זומן נלסון לחזרות בתאטרון בעיר העתיקה, מרחק רחוב אחד ממעגל התנועה שליד הספרייה הלאומית, ששם עבד אביו פעם. בתום שנה עגומה — פרֵדה, עבודה ממושכת במשרה חסרת עניין, תקופה מאכזבת אחרי קבלת התואר שציפה לה וחשש ממנה — נלסון היה פשוט מאושר מהחדשות. הנרי צדק: לנלסון, בן העשרים ושלוש כמעט, היו תרמיל מלא מחזות, מחברת גדושה סיפורים בכתב יד וראש מלא תלתלים פרועים והוא נראה צעיר מכפי גילו, הרבה יותר צעיר. אולי משום כך זכה בתפקיד — בשל נעוריו. בורותו. נכונותו להתעצב. שאפתנותו. סיבוב ההופעות נועד להתחיל תוך חודש. ואז התחילו הצרות.