אימת הרוע

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

הרוע האנושי הוא מעשה ידי בני־אדם שבחרו לעשות את הרע, לגרום סבל וכאב במקום לעשות את הטוב. רוע זה אינו מתיישב עם הנחת המוצא הדתית והתאולוגית על אודות טוּבו האין־סופי של האל. הנחה זו הובילה למסקנה האחת: יש לשלול את הרוע, שהרי לא יעלה על הדעת שהאל יעשה רע. אם מניחים כי האל הוא יש טוב, קיומו של רוע אנושי שולל את קיום האל. ואכן, ההיסטוריה של הדתות המונותאיסטיות מלמדת כי הן שללו את האפשרות שהרע הוא מעשה ידי האל, ולפיכך הציעו מגוון הסברים ששללו את הרוע. במסגרת זו הוצעו ארבעה הסברים בולטים לתופעת הרוע בעולם: הראשון התמקד בסיבות שגרמו לתוצאה הנראית כרוע. הנחת המוצא של תפיסה זו הייתה כי הרוע הוא עונש על חטא, לשם השבת הסדר הנכון על כנו. ההסבר השני התמקד בתכלית הרצויה שמושגת באמצעות מה שנתפס כרע. ההסבר השלישי התמקד בטענת הפער האין־סופי שבין האדם לאל; האדם אינו יכול להבין את מעשי האל, אבל הוא יכול לסמוך על כך שכל מה שהאל עושה הוא בהכרח טוב. ההסבר הרביעי התמקד בטענה שהרע הוא תוצאה של בחירת האדם. האל נתן לאדם את יכולת הבחירה, ולפיכך האדם הוא האחראי על הרוע. למרות זאת, עולם שיש בו בחירה עדיף על עולם שאין בו בחירה. לשלושת ההסברים הראשונים משותפת הנחה יסודית אחת: מה שנראה בעיני האדם כרע אינו רע כלל ועיקר. תפיסה זו שללה מהרוע את ראשוניותו והצביעה על כך שהרע הוא תמיד מדומה. הוא משקף את אוזלת ידה של ההכרה האנושית. אבל בעולם עצמו אין רע. לעומת זאת, ההסבר הרביעי מניח כי אכן יש רע בעולם, אבל רוע זו הוא מעשה ידי האדם ולא מעשה האל. האל ברא את האדם כיצור בן־חורין, ולפיכך אשמת הרוע מוטלת כולה על האדם ולא על האל.

הספר שלפנינו מצביע על קיומה של מגמה אחרת בהגות הדתית, המאופיינית בריאליזם מפוכח. היא מכירה בכך שהרוע הראשוני קיים. רע אינו פוסק מלהיות רע רק משום שיש הסבר כלשהו לקיומו בעולם. ברם, שאלת היסוד עתה היא מהי חובתו של האדם כלפי מציאות זו. הפתוס הדתי הקיומי מוביל את ההגות הדתית החדישה להכרה כי הרע הוא באחריות האדם. הדת תובעת מהאדם להתייצב בלב הרוע ולהיאבק בו. מאבק זה מבטא הן את כוחה של החירות האנושית והן את האחריות המוטלת על האדם. עם הרוע לא נאבקים באמצעות הסברים, אלא באמצעות מעשים.

ספר זה הוא קריאת תיגר על הנחתו של אלבר קאמי שטען כי הדת ממירה את אחריות האדם בתקווה נואלת לגאולה בידי שמים. הדת, בוודאי הדת היהודית, נוטעת את האדם בתוך העולם הממשי שבו הוא חי; עליו מוטלת אחריות אין־סופית לתיקונו. הרע, כאמור, אינו תובע הסברים אלא מעשים לתיקון המצב. קשה להפריז בביטוי האקזיסטנציאליסטי שיש בגישה זו. הספר בוחן את הגילויים השונים של עמדה זו, המשקפת תודעה דתית מודרניסטית, שלפיה האדם אחראי על העולם ואפילו על מקום האל בחייו. המאמין אינו ״מצפה לגודו״, הוא פועל בעולם מתוך תחושת אחריות ובכך מנכיח את האל בעולם.

אבי שגיא

עורך הסדרה

מבוא

הרוע הוא האתגר הגדול ביותר של המחשבה התאולוגית הדתית. אם מניחים שהאל הוא יש טוב, הרי שהרוע מערער על עצם קיומו. המסורת הקלסית התמודדה עם אתגר זה באמצעות התחום המכונה ״תאודיציה״, דהיינו צידוק האל. התאודיציה סיפקה צידוקים ישותיים, הכרתיים ומוסריים לתופעת הרוע. ואולם ההסברים הללו התייחסו לממד מסוים באלוהות, בהתנהגות האלוהית או ברושם שהיא עושה על בני האדם. הקליפה והסטרא אחרא בספרות הקבלית הם ממד אלוהי עצמאי. הרוע אפוא הוא ראשוני, אך אלוהי. האתגר שעמד לפני המיסטיקן והמקובל היה לשחרר את הטוב האלוהי מהמעטפת של הרוע באמצעות התאורגיה והמַגְיָה, דהיינו לחלץ את הניצוץ האלוהי המחיה את הרוע. הרע מוצג כטפיל, ובידוד הגורם האלוהי מעלים ומאיֵין אותו. בניגוד לכך, הנחה רווחת במסורת הפילוסופית הנאופלטונית ושלוחותיה היא, שאין באלוהות יסוד של רוע. יסוד כזה פוגע לכאורה בשלמות. לאור זאת, הציעה המסורת הסברים לקיומו של הרוע בעולם הקשורים להתרחשות ההיסטורית העולמית. למשל, ייחוס הרוע לאדם ולא לאל. לפיכך, האל מביא מבול על העולם מפני שמלאה הארץ חמס. מגמה אחרת מנמקת את הרוע לא בענישה אלא בתכלית ראויה שהאל רוצה להשיג. בין כך ובין כך, ההיסטוריה משקפת את הפעילות האלוהית שתכליתה לשרש, בסופו של דבר, את הרוע. לעתים מופיעות גישות תאולוגיות, המתיימרות לציין בדיוק את הכוונה האלוהית, ולתאר את הטעמים וההסברים לרוע. במסורות הנאופלטוניות הרוע הוא חסר קיום. הרע אינו אלא היעדר טוב. המרחק להצגתו כאשליה הוא קצר ביותר. עמדה אחרת מניחה שאכן יש רוע בעולם, אבל המאמין אמור לבטוח באלוהיו שאותו איננו יכול להבין. גישה זו ודאי יונקת משלילת התארים האלוהיים, דהיינו מהתפיסה שאדם איננו יכול להכיר את אלוהים, קל וחומר להבין את שיקוליו. זוהי נקודת המבחן של המאמין, דהיינו לבטוח באל לנוכח ערעור האמונה.

השואה שיבשה את התפיסות התאולוגיות שתיארנו. השואה מבטאת לכאורה רוע אין־סופי. ואם האל הוא אין־סופי, הרי שרוע כזה משתלט עליו לחלוטין, והוא הופך לדמון ולאל רע. במינוח הקבלי ייאמר, כי הקליפה השתלטה לחלוטין על הממדים האלוהיים האחרים. כל רוע מאיים על קיום האל. אבל רעוֹת סטנדרטיות ניתנות לכאורה להסבר באמצעות המנגנונים שתיארנו לעיל. השואה מהדהדת, מבחינת מספר הקורבנות, את המבול. אבל את המבול הביא האל, ויותר מכך: הוא התחייב שלא ישוב עליו יותר. ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר״ (בראשית ט, טו). השואה היא רוע בלתי מתקבל על הדעת, ״הר סיני של חושך״ (אלי ויזל), ולכן היא איננה עוד איום על קיום האל, אלא משמעה מות האלוהים. אתגר זה קשה מנשוא. האדם הדתי, הבוטח באלוהיו שיהיה עמו בגיא צלמוות, חווה היעדר מוחלט של נוכחות אלוהית. רוע של בני־אדם הצליח להרחיק את האל מהעולם הממשי. ההסברים התאולוגיים הקלסיים שניתנו לשואה נראים חיוורים ובגדר עלבון לנוכח מעשה אנושי. בני־אדם השתמשו במיטב ההישגים של השכל האנושי, מתנת אלוהים, כדי להשמיד באופן יעיל מיליוני בני־אדם שנבראו בצלם אלוהים.

הספר שלפנינו מצביע על אופני התמודדות דתית עם הטראומה התאולוגית של מות האל בשואה. אנחנו טוענים שתי טענות עיקריות: הראשונה, שקיים תהליך מובחן של מעתק במחשבה הדתית מהמטאפיזיקה של הרוע והזוועה אל האתיקה הקיומית. ההגות שתיבחן בספר סבורה, שהשואה מציבה אתגר בפני האדם הדתי. התגובה הראשונית שלו היא המאמץ למסגר אותה במסגרת תאולוגית. לאחר ההתעשתות הוא מבין, שהאפשרות היחידה הפתוחה בפניו היא לזנוח את התאולוגיה והמטאפיזיקה ולהפנות את מבטו פנימה, אל העולם ואל עצמו. שאלת היסוד עתה איננה מה תפקידו ומעמדו של האל באירוע, אלא מהי המשימה והתביעה שהאירוע עצמו מציב בפניו. הטענה השנייה היא, שלא בנקל מתרחש המעתק, אלא הוא בא בעקבות הבנה עמוקה ורפלקסיה ביקורתית מתמשכת על המטאפיזיקה מצד אחד, ועל חשיבותו של האתוס ההלכתי המחייב את האדם לפעולה מצד שני.

אנחנו מבקשים להודות למכון שלום הרטמן בירושלים ולנשיאו, הרב ד״ר דוד הרטמן, על הבית החם שמאפשר לנו במשך שנים רבות ליצור מתוך דיאלוג מתמשך עם קהילת המכון סדרה של ספרים שפרסמנו, שאליהם מצטרף גם ספר זה. נודה גם לרוני בר לב על עבודתו המסורה, שעקבותיה ניכרים בפרקי הספר.

***

ספר זה מוקדש באהבה ובהערכה עמוקה לנשותינו, רבקה שגיא וגילה שוורץ, המעניקות לנו עידוד ותמיכה מתמדת, והשותפוֹת עמנו במשך שנים רבות לרעיונותינו ולדרכנו. בלעדיהן לא הייתה היצירה קיימת.

פרק ראשון

על ראשוניות הרוע

א. על השואה ושאלת הרוע

אושוויץ הייתה ביטוי של רוע שאין לו שיעור. השואה הייתה אירוע שלימד על טיבו של האדם כיצור היכול להיעשות מפלצתי. אושוויץ מחייבת דיון מחודש בשאלת הרוע האנושי לפני השאלות התאולוגיות והדתיות שהשואה מעלה. זאת, משום שהרוע שהתגלה בשואה היה רוע ללא תקדים. בני־אדם נחשפו במלוא עליבותם ואכזריותם. מבעד לשכבת התרבות והציוויליזציה הגיח הדמון. יתר על כן, דמון שהשפיל ופגע במיליוני בני־אדם, שחיו ״חיים מפוקפקים שבתהום תחתית״.1 במרחב חיים דמוני זה מעיד פרימו לוי ״הסכנה הגדולה [...] היא אובדן צלם אנוש״.2 אושוויץ הציבה אתגר דתי־תאולוגי עמוק: היכן היה אלוהים. בניסוחו של פרימו לוי: ״אני סבור שמשום שמחנה אושוויץ היה קיים, אל לו לאדם לדבר בימינו על ההשגחה שבמרומים״.3 במקום אחר הוא כותב:

נכנסתי ללאגר כלא מאמין וכלא מאמין שוחררתי ממנו וכך הייתי עד היום; אדרבה, חוויית הלאגר, רשעותו המבהילה, קיבעו אותי בחילוניותי. חוויה זו מונעה ממני, ומונעת ממני גם כיום, לדבוק בכל צורה של השגחה עליונה, או של צדק בעולם הבא: מדוע נדחסו הגוססים בקרונות של בהמות? מדוע נשלחו הילדים לחדרי הגאז? ועלי להודות עם זאת שחוויתי (ושוב, פעם אחת בלבד) את הפיתוי להיכנע, למצוא מקלט בתפילה [...] אחר כך, למרות החרדה, גברה הקהות. [...] במצב ההוא תפילה הייתה לא רק חסרת שחר [...] אלא גם ביזוי השם [...] דחיתי את הפיתוי.⁴

ברם, שאלת קיומו של הרוע האנושי מופנית, בראש ובראשונה, אל עבר האדם שחולל את הרוע; היכן היה האדם? האם התפרצות המפלצת המכונה אדם היא רגע חריג בהיסטוריה האנושית, או שמא זה טיבו של האדם? האם צדק פרויד בטענתו שהתרבות אינה אלא כיסוי של רצון להרע ולהשמיד? האם האדם הוא רוצח פוטנציאלי? ואולי הן האדם הן האל הם גילום של רוע, והעולם על מלוא תפארתו הוא רוע מתמשך? לבסוף, מהי נקודת הפתיחה: האדם או האלוהים?

טענת היסוד של פרק זה היא שלפני שדנים בשאלת האשמה של האלוהים או של האדם, יש להכיר בעובדת־יסוד אחת – הרוע הוא ראשוני. זאת, בניגוד למסורת קלסית רווחת, שראתה ברוע היעדר של טוב. אנו מודעים לכך שבמסורת היהודית והנוצרית הופיעו גישות המתייחסות לרע לא רק כנתון אלא גם כנובע מהאלוהות. הדוגמאות לכך הן רבות, ונצביע רק על הגנוסיס והקבלה. גישות דואליסטיות הופיעו גם בדתות מן המזרח. ואולם הטענה שלנו היא, שהרוע נובע מהקיום האנושי. הטענה שאנו מבקשים להציג כאן היא שהרוע אינו מודיפיקציה חסרה של הטוב. הוא יסוד ראשוני בקיום האנושי. יסוד זה התגלה במלוא כיעורו באושוויץ, אבל אושוויץ היא רק הקצה הנורא של הרוע האנושי; הוא קיים על כל צעד ושעל בחיינו.

ב. התזה של סטניסלב לם

סטניסלב לם מטפל בשאלת הרוע בספרו פרובוקציה.⁵ המונח המרכזי שהשגיר הוא ״אנתרופולוגיה של הרוע״ (עמ’ 19), ובכך הוא מצביע על מוקד היצירה שלפנינו. עניינה בחקר התרבות האנושית, שהרוע הוא אחד ממרכיביה היסודיים. לם מייחס את המסה פרובוקציה למחבר הדמיוני אספרניקוס, ובחירה זו אינה אקראית. השם אספרניקוס מהדהד את שמו של קופרניקוס. ברור אפוא שהמחבר מעתיק אפיון בולט המיוחס לקופרניקוס למחבר הדמיוני אספרניקוס. כידוע, קופרניקוס ביצע מהפכה אסטרונומית ולימד שכדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום. התאוריה של קופרניקוס חוללה תפנית דרמטית בתודעת האדם. היא לא הייתה תאוריה קוסמולוגית בלבד; במסגרת תפיסה זו, חווה האדם חוסר ביטחון אונטולוגי שנבע מהעובדה שנוצר נתק וניכור בינו לבין היקום.

בובר השגיר את ההבחנה הנודעת בין תקופות שבהן חווה האדם את העולם כביתו לבין תקופות שהוא נעשה זר ומנוכר לעולם:

מבחין אני בקורות הרוח בתקופות של אחוזת־בית ותקופות של חוסר־בית. בתקופות של ישיבת־בית שרוי האדם בכולם כבביתו, ואילו בתקופות של ישיבת־חוץ חי הוא בעולם כבשדה פתוח תחת כיפת השמים. לפעמים אינו מוצא אפילו ארבע יתדות לנטות אהלו.⁶

ההנחה שהעולם הוא קוסמוס, היינו עולם מאורגן ומסודר, התבררה כטעות, שהרי העולם הוא עוד כוכב לכת זעיר ביקום האין־סופי. פסקל היטיב לבטא תודעה זו, וכך כתב:

כי סוף סוף האדם בטבע מהו? אין לעומת האין סוף. כול לעומת האין, אמצע בין לא כלום ובין כול. רחוק עד לאין סוף מלהבין את הקצוות; אחרית הדברים וראשיתם נסתרות ממנו הסתר שאין להתגבר עליו, בתעלומה שאין לחדור לתוכה; חוסר יכולת במידה שווה לראות את האין שהוא עשוי ממנו ואת האין סוף שהוא בלוּע בתוכו.⁷

תודעה זו ניתקה את הקשר הגורדי בין הכרת האדם לבין הישות ובין תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) לבין תורת הישות (אונטולוגיה). התאמה זו הייתה תו ההיכר של העולם העתיק והימי־ביניימי: לפי מוטיב המיקרוקוסמוס, האדם היה ״עולם קטן״ ששיקף את ״העולם הגדול״. כשאדם חווה את העולם כביתו, ״אין המחשבה האנתרופולוגית אלא פרט מן הכלל הקוסמולוגי״.⁸ לפיכך, יכול היה ללמוד מטבע העולם על עצמו, ולהפך: להסיק מטִבעו על טבע העולם. התפיסה שלפיה האדם הוא מרכז היקום קרסה. התאוריה הקופרניקאית פוררה תודעה זו – ואת הקשר בין האדם ליקום. הוא נותר לכוד בתוך עולמו.⁹ אכן, התשוקה לחבור לישות לא חדלה עד ימינו. תולדות המטאפיזיקה ותולדות הדתות הן עדות למאמץ ההרואי של האדם לחבור ליקום. גם עתה מאמינים רבים מפרשים את המתחולל עלי אדמות בהתאם לתפיסתם את טבע המציאות. אלבר קאמי, בספרו הדבר, שיקף תודעה זו בדברי הכומר פאנלו, הנושא דברים על בימת הקתדרלה לנוכח מגפת הדבר:

אלוהים פקעה סבלנותו, נכזבה תקוותו האין סופית והוא פנה לנו עורף כעת, ואנו שניטל מאתנו אורו של אלוהים, נהייה שרויים מעתה ועד ימים רבים במחשכי הדבר.¹⁰

המשך הפרק בספר המלא