ימים לראות

פרק 1 

סופי

 

היה לו ריח מפתיע, מין תערובת של חציר וסבון ואגסים. הוא עזר לה לרדת מהבמה והוביל אותה לשולחן בעוד היא משיבה בחיוך למחיאות הכפיים מסביב. היא הרגישה את נוכחותה של המצלמה הגדולה התלויה על צווארו, ואחרי שהתיישבה במקומה, שלחה את ידיה הצדה עד שנתקלו בגוף של סבתא שלה, שעדיין לא הצליחה לומר מילה.

״אתה יכול לצלם אותנו?״ ביקשה מהבחור החביב. גם בשבוע שעבר הוא הסתובב פה עם המצלמה הזאת ותקתק במרץ.

״בטח,״ הוא השיב, ״בשביל זה אני כאן.״

היא חיבקה את כתפיה של סבתא השותקת לצדה, והרגישה מיד איך מתאמצים השרירים הזקנים לאפק בתוכם רעידות של התרגשות ושל בכי.

״תחייכי,״ לחשה סופי באוזנה, והישירה מבט לעבר הבחור שקרא בקול, ״פנים אלי!״

יום שישי היום. כל מה שהיה נגמר, ועכשיו היא רוצה להצטלם. ככה. בדיוק כמו שהיא. אולי היא יפה יותר, או עצובה יותר. ואולי מאושרת. היא אוהבת להצטלם. היא נהנית גם מרגע הצילום עצמו וגם מהתוצאה, מפיסת הנייר החלקלקה, הקרירה, שהיא נוכחת עליה בשני ממדים בלבד - אורך ורוחב. היא אוהבת לשמוע את זמזום העדשה האלקטרונית המתכווננת. מולקולות האוויר כאילו קופאות סביב, מכוונות את ראשי החץ המיקרוסקופיים שלהן בריכוז לעברה. שבריר השקט הזה. נעים לה לחשוב שהזרים הגודשים את הפאב מסבים עכשיו את ראשיהם, מבריחים מבט לא מנומס. רואים אותה.

״לאן לשלוח את התמונות?״ ישאל הצלם וימהר להוסיף, ״אני יכול לצרוב לך אותן על דיסק או אפילו לפתח ולהביא לך הביתה, אולי זה עדיף.״

״לא צריך להגזים,״ היא תחייך לעברו. ״אני אבוא לאסוף אותן ממך. יש לך בטח סטודיו, לא?״

״כן, בטח,״ הוא יתחב בידה כרטיס ביקור. ״פה יש את הכתובת והכול.״

היא תאחז בכרטיס הקטן. בבית תבקש מסבתא להקריא את הכתובת הרשומה עליו ותצרוב אותה בזיכרונה.

אבל עכשיו, לפני שיתרחק הצלם, תזדרז לבקש - ״לא אמרת לי איך קוראים לך...״

 

•••

 

אחר כך, בדרך הביתה, היא תשאל - את מבינה עכשיו, סבתא, נכון? ותבאר - ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו. שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה.

היא כבר יודעת.

בכל תא ותא בגופה הצעיר, החשוך, האוהב, היא יודעת.

 

•••

 

בקושי שנה עברה מאז התחיל הכול. באחת בצהריים נכנסה יפית לחדר והניחה משהו על העמדה. ״זה מההנהלה. יין מתוק לחג. ביום שני עובדים כרגיל. תיזהרי שלא יישבר.״ כמה דקות לאחר מכן כבר יצאה סופי מהמשרד, נלפתת בזרועותיו הלוהטות של היום. בבוקר דיברו ברדיו על שרב. סופי הקשיבה לתחזית, ובכל זאת נבהלה כשיצאה מבעד לדלתות הזכוכית הרחבות אל האוויר הלוהט המכה בפָּנים. היא הגיעה לתחנה שלה באחת ושלושים ושבע דקות. עוד שלוש דקות עד שהאוטובוס יגיע; ככה לפחות כתוב בטבלת הזמנים שידעה בעל־פה. היא שלחה את תומס לפניה, וכשזה נתקל בגדר האבן הנמוכה, רכנה והתיישבה. חצי שעה חלפה והאוטובוס לא בא. על מצחה בצבצו אגלי זיעה בוהקים, ומתחת להם - דאגה. מה לעשות עכשיו? מה אם האוטובוס לא יגיע בכלל? ואם לא תספיק להגיע לתחנה המרכזית בזמן? האנשים סביבה רטנו בקול. הם קיללו את אגד ואת דן, ומישהו לצדה, איש מבוגר, הציע להפריט את כל המדינה המזורגגת הזאת. ״לא ככה, מותק?״ הוא הרעים. סופי לא ידעה אם הוא מתכוון אליה. אז היא חייכה, ליתר ביטחון.

 

 

בשתיים ורבע האוטובוס הגיע, עמוס לעייפה. האנשים בתחנה פינו לה נתיב ביניהם והיא נדחקה לתוכו, צונחת על המושב שמאחורי הנהג, מברכת בלבה את אלוהי המזגנים. בטן נשית רכה סטרה ללחייה עם כל קפיצה בדרך. אישה מבוגרת, ניחשה סופי את אנחותיה, מבוגרת ותשושה.

״רוצה לשבת?״ הרימה סופי את פניה, ״אני לא עייפה.״

כצפוי, נתקלה הצעתה בהתנגדות נמרצת. ״מה פתאום?״ נזעקה האישה, ״בשום פנים ואופן! את שבי עכשיו! שבי!״

מחווה מיותרת, מטומטמת ממש, התכווצה סופי. מה בדיוק חשבה לעצמה? מה היא מבקשת להוכיח? ונניח, רק נניח, שהאישה היתה מסכימה. נגיד שאיבריה העייפים היו דוחקים בה להסכים להצעתה של סופי ולהתחלף. מה אז? הגברת אולי היתה זוכה להפוגה קצרה, ייתכן שהיתה מספיקה אפילו לפרוש את רגליה הדואבות לפנים, אבל אז, אחרי רגע קצר של מתיקות, היו הנוסעים המעוכים סביב ממהרים ונזעקים על העוול, רוגמים את האישה האומללה במילות תוכחה. איך היא לא מתביישת? נותנת לזאת לעמוד במקומה? כבר עכשיו היא יכולה לשמוע את מחשבותיהם. אי־אפשר לשנות סדרי עולם. עדיף שתשב סופי בשקט, במקום השמור לשכמותה, בספסל הראשון שמאחורי הנהג, וכמו תמיד תימנע משיחה, ורק תקשיח את עצמה כנגד חצי הרחמים והמלמולים החרישיים הנועצים בה מכל עבר את המילה ״מסכנה״.

 

•••

 

התחנה המרכזית רחשה כרציף נמל לפני הפלגה בהולה. תומס, ששכב מקופל בתוך התיק, נשלף עכשיו ונמתח למלוא אורכו, ופילס את דרכו בין האנשים, מבקש להוביל את סופי לאורך העוגנים הקבועים: 1. קיר מעוגל. 2. פח אשפה מתכתי. 3. עשרים מטר בפנייה קלה שמאלה. 4. גדר לבנים, שמאחוריה האוטובוס שייקח אותה סוף־סוף הביתה.

הרעש הלם באוזניים. הקיר המעוגל נותר רחוק ובלתי־נגיש. לא היה אפשר להתקרב אליו אפילו. הרחבה שלפניו היתה זרועה תרמילים שנאחזו ברצפה כמו מוקשים. היא תיאלץ להעריך את המרחק ממנו ולהסתמך על תומס, שהיטלטל לפניה ונהדף שוב ושוב כקנה רצוץ בים סוער. את בקבוק היין דחפה קודם לתוך התיק, אבל עכשיו הטרידה אותה נוכחותו. מה יקרה אם ייפול ויתגלגל החוצה? אם ייתקל בה מישהו וינפץ אותו בתוך התיק? שוב ושוב נתקלו בה אנשים ממהרים, ולרגע חשה שאיבדה כיוון לגמרי. כבר לא ידעה איפה הקיר, ואיפה הפח, ואפילו לא סמכה על כתם האור העמום שאמור היה לסמן לה את אזור התחנות.

דמעות של כעס עלו בעיניה והיא התיישבה על ספסל אבן שנקרה בדרכה וחיכתה דקות ארוכות, עד שאישה אחת פנתה אליה והציעה את עזרתה. היא אחזה בסופי בזרוע חשופה, עדויה צמידים לרוב, והובילה אותה לתחנה אחרת. שם חיכתה איתה עד שהגיע האוטובוס לחולון, ואז דחקה בה לעלות ולטפס לפני כולם. ״שתהיה לך שנה טובה, נשמה, שנה טובה!״ שמעה אותה סופי קוראת לעברה בעודה מחכה עד שדלתות האוטובוס תיסגרנה.

 

•••

 

סבתא עמדה במטבח והקציפה ביצים. היא כנראה עמדה בגבה אל הדלת, וסופי נעלה את הדלת בשקט וחמקה לחדר השינה. כדבר ראשון הניחה את בקבוק היין על השידה לצדה, ואז מיהרה לחלוץ את השדיים מהחזייה, לשלוף את כפות הרגליים מתוך הנעליים, ולהשתרע סוף־סוף על המיטה.

מכיוון המטבח נשמעו נקישות המזלג בקערת האמייל מהירות וקצובות, מתערבבות בקולות הנשמעים מהרדיו. ״משדר חגיגי,״ הכריז השדרן וקרא בשמה של אסטרולוגית ידועה, שתכף תתארח באולפן ותספק תחזיות לקראת השנה החדשה.

כשהיתה קטנה לימדה אותה סבתא להפריד את החלבונים ולמזוג אותם לתוך קערת האמייל. ״זו קערה שסבא עשה עוד ברוסיה,״ סיפרה לסופי שוב ושוב, כמו לא סומכת על המוח הילדותי החד והעובדות הנחקקות בו מיד. ״ידיים של זהב היו לסבא שלך!״

היה לה מיקסר, אבל סבתא התעקשה להקציף את הביצים בדרכה המיוחדת - סיבובים מהירים של המזלג בקערה, נקישות קצובות של המתכת באמייל, והגוף של סופי הקטנה נדרך. ״אפשר לגעת?״ היתה מצייצת בהתרגשות.

״בטח, קְרָסָבִיצָה, בטח שאפשר,״ סבתא היתה מפסיקה לרגע ומניחה את הקערה מתחת לאצבעות של הילדה, שתרגיש את בועות הקצף המתגבהות ומתמלאות אוויר. זה היה פלא. איך זה קורה? איך הופכת נזלת החלבון הדביקה לענן רך כל כך? סבתא שלה קוסמת! לא יכול להיות הסבר אחר.

אחר כך היתה הקוסמת מפרישה מהקצף לקערית עץ, וסופי היתה נוגעת וממששת, מועכת ומטביעה את כפות ידיה הקטנות בענוג הענוג הזה.

שנים לאחר מכן, בערב שישי, כשעוד גרה בדירתו של אבא בחיפה, ביקשה להפתיע את ניצן ושאול בעוגה מעשה ידיה. הנקישות על האמייל נשמעו כמו אלה של סבתא, הקצף עלה וטיפס על הדפנות, אבל הידיים כאבו, הנשימה הכבידה, והקסם פג. מאז לא ניסתה שוב. לפעמים צריך לדעת גם לסגת, לתת לאחרים לעשות את הדברים שהם מצטיינים בהם ולהסכים להיות מובלים. את זה, חושבת סופי, היא דווקא יודעת מצוין.

 

•••

 

עשר דקות שכבה במיטה, ורק כששמעה את השדרן נפרד לשלום ממאזיניו, ואת הרדיו שהושתק במטבח בבת אחת, קראה בקול: ״סבתא! אני כאן!״ והתרוממה במרץ, שוכחת לגמרי את בקבוק היין שהונח קודם על השידה. היד שהונפה באוויר חבטה בבקבוק, והרגליים שנאחזו ברצפה התבוססו עכשיו בים מתוק וסמיך, מלא שברי זכוכית חדים. טיפשה. עכשיו לא יכלה לזוז, רק נשארה עומדת במקום עד שהגיעה המצילה הזקנה שלה כשהיא חותרת לעברה בסירות נעלי הבית, גורפת את הרסיסים במגב, סופגת את הנוזל בסמרטוט, מנגבת את כפות רגליה של סופי במגבת מטבח בריח תפוחים, וכל העת היא ממלמלת, ״לא נורא, ממ'לה, לא נורא, שום דבר לא קרה,״ ומוסיפה גם תלונות לרוב כדי שירחיקו את נכדתה מגלי האשמה והעלבון שוודאי כבר עולים בה - ״מי נותן בימינו בקבוק יין לחג? אה, סופינקה, תגידי לי? חסר להם בביטוח שמה כסף? אה? מה יש? לא יכלו לתת לך תלושים?״

 

•••

 

לפנות ערב, כשסופי התעוררה, כבר עמד השולחן במטבח ערוך ומסודר לכבוד ארוחת החג, ושתיהן אכלו אותה בשתיקה.

״את רוצה אולי לראות איתי טלוויזיה?״ שאלה סבתא.

״לא,״ ענתה סופי והתרוממה לעבר הכיור, ״אין לי כוח.״

״תעזבי את הכלים, סופינקה, זה שתי שניות בשבילי, אני יכולה לבד.״

״די, סבתא, מספיק,״ אמרה סופי ופתחה את הברז.

 

•••

 

כשסיימה לשטוף את הכלים, סבתא כבר ישבה מול הטלוויזיה וסרגה. סופי עשתה את דרכה לחדר השינה, הגיפה את הדלת אחריה, נשכבה על המיטה ופתחה את הרדיו. חושך ורדיו - ככה היא הכי אוהבת. זה לא מה שתספר אם תצטרך להציג את עצמה בראיון עבודה, או באיזה דיון טלוויזיוני מלומד על חייה של העיוורת הצעירה בת זמננו. לא, לא, סופי לא מטומטמת. אם היו מזמינים אותה לתוכנית אירוח כזאת היתה בודה לעצמה שגרת חיים תוססת, כמו זו שכבר כמעט היתה לה. כזו שתוסיף כבוד וגאווה לחבריה העיוורים ותמנע ממנה גידופים ובידוד. היא תדבר יפה ובנימוס על חיי התרבות העשירים שהיא מנהלת - תספר על תיאטרון והופעות מוזיקה חיות, על הפאבים שהיא נוהגת לשבת בהם עם חבריה הרבים, רובם רואים. היא תזכור להסתכל לעבר בן שיחה ולא להביט נכחה. לא להתנועע מצד לצד. לא קדימה ואחורה. לא לטלטל את הראש. היא תדבר על שחייה ועל טיולים ולא תגיד מילה על החושך. לא תספר כלום על הרוגע שהוא נוסך בה, על השמיכה הנעימה שבה הוא עוטף אותה כשהם לבד, רק היא והוא, על המקום הזה בתוכה שהופך להיות ברור כל כך, צלול, כשחושך סביב.

היא שכבה והקשיבה לאלה פיצג'רלד שרה ברדיו על האיש שהיא אוהבת, זה שיום אחד יבוא, גבוה וחזק. בנמוכים שלה - החשופים, העמוקים - רטטה בטנה של סופי בכאב, ובגבוהים נפרדו התאים בגופה והפכו לאוויר. באקורד האחרון, כשהפסנתר מכה מלפנים והקונטרבס מטופף בזהירות מאחור, מתגנב על קצות אצבעותיו, כבר היתה הכרית תחתיה רטובה לגמרי.

ככה התחילה לה השנה, ואולי, במחשבה לאחור, היה משהו בערב החג הזה שכבר בישר ברמיזה, בשפת הסימנים, על מה שעוד עומד לקרות.