מסה על הצדקת אי־ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות

מבוא

המונח ‘אי־ציות אזרחי’ מובחן מהמונח ‘סרבנות מצפון’. אי־ציות אזרחי הוא פעולת מחאה פומבית שתכליתה לחולל שינוי בחוק ובמדיניות. היא מתבצעת במישור הציבורי־פוליטי, שכן זה הוא המרחב בו נקבעות הנורמות והמדיניות. לעומת זאת, סרבנות מצפון היא פעולה של אדם המסרב לציית לחוק או למדיניות בטענה שאינו יכול לציית משיקולים מוסריים, דתיים או ערכיים אחרים. סרבן המצפון אינו פועל לשינוי החוק או המדיניות אלא להגנת אמונותיו וערכיו הדתיים או המוסריים, לפיכך הוא פונה למערכת המוסדית ובעיקר המשפטית על מנת שתגן על זכותו להחזיק בתפיסת עולמו. פנייתו משקפת הכרה בלגיטימיות של המערכת המוסדית. הגנת המדינה על הסרבנות אינה מיוסדת על מידת הטוב או הצדק שבעמדת הסרבן, משום שייתכן שהוא טועה מבחינה מוסרית, או ערכית. המדינה מגינה עליו, שכן חובתה להגן על כבודו, זהותו וסגנון חייו הקונקרטי של כל אזרח ובהם הסרבן.

סוגיית אי־ציות אזרחי כסוגיה מובחנת, מוכרת מאז ימי הנרי דיוויד תורו שפעל במאה התשע־עשרה (1862-1817). היא חזרה וקיבלה ביטויים ציבוריים במאה העשרים. שני אישים השפיעו במיוחד בפועלם בנושא: מרטין לותר קינג, שנאבק למען זכויות אדם של שחורים, ומהטמה גאנדי שנאבק באמצעות אי־ציות אזרחי למען עצמאות הודו. עוול שלטוני הנעשה באמצעות חקיקה או מדיניות, מוביל אזרחים להתייצב למאבקים כנגד הרוע השלטוני וביניהם אי־ציות אזרחי, שאינה פעולה של פורעי חוק, שיעודה פירוק השלטון. אזרחים הנאבקים על הצדק ועל ערכי יסוד עקרוניים אינם אנרכיסטים, בוגדים או פושעים. אין הם אויבי העם, אלא אם המונח ‘אויב העם’ מציין את מי שהחברה בכללותה סימנה כאויב, משום שאין הוא נענה לכוח המופעל כנגדו, ואין הוא מתייצב לימין הטוב והאמת שהוגדרו על ידי השלטון.

‘אויב העם’ של הנריק איבסן — ד״ר שטוקמן, גיבור המחזה, הוא גיבור חברתי־פוליטי משום שפעילותו מונעת מתוך אהבה ואחריות עמוקים לעירו. הוא מודע לכך שניתן לגזול ממנו את חירותו ואת יכולתו לומר את האמת, אבל הוא אינו שותק: ״אתם יכולים להוריד אותי בצעקות״, קורא הוא, במר ליבו, באספת העיר: ״אבל לא תוכלו להכחיש זאת. הכוח בידי הרוב — לצערנו — אך לא הצדק. אני צודק — אני ועוד יחידים כמוני״. התייצבותו היא אישית ועצמאית: ״גיליתי שהאיש החזק ביותר בעולם, הוא האיש הניצב לבדו״. ד״ר שטוקמן קורא לפעולה ציבורית כוללת כנגד הרשויות. מאבק זה מתחיל בהכרעה אישית. יחיד הפועל מתוך אי־ציות אזרחי, חייב להתייצב כנגד החברה והמדינה. איבסן מציין, בצדק, כי פעולה של אי־ציות אזרחי נפתחת בהכרעה אישית, המעמידה כנגד השלטון את חירותו: ״עליך להיות אינדיווידואליסט כדי שתהיה ליברלי בהשקפותיך״. שיאו של המהלך מוצא את ביטויו בהתייצבות פומבית וציבורית.

קביעות אלה מאפשרות לנו לדייק את ההבחנה בין סרבנות מצפון לבין אי־ציות אזרחי. גם אי־ציות אזרחי מבטא עמדה מצפונית. הפועל מתוך אי־ציות אזרחי, אינו מוכן לוותר על הצדק, ההגינות והיושר. אין הוא מוכן להתכחש לעולמו. בניגוד לסרבן המצפון הנאבק לשמור על זהותו וערכיו בלבד, הפועל מתוך אי־ציות אזרחי נאבק לתיקון החברה והמשטר. הוא יודע שעלול הוא להיות מוכרז כ’אויב העם’. אין הוא יכול או אינו מוכן לחיות בחברה ובמשטר שאינם הוגנים; הוא מסרב לאשר את הרע. אי־ציות אזרחי אינו ביקורת סטנדרטית החונה תחת חופש המחשבה והמעשה, אלא ביטוי להכרה כי עתה בשלה העת לפעול למען התיקון, שכן בלא אי־ציות אזרחי לא תשתנה אי הגינותו של השלטון. אי־ציות אזרחי אינה הפעולה הראשונה בביקורת הסמכות הפוליטית. היא פעולה אחרונה. שינוי ותיקון בחברה אזרחית אמורים להתחולל באמצעים חוקיים. רק כאשר לא צלחו הניסיונות לשינוי באמצעות פעולה פוליטית מקובלת, כאשר כלו כל הקִיצים והמערכת המדינית אינה נענית לקול הציבורי התובע שינוי, מקבל אי־ציות אזרחי את תוקפו כפעולה אזרחית לגיטימית.

מהטמה גאנדי הבחין בין שני סוגי התייצבות: האחת — התפיסה שאי־ציות אזרחי משמעותו התרחקות מהרוע המזוהה עם השלטון. התרחקות זו אינה מובילה בהכרח לתוצאה כלשהי. היא משקפת סירוב להיות שותף לרוע. בניגוד לה מצויה התפיסה השנייה, שלפיה לעיתים, אי־ציות אזרחי הוא פעולה החייבת להוביל לתוצאה — התגברות על הרוע ותיקון המצב. ההתייצבות הראשונה היא פאסיבית, והשנייה אקטיבית.

מידת האקטיביות שבפעולת אי־ציות מותנית בשאלת השתלטות הרוע על המציאות. יש רעות חברתיות־מדיניות שלא ניתן להסתפק בהתרחקות מהן, שכן באי־מניעתן נעשה האדם שותף להן. האדם מוצא עצמו מחויב לפעול. קרל יאספרס נתן ביטוי בהיר לעניין זה: ״יש סולידריות בין בני־אדם כבני־אדם, המשתפים כל אדם באחריות לכל עוולה ואי צדק בעולם, ובמיוחד לפשעים הנעשים בנוכחותו או בידיעתו. כשאיני עושה כל מה שאני יכול לעשות כדי למונעם, הריני שותף לאשמה״. אל לו לאדם מוסרי להתייצב מנגד ולהפקיד על זולתו את ההגנה על המציאות האזרחית.

המאבק כנגד הרוע, אינו אמור להתחיל רק כאשר הרוע מתגלה במלוא עוצמתו. מקום בו ברורה פגיעתו של הרוע במציאות האזרחית, יש להתייצב כנגדו עוד בטרם תתעצב מציאות אזרחית המושתת על רוע. בהקשר הפוליטי, אין להמתין עד שהחקיקה הפוגעת תשתלט על כל מרחב החיים. מבחינה מוסרית ראוי להתייצב כנגד החקיקה כבר בשלב בו מזוהה הפגיעה הצפויה; אין להמתין עד לטביעתו של טובע בכדי להצילו, החובה לפעול חלה כבר מהרגע בו זוהתה טביעתו הצפויה של הטובע.

אי־ציות אזרחי עשוי להתעמת עם חוק או מדיניות פגומים. עימות זה אינו שולל את סמכות השלטון ומערער על הלגיטימיות שלו. המאבק נועד לתקן פגם שנוצר בחקיקה או במדיניות. גם הנמקת אי־ציות אזרחי בטענה שהשלטון חרג מסמכותו, אינה מובילה בהכרח לשלילת סמכותו. שכן, הטענה מתייחסת לחוק ומדיניות מסוימים.

ברם, יש סוג אחר של אי־ציות אזרחי שאינו מכוון רק כנגד חוק או מדיניות. אי־ציות זה מתחולל בגין פגיעה ביסודות החוקיות, ופעולה בעטיה של פגיעה זו היא קריאת תיגר על הלגיטימיות של השלטון. במסגרת הדיון כאן אתמקד בסוג זה של אי־ציות אזרחי.

להערכתי, בעת הזאת, השיח על אודות אי־ציות בישראל משקף בדיוק את המאבק על יסודות החוקיות. מצדדי החקיקה מכנים אותה ‘רפורמה משפטית’ ואילו המתנגדים לה מכנים אותה ‘הפיכה משפטית’. הראשונים סבורים שמעשה החקיקה הוא לגיטימי ונעשה במסגרת החוק וההליכים שנקבעו לעניין זה. השוללים סבורים כי יש במעשה החקיקה פעולה של הפיכה שלטונית השוללת את הלגיטימיות מהשלטון עצמו; שכן במעשה החקיקה פסק השלטון מלהיות משטר דמוקרטי־ליברלי.

במסגרת מסה זו לא אכנס לדיון מפורט בסעיפי החקיקה העומדים בעין הסערה. תחת זאת אתמקד בהצדקות העקרוניות לאי־ציות אזרחי בגין פגיעה חמורה במערכת הערכית המשתקפת בחוקיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. להערכתי הצדקות אלה מחייבות כל אזרחית ואזרח להתמודד עם השאלה: מהי חובתו האזרחית בעת הזאת? תשובתי לשאלה זו ברורה: בעת הזאת אזרחי מדינת ישראל מחויבים בחובה אזרחית של אי־ציות אזרחי. כדי להצדיק טענה זו אציג שלושה טיעונים. שני הטיעונים הראשונים מבוססים על היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית וליברלית. הטיעון השלישי מבוסס על היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ויהודית.

הטיעון מהיעדר החוקיות

על הסמכות

סמכות אינה תכונה של בעל הסמכות, כדרך ששׂיער שחור, למשל, מאפיין בני־אדם מסוימים. סמכות היא יחס מסוים של יחידים או קבוצה כלפי בעל הסמכות. יחס זה הוא ההכרה בסמכות בעל הסמכות. מכך שסמכות היא בראש ובראשונה יחס, נובעת המסקנה שסמכות אינה מבוססת רק על הכוח המוגדר בסמכות. סמכות מיוסדת על הקשרים שונים: חברתי, מוסרי, יחס אישי, או הקשר אחר, המשתקפת במתן הכרה בסמכות ומקנים לה מעמד מיוחד, המסומן במונח ‘סמכות’. מסגרת זו מאפשרת למיין שני סוגים עקרוניים של סמכות: הכרתית (אפיסטמולוגית) וציוויִית (דאונטולוגית).

על הסמכות ההכרתית

מודל הסמכות ההכרתית מניח שמקור תוקפה של הסמכות נובע מידיעה של תחום מסוים, המקנה לבעל הסמכות עדיפות על פני מי שהידיעה אינה מצויה בחזקתו. הסמכות ההכרתית אינה יכולה להניח שרק לבעל הסמכות יש ידיעה ואילו למקבלים את סמכותו אין ידיעה כלל. ההכרה בסמכותו של גורם כלשהו כסמכות של ידע, מחייבת הנחת ידע משותף לבעל הסמכות ולמי שמקבלים את סמכותו. כך למשל איינשטיין נחשב כסמכות בתחום הפיזיקה. סמכותו מבוססת על ידע משותף שיש לו ולקהילה המדעית בתחום זה. שותפות ידע זו מבססת את סמכותו של איינשטיין, הנתפס כיודע יותר מחברים אחרים בקהילת הפיזיקאים. היחס שבין בעל הסמכות לבין המקבלים את סמכותו אינו יחס שבין שליט ונתינים. הידיעה היא מקור הסמכות של בעל הסמכות והיא זו המגבילה את סמכותו. סמכות זו ארעית וניתנת להמרה. שהרי כל אדם עשוי להגיע להישגיו של בעל הסמכות.

במובן המדויק של המילה, סמכות הכרתית אינה בדיוק סמכות. שכן אין בכוחה לצוות או להורות על ביצוע. היא יכולה רק לייעץ או להמליץ. מקביעה זו נובעת המסקנה כי בתחום הידיעה, דרישת ציות אינה סבירה. ידיעה אינה ניתנת להעמדה על סמכות וחובת ציות. לאמיתו של דבר, סמכות הכרתית שוללת היררכיה, כן האפשרות לדעת פתוחה בפני כל אדם החפץ בכך. היא אינה נחלתו הבלעדית של אדם או מוסד כלשהו.

על הסמכות הציוויִית

בניגוד לסמכות ההכרתית, סמכות ציוויִית (דאונטולוגית) מניחה כי לבעל הסמכות מוקנה כוח לצוות ולהורות על מעשים ועל חברי הקהילה חלה חובת הציות. סמכות ציוויִית אינה מבוססת על ידיעה של בעל הסמכות, אלא על הכוח שהוענק לו על ידי מי שהכיר בסמכותו לקבוע את הנורמה המחייבת. כוח זה אינו יכולת פיזית לאכוף על חברי הקהילה את חובת הציות:

החזק יותר לעולם לא יהא חזק עד כדי להיות תמיד האדון, אם לא יהפוך את כוחו לזכות ואת המשמעת לחובה. [...] הכוח הוא יכולת פיסית, [...]. להיכנע לכוח הרי זו פעולה מאונס, לא מרצון; לכל היותר הרי זו פעולה מתוך זהירות. באיזה מובן תהא לחובה? אם נשמעים מתוך אונס, אין נשמעים מתוך חובה; ומשבטל האונס להישמע, בטלה החובה עמו.

לפי תפיסה זו, הרווחת במסורת הפוליטית־ליברלית, מקור הסמכות הוא ההסכמה החברתית של קהילה המעניקה כוח לאישים או למוסדות לקבוע את הנורמות ולאוכפן. רעיון זה מיוסד על שתי הנחות: הראשונה, חירות האדם. במצב הטבעי, לפני ההסדרה המוסדית של החוק, ״האדם חפשי לחלוטין לכלכל את מעשיו ולהשתמש ברכושו ובגופו כטוב בעיניו, בתוך הגבולות של החוק הטבעי, בלי לבקש רשות מזולתו ובלי להיות תלוי ברצונו של שום אדם אחר״. מנקודת מבט מוסרית, גבולות החירות נקבעים על־ידי הרציונליות האנושית האוטונומית ולא באמצעות מערכת חוק חיצונית. אוטונומיות זו מניחה שהאדם, כיצור בן חורין, פועל באופן רציונלי. לפיכך רק הוא מוסמך לוותר על היבטים מסוימים של חירותו ולהעבירם לידי המדינה. יחד עם זאת, בני־אדם אינם מוותרים כליל על חירותם ומעבירים אותה למדינה. החירות אינה יכולה להילקח מהם על ידי המדינה בכוח שרירותי. השנייה, ״מצב של שוויון, ובו כל השליטה והסמכות הדדית היא, כי שום אדם אין לו ממנה, מנה גדולה יותר מחברו״.

הממשל והסמכות החוקית המוקנית לו, נועדו להתמודד עם פגמים בקיום האנושי; אין האדם יצור מושלם, יש בו גם נטייה לרוע ולהעדפה עצמית. מסירת כוח שלטוני לשלטון נועדה לתקן פגמים אלו. תיקון זה לא ייעשה על ידי שלילת חירות האדם והערך הפנימי שבאנושיותו כיצור בן חורין הראוי לכבוד. אין לתקן פגמים על ידי שלילת יסודות ראשוניים של הקיום האנושי. המחוקק מוגבל לעקרונות היסוד של הקיום האנושי ואינו מוסמך לחרוג מהם. לוק מדגיש שהלגיטימיות המוקנית לשלטון מותנית תמיד ב״יסוד האמון שנותנים בה״, יסוד זה משקף את ״הסכמת בני הקהילה״. דמוקרטיה ליברלית מבוססת על אמון באדם ולא על חשד, אי־אמון ושלילת ערך האדם. לפיכך, לא נמסר לשלטון כוח שרירותי מוחלט, המאפשר לו לחוקק ככל העולה על רוחו, שכן סמכותו מוגבלת:

[הרשות המחוקקת] אין בידה ואי־אפשר שתהא בידה שליטה שרירותית לחלוטין על חייהם ורכושם של בני העם. כי אינה אלא סמכותם המשותפת של כל בני החברה שנמסרה בידי אותו איש או אותה כנסת מחוקקת, מן הנמנע שתהא עודפת על הסמכות שהייתה לאנשים ההם במצב הטבעי, בטרם הקימו חברה ומסרוה בידי העדה. כי שום איש לא יכול למסור לחברו סמכות רחבה יותר מזו שיש לו לעצמו; ואין אדם שבידו סמכות שרירותית ומוחלטת ביחס לעצמו או לזולתו.

הביטוי ‘שלטון העם’ אינו מתייחס לעם מדומיין שהשלטון יוצר; ‘עם’ מסמן את הקהילה האזרחית הריאלית, שלעולם אינה מאבדת את מעמדה הראשוני ולפיכך מוגבלת סמכות השלטון וסמכות המחוקק. אין הם רשאים לפגוע בעקרונות היסוד של החברה האזרחית: חירות, שוויון, כבוד עצמי וכיוצא באלה, שכן, בין השאר, החברה האזרחית היא זו שהפקידה בידיהם את הסמכות לשלוט ולחוקק ובמשטר דמוקרטי, פיקדון זה מוגדר מראש כקצוב בזמן.

המשך הפרק בספר המלא