ממציאות לשפה

מבוא

מאורעות טראומטיים יוצרים לעיתים היערכות אנושית חדשה לנוכח המציאות. זעזוע אמות הספים מציף פחדים, חוויות גנוזות ומאוויים כמוסים. אך במקרים רבים הטראומה משחררת ומאפשרת פעילות חדשה שלא הייתה אפשרית קודם לה. הטראומה מעצימה תהליכים סמויים שרחשו מתחת לפני השטח. הנחות יסוד אלה מספקות לנו הבנה חדשה של התהליכים שעברה החברה הציונית הדתית בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
כפי שהראינו בספרנו "מראליזם למשיחיות: הציונות הדתית ומלחמת ששת הימים" (תשע"ח), מלחמה זו הציפה את המאוויים הסמויים של התשוקה המשיחית. עד למלחמה זו הציונות הדתית התנהגה באופן מרוסן. היא הייתה פרגמטית, שיתפה פעולה עם הזרמים החילוניים של הציונות מתוך הכרה שהתכלית המרכזית של התנועה הציונית היא דאגה להישרדות הקיום היהודית. ההישג של מלחמת ששת הימים שינה את התודעה הציונית הדתית; האל אמר את דברו. על העם היהודי להתגייס להשלמת תהליך הגאולה המשיחית.
אף על פי כן הפתוס הדתי לא בא לידי ביטוי ממשי. התנועה הציונית הדתית המשיכה לשתף פעולה עם ההגמוניה החילונית. הביטוי הכמעט יחיד להלך הרוחות החדש התממש בהקמת היישוב היהודי בחברון. על רקע זה חשוב להדגיש ששיקומו של כפר עציון לא נגזר ממהפכנות אלא מתודעת החובה של מדינת ישראל לעמידת הגבורה של יישוב זה במלחמת העצמאות מצד אחד, ולדרישת בני כפר עציון לשוב אל ערש לידתם מצד שני.
מלחמת יום הכיפורים שינתה את המצב. מדינת ישראל והחברה האזרחית התגלתה במלוא חולשתה. מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית. עם תום המלחמה השתררה אווירת דכדוך ותחושת כישלון בציבוריות הישראלית. מעתה החסמים הפרגמטיים שבלמו את זרמי העומק של התשוקה המשיחית קרסו עם קריסת המערכות החברתיות. הגאולה המשיחית תורגמה לכדי פרוגרמה פוליטית. במרכזה של תוכנית פעולה זו עמד פרויקט ההתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל המשוחררת, ערש לידתו של העם היהודי. הפנייה אל הארץ אמורה הייתה לבטא את העמדה החדשה, שבהדרגה השתחררה מהאתוסים והמיתוסים הציוניים הכלליים, והעניקה את התחושה של עמידת בראש המחנה.
הפנייה אל הארץ כמחוז חפץ ביטאה אומנם את מרכז ההיסט, אך איננה משקפת את מלוא התמונה. במשך שנים רבות חשה הציונות הדתית אפליה ורגשי נחיתות כלפי הפרויקט הציוני הכללי. התחושה הייתה שהתנועה הציונית היא אנטי דתית. לא עזרו לה, לציונות החילונית, ההתבטאויות בדבר זיקה לתרבות יהודית. "עונג שבת" של ביאליק לא סיפק את מאוויי הנפש של הציונות הדתית. אולם לא עלה בידה להציג חלופה. מלחמת יום הכיפורים ו"כישלונה" של הציונות החילונית אפשרה לציונות הדתית להציע חלופה שלמה. תנועת העבודה, שבמשך השנים נתפסה כמדכאת את הציונות הדתית, התגלתה בעקבות המלחמה במלוא חולשתה.
המהפכה הציונית הדתית לאחר מלחמת יום הכיפורים פנים רבות לה. במרכזה עמדה כאמור הפנייה אל הארץ. אולם עוצמתה של פנייה זו לא הייתה מתממשת אלמלא שינוי תודעתי מקיף.
רכיב מרכזי בתודעה החדשה היה המרת הסמכות החברתית הפוליטית בסמכות רבנית. חזונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שתלמידי חכמים יהיו המנהיגים הפוליטיים, קרם עור וגידים. הדמות המרכזית של מהפכה זו הייתה הרב צבי יהודה הכהן קוק, שיוחסה לו סמכות כריזמטית. סמכות זו אפשרה את התפנית אל הארץ גם במחיר של הפרת חוקי המדינה ופעילות כנגד שלטון החוק. המונח "דעת תורה" החל להיות רווח. מונח זה לידתו בציבור החרדי, וזכה לשימוש רב בפוליטיקה החרדית מראשית כינונה. הציונות הדתית קודם מלחמת ששת הימים דחתה בפועל את "דעת תורה" לטובת האתוס הראלי של הקהילה עצמה.
עלייתה של הסמכות הרבנית התאפשרה בעקבות הצמיחה של הישיבות הלאומית בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה שעברה. מסלול ה"הסדר" שהחל לתפוס תאוצה העמיק את האחיזה של הציונות הדתית בצבא מצד אחד ומצד שני "שחרר" את הציונות הדתית מנטילת חלק בפרויקט הציוני הכללי של ההתיישבות ההיסטורית. גרעיני הנח"ל של "בני עקיבא", שהיו מתחילתם תחת החסות של הקיבוץ הדתי, הלכו ונעלמו, ואת מקומם תפסו הישיבות הלאומיות. יתר על כן, ההנהגה של תנועת "בני עקיבא" עצמה עברה שינוי דרמטי, ואת מקומם של בנות ובני הקיבוץ הדתי תפסו הרבנים הכריזמטיים, שנעשו לדובריה של "דעת תורה". הקיבוץ הדתי מצידו התכנס לתוך עצמו, ופסק להיות גורם מרכזי בשיח הציוני הדתי.
רכיב נוסף של התודעה החדשה הוא שינוי ערכים בעולם התורה כשלעצמו. עד למלחמת יום הכיפורים הלימוד התלמודי וההלכתי עמד בראש סדר היום של הישיבות הלאומיות. התלמיד החכם המסורתי הקלסי היה הדגם האידאלי של הציוני הדתי, וביטא במלוא עומקו את רעיון תורה ועבודה. התורה הייתה כרוכה בעבודה ובחיים עצמם. המונח "תורה" משמעו לימוד דף הגמרא. אחד משירי התנועה הרווחים של "בני עקיבא" שיקף היטב אתוס זה: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". תורה משמעה ההלכה, הקשורה במישרין לעבודה ולחיים. במהפכה שהופיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים המונח "תורה" עבר טרנספורמציה. מעתה מונח זה מציין "אמונה", לאמור אידאות מופשטות, ששורשן בספרות ההגותית השכלתנית והמיסטית. במרכזן עומדת עבודתו של הראי"ה קוק, העוברת תהליך של התקדשות. לספריו מוענקת חשיבות כמעט כשל ספרות המקרא וחז"ל. מוסד הרב קוק, שהחל באופן שיטתי להוציא את כתבי הראי"ה, העניק להם עטיפות לבנות. בישיבות הלאומיות הם כונו "הש"ס הלבן".
במהלך יזום ומתוכנן, שמקורו בישיבת "מרכז הרב", רבנים שקיבלו את חינוכם באוריינטציה החדשה, חדרו לכל מערכות החינוך הדתיות הלאומיות בישראל, החל מהגן ועד לאקדמיה. מכלול זה הוביל לשינוי בשפה ובשיח, ולהקמתן של ישיבות שיסודות אלה היו ללב הפועם שלהם. בהדרגה נדחקו הישיבות שהדגישו את הלימוד התלמודי הקלסי לטובת ישיבות שניזונו מהאתוס החדש. "כרם ביבנה" שהייתה אם ישיבות ההסדר והישיבה החשובה של הציונות הדתית הקלסית, החלה לאבד את מקומה המרכזי. התורה גלתה מיבנה ושינתה את פניה.
נקל להבין שמלחמת יום הכיפורים הייתה לא רק ציון דרך אלא אירוע מחולל היסטוריה, שתוצאותיו בולטות עד ימינו אלה. המסומן במונח "ציונות דתית" בימים אלה איננו זהה למסומן במונח זה בעידן הקלסי של הציונות הדתית.
בחיבורו האוטוביוגרפי "הנה ימים באים", ציין אברהם (אברום) בורג את הזעזוע של אביו, ד"ר יוסף בורג, לנוכח התבדחות על חשבון הרבנות הראשית. יוסף בורג היה מאושיות הציונות הדתית הקלסית, חבר כנסת ושר במשך שנים רבות, ובתפיסתו הקמת הרבנות הראשית שיקפה את האתוס הציוני הדתי שבמרכזו עומדת המדינה כמדינה יהודית, והרבנות מעצבת את פני החיים הממשיים. הציונות הדתית שלאחר מלחמת יום הכיפורים הציבה חלופה לרבנות הראשית בדמות הרבנות הכריזמטית, שעניינה בהצעדת עם ישראל לגאולה המשיחית. תמורה זו פילסה את הדרך להתחרדותה של הרבנות הראשית. זוהי דוגמה אחת בלבד לתהליכי העומק שמלחמת יום הכיפורים הציפה.
בספר זה אנו עוקבים אחר תהלכי ההתגבשות של התודעה הציונית הדתית החדשה. הנתון העומד ביסוד עבודה זו הוא המארג הטקסטואלי היהודי. ברם, אנו איננו מתייחסים רק אל טקסטים שנכתבו בעקבות המלחמה או סמוך לה. אנו בוחנים את מכלול ההקשרים הטקסטואליים הקשורים בתופעה שאותה אנו מנתחים. אנו מבקשים להדגיש כי מחקרנו אינו מחקר אמפירי אלא מחקר אידאות. לפיכך המתודה שאותה אנו מאמצים היא המתודה התרבותית, המתייחסת אל ההקשרים החברתיים, ההיסטוריים, ההגותיים והטקסטואליים. הקוראים מוזמנים למסע בעקבות חקר התודעה הציונית הדתית.
ספר זה הוא מפעל נוסף משותף של שנינו, ועיקרו התרקם בשיח המשותף שפתחנו במסדרונות אוניברסיטת בר אילן ובמכון שלום הרטמן בירושלים. שורה של אישים ועמיתים חלקו עמנו מסמכים וידע שברשותם: הפרופסורים אוריאל סימון, נחם אילן, צבי זוהר, שלמה יהודה, מנחם לורברבוים, דניאל סטטמן וישראל קנוהל, ד"ר דוד זוהר, אריאלה צים, מירה קידר ורואי רביצקי. כן נודה לד"ר יהודה בן מאיר על שחלק עמנו את נסיונו העשיר. אנו רוצים להודות באופן מיוחד לרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא המכון, על הבית שהעניק לנו, ועל העידוד והתמיכה המתמשכים, שאפשרו את מימושו של פרויקט זה. בזמן שאנו כותבים מלים אלה סדרת הספרים שספר זה הוא חלק ממנה חצתה את קו מאה הספרים, וזו הזדמנות נאותה להודות לישראל כרמל, איש ספר ותרבות, שנטל על עצמו את החייאת התרבות הספרותית בישראל בבית ההוצאה שהקים, הוצאת כרמל. אנו מודים לצוות ההוצאה, ובראשם מעיין און־פדר. לבסוף אנו מודים לעורכת הלשון ד"ר עדיה הדר על עבודתה המקצועית הנפלאה, שאפשרה לספר להגיע לידי שלמות לשונית.
ספר זה מוקדש לחבר יקר, איש הציונות הדתית הקלסית, יהודה נוימן איש עין צורים ומלוחמי גוש עציון, תלמיד חכם וחלוץ. דמותו מלווה אותנו תמיד.

פרק ראשון
ניצנים ראשונים: הטרמת השיח המשיחי

"ההתגלות הא־להית המופלאה, אשר במסיבות שנות דורותינו אלה, הראתה לנו לדעת כי חסד ד' א־להי אבותינו, בהופעות האורות הנוראות מתוך המחשכים הנוראים, בסיבובי המסיבות גם בחסד הלאומים, אשר גם אמרנו חטאת הוא, גם הוא הלוא חסדך הוא".[1]
"הממשלה משועבדת אל העם, ולא העם משועבד אל הממשלה. ועל־אחת־כמה־וכמה לא אל הממשלה הזאת הכושלת, הנסחבת עם תסבוכת הצרות וחלול השם של בעל־הגויה [קיסינג'ר], הממיט חרפה וחולשה על עמנו ונחלתנו. כל פטפוטי שרים על פגיעה במשהו של חוסן תוקף ארץ חיינו, הם דברים בטלים ומבוטלים, לא יקומו לא יהיו".[2]
דברים אלה, פרי עטו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (רצי"ה), נדפסו בכרוזים ובעיתון "הצופה", והם מציינים שיח חדש בציונות הדתית. מבחינת רצי"ה לא היה זה שיח חדש. הוא טפטף במשך שנים מאמרים בסגנון כזה, שהתפרסמו בבמות של הציונות הדתית ובמיוחד "הצופה". אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים הם אפיינו את השיח התאולוגי של "גוש אמונים", וביטאו נאמנה את הדרך החדשה. מעתה ההשראה האלוהית מכוונת את ההיסטוריה ואת המאורעות העדכניים. ואם ההשראה האלוהית היא מעצבת השיח, אזי ההתבטאות היא נבואית, מקוטעת, צופנת רוח גבוהה ונותנת טעם להגשמה ולפעילות הפוליטית, ההתיישבותית והחברתית. במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים תלמידי הרצי"ה ספגו אף הם את הרוח החדשה ואת הסגנון שהביאה, ואף הם התנסחו בסגנונות דומים. סגנונות כאלה ניתן למצוא באותה התקופה בדבריהם של הרבנים שלמה ואלישע אבינר, חיים דרוקמן, צפניה דרורי, עודד וולנסקי, מנחם ולדמן, צבי ישראל טאו, חנן פורת ואחרים. בחיבור זה אנו עוקבים אחרי המבטאים הפוליטיים והתרבותיים של מלחמת יום הכיפורים בציונות הדתית, וחקר הטקסט והשיח הוא סמן חשוב של המבטאים הללו.
בפרק זה אנו טוענים, שהשינוי הלשוני, הסגנוני והאידאולוגי התרקם כבר בעקבות מלחמת ששת הימים. אומנם הוא פרץ בעוצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אם במלחמת ששת הימים ניצוקה לסגנון החגיגיות והמשיחיות, במלחמת יום הכיפורים הסגנון הפך למעין נבואי וחזיוני, ועל כן גם מקוטע. כביכול הכותב הוא כלי למאורעות האלוהיים האימתניים. ועוד אנו טוענים שהשיח יצר תודעה, ועיצב את השקפת העולם. נפתח אפוא בשיח שהתהווה בעקבות מלחמת ששת הימים. נעסוק בתעודה חשובה, הקובץ "שיח לוחמים", שיצא לאור מחדש, ובתוספת חלק חשוב שלא נדפס קודם. הספר שיח לוחמים יצא מחדש[3] והוא טקסט חשוב לא רק משום שהוא תעודה מרכזית על עולמם של בני הדור שהשתתפו במלחמת ששת הימים ושהיו ממעצבי פניה של החברה הישראלית שלאחר המלחמה. שיח לוחמים חשוב כי הוא מומנט ביקורתי בפענוחן של שתי תודעות יסוד מנוגדות שפעלו ופועלות בחברה הישראלית. בשיח לוחמים המקורי לא נכללה שיחה שהתקיימה בישיבת מרכז הרב.[4] אין זה מקרי ששיחה זו לא נכללה בקובץ המקורי. שכן שיחה זו ביטאה תודעה מנוגדת לחלוטין לתודעתם של שאר דוברי השיח. נקודת מבטם של אנשי מרכז הרב הייתה שונה; הם הציגו, כמעט לראשונה, בצורה גולמית ומגומגמת את הפרשנות המטפיזית־משיחית לציונות; פרשנות שברבות הימים תיעשה לקול הדומיננטי בציונות הדתית. למרות העובדה שהספר המקורי פוליפוני מטבעו, משום שתודעתם של בני אדם אינן זהות, אפשר להצביע בברור על יסודות בסיסיים המבדלים את שני סוגי השיח. טענת היסוד שלנו היא שמכלול הקולות המצוי עד חלקו האחרון — "שיחה בישיבת הרב קוק",[5] מבטא תבנית תודעתית המנוגדת לתבנית התודעתית המגולמת בשיחה האחרונה. התבנית התודעתית הראשונה תכונה כאן — תבנית תודעתית רפלקטיבית קיומית, ואילו התבנית האחרת תכונה תבנית פסטורית. שתי תבניות יסודיות אלו מאפשרות סוגים שונים של ביטויים קונקרטיים. אבל למרות הגיוון והשינוי, אפשר להבחין בנקל בין שתי תודעות היסוד הללו, וזאת באמצעות התייחסות לשיח הממשי שאותו מספר הספר "שיח לוחמים". הסיפור הממשי בטקסט שלפנינו הוא אפוא גילום או מימוש של תודעות יסוד המכוננות את השיח הממשי שהן יוצרות. הניתוח שנציע הוא ניתוח רגרסיבי של תנועה לאחור כדי לאתר את סוג התודעה העומדת ביסודה של השיחה. השיחה היא "הנתון" שממנו אנו מבקשים להגיע אל תודעת היסוד שעומד ביסודה. מתודת החקירה היא פנומנולוגית: מהנתון המופיע לפנינו — הטקסט הכתוב אל "האיידוס" — התודעה המאפשרת את השיח.
הקורא את הטקסט בשלמותו מבין היטב את הטעם לכך שהשיחה שהתקיימה בישיבת מרכז הרב, המכונה כאן בטעות "ישיבת הרב קוק", לא נכללה בקובץ הראשון. שכן שני סוגי השיח שונים לחלוטין, ומבטאים דיספוזיציות בסיסיות מנוגדת, שאינן מאפשרות דו־שיח או יצירת מרחב משותף. במונחים שהציע ריצ'רד רורטי, השיח היחידי שהן מאפשרות הוא "שיח לא נורמלי", היינו שיח שאין בו כללי הכרעה משותפים ומוסכמים; שיח זה אינו מייצר מרחב פתוח של דיון. כל אחת משתי התודעות מייצרת מרחב שאינו נגיש או מובן לתודעה הנגדית. הן מבטאות שתי השקפות עולם שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת.[6] לפיכך ההחלטה הראשונית שלא להכליל את השיחה שהתקיימה בישיבת מרכז הרב היא מובנת. יחד עם זאת, הכללתו של שיח זה בטקסט שלפנינו היא חשובה, מפני שהיא מאפשרת לנו נקודת מבט חדשה על פערי העומק בחברה הישראלית עצמה. פערים אלה מייצרים סדקים עמוקים ברקמת החברה הישראלית, שלא ניתן לאחותם. כך אפוא הטקסט שלפנינו מציג מראת עומק למצבה של החברה בישראל כיום. הוא חושף בפנינו את רגע ההתפרצות של המתחים שיהפכו ליסוד מתמשך בחיים הישראליים; רגע המלמד כי המאמץ לכינונה של חברה שלה עולם משמעות קרוב ודומה חלף ואיננו. ולפיכך התביעה ליצירת חברה שלה אתוס ומיתוס משותפים הוא אתגר, המחייב חשיבה מחודשת על אופני כינון אחדות וסולידריות בחברה שתבנית העומק התודעתיים שבה מפולגת. לכאורה דברי הפתיחה של יריב בן אהרון לשיח לוחמים מטשטשים את ההבחנה בין שני סוגי השיח. כבר יונה הדרי עמדה על כך כי
שפתו של יריב בן אהרון — עומדת בניגוד גמור ללשון השיח בהמשך. היא ארכאית, מקראית, נמלצת, נשמעת כמו תפילה. "גיד הברזל" מתכוון ל"רכבי הסיירים", ל"צוותי הטנקים", ול"כיתות הצנחנים". הם המחליפים את החלוץ — "מלח הארץ". רוח גבהים מחליפה את רוח ה'. הביטוי "רוח גבהים" צלחה על שמשון הגיבור על שאול המלך, על דוד המלך — במלחמה, במעשי גבורה , בהתנבאות ובמשיחה למלכות. "רובד שלם של לוחמים אשר באו באש", ממשיך יריב בן אהרון לטוות את הפתיח של השיח — אלו הם בני הקיבוצים שהשתתפו במלחמה או נפלו בה והביאה באש היא המחברת ביניהם. [...] האש נועדה לטיהור המתכות [...] אצל יריב בן אהרון הלוחמים אשר באו באש — נלחמו או נהרגו — כמו עברו היטהרות.[7]
הדרי הצליחה להראות כי המלחמה נתפסת כמעין התרחשות של התקדשות ייחודית, ובספרה היא מצביעה על כך כי חוויה זו חוזרת ועולה במלחמות ישראל.[8] הדרי ממשיכה וכותבת:
את המבוא לשיח לוחמים מסיים בן אהרון בלשון תפילה: "למילים אלה אין צלילים. אך אל תהא טועה בדבר, על ראשי ההרים בקצווי מדבריות, באפסי ארץ נשמעים כבר צלצלי שמע, צלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל־יה" הפסוקים המסיימים את ספר תהילים הם הלל לאל, השורות המסיימות את המבוא לשיח לוחמים הן הלל לנערים הצעירים — ולניצחונם במלחמה. בן אהרון נטל את צלצלי התרועה המריעים לאל בספר תהילים ואת אפסי ארץ מספר דברים וזכריה המעידים על גדולתו החובקת כול של האל, וחיברם יחד להלל את ה' או שמא את הנערים שהיו כאלהים.[9]
שפה פואטית גבוהה זו, השזורה בזיקה למקורות מתארת את הרגע, את ההתרחשות. היא ניסיון לשחזר מומנט ואפילו להעצימו. שהרי הטקסט של בן אהרון נכתב כשוך המלחמה. יחד עם זאת חוויה זו מנותקת מהמרחב הלשוני — חוויתי של החיים לאחר המלחמה. בן אהרון מבקש לתת ביטוי למה שחורג מהחיים בתוך החיים שאחר ההתרחשות, שאחר ההתגלות וההתקדשות. פתיח זה מכשיר את הקרקע לחזרה אל החיים דווקא בשל הניגוד שהוא מייצר: "שם" הייתה חוויה של הרף עין ייחודית, "כאן" החיים שמעבר להם. המעתק מה"שם", החוץ־היסטורי, האלוהי המקודש אל ה"כאן" האנושי מכשיר את השיחה בגוף הספר הנושאת את חותם ההווה, את החיים המתרחשים כאן בשלוות הקיבוץ, בסדר המאורגן והרוטיני של החיים. כאן נחשבת מחדש החוויה הרליגיוזית שאותה תיאר בן אהרון. כאן, חוויה זו נפרדת מהדובר כזיכרון של מה שהיה, כרגע שחלף ואיננו. כאן עולה רגע זה כשאלה וכאתגר ולא כתשובה או כהתגלות המחייבת טרנספורמציה כולית.
ביטוי מובהק לפער זה מצוי בטקסט שכתבו העורכים, ביניהם יריב בן אהרון, והמכונה "בשולי הקובץ".[10] טקסט זה מבטא את השיבה מהאופוריה אל חיי היומיום, מחוויית ההתקדשות והנפעמות אל חווית הקיום הקונקרטי. וכך כתבו העורכים:
המולת המצהלות שלאחר המלחמה הכבידה על הצמחת הניב האישי־חוויתי, מנעה ביטוי רחשי לב. הדור שפשט את בגדי המלחמה התבצר בשתיקתו בעוד גובר בו־בנו הצורך בהאזנה לעצמנו, בשיח עם חברינו; במגע של רוח ברוח ונפש בנפש. רצינו להבהיר לעצמנו ולרעינו את אשר עבר עלינו בתקופה הקצרה־ארוכה של מלחמת ששת הימים, ולהשיח מתחושותינו והגיגינו. לאחריה. [....] רצינו להיות שלמים עם עצמנו ולא רק עם מעשינו. [....] רצינו לחתור להבנת עצמנו, לתהות — בין השאר — על הבעייתיות רבת הצדדים שצוירה בשורות הללו [=בשיח עצמו] (עמ' 318).
הפער בין הטקסט הפותח לסוגר מבטא בדיוק את התהליך ששיח לוחמים מגלם. השיבה משפה פואטית עמוסת הרמזים מקראיים, מוחצנת, מטפיזית, לשפה מופנמת, מינורית ואישית. שפה זו מעמידה את היחיד במרכז, את לבטיו, את היחס שבינו לבין מעשיו במלחמה ואת היחס שבינו לבין האידיאלים שלו. לא בכדי מצטטים העורכים את דברי א.ד. גורדון, גיבורה המובהק של התנועה הקיבוצית שאמר:
זאת היא טעותם וזאת היא חולשתם של רבים שאין מרכז לנפשם, לחיי רוחם — — — ואין הם יודעים לבקש את מרכז חייהם כי הם מבקשים אותו מחוץ לנפשם, באידיאלים, בשאיפות, במעשים שבחיי החברה, האומה האנושות.
ההקשבה לקולו של היחיד היא ביטוי להיות היחיד עם הזולת הממשי. הקשבה מחייבת זולת מקשיב הנענה לקולו של היחיד. בלא דובר אין מקשיב, בלא הקשבה המילים נזרות לרוח. העורכים תיארו זאת בחדות בתארם את השיח כ"מגע של רוח ברוח" ומביעים את תקוותם כי מגע זה לא יסתיים בין כתלי המקום שבו הוא יתקיים והם מקווים כי שיח זה שהיה בין המשוחחים יעשה לשיח גדול יותר "בין המשיחים בקובץ זה ובין ציבור הקוראים שעימם אנחנו נפגשים עתה בכתב" (עמ' 319). השיחה אינה אמצעי למה שמעבר לה; היא אינה מובילה אל האמת או אל אידאה קדושה שמחוץ למרחב החיים הקונקרטיים. היפוכו של דבר, השיחה היא פנייה פנימה הנעשית על ידי הדוברים והמקשיבים; השיח הוא הוא תנועת ההפנמה המבקשת להקשיב לקולו של היחיד שעומס המאורעות מכביד עליו. אכן ערש לידתו של שיח לוחמים מעוגן בתרבות השיח שעיצב "שדמות", כך מסכם זאת גד אופז:
נסיבות לידתו של הקובץ היו בפניה של דוב צמיר, מזכיר הפנים של 'איחוד הקבוצות והקיבוצים, אל עמוס עוז ואל אברהם שפירא בבקשה למצוא דרך 'לפרוץ את מועקת השתיקה שרעמה בקרב החיילים,. הם נענו לקריאה ומצוידים ברשמקול יצאו למסע בקיבוצים. [...] ההיענות הייתה מפתיעה. 'עם הפעלת מכשיר ההקלטה', מספר אלון גל בעדות מאוחרת נפרץ איזה סכר סמוי ופרץ של שטף רגשות, של מחשבות ושל חוויות מלחמה'.[11]
הפנייה אל השיח היא פניית המשוחחים אל עצמם ואל הווייתם. פנייה זו הייתה מנוגדת להלך הרוח הישראלי של הניצחון שהתבטא באלבומי הניצחון, בתנועה אל עבר המקומות והאתרים שנכבשו ובמעמד המיוחד, הכריזמטי של גיבורי הקרב והמנצחים. הם נעשו לדמויות מופת, שהאיקונות שלהם המבוטאות בצילומיהם שהתנוססו בריש גלי ובכל מקום סימנו את מעמד הקדושים הישראלים החדשים. דומה כי חוויה תרפויטית זו, שלה סממנים סמי־דתיים, שחררה וריפאה את העם משיירי "המחלה" שהשואה וסבל הדורות הטביעו בבשרו של הדור. הנה קם דור חדש ודמויות מופת חדשות שהצלחתם במלחמה היא הצלחת העם היהודי והיפוך מוחלט של מסע הייסורים היהודי. כנגד כל זאת פונים המשוחחים אל עצמם, אל עולמם ואל לבטיהם. הם אינם מבטאים את הגבורה וההישג של המלחמה. תחת זאת הם חוזרים ושואלים על מצבם הם כמי שחוו את המלחמה. הם שואלים על מוסריותם. הם דנים בחוויות הקשות שחוו, ומתמודדים עם היום שאחרי — השיבה לנורמליות.
"בשולי הקובץ" הוא סיכום רגיש ועדין של השיח בקיבוצים. הוא לא יכול להיות סיכום של השיח שהתקיים בישיבת מרכז, שאפיוניו שונים לחלוטין. דומה שזה הוא הטעם לכך שהשיחה שהתקיימה בישיבת מרכז הרב לא הוכנסה לקובץ המקורי. השיח בישיבת מרכז הרב לא יכול היה להיות חלק מהשיח המרכזי, הוא היווה מעין צרימה לשיח זה, בהיותו מנוגד לו. גרשום שלום במכתב שכתב לאברהם שפירא, ששלח לו את שיח לוחמים ואת קובץ שדמות שבו פורסמה השיחה בישיבת מרכז הרב, מבקר את שפתם של הדוברים בישיבת מרכז הרב:
מה שנגע עד לבי ביותר והקים אותי על הבחורים האלה, לא היה חוסר השכל והמוסר שבדברי כמה מהם אלא — הלשון. כך מדברים בחורי ישיבה היונקים כביכול, יום יום עשר שעות ממקורות התרבות הדתית, ויש להם גישה לעברית כלשון חיה של מסורת. ברם כאשר הם פותחים את פיהם הם מדברים בעגה עלובה ומגומגמת של חוסר ארטיקולציה גמור. [...] לשון — מהתורה היא גלופה מוכנה בידיהם ואין לי כל קשר עם לשונם הם (או חוסר לשונם).[12]

הערות:

[1] הרב קוק תשס"ז, עמ' שפח. הדברים נדפסו כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
[2] הרב קוק תשנ"ז, עמ' רס-רסא. דברים אלה התפרסמו בכ"א באייר תשל"ד, בעקבות מסעות הדילוגים של קיסינג'ר.
[3] שיח לוחמים 2018. שיח לוחמים המקורי פורסם בתשרי תשכ"ח, בסופה של שנת 1967, בהוצאת קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית. ראוי לציין כי לפני פרסום מסודר זה הטקסט פורסם על דפי סטנסיל והועבר מיד ליד.
[4] השיחה עצמה פורסמה בתוך שדמות תשכ"ח, עמ' 27-15.
[5] זו היא כותרת מוטעית. הכוונה לישיבת "מרכז הרב", שאכן נוסדה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן כהן אבל שמה הוא "מרכז הרב", ולא ישיבת הרב קוק.
[6] שיח "אטום" כזה מתקיים למשל בין התפיסה ה"נורמלית" של ארץ ישראל לתפיסה המיסטית שלה. ראו שוורץ תשנ"ז.
[7] הדרי תשס"ב, עמ' 100.
[8] עניין זה נדון בהרחבה לכל אורך ספרה של הדרי ולא נכנס כאן לפרטי הדיון.
[9] הדרי, שם. במהדורה המקורית של שיח לוחמים דברי בן אהרון המצוטטים מצויים בעמ' 6. במהדורה החדשה בעמ' 36. גישתה זו של הדרי עמדה במוקד ויכוח היסטוריוסופי. ראו בר און 2007, עמ' 419-408.
[10] במהדורה המקורית עמ' 282-283, במהדורה החדשה עמ' 318-319.
[11] אופז תשס"ו, עמ' 125-124.
[12] שלום, 1975, עמ' 533.