מבוא
הספר בראשית הוא המאמין הוא סיפור היחס שבין המאמין לאמונתו. הטענה המרכזית של הספר היא שהמאמין קודם לאמונה, שכן האמונה היא אמונתו של הסובייקט המאמין ובלעדיו אינה מתקיימת. קדימות המאמין משתרעת על פני שלושה מישורים: אפיסטמי, אתי והרמנויטי. מבחינה אפיסטמית המאמין מזהה את האל ומכיר באלוהותו, ובראשוניותו האונטולוגית. מבחינה אתית, האמונה היא התייצבות קיומית נורמטיבית לנוכח האל. התייצבות זו מיוסדת על ידי המאמין כמאמין, ומתממשת הן בהכרה בריבונות האל, הן בחובה לקיים את הוראותיו, והן בהכרעה כי האל הוא יֵש הראוי לעובדו. אם האדם הוא עובד אלוה הרי שעמדה זו היא עמדתו של מאמין המקבל על עצמו התחייבות זו. מבחינה הרמנויטית, הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנָה בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, אין היא יכולה להיות התגברות על המצב האנושי. כך אפוא במרחב החיים האנושי, שהוא תמיד סופי ומוגבל, מכונן היחס אל האין סוף האלוהי. אין דרך להתגבר על כך. הדת והאמונה הן פעולות אנושיות. העובדה שהאמונה היא פעולה אנושית הובילה לא אחת אל הטענה כי האמונה היא מוצר היסטורי-תרבותי קונטינגנטי. עמדה זו הולידה את המסקנה שיש להתגבר על הפיתוי הדתי, שהדת היא, בלשונו של מרקס: "אופיום להמונים".
תאורטיקנים רבים ביקשו לאתר את הסיבות שהולידו את הדת. תאוריות אלה מיוסדות על יחס של עוינות כלפי החיים הדתיים או חיי האמונה. בעיניהם של הוגים כמרקס, ניטשה או פרויד האמונה היא מוצר אנושי, המבטא צורך אנושי, ולפיכך הבנת התנאים האנושיים שהולידו את הדת תאפשר לבני אדם להשתחרר מהאמונה או מהדת. ספר זה הוא קריאת תיגר על עמדה זו, אבל לא מנימוקים דתיים. איני מבקש לערער על עמדות אלו כדי להגן על הדת או על האמונה. ספר זה אינו חלק מהמורשת הדתית עצמה, אלא ניסיון להתייחס אחרת אל המופע האנושי של הדת והאמונה. בספרי זה אני מבקש לנתח את חיי האמונה כחיי אדם מאמין, מנקודת מבטם של המאמינים והאמונה. הספר מיוסד על ההבחנה הקלסית בין הסבר להבנה. למרות שהבחנה זו אינה פשוטה, שכן קו התיחום בין שתי הפעולות אינו חד, אני סבור כי המושגים הללו מציעים מערכת מושגית מארגנת חשובה, במיוחד אם מתמקדים באופן הפעילות השונה שכל אחד משני המושגים מציע: הסבר של תופעה משמעו הכללתו במערכת אחרת המהווה סיבה שחוללה את התופעה. במובן מסוים הסבר היא פעולה רדוקטיבית שבמסגרתה נתון אחד מקבל את משמעותו על ידי העמדתו על נתון אחר. במסגרת מערכת הסברית אפשר לנסח את ההיגד הבא: האדם מאמין באל מפני שהוא צריך גורם שיהפוך את העולם הכאוטי לעולם מסודר. היגד זה גוזר את משמעותה ומובנה של הדת מהצורך של האדם בסדר. צורך זה הוא ראשוני ולפיכך הוא הסיבה, והדת או האמונה היא משנית, היא המסוּבב או התוצאה. היסוד הראשוני – הסיבה – אינו תלוי במסוּבב. יתר על כן, למסוּבב, בהקשר שלנו הדת או האמונה, אין מובן עצמאי. בניגוד לכך פעילות המיוסדת על ההבנה מייצרת את הדיספוזיציה של פתיחות וקשב לתופעה הנדונה. ההבנה מיוסדת על הנתון כפי שהוא מופיע לפנינו, ופעולת ההבנה היא עקיבה בעקבות נתון זה. הפעולה ההסברית היא רדוקטיבית ואילו פעולת ההבנה אינה כזאת; היא מנוהלת כאקספליקציה החושפת את מה שנתון "שם" כמות שהוא. היא אינה מבקשת להשתלט על הנתון אלא להנהירו.
המעתָק מחקר הסיבות אל חקר המשמעויות הוא רב חשיבות בהקשר זה. חקר הסיבות של תופעות היסטוריות מיוסד על הנחה שיש רציונליות אוניברסלית אחת שהמציאות האנושית אמורה להגיע אליה, ואם לא הגיעה אליה יש לחקור את הסיבות לכך. חקר הסיבות להיווצרותן של האמונה והדת הוא לעתים קרובות מאמץ להשתחרר מהן ולהכיר בהן כתופעה אנושית לא ראויה, שאינה משקפת את הקיום האנושי האידאלי. אין זה מענייני להתמודד עם עמדה זו במכלול השלכותיה. עמדתי בספר זה כמו ברבים מספריי הקודמים מיוסדת על ניסיון להבין תופעות תרבותיות כפי שהן מציגות עצמן לפנינו. איני ממקם את עצמי כשופט המסדיר את הסדר ההיררכי של הנכון, הטוב והאידאלי, משום שאני מניח שלבני אדם שונים יש אידאלים שונים של הטוב והראוי. האידאליות של המאמין שונה בוודאי מזו של מי שאינו מאמין, והאידאליות של מאמין בדת אחת שונה מהאידאליות של מאמין בן דת אחרת. ההבדלים בין בני אדם, בתרבותם, בעיצוב עולמם הם חלק בסיסי מעצם הקיום האנושי. בני אדם מעצבים את חייהם במסגרת תרבויות, אתוסים ומיתוסים שונים. האידאה של אנושיות אחת אוניברסלית היא חזרה אל עמדתה של מלכת הלבבות בעליזה בארץ הפלאות, המבקשת להקציע את כל הראשים בגובה אחיד, ולערוף את הראש של מי שאינו כזולתו. בני אדם הם שונים ולפיכך האמנות המכוונת את דרכם בחיים שונות. ספר זה מבקש להתחקות אחר היבט אחד בחיי אנוש – האמונה, וזאת מתוך כבוד וענווה בפני מי שחי כך.
כל חיי חייתי בין מאמינים כאחד מהם וכצופה בהם. הרפלקסיה שלי לא שחררה אותי מחיי כיצור קונקרטי, שכן כפי שציין מרלו פונטי, וכפי שנראה בפרק האחרון, הרפלקסיה מניחה תמיד את הקיום האנושי הקודם לה. היא לא מנתקת את האדם מקיום זה, היא מאפשרת לו להרהר ולחשוב קיום זה מחדש. במובן עמוק רפלקסיה מאפשרת למובלע להיעשות למפורש. אכן, תמיד יש סכנה שרפלקסיה תהווה מנגנון ליצירת משמעות חדשה, שונה מהבסיס שהצמיח אותה, שכן האדם אינו רק צופה נייטרלי; באמצעות הרפלקסיה הוא חוזר ומפרש את קיומו בתהליך מתמיד של ייצור וניסיון להבנה. למרות זאת אני סבור כי הכרה באפשרות מורכבת זאת והמודעות לה יכולות לכוון את הרפלקסיה ולאפשר לה להיצמד להוויית החיים שאליה היא מתייחסת. כאמור, הוויית החיים שאליה אני מתייחס היא עולם האמונה והחיים הדתיים בכלל והאמונה והחיים הדתיים היהודיים בפרט.
לעתים קרובות מאמינים ובכלל זה מאמינים יהודים מבקשים לייסד את אמונתם על חוויה, התרחשות או אירוע שהם רק הצופים שלהם, האובייקטים של האמונה ולא הסובייקטים. באמצעות מהלך זה מבקשים מאמינים לדחוק לשוליים את היסוד הסובייקטיבי הראשוני המהווה מסד לחיי האמונה – את המאמין. במסורות נוצריות עולה הטענה כי האמונה היא מתת האל, התרחשות שהאל מחולל אותה ולא האדם.
ספר זה הוא קריאת תיגר על עמדה זאת. הוא בוחן אותה מתוך שלוש פרספקטיבות שונות, המשתקפות בפרקים השונים של הספר: הפרספקטיבה הראשונה, המאגדת את שלושת הפרקים הראשונים בנויה מעיון מחודש בדין וחשבון של מאמינים. בהקשר זה הספר מתמקד בשלושה הוגים יהודים: יהודה הלוי, יוסף דב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. בחרתי בהם כי כל אחד מהם מספר את סיפור האמונה מפרספקטיבה שונה. הלוי מספרה מפרספקטיבה של התרחשות או אירוע, סולובייצ'יק מספרה מנקודת המבט של החוויה האנושית, וליבוביץ מספרה מנקודת המבט של הכרעת המאמין. שלוש פרספקטיבות אלה מלמדות כי "האמונה כשלעצמה" היא אמונתם של המאמינים עצמם. הרפלקסיה שהם מציעים לאמונתם אינה תאוריה מסדר שני, היא מכוננת את עצם המובן של אמונתם. היא סיפור אמונתם ולא רפלקסיה ספקולטיבית עליה. הפרספקטיבה השנייה, המצויה בפרק הרביעי, היא ניתוח של שדה שיח דתי אופייני: ביקורת ומחאה כלפי האל. ניתוח שדה זה מלמד כי המאמין נמצא תמיד בעמדה של סובייקט פעיל ולעולם לא בעמדת אובייקט של הפעולה האלוהית.
מכלול טענות אלה על אודות הסובייקט כיסודה של הפעולה לא אמור לפגוע ברקמת החיים הדתיים. גם אם מניחים את ראשוניות הסובייקט, במובנים שתיארתי לעיל, אפשר לבסס את העמדה הדתית המחייבת ציות, ענווה והכרה בריבונות האל. אכן, אפשרות זו ההכרחית לכינונם של החיים הדתיים מכוננת על ידי מעשה האמונה עצמו. הדיספוזיציה הדתית ההולמת היא דיספוזיציה של מאמין המבנה את חייו בהתאם לאמונותיו הדתיות. עמדה זו לא מתחוללת מבחוץ או בלא תלות בסובייקט המאמין. ניתוח מפורט של טענה זו מופיע בפרק האחרון והמסכם של הספר, המבטא את הפרפסקטיבה השלישית של הדיון.
בראשית הוא המאמין אינו סגירת הדיון אלא ראשיתו. ספר זה מבקש לפתוח מחדש את שדה הדיון על האמונה ומשמעותה. הקוראים לא יוכלו להחמיץ את העובדה שהוא כתוב מתוך פרספקטיבה של מי שעיסוקו הוא בפילוסופיה הקונטיננטלית. פילוסופיה זו מספקת את ארגז הכלים שלי כמתבונן בחיים הדתיים. לפרספקטיבה זו מצורף העיסוק המתמשך שלי במסורת היהודית בשלל גילוייה. שתי התרבויות הללו, הפילוסופית והיהודית, מכוננות הן את עולמי המחקרי והן את עולם חיי הקונקרטיים. מנקודת מבט זו הספר הוא ספר אישי, אבל אינו ספר פרטי, סגור וחתום, אלא הזמנה לקריאה ולדיאלוג.
***
ספר זה כמו קודמיו הוא ביטוי עמוק של שני הבתים המייסדים את חיי: אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן בירושלים. זכות גדולה נפלה בחלקי לפגוש חברים, תלמידים ומורים המעניקים לי ידע רב והשראה עמוקה. אני אסיר תודה על זכות זאת ועל המפגש המאתגר והמעשיר הבונה את חיי. תודה מיוחדת לחברי דני הרטמן נשיא מכון הרטמן. העידוד, המסירות, החברות והדיאלוג עם דני הם יסודות של קבע בחיי. תודה גם לחבריי דב שוורץ ומנחם לורברבוים על הקריאה החברית, ולפיכך הביקורתית, של ספר זה. לא הייתי יכול לברך על המוגמר אלמלא עבודתו המסורה של עוזרי וחברי רוני בר לב, שסייע בכל עניין במאור פנים ובמקצועיות. ציון זה הוא מעט מהכרת הטוב שיש לי כלפיו.
