החלק של המבקרים
לראשונה קרא ז'אן־קְלוֹד פֵּלֶטְיֶה ביצירתו של בֵּנוֹ פוֹן אַרְצ'ימְבּוֹלְדי בהיותו בן תשע עשרה, בחג המולד 1980, בפריז, שם למד ספרות גרמנית באוניברסיטה. הספר האמור היה ד'אַרְסוֹנְבָל. פלטיה הצעיר לא ידע אז שהרומן הוא חלק מטרילוגיה (שחלקיה הם הגן, שנושאו אנגלי, מסכת העור, שנושאו פולני, וד'ארסונבל, שנושאו, כמובן, צרפתי), אבל הבורות או החסר או הרשלנות הביבליוגרפית, שיש לייחסם רק לגילו הצעיר כל כך, לא גרעו ולו שמץ מן התדהמה וההערצה שעורר בו הרומן.
מאותו יום והלאה (או מן השעות הקטנות של הלילה שבהן השלים את קריאת הבכורה) היה לארצ'ימבולדיסט נלהב ופתח במסע צליינות בעקבות יצירות נוספות של מחבר זה. המשימה לא היתה קלה. להשיג, אפילו בפריז, ספרים של בנו פון ארצ'ימבולדי בשנות השמונים של המאה העשרים היה מלאכה הכרוכה בקשיים מרובים מכל בחינה שהיא. בספריית החוג לספרות גרמנית באוניברסיטה שלו לא נמצא כמעט שום מידע על ארצ'ימבולדי. מוריו מעולם לא שמעו עליו. אחד מהם אמר לו שהשם מצלצל לו מוכר. בזעם (בחלחלה), הבין פלטיה מקץ עשר דקות שהפרופסור מתכוון לצייר האיטלקי ושגם בכל הקשור אליו מגלה האיש בורות בממדים אולימפיים.
הוא כתב להוצאת הספרים בהמבורג שפרסמה את ד'ארסונבל ולא זכה לתשובה. כמו כן סרק את החנויות המעטות לספרים בגרמנית שהצליח לאתר בפריז. שמו של ארצ'ימבולדי הופיע בלקסיקון לספרות גרמנית ובכתב עת בלגי שהוקדש כולו, מעולם לא נודע לו אם בצחוק או ברצינות, לספרות הפרוסית. ב־1981 ערך טיול בבוואריה בחברת שלושה מחבריו לספסל הלימודים, ובחנות ספרים קטנה במינכן, בפוֹרַלְמשְטרָאסֶה, מצא עוד שני ספרים, כרך דק בן פחות ממאה עמודים שנקרא האוצר של מיצי ואת הרומן האנגלי שכבר הוזכר, הגן.
הקריאה בשני הספרים החדשים רק חיזקה את הדעה שכבר גיבש לו על ארצ'ימבולדי. ב־1983, בגיל עשרים ושתיים, החל במלאכת התרגום של ד'ארסונבל. איש לא ביקש ממנו לעשות זאת. לא היתה אז שום הוצאת ספרים צרפתית שגילתה עניין בהוצאתו לאור של אותו גרמני בעל השם המוזר. פלטיה התחיל לתרגם אותו פשוט מפני שמצא חן בעיניו, מפני שהעבודה על הספר הסבה לו אושר, אם כי חשב גם שיוכל להציג את התרגום, בצירוף מחקר על יצירתו של ארצ'ימבולדי, כתזה לתואר שני ואולי אף כאבן פינה לדוקטורט עתידי.
ב־1984 השלים את הנוסח הסופי של התרגום, ולאחר כמה לקטורות מהוססות וסותרות קיבלה אותו הוצאת ספרים פריזאית אחת וארצ'ימבולדי ראה אור. הרומן שלו לא היה צפוי מלכתחילה להימכר ביותר מאלף עותקים, אבל בעקבות כמה ביקורות סותרות, חיוביות, ואפילו מופרזות, נמכרו כל שלושת אלפי העותקים של ההדפסה הראשונה וכך נפתח פתח להדפסה שנייה, שלישית ורביעית.
עד לאותה עת כבר קרא פלטיה חמישה עשר ספרים של הסופר הגרמני, תרגם שניים נוספים ונחשב, כמעט פה אחד, למומחה הגדול ביותר לבנו פון ארצ'ימבולדי ברחבי צרפת כולה.
פלטיה נזכר אז ביום שקרא ביצירת ארצ'ימבולדי לראשונה וראה את עצמו, צעיר ועני, מתגורר בשַמְבְּר דֶה בּוֹן, חולק את הכיור, שבו צִחצח את שיניו ושטף את פניו, עם עוד חמישה עשר דיירים של אותה עליית גג חשוכה, מחרבן בשירותים דוחים ומטונפים שלא היו כלל שירותים אלא סתם מחראה או בור שופכין, שגם אותם חלק עם חמישה עשר הדיירים של עליית הגג, שמקצתם חזרו מאז למחוזות מולדתם ובאמתחתם תואר אקדמי, מקצתם עברו למקומות מגורים נוחים מעט יותר בפריז, ומעטים מהם המשיכו לגור שם שוקטים על השמרים או גוססים מרוב גועל.
כפי שכבר נאמר, הוא ראה את עצמו מסוגף, רכון על המילונים הגרמניים שלו, מואר באורה של נורה חלשה, כחוש ועיקש, כאילו כולו כוח רצון עשוי בשר, עצמות ושרירים, נטול שומן, קנאי ונחוש בדעתו להגיע לחוף מבטחים; בעצם, דימוי רגיל למדי של סטודנט בעיר הבירה, אלא שבקרבו הוא פעל כסם, סם שעורר בו בכי, סם שפרץ, כפי שאמר משורר הולנדי נדוש מהמאה התשע עשרה, את סכרי הרגש ומשהו נוסף שבמבט ראשון נראה כרחמים עצמיים אך היה דבר־מה אחר (מה, אם כן? זעם? קרוב לוודאי), וגרם לו להרהר שוב ושוב, אם כי לא במילים אלא בתמונות כואבות, בתקופת החניכה של נעוריו, סם שלאחר לילה ארוך ואולי חסר תועלת נטע במוחו שתי מסקנות: ראשית, שחייו כפי שחי אותם עד כה תמו; שנית, שקריירה מבריקה נפתחת לפניו וכדי שלא יועם ברקהּ חובה עליו לשמר, כזיכרונו היחיד מאותה עליית גג, את כוח הרצון שלו. המשימה לא נראתה לו קשה.
ז'אן־קלוד פלטיה נולד ב־1961 וב־1986 כבר היה מרצה לגרמנית בפריז. פְּיֵרוֹ מוֹריני נולד ב־1956, בכפר ליד נַפּוֹלי, ואף על פי שקרא את בנו פון ארצ'ימבולדי לראשונה ב־1976, כלומר ארבע שנים לפני פלטיה, רק ב־1988 תרגם רומן ראשון של הסופר הגרמני, התפצלות מתפצלת, שדרכו בחנויות הספרים באיטליה לא צלחה.
מעמדו של ארצ'ימבולדי באיטליה, זאת יש לציין, היה שונה לגמרי מאשר בצרפת. למעשה, מוריני לא היה הראשון שתרגם אותו. יתר על כן, הרומן הראשון של ארצ'ימבולדי שנפל לידיו של מוריני היה תרגום של מסכת העור, מעשה ידיו של פלוני קוֹלוֹסימוֹ, שיצא בהוצאת אֵינָאוּדי בשנת 1969. אחרי מסכת העור פורסמו באיטליה גם נהרות אירופה ב־1971, ירושה ב־1973 ושלמוּת רכבוֹת ב־1975, ולפני כן פרסמה הוצאה רומאית ב־1964 מבחר סיפורים, לרבות כמה וכמה סיפורי מלחמה, בכותרת שפל המדרגה בברלין. ניתן אפוא לומר שארצ'ימבולדי לא היה אלמוני לגמרי באיטליה, אף כי אין לומר שנחל הצלחה גדולה, בינונית או מועטה, אלא שלא הצליח כלל, וספריו העלו עובש על המדפים הנידחים ביותר של חנויות הספרים או נמכרו במכירות חיסול או נשכחו במחסני ההוצאות בטרם נגרסו.
מוריני, כמובן, לא נרתע נוכח הציפיות הנמוכות שעוררה יצירתו של ארצ'ימבולדי בקהל הקוראים האיטלקי ואחרי שתרגם את התפצלות מתפצלת הגיש לשני כתבי עת, אחד במילאנו והאחר בפָּלֶרְמוֹ, שני מאמרים על ארצ'ימבולדי, הראשון על הגורל בשלמות רכבות והשני על ריבוי המסכות של המצפון והאשם בלֵטֵאָה, רומן ארוטי לכאורה, ובבּיציוּס, רומן קצר בן פחות ממאה עמודים, הדומה מבחינה מסוימת לָהאוצר של מיצי, הספר שמצא פלטיה באותה חנות ישנה במינכן, שעלילתו מתמקדת בקורותיו של אלברט ביציוס, איש כמורה פרוטסטנטי מלוּצֶלְפלוּ שבקנטון בֵּרְן, מחבר דרשות ונוסף על כך סופר שהשתמש בפסבדונים יֵרֵמיאָס גוֹטְהֵלְף. שני המאמרים פורסמו והרהיטות או כוח הפיתוי שהפגין מוריני בהצגת דמותו של ארצ'ימבולדי סללו את הדרך וכך ראה אור באיטליה ב־1991 תרגום שני של פיירו מוריני, הפעם לספר תוֹמָס הקדוש. באותה תקופה מוריני לימד ספרות גרמנית באוניברסיטת טורינו, וכבר אז אבחנו אצלו הרופאים טרשת נפוצה והוא עבר תאונה מוזרה ויוצאת דופן שהותירה אותו בכיסא גלגלים לצמיתות.
מָנוּאֵל אֶסְפּינוֹסָה הגיע לארצ'ימבולדי בדרכים אחרות. הוא היה צעיר יותר ממוריני ומפלטיה, ולפחות בשנתיים הראשונות של לימודיו האוניברסיטאיים לא למד פילולוגיה גרמנית אלא פילולוגיה ספרדית, בין שאר סיבות עגומות מפני שחלם להיות סופר. מן הספרות הגרמנית הכיר (בקושי) רק שלושה קלסיקונים, את הֶלְדֶרְלין, מכיוון שבגיל שש עשרה ראה את ייעודו בשירה ובלע את כל ספרי השירה שבהישג ידו, את גֵתֶה, מכיוון שבשנתו האחרונה בתיכון מורה בעל חוש הומור המליץ לו לקרוא את וֶרְתֶר בטענה שימצא שם נשמה תאומה, ואת שילֶר, שמכלל יצירתו קרא מחזה אחד. בשלב מאוחר יותר יקרא רבות ביצירתו של סופר מודרני, יוּנְגֶר, בעיקר מתוך סימביוזה, כי הסופרים המדרידאים שהעריץ, ולאמתו של דבר שנא עד עמקי נשמתו, דיברו על יונגר בלי הפסק. ניתן לומר אפוא שאספינוסה הכיר רק סופר גרמני אחד והסופר הזה היה יונגר. בהתחלה חשב שיצירתו נפלאה, והיות שרבים מספריו תורגמו לספרדית לא התקשה אספינוסה להשיג ולקרוא את כולם. הוא היה מעדיף שזה לא יהיה עד כדי כך פשוט. חוץ מזה האנשים שהתרועע אתם היו לא רק קוראים מסורים של יונגר אלא שכמה מהם היו גם מתרגמיו, מה שלא הפריע כלל לאספינוסה, שכן הילת הזוהר ששאף אליה לא היתה של מתרגם כי אם של סופר.
החודשים והשנים שחלפו, בשקט ובאכזריות כדרכם, הביאו עמם כמה מקרים לא נעימים שגרמו לו לשנות את דעתו. עד מהרה, למשל, הוא הבין שקבוצת היונגריאנים לא היתה יונגריאנית במידה שחשב אלא שכמו כל קבוצה ספרותית היתה נתונה לחילופי העונות, ואמנם בסתיו הם היו יונגריאנים, אבל בחורף הפכו פתאום לחסידים של פִּיוֹ בָּרוֹחָה, באביב לקוראים נלהבים של אוֹרְטֵגָה אִי גָסֵט, ובקיץ אף נטשו את הבר שנהגו להיפגש בו ויצאו לרחוב לקרוא בקול רם שירים פסטורליים לכבוד קָמילוֹ חוֹסֶה סֵלָה, מעשה שאספינוסה הצעיר, שלאמתו של דבר היה פטריוט, היה מוכן בהחלט לקבל ללא סייג אילו היה נעשה ברוח עליזה יותר, קרנבלית יותר, אבל בשום אופן לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות המופלגת שהפגינו היונגריאנים המזויפים.
גרוע יותר היה לגלות את הדעות שעוררו המסות פרי עטו בקרב חברי הקבוצה, דעות כה שליליות עד שלמשל, פעם אחת, כשנשאר ער כל הלילה, הגיע לידי כך שתהה ברצינות אם האנשים האלה אינם מבקשים ממנו ברמיזה שיסתלק, שיחדל להציק להם, שילך ולא יחזור.
גרוע אף יותר היה כשיונגר עצמו הופיע במדריד וקבוצת היונגריאנים ארגנה לו ביקור באֶסְקוֹריאל, גחמה מוזרה היתה לו למָאֶסְטרוֹ, לבקר באסקוריאל, וכשרצה אספינוסה להצטרף לחבורה, בכל תפקיד שלא יהיה, נמנע ממנו הכבוד הזה, כאילו חשבו היונגריאנים המתחזים שאינו ראוי להשתתף בחיל המשמר של הגרמני או כאילו פחדו שמא הוא, אספינוסה, יביך אותם באיזו פליטת פה אזוטרית של טירון, אם כי ההסבר הרשמי שנתנו לו (שנבע אולי מרגש של רחמים כלפיו) היה שהוא אינו יודע גרמנית ואילו כל היוצאים לפיקניק עם יונגר דוברים אותה ברהיטות.
כך בא לקצו הסיפור של אספינוסה עם היונגריאנים. וכך החלו הבדידות והסגריר (או הסופה) ועמם רצונות שהיו לעתים קרובות סותרים או בלתי ניתנים להגשמה.
לא היו אלה לילות נעימים או מהנים, אבל אספינוסה גילה שני דברים שעזרו לו רבות בימים הראשונים: שהוא לעולם לא יהיה פרוזאיקן, ושבדרכו שלו הוא בחור אמיץ.
ועוד גילה שהוא איש מריר ונוטר טינה, טינה שנוזלת ממנו כמו מוגלה, ושבקלות יכול היה להרוג מישהו, לא משנה מי, ובלבד שיפיג את הבדידות ואת הגשם ואת הקור של מדריד, אבל העדיף להותיר את התגלית הזאת באפלה ולהתרכז בקבלת העובדה שלעולם לא יהיה סופר ובהפקת המיטב שאפשר מאומץ הלב שזה עתה חשף בקרבו.
לפיכך נשאר באוניברסיטה והמשיך ללמוד פילולוגיה ספרדית, אבל בו בזמן נרשם גם ללימודי פילולוגיה גרמנית. הוא ישן בין ארבע לחמש שעות ביממה ואת שאר הזמן הקדיש ללימוד. עוד בטרם סיים את לימודיו בפילולוגיה גרמנית כתב מאמר בן עשרים עמודים על הקשר בין ורתר למוזיקה, והמאמר פורסם בכתב עת ספרותי במדריד ובכתב עת אוניברסיטאי בגֵטינְגֶן. בגיל עשרים וחמש סיים את שני התארים. ב־1990 השלים דוקטורט בספרות גרמנית עם עבודה על בנו פון ארצ'ימבולדי, וזו ראתה אור כעבור שנה בהוצאת ספרים בברצלונה. בתקופה זו היה אספינוסה משתתף קבוע בכנסים ובסימפוזיונים לספרות גרמנית. אמנם שליטתו בשפה זו לא היתה מצוינת, אבל סבירה בהחלט. הוא דיבר גם אנגלית וצרפתית. כמו מוריני ופלטיה, היתה לו עבודה טובה, הוא התפרנס יפה וזכה לכבוד (עד כמה שאפשר) הן מתלמידיו הן מעמיתיו. מעולם לא תרגם את ארצ'ימבולדי ולא כל סופר גרמני אחר.
מלבד ארצ'ימבולדי היה למוריני, לפלטיה ולאספינוסה מכנה משותף נוסף. שלושתם ניחנו בכוח רצון חזק כפלדה. לאמתו של דבר היה להם עוד מכנה משותף, אבל על כך נדבר בבוא העת.
ליז נורטון, לעומת זאת, לא היתה מה שנהוג לכנות אישה נחושה, כלומר היא לא תכננה תוכניות לטווח הארוך או הבינוני ואף לא השקיעה את כל כוחותיה בהוצאתן לפועל. היא היתה חפה מכל כוח רצון. כשסבלה ניכר כאבה לכל עין, וכאשר היתה שמחה שמחתה היתה מידבקת. היא לא היתה מסוגלת לקבוע לעצמה מטרה ברורה ולפעול ברציפות להשגתה. יתר על כן, שום מטרה לא היתה מפתה או נחשקת מספיק כדי שתתמסר לה בכל מאודה. עצם הביטוי ״להשיג מטרה״, ברמה האישית, היה בעיניה בגדר מלכודת קטנונית. על הביטוי ״להשיג מטרה״ העדיפה את המילה לחיות ובמקרים נדירים את המילה אושר. אם כוח הרצון הוא דרישה חברתית, כפי שהיה סבור ויליאם ג'יימס, ולכן קל יותר לצאת למלחמה מאשר להפסיק לעשן, על ליז נורטון נכון היה לומר שקל לה יותר להפסיק לעשן מלצאת למלחמה.
פעם אמר לה את זה מישהו באוניברסיטה והדבר מצא חן בעיניה, אבל לא גרם לה לקרוא את ויליאם ג'יימס, לא לפני כן, לא אחרי כן ולא אף פעם. בעבורה הקריאה היתה קשורה ישירות להנאה ולאו דווקא לידע או לתעלומות או למבנים ומבוכים לשוניים, כפי שהאמינו מוריני, אספינוסה ופלטיה.
גילויה את ארצ'ימבולדי היה טראומטי או פואטי פחות מזה של כל האחרים. כשהיתה בת עשרים, בעת שהות בת שלושה חודשים בברלין ב־1988, השאיל לה ידיד גרמני רומן של סופר שלא הכירה. השם נראה לה מוזר. איך ייתכן, שאלה את ידידה, שקיים סופר גרמני ששם משפחתו איטלקי ובכל זאת כולל את ה״פון״ המצביע על השתייכות לאצולה גרמנית כלשהי אחרי שמו הפרטי? בפיו של הידיד הגרמני לא היתה תשובה. זה בטח פסבדונים, אמר. ואף ציין, מוסיף מוזרות על מוזרות, ששמות פרטיים ממין זכר המסתיימים בתנועה אינם נפוצים בגרמניה. שמות פרטיים ממין נקבה דווקא כן. אבל שמות פרטיים ממין זכר בהחלט לא. הרומן היה העיוורת והוא מצא חן בעיניה, אבל לא עד כדי כך שתרוץ לחנות ספרים ותקנה את כל שאר יצירתו של בנו פון ארצ'ימבולדי.
כעבור חמישה חודשים, לאחר שחזרה לאנגליה, קיבלה ליז נורטון בדואר מתנה מידידה הגרמני. לא קשה לנחש שמדובר היה ברומן נוסף של ארצ'ימבולדי. היא קראה אותו, הוא מצא חן בעיניה, היא חיפשה בספריית הקולג' שלה עוד ספרים של הגרמני בעל השם האיטלקי ומצאה שניים: אחד מהם היה זה שכבר קראה בברלין, השני היה ביציוס. קריאתו של ספר זה דווקא גרמה לה לצאת בריצה. בחצר המרובעת של הקולג' ירד גשם, השמים המרובעים נראו כמו פה פעור של רובוט או של אל שנברא בצלמנו, על כר הדשא בפארק החליקו טיפות הגשם האלכסוניות מטה אם כי בה במידה יכלו להחליק מעלה, אחר כך נעשו קווי האלכסון (טיפות) עיגולים (טיפות) ונבלעו באדמה שהחזיקה את הדשא, ודומה היה שהדשא והאדמה משוחחים, לא, לא משוחחים, מתווכחים, ומילותיהם הסתומות דמו לקורי עכביש שקופים או לחוטי קיא שקופים, לרשרוש כמעט בלתי נשמע, כאילו במקום תה שתתה נורטון באותו ערב חליטת פֵּיוֹטֶה.
אבל האמת היא שנורטון שתתה רק תה וחשה המומה, כאילו איזה קול חזר באוזניה שוב ושוב על תפילה נוראה שמילותיה הלכו וניטשטשו ככל שהתרחקה מהקולג' והגשם הרטיב את חצאיתה האפורה, את ברכיה הגרומות ואת קרסוליה המקסימים, אך לא הרבה יותר מזה, שכן בטרם יצאה ליז נורטון בריצה דרך הפארק לא שכחה לקחת את מטרייתה.
.png)
