פרולוג
פתאום הרגשתי טוב, האור בעיניי כבה ואיתו כבו כל רגשותיי. הנוזל החם זרם מעורקיי ואני שכבתי שם דוממת, חופשייה! הייתי חופשייה מרגשות האימה שתקפו אותי בתקופה האחרונה. הרגשתי את ליבי דוהר בקצב ונרגע לאיטו, הדפיקות פחתו ואיתן פחתה ההרגשה הרעה.
איני מכירה את עצמי, אני לא יכולה להיות הבחורה מהשנה האחרונה! אני לא רוצה להכיר את הבחורה מהשנה האחרונה. אני פשוט רוצה להיעלם, לא להיות כאן יותר, לא רוצה לראות אותו ולהרגיש כמו שאני מרגישה.
קר לי, קר לי כל כך והראש שלי עובד ללא הפסקה. דמויות וסיטואציות מחיי רצות בראשי ולא נותנות לי מרגוע. תכף המרוץ ייפסק, תכף ראשי יידום יחד עם ליבי המרוסק.
עיניי כבר לא נפקחות אבל ליבי עדיין מרגיש, וקר לי. ראשי כבר לא עובד, עכשיו הוא רק חלל עמום, צמר גפן דחוס החליף את דמויות מכריי ובני משפחתי. אני רוצה להירדם, אני רוצה להתקדם הלאה אל הלא נודע.
דברים שעשינו עלולים להגדיר אותנו באופן שונה מכפי שאנו באמת. יש בעברי דפוס התנהגות שלא מאפיין את מי שאני יכולה להיות או את מי שאני צריכה להיות. בחירות שגויות והתנהגויות שמלוות את אותן בחירות לעתים מעמידות אותי במצב רוח מוזר.
אמנם לקח לי קצת זמן אבל הבנתי מה עוללתי לעצמי, כמה התנהגותי הייתה מחפירה.
בהסתכלות לאחור אני מבינה שרדפתי אחרי בחור שהבהיר לי כמיטב יכולתו מה אופי היחסים בינינו, זאת פשוט הייתי אני שלא רצתה לקבל את מה שאמר. תמיד חשבתי שכל עוד המצב נשאר כמו שהוא, זורם, יש סיכוי שהוא ישנה את דעתו. כמובן, היום אני מבינה כמה טעיתי וכמה ביזיתי את עצמי.
אולי בעצם אני לא באמת בורחת, אני פשוט זקוקה לפסק זמן מכל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה. אני רוצה לתת לאנשים הזדמנות לשכוח איך התנהגתי. אני צריכה שהם ישכחו! אני רוצה לשכוח!
הטיסה שלי למיאמי ממריאה בחמש. לא סיפרתי לאנשים שאני נוסעת, לא רציתי ליצור רושם של בריחה. רציתי פשוט להיעלם לתקופה מסוימת שבמהלכה אנסה כמיטב יכולתי לפתוח דף חדש, אנסה להיות חלק מהסביבה.
תחילה טיפול באישה חולת אלצהיימר נראה לי מעט מפחיד, איני יודעת דבר על אודות המחלה. הפחד לא עצר בעדי, הרי זוהי העבודה היחידה שאני יכולה למצוא ללא אשרת עבודה ולתקופה של שלושה חודשים בלבד. מסיבה ברורה מאוד קיבלתי ויזה רק לשלושה חודשים. גם רווקה, גם צעירה וגם ללא נכסים או התחייבויות בארץ. שלושה חודשים ייאלצו להספיק לי כדי להתגבר על כל מה שקרה.
קלרה, האישה שבה אני אטפל, היא דודתה של תמר, בעצם תמר היא זאת שסידרה לי את העבודה. למשפחתה של קלרה לא משנה שמדובר רק בשלושה חודשים ולא חשוב שאין לי הכשרה מתאימה, הם אומרים שבכל מקרה שום מטפלת לא הצליחה לשרוד מעבר לכך. תמר גם הזהירה אותי שקלרה חולה מאוד, ואמנם לא מדובר בטיפול סיעודי, אבל קוגניטיבית קלרה פגומה לחלוטין. מבחינתי העיקר הוא התשלום השחור ומקום מגורים, כל היתר נראה לי כרגע שולי וחסר משמעות, אני אתמודד עם כל דבר.
הוריי לא אהבו את העובדה שאני נוסעת רחוק כל כך. הם טענו שהספיק להם הסיפור עם רן והם מפחדים שאני אפתח אובססיה חדשה למישהו או משהו אחר, ואמצא את עצמי לגמרי לבד. אני לא חששתי, אין לי כוונה להתאהב אחרי שהתעוררתי מהסיוט שבו הייתי נתונה, סיוט שגרם לי לנסות לשים קץ לחיי.
חיי לא הגיעו לקצם. אמנם כבר ראיתי את האור הלבן, אבל לשמחתי תמר הגיעה והצילה את חיי, חיים שכמעט סיימתי במו ידיי. תמר ונתנאל היו מעין עוגן בכל הסיפור הנורא שהיה לי עם רן. מזלי שהם לא הפנו לי עורף ברגע שלורי נכנסה לחייהם. רן אמנם לא באמת היה שלי אבל כל עוד הוא לא היה של אף אחת אחרת, זה לא באמת היווה בעיה. הסידור שלנו היה לי נוח, אהבתי את מערכת היחסים המוזרה שניהלנו, אהבתי לדעת שתמיד יש לי מקום אצלו במיטה. חשבתי שזה יישאר כך לנצח ולא רציתי יותר, באמת שלא רציתי יותר עד שהוא מצא אהבה. אהבה שהיא לא אני!
הצלקות על ידיי יישארו כמזכרת נצחית, מזכרת למקום שאליו לעולם לא אחזור. לעולם לא ארשה לעצמי להתאהב בבחור שאינו מאוהב בי, לא אמסור את ליבי לבחור שאינו חפץ בו, ולא ארדוף אחרי אף גבר באשר הוא. האהבה הבאה שלי תהיה אמיתית וכנה, יהיה לי גבר שיאהב אותי ויחזר אחריי במלוא העוצמה. יהיה לי גבר שיגרום לי להרגיש נערצת ורצויה, גבר שיעניק לי את ליבו וייקח את שלי בתמורה.
אמנם עדיין קשה לי לנשום כאשר הוא בסביבה, אבל אני מתגברת, אני מחלימה!
