פתח דבר
הספר שלפניכם נולד בהודו, שם נזרע הזרע לכתיבתו.
ראשיתו בהתבוננות. מדי לילה, בעשרת הימים הראשונים שלי בהודו, התבוננתי בהערצה במיקי, חברתי היקרה. צפיתי בה מרותקת בעת שהיא כתבה מילים על גבי מילים באדיקות ובמרץ בתוך פנקסון קטן. שם בהודו, מיקי לימדה ועודדה אותי להתנסות לראשונה בכתיבת יומני היקר. מהרגע בו העט נגע בדף, המילים זרמו בשצף, ללא סכר שיעצור אותן. התאהבתי בכתיבה ובתיעוד. בכל יום חיכיתי לרגע בו אוכל לשבת ולכתוב את מפלי הרשמים והתחושות שנשפכו מתוכי.
במהלך שני מסעות ארוכים ועמוסי חוויות מילאתי ארבע מחברות עבות כרס בכתב צפוף. כשהגעתי הביתה עם תום מסעי השני, הסתכלתי על המחברות ושאלתי את עצמי, נו מה עכשיו? הקול הפנימי שבי, זה שיודע תמיד את כל התשובות הנכונות, ענה לי שעכשיו יש לחלוק את הדברים עם אחרים ולהעבירם הלאה.
באותם רגעים חשבתי על החור השחור שאני נושאת עמי עד היום, שבתוכו חבויים בחשכה נצחית כל זיכרונות העבר של הוריי. כל אלבומי התמונות שלא היו להם מעולם ולא תיעדו את חוויותיהם. כל מה שלא ידעתי עליהם, מלבד היותם ניצולי שואה. כל מה שהם לא סיפרו, וכל מה שרצו לספר, ואני כדרכם של ילדים חסרי סבלנות לא רציתי לשמוע. היום, כשאני משתוקקת לדעת, הם כבר לא כאן כדי לחלוק עמי ולשתף אותי.
חשבתי על ילדיי ונכדיי, מה הם יודעים עליי? ברור לי שהם לא שותפים מלאים לחוויותיי ולעשייה שלי כאדם בוגר. אולי גם הם, כמוני, ירצו לדעת יותר בעתיד? החלטתי למנוע מהם את החסך המטריד שאני חווה, בחרתי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, ולהוציא לאור את הספר היקר הזה. בזמן ובמקום שיבחרו, אם וכאשר ירצו צאצאיי להכיר פן אחר של אמא או סבתא שלהם — הספר הזה יספק את רצונם. אם גם אחרים ימצאו בו עניין, אשריי וטוב לי.
לעיניים הקוראות את המילים ברגע זה, אני חייבת להבהיר כי אין זה ספר הדרכה למטיילים בהודו, וגם יומן מסע אינו ההגדרה עבורו. זהו ספר המתאר התנסות אישית חווייתית וייחודית, תהליכים פנימיים, מפגשים עם אנשים, מחשבות ותובנות. כל אלה מתובלים בנדיבות בתבלינים Made in India שלא ניתן להתעלם מניחוחותיהם העזים ומטעמם המיוחד.
אני מזמינה אתכם לטעום, בתקווה שתבקשו עוד.
זהבה שילון