פרק 1:
לאהוב או לאכול?
אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם; אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו.
אנאיס נין
דמיינו לרגע את התרחיש הבא: מזמינים אתכם לסעודה חגיגית. מושיבים אתכם ואת יתר האורחים לשולחן ערוך לתפארת. החדר חמים, אור נרות מרצד על גביעי היין והשיחה קולחת. ריחות האוכל המפתים העולים מן המטבח ממלאים את פיכם ריר. לא אכלתם כל היום, וקיבתכם הומה.
סוף כל סוף, אחרי שנדמה כי חלפו כבר שעות, ידידתכם המארחת יוצאת מן המטבח ובידיה קדרה מהבילה של נזיד ריחני. ניחוח הבשר, התבלינים והירקות ממלא את החדר. אתם נוטלים לעצמכם מנה נדיבה, ואחרי כמה נגיסות דשנות של בשר ערב לחך אתם מבקשים מידידתכם את המתכון.
״בשמחה״, היא עונה. ״לוקחים שניים וחצי קילו גולדן רטריבר, משרים במרינדה, ואז...״. גולדן רטריבר? מן הסתם אתם קופאים באמצע הלעיסה בזמן שתודעתכם מעבדת את המילים: הבשר בפה שלכם הוא בשר כלב.
מה עכשיו? האם אתם ממשיכים לאכול? או שאתם מתמלאים סלידה כשמתברר לכם שהצלחת שלכם מלאה בגולדן רטריבר ושכרגע אכלתם ממנו? האם אתם נמנעים מן הבשר ואוכלים רק את הירקות שמסביבו? אם אתם דומים לרוב תושבי המערב, ברגע שאתם שומעים שכרגע אכלתם בשר כלב, תחושתכם משתנה אוטומטית מהנאה למידה זו או אחרת של סלידה.א אולי לא יתחשק לכם אפילו לאכול את הירקות שבנזיד, כאילו הבשר הפך אותם איכשהו לנגועים.
אא. אמנם יש אנשים שאכילת כלב תעורר בהם סקרנות ולא סלידה, אבל במערב אנשים כאלה הם מיעוט, והספר הזה מתאר את החוויה של המערבים בכללותם.
אבל בואו נניח שהידידה שלכם צוחקת ואומרת שהיא סתם עבדה עליכם. זה לא באמת בשר של גולדן רטריבר, זה בקר. מה תרגישו עכשיו כלפי האוכל שלכם? האם התיאבון שלכם יחזור לגמרי לקדמותו? האם תמשיכו לאכול באותה התלהבות שבה התחלתם את הארוחה? רוב הסיכויים שגם כאשר תדעו שהנזיד שבצלחת שלכם הוא בדיוק אותו תבשיל שהתענגתם עליו לפני כמה דקות בלבד, עדיין תרגישו שמץ מאותה אי־נוחות — אי־נוחות שאולי תמשיך להציק לכם גם בפעם הבאה שתשבו לאכול נזיד בקר.
מה קורה פה? למה מזונות מסוימים מעוררים תגובה רגשית כזאת? איך ייתכן שאוכל, תחת תווית מסוימת, נתפס כמעדן, ואותו אוכל עצמו עם תווית אחרת נעשה בעצם לא ראוי למאכל? המרכיב העיקרי בנזיד — בשר — למעשה לא השתנה כלל. מההתחלה זה היה בשר של בעל חיים, וכך נשאר. הוא רק הפך — או שלרגע היה נדמה שהפך — לבשר של בעל חיים אחר. למה התגובות שלנו לבשר בקר ולבשר כלב שונות בצורה קיצונית כל כך?
את התשובה לשאלות האלה אפשר לסכם במילה אחת: תפיסה. אנחנו מגיבים אחרת לסוגי בשר שונים לא מפני שיש ביניהם הבדל פיזי, אלא מפני שאנחנו תופסים אותם בצורה אחרת.
הבעיה עם אכילת כלבים
שינוי כזה בתפיסה יכול לעורר תחושה דומה לזו של מעבר נתיב בכביש דו־מסלולי: חציית הקו הלבן משנה את החוויה שלנו מן הקצה אל הקצה. התגובה שלנו לשינוי תפיסתי יכולה לפעמים להיות חזקה כל כך מפני שהתפיסות שלנו קובעות, במידה רבה, את המציאות שלנו; הדרך שבה אנחנו תופסים מצב עניינים — המשמעות שאנו מייחסים לו — קובעת מה נחשוב ומה נרגיש לגביו. ופעמים רבות המחשבות והרגשות שלנו, מצדם, קובעים כיצד נתנהג. רוב תושבי המערב תופסים בשר כלב בצורה שונה מאוד מכפי שהם תופסים בשר בקר. מסיבה זו בשר כלב מעורר תגובות שונות מאוד — מבחינה תודעתית, רגשית והתנהגותית.ב
ב. בתרבויות רבות ברחבי העולם מתנגדים לאכילת בשרם של מינים מסוימים של בעלי חיים, ואיסורי טאבו הנוגעים לאכילת בשר נפוצים הרבה יותר מאלה האוסרים על אכילת מזונות אחרים. יותר מכך, הפרות של איסורי טאבו הנוגעים לאכילת בשר מעוררות תגובה רגשית חזקה במיוחד — גועל, ברוב המקרים — ומלוות בסנקציות חמורות במיוחד. חישבו על איסורי האכילה שמכתיבות הדתות הגדולות בעולם; בין שההגבלה היא זמנית (כמו ההימנעות של הנוצרים מאכילת בשר בתקופת התענית) או קבועה (כמו אצל בודהיסטים מסוימים המקפידים על אורח חיים צמחוני), כמעט תמיד הטאבו נוגע לבשר.
אחת הסיבות שבגללן אנו תופסים בשר בקר ובשר כלב בצורות שונות כל כך היא שאנחנו רואים פרותג וכלבים בצורה שונה מאוד. המגע התכוף ביותר — ותכופות גם היחיד — שלנו עם פרות הוא כאשר אנחנו אוכלים (או לובשים) אותן. אבל מבחינתם של רבים מתושבי המערב היחסים שלנו עם כלבים, במובנים רבים, אינם שונים כל כך מהיחסים שלנו עם בני אדם: אנחנו נותנים להם שמות. אנחנו אומרים להם שלום כשאנחנו יוצאים מהבית ומברכים אותם לשלום בשובנו. אנחנו חולקים אתם את מיטתנו. אנחנו משחקים אתם. אנחנו קונים להם מתנות. אנחנו נושאים בארנק את תמונותיהם. אנחנו לוקחים אותם לרופא כשהם חולים ולפעמים מוציאים אלפי דולרים על הטיפול בהם. אנחנו קוברים אותם כשהם מתים. הם מצחיקים אותנו. הם מעוררים בנו בכי. הם העוזרים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו. אנחנו אוהבים אותם. אנחנו אוהבים כלבים ואוכלים פרות לא מפני שכלבים ופרות שונים אלה מאלה במהותם — לפרות, כמו לכלבים, יש רגשות, העדפות ומודעות — אלא מפני שאנחנו תופסים אותם אחרת. וכתוצאה מכך, אנחנו תופסים אחרת גם את הבשר שלהם.
ג. אמנם בשר בקר יכול להיות גם בשר עגל או פר, אבל למען הפשטות הסגנונית אשתמש בכל הפרק במילה ״פרות״ כדי לדבר על בני בקר באופן כללי.
לא רק האופן שבו אנחנו תופסים בשר משתנה בהתאם למין הטבעי שאליו משתייך בעל החיים שממנו הגיע הבשר הזה: גם בני אדם שונים עשויים לתפוס בצורות שונות את אותו הבשר עצמו. לדוגמה, הינדי עשוי להגיב לבשר בקר באותה צורה שבה נוצרי אמריקאי יגיב לבשר כלב. הבדלי התפיסה האלה מקורם בסכֶמה שלנו. סכמה היא תבנית פסיכולוגית המעצבת את — ומעוצבת על ידי — האמונות, המושגים, התפיסות והחוויות שלנו, והיא מארגנת ומפרשת בצורה אוטומטית את המידע שאנו קולטים. לדוגמה, כאשר אתם שומעים את הביטוי ״אח/ות רחמנ/ייה״, מן הסתם אתם רואים לנגד עיניכם איש או אשה שלובשים מדים של צוות רפואי ועובדים בבית חולים, אף על פי שרבים מהאחים והאחיות מתלבשים כאחד האדם ואינם עובדים בבתי חולים. כל עוד לא תיחשפו לעתים קרובות לאחים ולאחיות במגוון של הקשרים, הסכֶמה שלכם תשמר את הדימוי המוכלל הזה. הכללות נוצרות כתוצאה מכך שסכמות עושות את מה שהן אמורות לעשות: הן ממיינות ומפרשות את אינספור הגירויים שאנו נחשפים אליהם ללא הרף, ואז מסווגות אותם לקטגוריות כלליות. סכמות פועלות כמערכות סיווג מנטליות.
יש לנו סכמה לכל נושא, כולל בעלי חיים. אפשר לסווג בעל חיים, לדוגמה, כטרף, טורף, מזיק, מחמד או מזון. הדרך שבה אנו מסווגים בעל חיים קובעת, בתורה, את הדרך שבה נתייחס אליו — האם נצוד אותו, נברח מפניו, נשמיד אותו, נאהב אותו או נאכל אותו. תיתכן חפיפה מסוימת בין הקטגוריות (בעל חיים יכול להיות טרף וגם מזון), אבל כשמדברים על בשר, רוב בעלי החיים מתחלקים לשני סוגים: מזון או לא מזון. במילים אחרות, יש לנו סכמה שמסווגת בעלי חיים לאכילים או בלתי אכילים.ד
ד. יכולה להיות היררכיה של סכמות, עם תתי־סכמות שנכללות בתוך סכמות מורכבות או כלליות יותר. לדוגמה, יש לנו סכמה כללית ל״בעל חיים״ ובתוכה תתי־סכמות ל״אכיל״ ו״בלתי אכיל״. גם את תתי־הסכמות האלה, מצדן, אפשר לפצל לעוד תתי־סכמות; לדוגמה, בעלי חיים ״אכילים״ יכולים להתחלק ל״בשר ציד״ ולבעלי חיים ״מבויתים״ או ״חיות משק״.
וכאשר אנחנו נתקלים בבשרו של בעל חיים שסיווגנו כבלתי אכיל, קורה משהו מעניין: אוטומטית אנחנו מדמיינים את היצור החי שממנו הגיע הבשר הזה, ונוטים לחוש גועל למחשבה על אכילתו. התהליך התפיסתי מתקדם כך:
בשר גולדן רטריבר (גירוי) ← בעל חיים בלתי אכיל (אמונה/תפיסה) ← דימוי של כלב חי (מחשבה) ← גועל (תחושה) ← סירוב או אי רצון לאכול (פעולה)
נחזור לארוחת הערב שדמיינו, שבה אמרו לכם שאתם אוכלים גולדן רטריבר. אם באמת הייתם נקלעים למצב כזה, הייתם מריחים את אותם ריחות וטועמים את אותם טעמים שהרחתם וטעמתם כמה רגעים קודם לכן. אבל קרוב לוודאי שעכשיו הייתה נוצרת בתודעתכם תמונה של גולדן רטריבר, אולי כשהוא חוצה חצר בדילוגים במרדף אחרי כדור, מכורבל ליד האח או מלווה את בעליו בריצת בוקר. והדימויים האלה מן הסתם היו מלווים ברגשות כגון אמפתיה או דאגה לכלב שנהרג, ועל כן גועל למחשבה על אכילת בעל החיים הזה.
בניגוד לזה, אם אתם דומים לרוב בני האדם, כאשר אתם יושבים לאכול בשר בקר אתם לא מדמיינים את בעל החיים שממנו מגיע הבשר. תחת זאת אתם פשוט רואים ״אוכל״ ומתמקדים בטעמו, בניחוחו ובמרקם שלו. כאשר אנו נתקלים בבשר בקר, לרוב אנחנו מדלגים על אותו חלק של התהליך התפיסתי שבו מתבצע הקישור המנטלי בין הבשר ובין היצור החי. כמובן, כולנו יודעים שבשר בקר בא מבעלי חיים, אבל כאשר אנחנו אוכלים אותו אנחנו נוטים להימנע ממחשבה על העובדה הזאת. במסגרת עבודתי המקצועית או בשיחות אישיות דיברתי עם אלפי אנשים, פשוטו כמשמעו, אשר הודו כי אם היו חושבים בפועל על פרה חיה בשעה שהם אוכלים בשר בקר הם היו חשים אי־נוחות — ולעתים אפילו לא היו מסוגלים לאכול את הבשר. מסיבה זו אנשים רבים נמנעים מאכילת בשר שדומה לבעל החיים שממנו הוא לקוח; הבשר שלנו כמעט אף פעם לא מוגש כשהראש או חלקי גוף אחרים מחוברים למקומם. במחקר מעניין אחד, לדוגמה, גילו חוקרים דֶּנים שאנשים הרגישו לא נוח כשאכלו בשר שדמה לבעל החיים המקורי, והעדיפו לאכול בשר קצוץ ולא נתחי בשר שלמים.1 אבל אפילו כאשר אנחנו מקשרים במודע בין בשר בקר ובין פרות, עדיין אכילת בקר מפריעה לנו פחות מכפי שהיה מפריע לנו לאכול גולדן רטריבר, שכן בתרבות המערבית, בדרך כלל, כלבים אינם בעלי חיים שאמורים להיאכל.
התחושות שלנו כלפי בעל חיים והדרך שבה ננהג בו, מתברר, קשורים הרבה פחות לשאלה איזה מין בעל חיים זה מאשר לשאלה איך אנחנו תופסים אותו. אנחנו מאמינים שזה בסדר לאכול פרות אבל לא כלבים, ולכן אנחנו תופסים פרות כאכילות וכלבים כבלתי אכילים ופועלים בהתאם. והתהליך הזה הוא מעגלי; לא רק שהאמונות שלנו מובילות בסופו של דבר לפעולות שלנו, אלא גם הפעולות שלנו מחזקות את האמונות שלנו. ככל שאנו נמנעים מאכילת כלבים ואוכלים פרות, כך אנו מחזקים את האמונה שכלבים אינם אכילים ושפרות הן אכילות.
טעם נרכש
לבני אדם יש כנראה נטייה מולדת להעדיף טעמים מתוקים (מאחר שסוכר היה מקור טוב לקלוריות) ולהימנע מטעמים מרים וחמוצים (טעמים כאלה הם תכופות סימן לנוכחות של חומר רעיל), אבל מלבד זאת, למעשה, חוש הטעם שלנו ברובו מומצא. במילים אחרות, בתוך הטווח הרחב של החך האנושי, אנחנו אוהבים את המזונות שלמדנו שאנחנו אמורים לאהוב. מזון, בייחוד מזון מן החי, הוא עניין סמלי מאוד, והסמליות הזאת, לצד המסורת ובחיזוקה, היא שאחראית במידה רבה להעדפות האכילה שלנו. לדוגמה, אנשים מעטים נהנים מאכילת קוויאר לפני שהם מבוגרים מספיק כדי להבין שאם אתה אוהב קוויאר זה אומר שאתה מתוחכם ומעודן; ובסין, למשל, אנשים אוכלים זרגים של בעלי חיים משום שהם מאמינים שהאיברים האלה משפיעים על התפקוד המיני.
חרף העובדה שהטעם שלנו נרכש במידה רבה דרך התַּרבות, אנשים ברחבי העולם נוטים לחשוב שההעדפות שלהם רציונליות ושכל סטייה מהן היא פוגענית ומגעילה. לדוגמה, אנשים רבים נגעלים למחשבה על שתיית חלב שנשאב מעטיני פרה. אחרים אינם מסוגלים להעלות על דעתם אכילת בשר חזיר, בקר או תרנגול. יש כאלה שבעיניהם אכילת ביצים לא רחוקה מאכילת עוברים (וזו אינה השקפה אירציונלית, שכן למעשה ביצים מופְרות הן אכן עוברים). וחישבו איך תרגישו אם יציעו לכם לאכול עכבישי טרנטולה בטיגון עמוק (שערות, ניבים וכל היתר), כמו שעושים בקמבודיה; פאטה חמצמץ מאשכי כבש כבושים, כמו שאפשר למצוא באיסלנד; או עוברי ברווזים — ביצים שהופרו ומכילות עופות מפותחים חלקית עם נוצות, עצמות וניצני כנפיים — כמו שעושים באזורים מסוימים באסיה. בכל הנוגע למזונות מן החי, ייתכן שכל טעם הוא טעם נרכש.2
החוליה החסרה
זאת תופעה משונה, הדרך שבה אנחנו מגיבים לרעיון של אכילת כלבים ובעלי חיים בלתי אכילים אחרים. אבל מוזרה אף יותר הדרך שבה אנחנו לא מגיבים לרעיון של אכילת פרות ובעלי חיים אכילים אחרים. בכל הנוגע למינים אכילים יש פער בלתי מוסבר בתהליך התפיסתי שלנו, חוליה חסרה. אנחנו לא עושים את הקישור בין הבשר ובין בעל החיים שממנו בא. האם תהיתם אי פעם מדוע, מתוך עשרות אלפי מינים של בעלי חיים, אתם מן הסתם מרגישים גועל למחשבה על אכילת כולם מלבד קומץ זעיר? העובדה המדהימה ביותר בנוגע לברירה שאנו עושים, בין בעלי חיים אכילים ובלתי אכילים, איננה נוכחותו של הגועל אלא דווקא היעדרו. למה אנחנו לא נרתעים מאכילת אותו מבחר זעיר מאוד של בעלי חיים שאותם סימנו כאכילים?3
הראיות מצביעות בצורה משכנעת על האפשרות שהיעדר הגועל שלנו הוא ברובו, אם לא כולו, נלמד. אנחנו לא נולדים עם הסכמות שלנו — הן נבנות בתוכנו. הסכמות שלנו התפתחו מתוך מערכת מובנית להפליא של אמונות. מערכת האמונות הזאת מכתיבה לנו אילו בעלי חיים הם אכילים, והיא מאפשרת לנו לאכול אותם על ידי כך שהיא מגנה עלינו מכל תחושה של אי נוחות רגשית או פסיכולוגית כאשר אנו עושים זאת. המערכת מלמדת אותנו איך לא להרגיש. התחושה המובהקת ביותר שאנו מאבדים היא גועל, אבל מתחת לגועל שאנו חשים מסתתר רגש הרבה יותר מהותי לתפיסת העצמי שלנו: אמפתיה.
מאמפתיה לאפתיה
אבל למה מערכת האמונות שלנו צריכה לעבוד קשה כל כך כדי לחסום את האמפתיה שלנו? למה צריך את כל האקרובטיקה הפסיכולוגית הזאת? התשובה פשוטה: מפני שאכפת לנו מבעלי חיים, ואנחנו לא רוצים שהם יסבלו. ומפני שאנחנו אוכלים אותם. יש סתירה בין הערכים שלנו לדפוסי ההתנהגות שלנו, והסתירה הזאת מעוררת בנו מידה מסוימת של אי נוחות מוסרית. אם אנחנו רוצים להקל על אי הנוחות הזאת, יש לנו שלוש ברירות: אנחנו יכולים לשנות את הערכים שלנו כך שיתאימו להתנהגותנו, אנחנו יכולים לשנות את התנהגותנו כך שתתאים לערכינו, או שאנחנו יכולים לשנות את האופן שבו אנו תופסים את ההתנהגות שלנו כך שייראה לנו כאילו היא תואמת את ערכינו. סביב הברירה השלישית הזאת מתעצבת הסכמה שלנו ביחס לבשר. כל עוד איננו מייחסים ערך לסבל מיותר של בעלי חיים וגם לא מפסיקים לאכול בעלי חיים, הסכֶמה שלנו תסלף את האופן שבו אנו תופסים את בעלי החיים ואת הבשר שאנחנו אוכלים, בצורה שתאפשר לנו להרגיש נוח במידה מספקת כדי לאכול אותם. והמערכת שמבנה את הסכמה שלנו ביחס לבשר מציידת אותנו באמצעים לעשות זאת.
הכלי העיקרי של המערכת הזאת הוא אלחוש נפשי. אלחוש נפשי הוא תהליך פסיכולוגי שבאמצעותו אנחנו מתנתקים, תודעתית ורגשית, מן החוויה שלנו; אנחנו ״מאלחשים״ את עצמנו. כשלעצמו, אלחוש נפשי אינו תהליך מרושע; זהו חלק נורמלי ובלתי נמנע מחיי היומיום שלנו, המאפשר לנו לתפקד בעולם אלים ובלתי צפוי ולהתמודד עם הכאב שנגרם לנו כאשר אנו נופלים קורבן לאלימות. לדוגמה, קרוב לוודאי שתתקשו מאוד לנהוג בכביש מהיר אם תהיו מודעים לגמרי לעובדה שאתם נוסעים במהירות עצומה בכלי רכב קטן ממתכת ומוקפים באלפי כלי רכב מתכתיים אחרים המאיצים לצדכם. ואם המזל יתאכזר אליכם ותיקלעו לתאונת דרכים, קרוב לוודאי שתיכנסו להלם ותישארו במצב זה עד שתהיו מסוגלים נפשית להתמודד עם המציאות, עם מה שקרה לכם. אלחוש נפשי הוא מנגנון הסתגלותי, או מיטיב, כאשר הוא עוזר לנו להתמודד עם אלימות. אבל הוא נעשה בלתי הסתגלותי, או הרסני, כאשר משתמשים בו כדי לאפשר אלימות, גם אם האלימות הזאת רחוקה מאתנו כמו המפעלים שבהם הופכים בעלי חיים לבשר.
אלחוש נפשי הוא מערך מורכב של הגנות ומנגנונים אחרים — מנגנונים בלתי נראים ועתירי כוח המחלחלים בכול ופועלים ברמה החברתית וברמה הפסיכולוגית גם יחד. המנגנונים האלה מסלפים את התפיסות שלנו ומרחיקים אותנו מרגשותינו, הופכים את האמפתיה שלנו לאפתיה. למעשה, התהליך שבו אנו לומדים לא להרגיש הוא המוקד של ספר זה. מנגנוני האלחוש הנפשי כוללים: הכחשה, הימנעות, הַשְׁגָּרָה (routinization), הצדקה, חִפצוּן (objectification), שלילת האינדיבידואליות, פיצול, רציונליזציה וניתוק (דיסוציאציה). בפרקים הבאים נבחן את היבטי האלחוש הנפשי אחד־אחד וננתח לגורמים את המערכת, או השיטה, שהופכת בעלי חיים לבשר ובשר לאוכל. בתוך כך נבחן את מאפייניה של המערכת הזאת ואת הדרכים שבהן היא מוודאת שנמשיך לתמוך בה.
אלחוש בתרבויות ובתקופות שונות
לעתים קרובות שואלים אותי אם גם אנשים בתרבויות ובתקופות אחרות השתמשו ומשתמשים באלחוש נפשי כדי להרוג בעלי חיים ולאכול אותם. האם ציידי השבט, לדוגמה, צריכים לאלחש את עצמם כאשר הם צדים חיות בר? לפני המהפכה התעשייתית, כאשר רבים מתושבי המערב צרכו בשר באספקה עצמית, האם היה עליהם להרחיק את עצמם רגשית מבעלי החיים?
בלתי אפשרי לטעון שבני אדם בכל התרבויות, בכל התקופות, השתמשו ומשתמשים באותו אלחוש נפשי כמו אלה מאתנו שחיים בחברות המתועשות של זמננו ואינם זקוקים לבשר כדי לשרוד. במידה רבה ההקשר הוא שקובע כיצד יגיב אדם לאכילת בשר. ערכיו של אדם, המעוצבים במידה רבה על ידי הבניות חברתיות ותרבותיות נרחבות, עוזרים לקבוע כמה מאמץ פסיכולוגי עליו להשקיע כדי להרחיק את עצמו מן המציאות של אכילת בעל חיים. בחברות שבהן בשר הכרחי להישרדות, אנשים לא יכולים להרשות לעצמם להרהר במידת המוסריות של הבחירות שלהם; הערכים שלהם חייבים לתמוך באכילת בעלי חיים, וסביר להניח שהרעיון של אכילת בשר יגרום להם פחות מצוקה. גם הדרך שבה הורגים את בעלי החיים משפיעה על התגובה הפסיכולוגית שלנו. במקרים רבים אכזריות היא עניין מטריד יותר מעצם ההריגה.
עם זאת, אפילו בנסיבות שבהן אכילת בשר הייתה כורח ובעלי החיים נהרגו ללא האלימות חסרת ההצדקה המאפיינת את המשחטות של ימינו, אנשים תמיד נמנעו מאכילת סוגים מסוימים של בעלי חיים ותמיד השקיעו מאמץ בניסיון להשלים עם ההרג והאכילה של אלה שאותם אכלו. יש שפע דוגמאות של טקסים, פולחנים ומערכות אמונה המרגיעים את מצפונו של אוכל הבשר: לעתים השוחט ו/או אוכל הבשר מבצע טקסי טיהור אחרי נטילת חיים; לפעמים מתייחסים לכך כאילו בעל החיים ״הוקרב״ לאכילת אדם, פרספקטיבה המעניקה למעשה משמעות רוחנית ומרמזת על מידה מסוימת של בחירה הנתונה בידי החיה הניצודה. נוסף על כך, גם בעבר הרחוק, אפילו בשנת 600 לפני הספירה, כבר היו יחידים שבחרו להימנע מאכילת בשר מטעמים מוסריים, עובדה המעידה על קיומו של מתח פסיכולוגי ומוסרי רב־שנים האופף את הנוהג לאכול בשר. בהחלט ייתכן שאלחוש נפשי מילא תפקיד — גם אם במידות שונות ובצורות שונות — במגוון תרבויות לכל אורך ההיסטוריה.
ההגנה העיקרית של המערכת היא אי־נראוּת; אי־נראוּת משקפת את ההגנות הימנעות והכחשה, והיא היסוד שעליו בנויים כל המנגנונים האחרים. אי־נראוּת מאפשרת לנו, לדוגמה, לאכול בשר בקר בלי לראות לנגד עינינו את בעל החיים שאנחנו אוכלים; היא חוצצת בינינו ובין המחשבות שלנו. אי־נראוּת גם מבודדת אותנו בבטחה מן התהליך הלא־נעים של גידול בעלי החיים שאנחנו אוכלים והריגתם. הצעד הראשון בבואנו לפרק לגורמים את הבשר, אם כן, הוא לפרק לגורמים את האי־נראוּת של המערכת, לחשוף את העקרונות ואת הפרקטיקות של מערכת המסתתרת מעינינו כבר מתחילתה.
