פרק א
"והגדתם לבניכם ולנכדותיכם אחריכם..."
ילד קטן עמד באמצע חצר ביתו בפנים מכורכמות. כבן שלוש היה, שערותיו בלונדיניות, ועליהן מין כובע טמבל לבן. אמו ראתה אותו בצאתה מהמטבח:
"מה קרה בובי שלי?" פנתה אליו בגרמנית.
"אני רעב," ענה.
"בוא, כנס למטבח. תקבל פרוסה מרוחה בשומן אווז."
"גם צנונית על הלחם!"
"בסדר."
"אני כבר בא."
הוא נזכר בדו־שיח הזה כאשר ראה את תמונתו. הוא היה כבן שלוש או ארבע ועמד באמצע חצר מרובעת ומרווחת.
החצר הייתה מתוחמת מצדהּ המערבי, לכיוון הרחוב הראשי של העיירה, בשלוש חנויות ובשער גדול וכבד. בצד הצפוני היו חדרי המגורים, המטבח ושירותים אחרים. מדרום הפרידה חומה ביניהם ובין בית השכן, וממזרח – גדר עצים ובה פשפש, שהוביל לגדת פלג שזרם לאִטו לכיוון הנהר הגדול, נהר הדנובה, ונשפך לתוכו. על גדות הפלג צמחו עצי בוקיצה גבוהים, שהטילו צל לכל אורכו של הפלג ועל סביבתו.
עיירת הולדתו, אילוק, שוכנת על הגדה הדרומית של הדנובה. מכאן ממשיך הנהר לזרום מזרחה לכיוון בלגרד והלאה עד לים השחור. אילוק הייתה אז, בשנות השלושים של המאה שעברה, חלק מממלכת יוגוסלביה המאוחדת של העמים הסלביים הדרומיים: הסרבים, הקרואטים והסלובנים. מעט מאוד אותות של אזהרה היו בזמן ההוא ברקע על העתיד הנורא העומד בשער. המפלגה הנאצית בגרמניה זכתה בשלטון – זה עניינם של יהודי גרמניה, לא של יהודי יוגוסלביה המוגנים.
יהודי העיירה אכן היו מוגנים. הם חיו בשלווה, בלי הטרדות. הילדים למדו בבתי־הספר הממלכתיים סרבית וקרואטית, אחר־הצהריים למדו ב'חדר' ביידיש, ובבית דיברו גרמנית – שפתם של יהודי מרכז־אירופה.
כשהוא חושב על זה כעת, בובי מבין שבביטוי 'יהודי העיירה' הוא התכוון לקהילה האשכנזית בלבד, אפילו שהייתה בעיירה גם קהילה של יהודים ספרדים. עד כמה שזכור לו, לא היה שום קשר או מגע בין שתי הקהילות. הוא לא ידע אז עליהן מאומה, רק ששני בתי־הכנסת היו סמוכים זה לזה. משונה, הלוא כן? אבל המגע היחיד בין שתי הקהילות היה רק בימי יום־הכיפורים, בזמן שהילדים משני הצדדים היו משליכים זה על זה קוצים עגולים משיחי פרא שצמחו במקום, קוצים שנתקעו בבגדי החג של כולם.
באמצע שנות השלושים של המאה שעברה התנהלו חייהם של תושבי העיירה, והיהודים בכלל זה, על מי מנוחות. בובי למד בבית־ספר ממלכתי עם ילדי 'הגויים' כשווה בין שווים. הוא שיחק עִמם בכל מיני משחקי יַלְדוּת, עם בנים וגם עם בנות. כמו כן למד ב'חדר', הצטיין בלימודיו ונחשב לעילוי בתורה ובגמרא. בגיל שמונה ידע בעל־פה דפי גמרא שלמים בעבור המבחן בסוף שנת הלימודים, שחל ב'שבת הגדול' – היא השבת האחרונה לפני חג הפסח.
"מחר אנחנו שנינו, רק אתה ואני, ניסע לנוביסד לביקור אצל אחותי," הודיע לו אביו.
"יופי!" קרא בובי בשמחה.
למחרת בבוקר נסעו בובי ואביו לעיירה הקרובה כדי לעלות שם אל הרכבת לנוביסד. אביו היה אז בשנות השלושים של חייו, גובהו בינוני, הצבע החום מאפיין את כל חזותו: שערות חומות, שפם חום מעוצב וקטן, עיניים חומות. אפילו עור פנים חום. בעודם ממתינים לרכבת בתחנה שגה האב שגיאה. הוא אמר לבנו שהוא הולך לרגע לקיוסק כדי לקנות עיתון. בובי נשאר בפעם הראשונה בחייו לבד. לגמרי לבד במקום זר, בלי להכיר איש מהממתינים כמוהו לרכבת. אביו חזר לאחר דקה או שתיים בלבד – אבל הפחד והאימה שהרגיש מהנטישה הזאת, רגע שבעיני ילד קטן עשוי להידמות כנצח, גרמו לו לטראומה. היא נחרטה בזיכרונו ולימים אולי עזרה לו באופן פרדוקסלי לגבור על נטישות גורליות הרבה יותר.
הטראומה מהנסיעה נעלמה לאט ונשכחה במהרה מזיכרונו. חייו, חיי הילד, נמשכו כרגיל. מבלי משים נעלמו ונמוגו מסביבתו סבו וסבתו, שהיו זקנים מופלגים בעיניו, לפחות בני חמישים היו כאשר נפטרו. באותה תקופה, שנות השלושים של המאה העשרים, עדיין נפטרו בני־האדם בגיל צעיר, שלא כבימינו. גם כשמתו שתי אחיותיו הצעירות ממנו מדיפתריה – מרים, שהייתה צעירה מבובי בשנה, וישראלה, שנפטרה כשנה אחריה בהיותה בת ארבע בלבד – היה זה אך טבעי, שילדים נפטרים ממחלות למיניהן שהתרופות לא הועילו במיוחד לריפויין.
אחרי תקופת האבל המקובלת, נמשכו החיים כרגיל. אמו, שהאסון השפיע עליה בצורה קשה עד מאוד, ברחה אל השכחה באמצעות צלילה אל תוך הספרים שכה אהבה לקרוא מאז... אלא שהבריחה הזאת פגעה מעט ככל הנראה בתפקיד עקרת בית המסורתית, בתור אם ואשת איש יהודייה שהקדישה את חייה כדי לרצות את בעלה ואת הסביבה החברתית שבה חיה. אמו, מרגיט, הייתה בעלת מחשבה מהפכנית במהותה – הנערה היהודייה האורתודוקסית הראשונה שלמדה באוניברסיטה בעיר ההונגרית דברצן ואף סיימה את לימודיה בהצטיינות. לבושה הייתה תמיד בהידור האפנתי של תקופתה. היא אמנם נישאה לבעלה הרמן על־פי המקובל בחברה הדתית, כלומר בשידוך, אך לעומת זאת היו נישואיה שלא כמקובל. דהיינו, היא נישאה בגיל שערורייתי – עשרים ותשע, ובגיל שלושים ילדה את בובי (פינחס אשר), בנה הבכור – גיל שבו נשים בגילה כבר ילדו את ילדם הרביעי או החמישי.
בובי לא היה מודע כמובן בגילו לכל המורכבויות של חיי הנישואין ולכל התסבוכות שצצו בחיי אמו: התסכולים הרבים שהיו מנת חלקה בגלל נישואי השידוך; הפער בהשכלה בינה ובין בעלה; ההכרח לגזוז את מחלפות ראשה הזהובות־בלונדיות והמפוארות ולהמירן בפאה באותו הצבע, שהייתה רחוקה מלהיות מפוארת (איזה פרדוקס). לכן הופתע, כשעמד בחצר בדמדומי ערב אחד וראה מבעד לחלון המטבח את אביו עומד בצד המרוחק ליד הקיר ואת אמו בצד השני – מעיפה צלחות לכיוון האב, שניסה להתחמק מהן ומהמטבח גם יחד.
תוך כדי העפת הצלחות וצעקות המחאה כנגד אביו, הבחינה האם בבובי, מציץ פנימה למטבח ועומד כמסומר למקומו. לא היה לו מושג על מה כל המהומה, כיוון שלא העלה על הדעת שאמו העדינה, היפה ובעלת הנימוסים המושלמים תהיה מסוגלת להתפרצות אלימה שכזו. בהבחינה בו רצה מהר לחצר, חיבקה אותו וחייכה אליו:
"בובי, ילד חכם שלי, נכון שאתה יודע שזה היה משחק?"
בובי היה עדיין המום ממראה עיניו ולא השתכנע בקלות, אבל אמו גייסה לעזרתה את אביו, שהבין מה קורה והצטרף לשכנוע. שניהם הצליחו לשכנעו בסופו של דבר שזה היה אך ורק משחק (הרבה שנים לאחר מכן, כשצלחות מעופפות הפכו למיתוס המוני, הבין שהצלחות המעופפות שראה בילדותו – לא היו באמת משחק, כי אם מריבה משפחתית).
פעם אחת לפנות ערב, זמן־מה אחרי ה'משחק', הסתובב בובי בחצר להנאתו. כאשר עמד לפנות מעבר לקצה הבניין, קפץ אביו לפתע פתאום מולו כשעל כתפיו רוכב אחיו הצעיר ינקו, והם שועטים כסוס על רוכבו בצהלה רמה לעברו. הם הפחידו אותו עד שנשמתו כמעט פרחה מגופו. בובי נס בבכייה אל אמו, שיצאה לשמע ההמולה מן הבית:
"מה קרה בובי?"
"אבא וינקו הפחידו אותי נורא!"
"מה אתה עושה! איך עלה בדעתך להפחיד את הילד כל־כך?" פנתה בכעס אל אביו, שהגיע למקום ועל פניו עדיין חיוך זחוח. החיוך נמחק למראה בנו בכורו הממרר בבכי רם.
"לא התכוונתי להפחיד, חשבתי רק לשחק אִתך. סליחה אם הפחדתי אותך," ניסה אביו להרגיעו.
בובי, שכבר אז בגילו הרך לא נטה לנטור איבה, התרצה וחיבק את אביו. מבעד לדמעות, הוא עדיין חייך אליו.
"בסדר אבא."
התקרית הסתיימה, אך שוב נשרטה שריטה קטנה בתודעתו, אחת מיני רבות בתקופת ילדותו. אלו אולי אף חיסנו והכינו אותו נפשית לקראת הצרות העתידות לבוא.
חורף באילוק. הכול מכוסה שלג, והדנובה עוטה שמיכת קרח. מסוכן להתהלך על הקרח כי הוא דק מדי ועלול להיסדק. סבלנות, עוד מעט יקפא הנהר, והאנשים יחליטו לשלוף מחליקיים מהמחסן או מעליית הגג. עד מהרה הוא יהפוך למגרש החלקה ענקי, שבו הונגרים מהגדה הצפונית של הדנובה ויוגוסלבים מהגדה הדרומית שלה נפגשים פגישה של חברות על הנהר הקפוא.
בובי ואחיו הצעיר – ינקו, יצאו מחצר ביתם לבושים בבגדים חמים ומשכו אחריהם מזחלת קטנה. הם היו בדרכם לטפס על ההר 'פרושקה גורה'. ההר מתרומם ממש מאחורי אילוק. על גב ההר עומד מבצר חרב בחלקו מימי הצלבנים. בזמנו שלט המבצר על דרך המלך ממערב למזרח לכיוון הים השחור. המורדות הצפוניים של ההר נוטים בשיפוע מתון לכיוון העיירה.
בובי וינקו עמדו בסמוך לפסגת ההר. מגובה זה יכלו לצפות ולראות את כל מסלול ההחלקה, דרך הרחוב הראשי ובו ביתם ועד לדנובה.
"אני לא רואה שום מכשול, עד הבית שלנו הדרך ריקה," אמר בובי.
"אז קדימה, בוא נחליק למטה!" האיץ ינקו באחיו הבכור.
שניהם התיישבו על המזחלת, ולאחר דחיפה קלה ברגליהם החליקה המזחלת באיטיות כלפי הרחוב הראשי של העיירה היישר עד לפתח ביתם.
"וואו! בוא נעשה את זה עוד פעם," קרא ינקו.
"מספיק להיום, הבטחנו לאימא שנחליק רק פעם אחת וזה מה שנעשה. השלג יהיה כאן גם מחר," הבטיח בובי, שהיה שקול יותר בדעתו מבין השניים. אבל למחרת לא יכלו שוב להחליק, וזאת משום שאביהם יצא בבוקר לפתוח את החנות וחזר מיד הביתה כדי לבשר להם, שמצא את החנות פרוצה ושסחורה רבה נגנבה מתוכה.
בחזית הבית היו החנות של המשפחה ועוד שתי חנויות אחרות: אחת הייתה שייכת לדוד שנדור, שהיה חייט, והשנייה הושכרה לחברת הנעליים של הרשת העולמית 'באטא'. לידה ניצב שער הכניסה הכבד אל הבית. כל החנויות והשער שבחזית הבית פנו אל הרחוב הראשי של העיירה.
אביו של בובי היה נסער. מעולם לא קרה דבר כזה בחנותו או בכל חנות אחרת בעיירה – לא גנֵבות ולא התפרצויות. אין להתפלא אפוא מהבלבול ומההתרגשות שאחזו במשפחה המופתעת.
האב רץ לתחנת המשטרה המקומית, בפעם הראשונה בחייו שנזקק לשירות זה, והתלונן על הגנֵבה. הוא מנה באוזני השוטר היחיד של העיירה את הפריטים ברשימת הרכוש שנגנב.
"אתה חושד במישהו?" שאל השוטר.
"עובד אצלי זבן, בחור סרבי. הוא לא עובד אצלי זמן רב, ודווקא היום הוא לא בא לעבודה – זה מחשיד אותו, לא כן?" ענה אביו של בובי.
השוטר הבטיח שיעשה את כל הנדרש כדי למצוא את הזבן החשוד. ואכן לא עבר שבוע, והשוטר הופיע בבית המשפחה והודיע שהחשוד נתפס לבוש בבגדי יוקרה, כמו מעיל עליון מעור מבריק, מגבעת אפנתית ועוד. התברר שהוא עמד בראש כנופיה של פורצים, ששיטת פעולתה הייתה לעבוד בתור שכירים בחנות המיועדת לפריצה ולחפש את נקודות התורפה של החנות, ובהזדמנות המתאימה אף לבצע את הפריצה והגנֵבה.
התרגשות גדולה אחזה בקהילה באילוק ואפילו השכיחה ממשפחת קאף את הגנֵבה מחנותם. כה גדולה הייתה הידיעה המרעישה שהרבי עושה המופתים המפורסם מסאטמר, או אולי זה היה הרבי מבעלז, עומד לבקר אצלם. בובי לא זוכר מי מהם, אבל הוא בטוח שאחד מהם התעתד לבוא אל העיירה.
סיפורי הנִסים והנפלאות שחולל הרבי נלחשו מפה לאוזן, ואחרי כן סופרו בקול רם בפרהסיה. כל השומע אותם נתקף יראה לנוכח כוחו המאגי של הרב. הילדים, וכמובן גם בובי ביניהם, שתו בצמא את העלילות. פעור פה האמין בובי, שכל הסיפורים הם אמת לאמִתה. אין להתפלא על שלא היה לו אף שמץ של ספק בנוגע לנכונות הסיפורים. איך היה יכול להטיל בהם ספק? הרי מינקותו חי בתוך הקהילה ולמד תורה ותלמוד. מוחו נשטף בקביעות והוא לא ידע – לא הוא, לא איש מהמבוגרים ובוודאי לא הילדים – שיש עולם אחר, ובו הטלת ספק היא אופציה מחדדת מחשבה. עם זאת, דרכה של היהדות עצמה היא שתמיד יש להטיל ספק ולשאול שאלות, והיא זו המביאה לידי התבוננות אמִתית ולהבנה ברורה בשאלות מהותיות. אבל דרך חשיבה זו חלפה מזמן, והמלמדים ב'חדר' והרבנים בישיבות לא עודדו חשיבה עצמאית. השגות אלו הן הרהורים של שנים רבות לאחר מכן. בכל אופן, הרבי אכן הגיע לעיירה והתקבל בכבוד גדול. בהמלצת רב המקום, הביאו ההורים את בובי ואת אחיו ינקו לפני הרבי, ששיכל את ידיו מעל ראשם – ממש כמעשה יעקב, אשר שיכל את ידיו כאשר בירך את בני יוסף, מנשה ואפרים.
נראה שהברכה הועילה, מפני שלאחר זמן רב התברר ששניהם – בובי ואחיו – היו משורדי השואה. נותרה רק השאלה מדוע כל יתר הילדים, שגם אותם בירך הרב, לא שרדו.
לאחר שההתרגשות עקב ביקורו של הרב פגה, חזרו החיים בעיירה למהלכם השגרתי. הילדים הלכו בבקרים לבית־הספר ואחרי הצהריים ביקרו ב'חדר'. האבות פתחו את עסקיהם, והאימהות עסקו בעבודות משק־הבית. בימי שישי התכוננו לקראת קבלת השבת: ניקו את הבתים, ובישלו את מאכלי השבת המסורתיים. בובי זוכר עד היום את ריחות המשכרים שעלו מן החמין שבסיר, שהיה סוחב הביתה מהמאפייה המקומית (שכן זה היה תפקידו בשבתות). הוא היה מגיע הביתה בתחושת רעב שכזאת, עד כדי שהיה מסוגל לכלות את כל תכולת הסיר. בבית היה שולחן השבת ערוך ומוכן לסעודה, וכשהגיע בובי עם סיר החמין הֵחֵלָּה סעודת השבת.
בשנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים היו לאוכלוסייה, בכפרים קטנים או אפילו בעיירות גדולות יותר, מעט מאוד אמצעי תקשורת בזק כמו טלגרף, מכשירי רדיו או אפילו טלפונים. הידיעות מהעולם או אפילו מהשלטונות הכלל־ארציים או המקומיים, הופצו באמצעים פרימיטיביים לְמַדַּי. למעשה היה רק אמצעי תקשורת אחד בלבד, והוא – כָּרוֹז הכפר. והרי לכם ההסבר: לכל כפר בתקופה הרחוקה ההיא היה כרוז לבוש מדים, ועל חזהו נח תוף ענק שנחגר לכתפיו בחגורה צולבת. הכרוז נע ברגל וכל חצי קילומטר בערך היה עוצר ומתופף. לשמע התיפוף היו התושבים בסביבה יוצאים מהבתים וממתינים. הכרוז היה מוציא מתיקו את ההודעה ומקריא את החדשות או את הוראות השלטונות לקהל המאזינים. משסיים את הקראתו היה ממשיך ללכת עד לתחנת ההקראה הבאה וחוזר חלילה, עד שעבר בכל הכפר ורוב התושבים עודכנו בחדשות הטריות.
לפתע פתאום ובלא כל אזהרה מוקדמת, הכול השתנה. צל ענק הוטל על חייו של בובי, על משפחתו ועל כל הקהילה היהודית בכפר. שמש האביב איבדה מזוהרה, חשֵׁכה התחילה להתפשט על הכפר, על הממלכה ועל כל אירופה. הפנים של הוריו ושל כל מי שהכיר – קדרו. משום מה הפכו כולם עצבניים, ובובי לא הבין מה השתנה. הוא רק הרגיש, שהשינוי הקודר במצב־הרוח של הסובבים אותו בא לאחר אחת מאותן ההקראות היומיות של כרוז הכפר. זה היה באביב של שנת 1941, והכרוז בישר על פלישת צבאות גרמניה הנאצית לממלכת יוגוסלביה.
בובי לא הבין ולא היה יכול לדעת כמובן, שתפקיד הילד היהודי והשמרן שגילם בתוך גלות סובלנית לְמַדַּי בקרב הנוצרים – עומד להסתיים. הוא היה אז כבן תשע לערך – ילד יהודי מסורתי, תוצר אופייני של החינוך ב'חדר'. לא עלה בדעתו שיש גם ברֵרות אחרות. הנה כל שגרת חייו הרגילה, המוכרת והידועה – באה אל קִצָּהּ באחת!
הוא ראה את הוריו מסתודדים, מדברים בלחש, מתכננים מהלכים כדי לקדם את פני הרעה. הם לא הסבירו לו בינתיים מאומה כי לא רצו להפחידו, אלא שהפחד שדבק בהם היה מדבק. ככה הרגיש את פחדם מבלי משים, והפחד נדבק גם בו. הוא פחד בעצם בלי לדעת עדיין מדוע.
הפחד והאימה הפכו מוחשיים מאוד, כשבאחד מימי הקיץ של השנה ההיא צעדו קבוצות מאורגנות של נאצים קרואטים ברחוב הראשי של אילוק. הם צעדו בסך ונעליהם הממוסמרות היכו באבני הרחוב המסותתות. משמיעת קול זה נזרעה אימה שלא הייתה מוכרת עד עתה בלבבם ובנשמתם של בני משפחתו של בובי, שישבו בביתם מאחורי שערים נעולים ותריסים מוגפים – כאילו ניחשו את העתיד לקרות – אף־על־פי שטרם ידעו אז, בתחילת המלחמה, את הזוועות העתידות להתרחש. האימה הזאת הייתה כה איומה, עד שהוריו לא היו צריכים לבטא אותה במילים אפילו אם יכלו. הוא ראה אותה בעיניהם וקרא אותה בשפת הגוף שלהם. החרדה חדרה אל נפשו עמוק כל־כך וגם אל תוך כל הווייתו, עד כדי שהשפיעה עליו לאורך עשרות השנים הבאות, כל זאת עוד בטרם הבין בתודעתו מאין נובע הפחד הקדמוני הזה.
ימים אחדים לאחר שצבאות הנאצים צעדו לאורכו של הרחוב הראשי באילוק, התחילו הפחדים הערטילאיים שחוו בובי ומשפחתו להתממש. אביו נכנס הביתה במפתיע באמצע יום עבודתו בחנות:
"כרגע הודיע הכרוז כי כל בתי היהודים חייבים להיות מסומנים במגן דוד שחור על רקע צהוב, על הקיר החיצוני של הבית הפונה לרחוב."
"אבא, למה?" שאל בובי.
"כי אנו יהודים. הם פשוט רוצים לדעת באיזה בית גרים יהודים ובאיזה בית גרים גויים," ניסתה אמו לעדן את משמעות ההוראה.
"זה כמו בזמן עשר המכות? אז סימנו את הבתים של היהודים כדי שלא יפגעו מהמכות."
"בדיוק!" מיהרה אמו להסכים ונאנחה בהקלה לשמע הפירוש הפשטני, אולם בעל הסימוכין מהתורה, של בנה.
אבל למרבה הזוועה והאכזבה, ניסיון זה של מרגיט להקל על פחדיו של בנה עלה עד מהרה בתוהו, כאשר פרצו קלגסי האוסטאשה הקרואטים לתוך ביתם והתפרשו על־פני כל החדרים כדי לחפש ולמצוא את כל הספרים הכתובים עברית. ואלה לפי טבע הדברים היו אך ורק ספרי קודש, כי מי קרא במקומותינו עברית לשמה? הנאצים המקומיים האלה לבשו מדים שחורים, ועל שרוול חולצתם התנוסס הסמל הקרואטי המשוקץ: ריבועים אדומים ולבנים ומעליהם האות U. הם ערמו את כל הספרים בערֵמה גדולה באמצע חצר הבית, הציתו אותם ושרפום לקול מצהלותיהם הרמות של חבריהם הפושעים. כל בני המשפחה אולצו לעמוד ולראות את המעשה הברברי עד תומו.
זו הייתה הפעם הראשונה שסערת הנאציזם פגעה ישירות במשפחתו של בובי, ולא רק בה בלבד. כל האירועים, התקנות והגזֵרות היו כלליים והם חלו על כל הקהילה. גם בפעם הזאת איש לא נפגע פיזית, אך הפגיעה בנפש הייתה חמורה ביותר. הוריו של בובי הבינו שהם, היהודים, בודדו משאר בני־האדם ונחשפו לרצונותיהם ולגחמותיהם לחלוטין. לפיכך אין מושיע מידיהם של השלטונות הקרואטים, שמיד עם כיבוש יוגוסלביה בידי הגרמנים הכריזו על עצמאות קרואטיה הנאצית.
"הרמן," לחשה אמו של בובי לבעלה, עוד באותו ערב. "הרמן, אנחנו חייבים לתכנן בריחה ולברוח מכאן כמה שיותר מהר."
"אולי זה נכון, אבל לאן אפשר לברוח? הנאצים הרי שולטים בכל הארצות סביבנו."
"אתה הרי יודע שיש לי קרובים בהונגריה, בדברצן ובסובוסלו, ולך יש אחות בזנטה. נכון שגם שם יש שלטון פשיסטי. אבל אין מתנכלים שם ליהודים, והונגריה היא במרחק של חציית הדנובה בלבד מכאן."
"בסדר," הסכים אביו, "נראה לי שאת צודקת כתמיד."
מזג־האוויר הלך והתקרר, ושלג הלך ונערם כמו בכל שנה. ההר שהזדקר מאחורי העיירה כוסה בלבן, אבל אף אחד לא חשב להחליק במזחלת מצלע ההר כבעבר, אפילו לא הילדים. הקדרות שאפפה את המקום בליווי צלילי הנעליים הממוסמרות של משמרות הצבא הכובש, המשיכו להכות לילה־לילה באבני הדרך המרוצפת ולהטיל אימה בייחוד ביהודים ובסרבים, שהתכווצו בלילות האלה תחת השמיכות בפחד עד שהדי הצעידה דעכו.
אבל אף־על־פי שהצעדים הלכו והתרחקו, ידע בובי שהרעדה שאחזה בו כל אימת ששמע את המצעד, לא באמת נעלמת עם גוויעת הצעדים. היא נשארת, אוחזת בכל הווייתו ולא מרפה.
שנת 1941 עמדה להסתיים בעוד כחודש. מרגיט, אמו של בובי ושל אחיו בן השש ינקו, קראה להם לחדר ההסבה. אביהם הרמן כבר היה בחדר והבעת פניו הייתה קודרת ומיואשת.
"בובי, ינקו, תקשיבו," אמרה אִמם והשתדלה לדבר בטון רציני כדי שלא לעורר בהם פָּנִיקָה. "סידרתי עם קרוביי מעבר לגבול, שאחד מבני־דודיכם המבוגרים ימתין לכם מחר לפנות ערב בצד ההונגרי של הדנובה. אישה סרבית תיקח אתכם מכאן ותעביר אתכם במעבורת לבצ'קה פאלנקה. בובי אתה הבכור, ואתה תהיה אחראי על אחיך הקטן. אני, אבא ואליצה הקטנה נבוא אחריכם בתוך שבוע לכל המאוחר. מחר בבוקר נארוז לכם את החפצים שתצטרכו לקחת אִתכם," סיימה האם את ההרצאה במעשיות, בלי לחשוף את שהתחולל בלבה. היא דיכאה את רגשותיה בגבורה שרק אֵם במצב הישרדות קיצוני יכולה להפגין.
ילדיה של האם הזאת, ינקו ובובי, שוכנעו מההצגה. הם קיבלו את הנסיעה הצפויה בלא ההורים וראו בה הרפתקה. הם סמכו על הבטחתם שישתדלו להשיגם בתוך שבוע. באותו הלילה ישנו שנת ישרים ובבוקר קמו בהתרגשות לרגל הנסיעה. אימא ארזה לכל אחד מהם חבילה מיוחדת ובבוא העת לצאת לדרך לבשו בגדי חורף, שכללו בין היתר גם צעיף, כובע ומעיל עליון. באותו יום לפנות ערב בשעה שיצאו מהבית לכיוון הנהר, החמיר מזג־האוויר מאוד: רוח חזקה נשבה, שלג כבד ירד ועל הנהר צפו גושים קפואים של קרח. כל התמונה הקודרת הזאת ליוותה את המשפחה הקטנה לאורך הדרך הקצרה למעבורת, כאילו באה להזהיר מפני העתיד האפל שעמד בפתח לפניהם.
הם לא החליפו ביניהם מילה כל הדרך. תחושתם המבשרת רעות לא פגה ואולי אף גברה כשפגשו את האישה הסרבית שהמתינה להם. המעבורת עמדה להפליג בתוך כמה דקות לעבר הגדה הצפונית ממול. האב והאם לא יכלו להתאפק ופרצו בבכי עם שני בניהם יחד, ורק אליצה בת השנתיים הביטה בכולם בעיניים תוהות.
"תזכרו ילדים, אנו אמורים לפגוש אתכם בתוך שבוע. תתנהגו יפה כפי שאתם תמיד מתנהגים," אמרה אִמם כשהיא מנסה לגבור על דמעותיה. "תזכרו, אנחנו אוהבים אתכם ונהיה אִתכם תמיד."
"בובי, אתה הבכור. לכן אתה אחראי על אחיך הצעיר ממך, תשמור עליו וגם על עצמך עד שניפגש בזנטה. תזכור שיש שינוי קטן בתכנית: בבצ'קה ימתין לכם הדוד ליפוט, ומשם תעברו אחרי מספר ימים לדוד שׂלמון בהיידוסובוסלו," סיכם אביהם.
לאחר חיבוקים ונשיקות פרֵדה אחרונות עלו בובי וינקו בלוויית האישה למעבורת, שהפליגה מיד לדרכה.
המעבר היה קצר למרות גושי הקרח שצפו על־פני הנהר. מיד בתום עגינת המעבורת עטפה האישה את שני הילדים בחצאיתה הרחבה, מלמלה משהו לשוטרים ההונגרים על שבאה לבקר קרובים בעיירה והבטיחה שלמחרת בבוקר יחזרו היא ושני בניה לביתם. בגלל החושך, הקור וסערת השלגים לא הקשו השוטרים קושיות כלל, ושלושתם ירדו מהמעבורת לחוף בלא תקלות.
לאחר חיפוש קצר בעלטה המתעבה זיהה בובי את דודו, ליפוט באצ'י, שחיפש אחריהם בקהל היורדים מהספינה הקטנה. בובי היה מבולבל מההתרחשויות, אך התעשת וקרא לו לדוד ליפוט. הדוד, אדם מעשי, הודה לאישה על מעשיה בלי להשתהות הרבה, והם נפרדו ממנה. הוא לא יודע עד היום אם קיבלה האישה כסף או דבר אחר בעל ערך תמורת ההברחה, או שעשתה זאת מתוך טוב לבה. הוא גם לא יודע את שמה, אבל המחריד מכול היה שלא ידע – ואין ספק בשום פנים שלא היה יכול לדעת – שהוא, ילד שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, ראה באותו היום את אביו, את אמו ואת אחותו היפה והבלונדינית בעלת העיניים הכחולות בפעם האחרונה בחייו.
