ישראל בחזית המפרץ הפרסי

1
ההתחלה: חצייתו של הגשר בדרך לקטאר

חמישה ימים בלבד לפני הבחירות שנערכו בישראל, ב-29 במאי 1996, יצאתי מירושלים כשיעד נסיעתי הוא דוחה, בירת קטאר, כדי לפתוח לראשונה את משרד הייצוג הישראלי. באותו יום, כשישבתי במכונית הדוהרת מירושלים לכיוון גשר אלנבי, היו דאגותי קשורות בעיקר לשאלות מעשיות, מסוג הדאגות המעסיקות את מי שאינו יודע למה לצפות במקום שאליו הוא נוסע. האם נעבור את הגבול לירדן במהירות, ונספיק להגיע בזמן לטיסה הממריאה משדה התעופה ברבת־עמון לדוחה, בעוד פחות משלוש שעות? כיצד נתקבל בקטאר, ואיך יתייחסו שם להגעתו הראשונה של נציג ישראלי לפתיחת נציגות דיפלומטית? כיצד נצליח להתארגן במהירות להפעלת הנציגות בימים הראשונים, במקום שבו אין לנו עדיין תשתית מינימלית?

העיסוק בשאלות אלו נקטע באיבו בעיקולים החדים המובילים למסוף הגבול עם ירדן, העוברים בתוך נוף סלעי וחשוף בצבעי חום־צהבהב. בתוך זמן קצר עברתי, ביחד עם דובי, קצין הביטחון הראשון של הנציגות, את ביקורת הדרכונים בצד הישראלי של הגבול, והמשכנו בנסיעה לכיוון גשר אלנבי, על קו המים המפריד בין ישראל לירדן. לפני הגשר ירדנו מהמכונית של משרד החוץ, שלא הורשתה לעבור את הגבול, נפרדנו לשלום מהנהג, וחצינו בהליכה עם מזוודותינו את גשר העץ העובר מעל זרזיף המים הדקיק הנקרא "נהר הירדן". שם כבר קיבל את פנינו אותו "המזרח התיכון הישן" המוכר היטב לכולנו: בצדו השני של הגשר שררה דממת צהריים, מהולה בחום של אזור השבר הסורי־אפריקני. דלת הצריף הירדני הקטן הסמוך לגשר היתה מוגפת ובמגרש החניה הצמוד אליו לא נראתה אפילו מכונית אחת לרפואה, שתוכל לרמז לכך שאולי מישהו מחכה לבואנו.

למרות זאת ניסינו ככל האפשר לשמור על האופטימיות והקשנו בנימוס על דלת המשרד. שמענו קול רפה מצדה השני. פתחנו את הדלת ונכנסנו למשרד הצנוע, שבו ישבו קצין ירדני ועוזרו מאחורי מכתבת עץ כבדה ושתו קפה. פניהם אמרו כי לא ציפו לבואנו, וכך העידה גם תגובתם כשהצגנו את עצמנו ואמרנו כי אנו ממהרים לעבור את ביקורת הגבולות הירדנית, על מנת שנוכל להגיע בזמן לטיסתנו הממריאה בעוד פחות משלוש שעות מרבת־עמון. כאשר נענה הקצין לבקשתנו ופשפש בערמת הניירות שהיתה מונחת במגש הפלסטיק שלפניו, הוא אכן מצא מכתב שנשא את שמותינו.

למראה הנייר אחזה בנו התלהבות, אך היא שככה כשהקצין הסביר שהטבעת האשרה בדרכונינו תוכל להתבצע רק במסוף הגבול הרשמי של הממלכה ההאשמית הירדנית, הנמצא במרחק כמה קילומטרים משם. הבעיה שעמדה בפנינו היתה כיצד להגיע מאותו צריף ירדני קטן על קו המים לארץ המובטחת של המסוף הירדני הרשמי. הגעתנו בזמן לטיסה לדוחה, ויכולתנו לפתוח את נציגות ישראל בדוחה במועד שנקבע, עמדו על כף המאזניים. אולם המכונית שהיתה אמורה להגיע מהצד הירדני, שהזמנתה תואמה מראש עוד לפני שעזבנו את ירושלים, בוששה להגיע משום מה.

בני שיחנו הירדנים לא מצאו פתרון מיידי לבעייתנו, אבל בראותם את הדאגה על פנינו הסכימו, אף שהדגישו שאין זה מתפקידם, ליצור קשר טלפוני עם מסוף הגבול הרשמי כדי לנסות לאתר לנו מונית. ואמנם, בעקבות החלפת הברכות המחויבת וכמה מילים עם עמיתו שמעבר לקו, הודיע לנו בשמחה הקצין הירדני שהמונית בדרך.

קצרי רוח עמדנו במגרש החניה הנטוש, מחכים למונית הגואלת שתגיע. ובעוד הדקות היקרות נוקפות, עלו בראשי מחשבות על הנסיבות שהביאו אותי לעמוד שם, בגבול שבין ישראל לעולם הערבי, בדרך לפתיחת נציגות במדינה קטנה בלב המפרץ, שעמה לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים כלשהם עד אז.

באופן ישיר, הימצאותי שם נבעה מכך שהייתי מעורב בשלבי ההכנה לביקורו המוצלח של ראש הממשלה שמעון פרס בקטאר, שבמהלכו נחתם ההסכם שעתה היה עלינו ליישם על ידי פתיחתה של הנציגות הישראלית. לכן, כשחיפשו במשרד החוץ מועמד שיֵצא לדוחה, הייתי הבחירה הכמעט טבעית. כמו כן בוודאי שיחקה תפקיד חשוב העובדה כי זה כשלוש שנים הייתי חלק מצוות שעסק בקידום היחסים עם מדינות המפרץ והכרתי מקרוב את מקבלי ההחלטות המרכזיים בארמון האמיר ובמשרד החוץ הקטארי, לצד רבים מראשי הארגונים הכלכליים והחברות המסחריות בקטאר. עם זאת, כפי שקורה לעתים קרובות במצבים מעין אלו, היה לי קשה להשתחרר מהתחושה שנסיבות עמוקות יותר מילאו תפקיד מרכזי באירועים שהובילו אותי לשם.

התגלגלותן של נסיבות אלו החלה כ-28 שנים לפני כן, כשהורי עוד היו זוג צעיר בפריז. אבי, פרופ' מישל רבל, השקיע לילות כימים במחקריו בתחום הביולוגיה המולקולרית במרכז הלאומי למחקר מדעי שבצרפת. אמי, קלייר, שסיימה את לימודיה כדוקטור לביופיזיקה, היתה עסוקה כל כולה בגידול ארבעת הילדים, שאני השני בהם. כלפי חוץ הם היו כצעירים צרפתים אחרים, מרוכזים בהצלחה המקצועית, בניסיון להתבסס כלכלית ובעבודה האינסופית הכרוכה בגידול ארבעה ילדים קטנים בלבה של עיר גדולה באירופה.

אבל לשניהם היתה תודעה היסטורית ויהודית עמוקה, שהושפעה מאוד מגורלם של יהודי צרפת לאחר כיבושה על ידי הנאצים ב-1940, בראשית מלחמת העולם השנייה. אבי היה בן למשפחה שחיה דורות רבים בחבל אלזס והוריו היו מנכבדי הקהילה היהודית של שטרסבורג. בתקופת הכיבוש עקרה המשפחה משטרסבורג ומצאה מקלט בליון, ולאחר מכן במסתור בהרי האלפים הצרפתיים. בתקופה זו הצטרף סבי, ד"ר גסטון רבל, למחתרת הצרפתית ועסק בהצלת יהודים ובהברחתם. סבתי, סוזל־שושנה, שמרה על הילדים בבית שכור בכפר קטן בהרים. אחרי המלחמה היה סבי הרופא הראשון שנכנס למחנה הריכוז בוכנוואלד לאחר שחרורו. אמי ברחה אף היא עם משפחתה ערב הכיבוש משטרסבורג לאזור פריגור. אביה, סבי שלמה, שירת בצבא ונשבה על ידי הצבא הגרמני. לאחר שאמה, סבתי רוזה, נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז ברגן־בלזן, מצאה אמי מסתור עם אחיה בקרב איכרים בחבל דורדון שבמערב צרפת. לאחר המלחמה, בעקבות שחרורם של סבתי ממחנה הריכוז ושל סבי מהשבי, שבה המשפחה לשטרסבורג. אולם האירועים הללו נחקקו עמוקות בזיכרונם של הורי, שבזמן המלחמה היו עדיין ילדים צעירים.

ניתן להניח שזיכרונות אלו שיחקו גם תפקיד מרכזי, אף אם לא במודע, כאשר יותר מעשרים שנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967, הבינו הורי כי מקומם אינו עוד בפריז אלא בישראל. לא גודלו של הניצחון במלחמה או הרחבת גבולותיה של ישראל השפיעו על החלטתם לעלות ארצה לאלתר, אלא ההבנה שלא ייתכן שהם ימשיכו להתמקד בחיים היום־יומיים בצרפת בעוד ישראל נתונה במאבק הישרדות. לכן, כאילו היה זה ברור מאליו, הם התנתקו מהעבודה, מהמשפחה ומכל מה שהכירו, ובאוגוסט 1968 עלו לישראל. כאן הצטרף אבי כחוקר בכיר למחלקה לביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות והחל בדרך ארוכה של מחקר שהובילה לפריצות דרך מדעיות חשובות, אשר קידמו רבות את המחקר ואת תעשיית הביוטכנולוגיה בישראל, ובגינן הוענק לו כעבור שנים פרס ישראל בחקר הרפואה.

לא רק מדע וציונות ספגו הורי בצעירותם, אלא גם חינוך לערכי המסורת היהודית ולאמונה כי זו צריכה להתבסס על חיים של פתיחות ושלום. כתלמידים, שניהם למדו את משנתו של פרופ' אנדרה נהר ז"ל - דודו של אבי שהיה הוגה דעות יהודי חשוב בצרפת, סופר, מנהיג ומחנך בעל עמדות ייחודיות על המורשת היהודית, ומשנה זו הפכה להיות מרכיב מרכזי באישיותם.

במרכז השקפת העולם ההומניסטית הזו עמדה התפיסה כי אחד מעיקרי היהדות הוא הצורך למזג בין הזיקה לשורשים ולמסורת ובין הסובלנות כלפי מסורות ותרבויות אחרות. עובדת היות אדם בן למורשת היהודית הופכת אותו למה שהוא, אך היא אינה צריכה להפחית בכהוא־זה את יכולתו לקיים דיאלוג בין־תרבותי פתוח ובונה עם מי שמקורותיו שונים לחלוטין. בשל כך, למשל, הקפיד פרופ' נהר ז"ל להזמין בכל שנה לשולחנו בליל הסדר אורחים מדתות שונות, וכתביו עוסקים רבות בקשר שבין המחשבה היהודית ובין השקפות עולם אחרות.

זו גם הרוח שינקנו אני, אחַי ואחותי בבית בצעירותנו. לכן בעיני היה ברור כי כפועל יוצא מהשקפה יהודית זו, ישראל צריכה לשמור תמיד על יד שלוחה לדיאלוג כדי לנסות להגיע לדו־קיום עם שכנותיה, וזאת על אף הקשיים הנובעים מחוסר הנכונות, בקרב שכבות נרחבות במדינות ערב, לקבל את נוכחותה של ישראל כלגיטימית ומהניסיונות החוזרים ונשנים לערער על עצם קיומה. כבן להורים שעלו בעקבות מלחמת ששת הימים, ועל רקע האירועים שליוו את תקופת התבגרותי בשנות ה-70 וה-80 בישראל, לתפיסה זו התלוותה גם הכרה בצורך בפשרה משמעותית שתידרש לשם השגת השלום עם העולם הערבי.

האדם הוא תבנית נוף נעוריו. לכן לאחר שהשתחררתי מהצבא, הזיקה המשפחתית החזקה למדע הניעה אותי לסיים תואר ראשון במדעי המחשב ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית. אולם מיד לאחר סיום לימודים אלה גיליתי בעצמי משיכה דווקא לתחום הדיפלומטי והצטרפתי למשרד החוץ הישראלי, בין היתר כדי לתת ביטוי לשאיפה לעסוק בדיאלוג עם מדינות ותרבויות אחרות ככלי לקידום הקשרים הבינלאומיים של ישראל. בהמשך הדרך אף ניסיתי לשלב בין התחומים השונים, כאשר כתבתי את עבודת המוסמך בתוכנית להיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדע באוניברסיטה העברית, תחת הכותרת: "הדיאלוג ההכרחי - בחינת מקום השיח וְהַשּוֹנוּת בהתפתחות הידע וההבנה".

לאחר כמה שנים במשרד החוץ, ובהן שירות של שלוש שנים בפיליפינים ועבודה במחלקה הכלכלית, התחלתי לסייע בלשכת המנהל הכללי למאמצים לקדם קשרים ראשוניים עם מדינות המפרץ ולפתח שיתוף פעולה אזורי בין ישראל למדינות ערב, בעיקר בתחום הכלכלי. במסגרת זו סייעתי לניסיונות לקידום היחסים עם מדינות במפרץ, שלצד קטאר היתה עומאן הבולטת שבהן, ובה ביקרנו כמה פעמים כדי לרקום עמה קשרים כלכליים ומדיניים ענפים שהובילו אף הם לפתיחה הדדית של נציגויות רשמיות (אך להבדיל מקטאר, לבקשת העומאנים נסגרה הנציגות שם בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000).

ציון דרך חשוב בעבודה זו היתה ההשתתפות הישראלית בפסגה הכלכלית ההיסטורית ורחבת הממדים בקזבלנקה, בחודש אוקטובר 1994. הייתי חבר בצוות שתיאם את השתתפות משלחת בכירי המשק הישראלי בפסגה, אשר כללה את נשיא התאחדות התעשיינים דן פרופר, נשיא איגוד לשכות המסחר דני גילרמן, ראשי המערכת הבנקאית דוגמת משה זנבר מבנק לאומי, עמירם סיון מבנק הפועלים וגדעון להב מבנק דיסקונט, ראשי חברות גדולות כיו"ר קונצרן "כלל" אבי אולשנסקי, יו"ר "החברה לישראל" שאול אייזנברג, שמואל דנקנר, גליה אלבין, ראשי חברת "מרחב" יוסי מימן ונמרוד נוביק, יו"ר "ישקר" סטף ורטהיימר ועוד אנשי עסקים רבים שיצאו לקזבלנקה כדי ליצור קשרים עסקיים עם עמיתיהם ממדינות ערב, ובהם גם רבים ממדינות המפרץ. במסגרת הפסגה נערכה ארוחת צהריים מיוחדת שבה הוגשו יינות מישראל ואוכל ישראלי שהוכן על ידי השף הראשי של "מלונות דן" בשיתוף פעולה עם השף הראשי של מלון "רויאל מנסור" בקזבלנקה, ותוך כדי כך הציגו שר החוץ פרס, שר האוצר אברהם שוחט ודן פרופר את הישגיה הכלכליים של ישראל ואת הצעותיה לשיתוף פעולה אזורי.

פסגת קזבלנקה שיגרה מסר לעולם - ובפרט לחברות המסחריות הרב־לאומיות - כי המזרח התיכון עולה על מסלול חדש של שיתוף פעולה כלכלי והסרת מחיצות בין מדינות האזור. במהלך הוועידה נפתח משרד האינטרסים הישראלי ברבאט, והיא פרצה את הדרך העתידה להוביל לקידומם של פרויקטים משותפים בין ישראל לבין כמה מדינות ערביות. המשכה של דרך זו הביא גם להתפתחויות חשובות בקשרים עם קטאר, שנקודת ציון חשובה בגיבושם חלה שנה לאחר מכן, כאשר נחתם מזכר ההבנה לניהול משא ומתן על יצוא גז טבעי קטארי לישראל בנוכחות ישראלית וקטארית רשמית. החתימה היתה בוועידת ההמשך לפסגת קזבלנקה שהתקיימה ברבת־עמון בסתיו 1995 באירוחו של המלך חוסיין.

זוהי, כמובן, אותה רבת־עמון שאליה היינו צריכים להגיע כדי להספיק לתפוס את טיסתנו לדוחה. לכן קשה לתאר את שמחתי כאשר סוף סוף נראתה המונית הגואלת עושה את דרכה לעברנו, צבועה בצבעי כתום ולבן כדרך המוניות הירדניות. ומכיוון שהזמן הלך והתקצר, מיד לאחר שירדה המונית מהכביש ונעצרה לידנו, נחפזנו להעמיס לתא המטען את מזוודותינו ואת תיקינו הרבים, אשר הכילו בנוסף לחפצינו האישיים גם את כל הציוד המשרדי שחשבנו שנזדקק לו לקיום המשרד הישראלי בדוחה בימיו הראשונים, ויצאנו לעבר המסוף.

כשהגענו לשם גילינו לשמחתנו שהמסוף ריק למדי. קוצר רוחנו כנראה עשה את שלו וזירז קמעה את הטיפול הביורוקרטי של הפקידים הירדנים, שעסקו בהחתמת דרכונינו. כל העניין בוודאי לא לקח יותר מכמה רגעים, אבל בשלב זה כל שנייה נראתה כמעט כמו נצח. כשהוגשו לנו בחזרה הדרכונים אצנו למונית שלנו, שבה המתין לנו נהגה שלא הפסיק לחייך, אולי גם בגלל שהסכמנו ללא מיקוח להצעתו הראשונה, כי נשלם לו 40 דולר על מנת שייקח אותנו לנמל התעופה הבינלאומי ברבת־עמון במהירות האפשרית.

הנהג עשה ככל יכולתו להפגין ביטחון שנגיע בזמן לטיסתנו, אבל לא היה בכך כדי להרגיענו, לאחר שהפסדנו כל כך הרבה זמן בהמתנה למונית במעבר הגבול. השעון הראה שטיסתנו ממריאה בעוד כשעה וחצי, ועל פי חישובינו היה זמן הנסיעה ממסוף הגבול הירדני בגשר אלנבי ועד שדה התעופה אמור להימשך לפחות 45 דקות ואולי גם יותר, תלוי בעומס התנועה בכבישים העולים לרבת־עמון, המשמשים גם את המשאיות הרבות העושות את דרכן לכיוון הבירה הירדנית.

ביטחוננו התערער עוד יותר לאחר שהתברר כי הבעיה העיקרית כלל אינה עומס התנועה בכבישים, אלא המונית עצמה. במישורים הצמודים לנהר הירדן המונית עוד איכשהו הצליחה לסחוב אותנו על ציודנו במהירות סבירה, אולם ככל שהתחדד שיפוע הכביש והמונית נאלצה להתמודד עם העליות התלולות, החל המנוע להיאנק ולהשמיע קולות מדאיגים. הנהג, שהבחין בעומס הגובר והולך על מנועו, התנצל על כך שלמרות החום הכבד עליו לסגור את המזגן כדי להרוויח קצת כוח שיעזור למונית לצלוח את ההרים.

בשלב זה קיבלתי החלטה אסטרטגית והתרתי את העניבה שקשרתי לפני צאתי מהבית במטרה ליצור רושם טוב ולהראות לקטארים שהגיעו אנשים רציניים לפתוח את נציגות ישראל, פתחתי את החלון שלצדי והפקרתי את פני לרוח החמימה והנעימה שנשבה בחוץ. באורח פלא, הזמן החולף, מגבלותיה של המונית וכל החששות מפני הצפוי והדאגות האחרות שהטרידו אותי אך לפני דקה איבדו לפתע מחשיבותן. כל מה שלא היה קשור לכאן ועכשיו כאילו נעלם והפך ללא רלוונטי. באותו הרגע, כאשר התמקדתי רק בשמש הזורחת, בשמים ובנוף היפהפה הנשקף במורד ההרים לעבר הבקעה, התחוור לי באמת ובתמים שחצינו את הגבול לכיוון מזרח. ועם החצייה חדרה בי גם הבנה רבה יותר של פערי התרבויות והציפיות משני צדיו של הגשר.

זהו המזרח התיכון המוכר לנו כבר היטב. חם, מלחיץ לעתים קרובות, מוניות שדורשות שיפוץ יסודי ומעברי גבול ביורוקרטיים ומסורבלים. הניגוד בולט במיוחד לעיני מי שחוזר מנסיעה באירופה, שבה ניתן לדהור במכונית על כבישים רבי־מסלולים ולעבור ממדינה אחת לאחרת בלא לעצור כלל, אפילו לשנייה. אכן, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור, וגם הזמן שעבר מאז ועד היום לא קיצר אותה במידה ניכרת. בה בעת, ההרגשה העיקרית שזכורה לי מאותו יום ראשון בדרך לפתיחת הנציגות בקטאר, קשורה להבדלים העמוקים ברמת הציפיות שהיו ועודם קיימים בין שני צדדיו של נהר הירדן. כישראלים, חיכינו בכיליון עיניים ליום שבו נוכל לחצות את הגבול עם העולם הערבי כדי שנוכל לבקר במדינות השכנות, לטוס למפרץ, לרקום קשרים נורמליים עם עמי האזור ולבנות עתיד חדש, שיותיר מאחור את האיבה ומלחמות העבר. ואילו בצד השני חיכה לנו פרטנר שלא התנגד בהכרח להתלהבותנו, אך גם לא היה נכון להצטרף אליה. הוא היה מדוד הרבה יותר מאיתנו וגילה סבלנות שנרכשה במשך דורות של המתנה. על פי גישתו, אם המתנו כל כך הרבה, הרי אין סיבה להזדרז פתאום דווקא כעת. החיפזון מהשטן.

חצייתו של המדבר הסעודי
לנמל התעופה הבינלאומי "עלייה" ברבת־עמון הגענו, בסופו של דבר, פחות משעה לפני ההמראה המיועדת. מיד עם עצירת המונית ליד הטרמינל פתחנו במרוץ נגד השעון. הנהג הירדני, שלא איבד את שלוותו אף לרגע, עזר לנו לפרוק את ציודנו במהירות. תוך כדי ריצה דחפנו את העגלות העמוסות במזוודות דרך הבדיקה הביטחונית ועד לדלפק הצ'ק־אין. במערכת הכריזה כבר נשמעה הקריאה לנוסעים בטיסתנו להתחיל בעלייה למטוס, אך הפקידה התרשמה מהבעות הלחץ שעל פנינו והסכימה לרשום אותנו לטיסה. מיד לאחר שקיבלנו לידינו בחזרה את כרטיסינו פתחנו שוב בריצה דרך ביקורת הדרכונים, עוד בדיקה ביטחונית, המעבר לחנויות הדיוטי־פרי, ועד לשער שממנו עמדה הטיסה להמריא בעוד דקות מספר. הצגנו את כרטיסינו, וכעבור רגעים אחדים נפלטה מחזינו אנחת רווחה כאשר התיישבנו במטוס, מזיעים ומתנשפים.

לאחר ההמראה התבוננתי דרך החלון, מנסה להירגע ממאורעות היום. הנופים ההרריים של רבת־עמון התחלפו במהרה במראה המדבר הענק של ערב הסעודית. במבט מלמעלה היה ניתן להתרשם מהמרחבים העצומים של דיונות החול, אשר התפרשו אל תוך האופק של חצי־האי ערב. חלקים נרחבים מאזור זה, כגון המדבר רחב הממדים "רובע אל־חאלי" (הרובע הריק), נותרו לא מוכרים ומסתוריים במשך רוב שנות ההיסטוריה של המין האנושי. הם היו מחסום קשה ביותר למעבר, שרק בדואים ושיירות גמלים ידעו כיצד לחצותו. אפילו האימפריה העות'מנית, אשר השיגה דריסת רגל באזור, התקשתה באמת לשלוט עליהם.

קשיי נגישותו של האזור הותירו את רישומם בניתוק, בנחשלות ובחוסר היציבות שאפיינו את אזור המפרץ לאורך השנים. המאבק המתמשך מול תנאי החיים הקשים נתן את אותותיו גם במאבקי הכוח המתמשכים בין השבטים השונים שחיו בלב חצי־האי ערב. אזור זה הוא ערש האסלאם - בו נולד הנביא מוחמד ובו נמצאות הערים הקדושות מכה ומדינה - ולכן אין זה מקרי שבו התפתחו הזרמים הקיצוניים יותר בדת האסלאם. מצב זה נמשך עד ראשיתה של המאה ה-20, עת החלה שרשרת האירועים ההיסטוריים שהובילו ליצירת המבנה הפוליטי של המפרץ כפי שהוא מוכר לנו כיום.

ניצניו של המפנה החשוב במפרץ טמונים במלחמת העולם הראשונה, שהובילה להעמקת המעורבות הבריטית באזור חצי־האי ערב, שהתבטאה בתגבור הכוחות המוצבים בעדן להגנת נתיבי הים למזרח הרחוק וכן במסקט שבעומאן, הנמצאת במיקום אסטרטגי חשוב לפתחו של המפרץ. מעורבות זו זכתה לביסוס רשמי בעקבות החתימה על הסכם סייקס־פיקו בשנת 1916, שבו חולק המזרח התיכון לאזורי שליטה בין צרפת ובריטניה. במסגרת הסכם זה הועבר אזור המפרץ לתחום ההשפעה של בריטניה, אשר אף חתמה על בריתות רשמיות עם חלק ממנהיגי השבטים החזקים בחצי־האי ערב.

עם זאת, אין ספק כי התמורה המשמעותית ביותר אירעה עם גילוי בארות הנפט באזור בשנות ה-30 של המאה ה-20, וראשית הפקת הנוזל השחור לאחר מלחמת העולם השנייה. הנפט הפך באחת את מדינות האזור העניות והנידחות לעשירות ומפותחות. קטאר היא דוגמה בולטת לכך. ב-1916 היתה קטאר עדיין מדינה מדברית מבודדת שבה שכנו 30 אלף תושבים, רובם רועים בדואים, דייגים ושולי פנינים. גילוי הנפט והפקתו, החל ב-1949, הפכו את פניה לחלוטין. סדרת תמונות המוצבת בכניסה למוזיאון הלאומי הקטארי, המשוכן באחד הארמונות הישנים של המשפחה המלכותית אשר נבנה בראשית המאה ה-20, מתארת את ההתפתחות המהירה של מפרץ דוחה במאה השנים האחרונות. בתמונות אלו ניתן לראות כיצד עד לפני כמה עשורים היתה בירתה של קטאר, המשופעת כיום בשדרות רחבות, בבניינים מודרניים רבי־קומות ובמלונות פאר הצומחים כפטריות אחרי הגשם, כפר קטן ופשוט לחופו של המפרץ.

לצדה של קטאר, גם שאר חברותיה הנוכחיות במועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ - ערב הסעודית, עומאן השוכנת בדרום־מזרח חצי־האי ערב, האמירויות הערביות המאוחדות (פדרציה של שבע אמירויות, שאבו־דאבי ודובאי הן הבכירות שבהן), כוויית והאי של בחריין - עברו תהליך של התפתחות מהירה. העושר הרב שהביא הנפט למדינות אלו גרר אחריו מטבע הדברים גם תשומת לב בינלאומית ניכרת, הן בשל ההזדמנויות העסקיות שהוצבו לפתחן של חברות האנרגיה הגדולות מהמדינות המפותחות והן בשל הצורך להבטיח את המשך זרימתו של הזהב השחור, המניע את גלגלי הכלכלה העולמית.

מבין ארצות האזור, תשומת הלב העיקרית הופנתה באורח מסורתי לעברה של ערב הסעודית, שרוב טיסתנו לדוחה התנהלה בשטחה האווירי. ערב הסעודית היא המדינה הגדולה ביותר בחצי־האי ערב והיא מתפרשת על כשמונים אחוז משטחו הכולל, למעלה מ-2.5 מיליון קילומטרים רבועים, ואוכלוסייתה, כ-27 מיליון נפש על פי אומדנים משנת 2007, גדולה אף היא באופן ניכר בהשוואה לשאר מדינות האזור. לכך יש להוסיף את אוצרות הנפט האדירים הנמצאים מתחת לאדמתה ואת דירוגה כיצואנית הנפט הגדולה בעולם. משום כך נחשבת יציבותו של המשטר הסעודי לנדבך חשוב ביותר ביציבות הגלובלית.

חרף ההבדלים הניכרים בסדרי הגודל, ההשוואה בין ערב הסעודית הגדולה לבין קטאר, שכנתה הקטנה, היא מעניינת ורלוונטית להפקת תובנות חשובות לעתידו של המזרח התיכון. מלבד הגבול המשותף בין המדינות ה"אחיות" - שעל התוואי שלו ניטש סכסוך רב־שנים בין שתיהן, שהתלקח אף לתקרית אש בשנת 1992, שהגיע לפתרונו רק בשנת 2001 - קיים גם דמיון רב במבנה השלטוני והחברתי של השתיים, וכן בהרכב האתני והדתי של אוכלוסייתן. כך, המוצא המקורי של שבט אל־סעוד, השליט בערב הסעודית, הוא כמו זה של שבט אל־ת'אני השולט כיום בקטאר: מדבר נֶגְ'ד, אזור שטוח, גדול וצחיח במיוחד הנמצא במרכז שטחה של ערב הסעודית. גם מבני השלטון המונרכי של משפחת אל־סעוד בערב הסעודית ושל משפחת אל־ת'אני בקטאר דומים למדי. בשני המקרים, ראש משפחת המלוכה מחזיק בידיו שליטה ריכוזית רבה על ניהול ענייני המדינה, כולל התוויית המדיניות, שליטה על הצבא ומינויים של שרי הממשלה. רוב משרות המפתח בתוך הממשלה מוחזקות אף הן על ידי משפחת המלוכה, ומיעוטן על ידי שבטים המקורבים לשבט השליט.

המכנה המשותף של החברה הקטארית והסעודית בולט גם באופי השבטי המסורתי של כלל האוכלוסייה. אמנם ההכנסות מהנפט העלו את רמת החיים באופן ניכר, והמהפכה הצרכנית לא פסחה על קטאר ועל ערב הסעודית, אולם המורשת שעברה מדור לדור נותרה עדיין נטועה עמוק בתושבים, ובאה לידי ביטוי בין היתר ביחסים ההדוקים עם השבט, בנאמנות למשפחה, בכללי הנישואים ובהכנסת האורחים הבדואית המוכרת. היא נראית לעין גם בסגנון הלבוש השבטי, של הגברים בגלימת כותנה לבנה וארוכה הנקראת "דישדאשה" או "ת'וב" ובכאפייה, ושל רוב הנשים המקומיות בעבאיה שחורה וברעלה שחורה נוספת המכסה את הפנים (בקטאר, בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים צעירות אינן מכסות את פניהן. חבישת המסכה השחורה המסורתית, אשר משאירה רק פתח צר לעיניים, שמורה בעיקר לנשים מבוגרות). הזיקה החזקה למסורות העבר מומחשת גם במחזה הנפוץ למדי של גברים המעדיפים לשבת בערבי הקיץ החמים באוהל בדואי (מצויד כהלכה, יש להודות) שהקימו לצד הווילה המפוארת שלהם בשכונות הטובות של העיר.

רוב התושבים של קטאר, כמו גם של ערב הסעודית, הם מוסלמים סונים מהאסכולה הווהאבית השמרנית, התובעת ממאמיניה שיבה למקורות הקוראן ומסירות ללא סייג למילוי ציוויי חמשת עמודי התווך של האסלאם: ה"שהאדה" - העדות, כלומר החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האסלאם; "צלאת" - התפילה; "זכאת" - צדקה; "צום" - צום; ו"חאג'" - העלייה לרגל למכה. ואכן רוב האוכלוסייה, בערב הסעודית ובקטאר כאחד, מקפיד להתפלל חמש פעמים ביום, לצום במהלך חודש הרמדאן, לעלות לרגל למקומות הקדושים ולתת צדקה לעניים. אבל בערב הסעודית, האסלאם הווהאבי השמרני מורגש היטב בכל תחומי החיים, ובכלל זאת בחוקי המדינה הנשענים על הקוראן, בדיני העונשין החמורים המיושמים בחיי היום־יום ובתפקידם של אנשי הדת, המספקים לגיטימציה לשלטון הסעודי. לעומת זאת, אף שגם בקטאר מהווה השריעה (הדין האסלאמי הדתי) את מקור התחיקה וגם בה נועץ האמיר בממסד הדתי, הרי האכיפה של צווי האסלאם אינה מתבצעת בחומרה כמו בערב הסעודית, ובשנים האחרונות נעשה בקטאר מאמץ משמעותי לליברליזציה נוספת, בעיקר בנושא מעמדן של הנשים.

הבדלים אלו, וכן אחרים הקיימים בין המדינות, קשורים בין היתר לנסיבות השונות שבהן נוצרה כל אחת מהן. המבנה של ערב הסעודית הוא תולדה של מאבקי שליטה קשים על השליטה בחצי־האי ערב ועל הערים הקדושות מכה ומדינה, השזורים בהחייאתו של הזרם הפונדמנטליסטי של האסלאם הווהאבי. ראשיתם של אירועים אלו בשלהי המאה ה-18, כאשר סוחר גמלים מאזור מכה, מוחמד איבן ווהאב, מרד בשלטון האימפריה העות'מנית. ווהאב, שנחשב לראשון הפונדמנטליסטים בעידן החדש, יצא בקריאה לטיהור הדת ולשיבה למסורת. ווהאב הטיף את מסרי הקוראן המקוריים לסוחרים הערבים שהגיעו לקיים את מצוות החאג' במכה, על רקע ההזנחה הפיזית והרוחנית של המקומות הקדושים לאסלאם מצד העות'מנים והפרת חוקי הקוראן על ידיהם בפרהסיה. הוא גייס קבוצה קנאית ונאמנה של חסידים שנודעו בשם "ווהאבים", ולאחר ניצחונו הראשון על העות'מנים במכה, כרת ברית עם מחמד איבן סעוד, אז השליט של אזור מדבר נג'ד. ברית זו בין ווהאב לבין איבן סעוד, שנכרתה בשיטה ערבית עתיקת יומין, כשהראשון נשא לאישה את בתו של השני, התפתחה והיתה לאיחוד הדוק וארוך ימים בין האסכולה הדתית הווהאבית השמרנית ובין הכוחות הפוליטיים החזקים של שבט איבן סעוד.

בשנותיה הראשונות של המאה ה-20 גבר בחצי־האי ערב המאבק המלחמתי בשלטון העות'מני, בהובלתו של עבד אל־עזיז איבן סעוד, שהחל במערכה לאיחוד חצי־האי ערב תחת הנהגתו. מאבק זה נמשך תוך כדי קרבות מלחמת העולם הראשונה. הבריטים התנדנדו בין תמיכה במשפחת איבן סעוד ובין תמיכה במשפחה ההאשמית, המתייחסת לצאצאי הנביא מוחמד. לבסוף נאלצו להכיר בעליונותה של משפחת איבן סעוד. ההאשמים, שרצו לשלוט על מכה ומדינה, נאלצו להסתפק בשליטה על עיראק ועבר הירדן, תחת חסות בריטית. את השליטה המלאה על הערים הקדושות השיגה משפחת איבן סעוד בשנת 1926, והמסע להכנעת בני השבטים היריבים ולאיחודו של רוב השטח של חצי־האי ערב תחת שלטונו של איבן סעוד הסתיים בשנת 1932, כשלושים שנה לאחר שהחל. אז הוכרז על הקמתה של "הממלכה הסעודית הערבית" - המדינה היחידה בעולם הנקראת על שם המשפחה השלטת בה. השלטון המלכותי הכפיף את האוכלוסייה שבשטח ערב הסעודית לאסלאם הווהאבי והפך את אסכולת החנבלי, השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות הסוניות, לחוקתה הרשמית של הממלכה.

לידתה של קטאר, בשונה מהיסטוריה זו של מאבקים וכיבושים על ידי איבן סעוד, התאפיינה דווקא בקשרים ארוכי שנים עם האימפריה הבריטית, אשר מילאה תפקיד מרכזי בהתפתחותה ובשמירה על ביטחונה מראשית המאה ה-19 ואילך. כבר בשנת 1820 השכיל השייח' השליט של משפחת אל־ת'אני להצטרף לרשת של בריתות שטוו הבריטים עם השוכנים לחופי המפרץ. יעדם המרכזי של הבריטים היה להיאבק בשודדי הים ולשחרר את דרכי הגישה הימיות להודו, אולם מבחינת בני שבט אל־ת'אני ותומכיהם היתה מטרת הברית עם הבריטים להתמודד עם בני שבט אל־חליפה, שליטי בחריין השכנה, שנהגו לתקוף - בשיתוף פעולה עם צי המלחמה של אבו־דאבי - את ערי החוף של קטאר.

כתוצאה מאירועי מלחמת העולם הראשונה והתמוטטותה של האימפריה העות'מנית הפכה קטאר בשנת 1916 לשטח חסות בריטי באופן רשמי. לשם כך חתמו מנהיגי שבט אל־ת'אני על ברית הגנה עם השלטון הבריטי, וקצין בריטי "הנחה" את השייח' השליט. קשרים אלו הלכו והתהדקו בעשורים הבאים והביאו לגיבוש יחסי גומלין ברורים בין שני הצדדים. במסגרת קשרים אלה העניקו הבריטים למשפחת אל־ת'אני מטריית הגנה נגד מתקפה מהים על שטחיהם, ובתמורה נטלה על עצמה משפחת אל־ת'אני מחויבות לבריטים בנושאי סחר בנשק, והסכימה למעשה לוותר על ריבונותה של קטאר מחוץ לשטחה היבשתי. בנוסף לכך, לאחר גילוי הנפט הוענקו לבריטים זכויות לשאיבתו, ויועצים זרים זכו לחופש רב בניהול עסקי המדינה.

מערכת יחסים הדוקה זו עם בריטניה היתה בין הגורמים לכך שקטאר, בניגוד לערב הסעודית, נאלצה להמתין שנים רבות לעצמאותה. השינוי אירע רק בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, עם היחלשות השליטה הבריטית באזור המפרץ הפרסי. קצה של שליטה זו התבטא ביציאתם של הכוחות הבריטים מעדן, הבסיס הבריטי המרכזי ששירת את האוניות שהגנו על אזור המפרץ, בשנת 1967. בשנת 1971 יצאו כל הכוחות הבריטיים מאזור המפרץ, והנסיכויות של עומאן, האמירויות הערביות המאוחדות, בחריין וקטאר זכו בעצמאותן. על עצמאותה של קטאר הכריז באופן רשמי האמיר אחמד בן עלי אל־ת'אני, ב-1 בספטמבר 1971.

רבים פקפקו ביכולת של קטאר - ושל נסיכויות קטנות אחרות במפרץ - להחזיק מעמד כמדינות עצמאיות ללא חסותם והגנתם של הבריטים. במקרה של קטאר היה מדובר במדינה קטנה במיוחד עם מגבלות גיאוגרפיות בולטות. קטאר יושבת על חצי־אי החודר צפונה לתוך מימי המפרץ, שאורכו כ-170 קילומטר ורוחבו נע בין 40 ל-65 קילומטר בלבד. אוכלוסייתה מונה רק כמה מאות אלפי תושבים. מצדה המערבי יש לקטאר גבול יבשתי עם ערב הסעודית, ומצדה המזרחי גבול ימי עם איראן - שתי שכנות שאינן נרתעות מהפעלת לחצים עליה. גם המאבקים ארוכי השנים בתוך משפחת אל־ת'אני חיזקו את הספקות לגבי יכולתה לשרוד לאורך זמן. המחשה לכך ניתנה כאשר כשנה בלבד לאחר שהכריז על עצמאותה של קטאר, הודח השייח' אחמד אל־ת'אני בהפיכה בראשות בן דודו, חליפה בן חמד אל־ת'אני, אשר המשיך לשלוט בקטאר עד 1995, עת הודח אף הוא - על ידי בנו, שליטה הנוכחי של קטאר.

אולם חרף האתגרים מבפנים ומבחוץ, הצליח שבט אל־ת'אני לייצב את שלטונו ואף להוביל את קטאר למסלול של פיתוח ושגשוג. זאת בעיקר בזכות ההישענות על כוחות חיצוניים, בהתאם למסורת של קרוב למאתיים שנה של יחסים הדוקים של בני שבט אל־ת'אני עם האימפריה הבריטית. משפחת אל־ת'אני ידעה לשמור ולטפח את היחסים עם הבריטים, על רקע הפוטנציאל האדיר של הנפט והגז שבשטחה, ובמרוצת הזמן, ככל שהצטמצמה הנוכחות הבריטית, החלה ארצות הברית למלא בהדרגה את החלל וקיבלה על עצמה את תפקיד המעצמה המרכזית המבטיחה את יציבותה וביטחונה של הנסיכות.

כיום, בראשית המאה ה-21, שוב שוררת באזור תחושה של חוסר ודאות, ויש איומים על יציבות שלטונן של המשפחות השליטות בנסיכויות המפרץ. שורשיו של מצב זה מגוונים, אך אין ספק שבמקום מרכזי עומדת התסיסה הגוברת על חוסר השוויון הקיצוני בחלוקת הכנסות הנפט, שמהן נהנו בעיקר בני המשפחות השליטות ומקורביהן. לכך יש להוסיף את העובדה שמערכת התמיכות, שהוענקו לאוכלוסייה כדי לשמור על השקט הפנימי ועל הנאמנות לשלטון, נתקלה בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים כתוצאה מהעליות והירידות התכופות במחירי הנפט. בערב הסעודית נוסף לקשיים אלו גם הגידול המסיבי במספר התושבים.

שינויים אלה מצריכים ביצוע של רפורמות כלכליות מורכבות, כגון גיוון של משקי המדינות לתחומי התעשייה והתיירות וכן פתיחת השווקים לסחר ולהשקעות בינלאומיות. כמו כן יש צורך חיוני בחינוך והכשרה לשם שילוב הדור הצעיר בכלכלה של מדינות אלה באמצעות "סעודיזציה" ו"קטאריזציה" של שוק העבודה הפרטי והחלפה של העובדים הזרים הרבים. בערב הסעודית יש למעלה מחמישה מיליון זרים. בקטאר מהווים מאות אלפי הזרים למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית וקרוב ל-90 אחוז(!) מכוח העבודה. זאת לצד הצורך להתמודד עם הלחצים הפנימיים והציפיות ליתר ליברליזציה ודמוקרטיזציה, בין היתר הענקת זכויות לנשים.

ביצוע שינויים פנימיים מעין אלו אינו דבר פשוט בתנאים השוררים כיום במפרץ. לצד האיומים מבחוץ - בראש ובראשונה אלו הנובעים משאיפותיה האסטרטגיות של איראן וכן מהקרנת חוסר היציבות בעיראק - אחת הסכנות המרכזיות המאיימות על נסיכויות המפרץ נובעת מהתחזקותם של גורמים אסלאמיים קיצוניים. אלה מערערים על שלטונן של משפחות המלוכה ועל קשריהן ההדוקים עם ארצות הברית והמערב, וכן מתנגדים לתהליכי השינוי והמודרניזציה שהחלו במדינות האזור ולפתיחתן ההדרגתית לשוק החופשי הגלובלי. עובדה זו באה לידי ביטוי בולט, למשל, בתמיכה הרבה שלה זוכה האידיאולוגיה של מנהיג "אל־קאעידה" אוסאמה בן־לאדן, שהחל את דרכו כאופוזיציונר אסלאמי למשטר הסעודי. המשך ההתחזקות של הגורמים האסלאמיים הקיצוניים, המבקשים לגרש מן המפרץ ומחצי־האי ערב את הגורמים הזרים, מחייב אפוא את שליטי הנסיכויות להלך על חבל דק בביצוע הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות הנחוצות.

על רקע זה, תהליכי השינוי שהחלו במבנה השלטון בערב הסעודית מתרחשים בקצב צנוע למדי. פאהד, מלכה הקודם של המדינה, הקים בשנת 1993 מועצה מייעצת בעלת סמכויות מסוימות לייעץ לשלטון. צעד זה נעשה הן בתגובה ללחצים של גורמים פנימיים שערערו על השרירות השלטונית, והן כהיענות ללחצים חיצוניים. אך למרות ההרחבה המספרית של מועצה זו, היא עדיין לא זכתה להרחבה משמעותית של סמכויותיה.

עם זאת, בשנים האחרונות גברה שוב ההכרה בצורך לבצע שינויים פנימיים בערב הסעודית. בראש ובראשונה הכרה זו נובעת מן ההכרח להתמודד עם הביקורת במערב - בעיקר בארצות הברית - בשל האיומים הנובעים מהתחזקותם המשמעותית הנוספת של כוחות אופוזיציוניים אסלאמיים קיצוניים בתוך הממלכה, שפעילותם צפה באופן בולט מעל פני השטח בפיגועי 11 בספטמבר 2001, שחמישה־עשר מתוך תשעה־עשר מבצעיהם היו ממוצא סעודי. לביקורת זו מצטרף גם חשש מההתחזקות של גורמים אסלאמיים רדיקליים ברחבי העולם, שלעתים תכופות נהנים מכסף שמקורו בערב הסעודית ובשאר מדינות המפרץ. כסף זה זורם לתנועות אסלאמיות ולבתי ספר ומסגדים המפיצים את האסלאם הווהאבי במזרח התיכון ומעבר לו. בעקבות זאת, הדרישה האמריקנית מהסעודים לביצוע רפורמות פנימיות, אשר החלה כבר בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה לשחרור כוויית מהכיבוש העיראקי בשנת 1991, נשמעה ביתר שאת בשנים האחרונות. ארצות הברית ממשיכה לתפקד כמשענת העיקרית להבטחת ביטחונה של ערב הסעודית כלפי חוץ - כפי שמעידה גם אספקת הנשק האמריקני המתקדם לממלכה² - ולפיכך מנהיגיה חייבים גם להטות אוזן לשאיפות הממשל האמריקני לקידום תהליכי הדמוקרטיזציה בממלכה ובנסיכויות המפרץ.

בהתאם לכך, המלך עבדאללה, שנטל את מושכות השלטון ב-1997 לאחר השבץ שבו לקה אחיו־למחצה פאהד, ואשר בשנת 2005, עם מות פאהד, הפך גם רשמית לשליטה של ערב הסעודית, ממשיך לקדם את תהליכי השינוי, אם כי לאט ובזהירות רבה. שינוי זה מתבטא, למשל, בצעדי הליברליזציה שננקטו בתחום הכלכלי, ובהם המאמצים לגיוון כלכלתה של ערב הסעודית ולהצטרפותה לארגון הסחר העולמי, שמשמעותה גם פתיחת שוקיה של הממלכה לעולם. המחשה נוספת לכך ניתנה בקיומן - לראשונה - של בחירות מוניציפליות בערב הסעודית בראשית 2005. עם זאת, מצבה הרגיש של משפחת המלוכה הסעודית, לצד האופי השמרני של הממלכה והתנגדותם של אנשי הדת שעליהם נשען השלטון, ממשיכים להקשות על האצת קצב היישום של השינויים החברתיים הפנימיים, בכלל זאת בתחום מעמד האישה. נשות ערב הסעודית לא הורשו להשתתף בבחירות המקומיות, ועדיין ניטש במדינה הוויכוח הציבורי ארוך השנים, אשר קיבל כבר משמעות סמלית, לגבי האיסור החל על נשים לנהוג במכונית.

בקטאר, לעומת זאת, עלייתו של דור חדש לשלטון בעקבות הפיכת החצר השקטה שביצע ב-1995 השייח' חמד בן חליפה אל־ת'אני, האיצה באופן ניכר את מהלכי השינוי והפיתוח. האמיר החדש נקט צעדים לקידום תהליך הדמוקרטיזציה ההדרגתי על ידי קיומן של בחירות מקומיות, שבהן התאפשרה לראשונה השתתפותן של נשים כבוחרות וכמועמדות. הוא גם יזם מהפכה תקשורתית של ממש באזור באמצעות הקמתו של ערוץ הטלוויזיה "אל־ג'זירה". אמנם ההנהגה הקטארית גילתה התחשבות בתנאים הסביבתיים ובמסורת המקומית החזקה, אך במונחים מקומיים בישרו צעדיה על מהפך משמעותי, שבזכותו קנתה לעצמה הנסיכות הקטנה תדמית של מדינה הנמצאת בחזית תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הערבי. ההעמקה הנוספת ביחסיה של קטאר עם ארצות הברית, כולל חתימה על הסכם ביטחוני בין המדינות והקמתם של בסיסים אמריקניים על אדמתה, היתה נדבך חשוב נוסף שתרם ליכולתה של הנסיכות להתמיד בקו העצמאי בנושאי הפנים, על אף הלחצים שהופעלו עליה.

לתמורות משמעותיות אלה במדיניותה של קטאר יש לצרף את התנופה הכלכלית האדירה שהורגשה בקטאר בשנים האחרונות בזכות פיתוח תעשיית הגז הטבעי, שבעקבותיה הפכה קטאר מעוד נסיכות נפט עשירה במפרץ לאחת המדינות העשירות בעולם. היום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם, אך בראשית התהליך היו רבים שהטילו ספק ביכולתה של קטאר לגייס מענקיות האנרגיה הבינלאומיות את ההשקעות המסיביות שנדרשו כדי לממן את פיתוחו של "השדה הצפוני", הנחשב אחד משדות הגז הגדולים בעולם. מימוש החלומות הקטאריים הגרנדיוזיים לפיתוח תעשיית הגז הטבעי דרש מהדור החדש של ההנהגה הקטארית לקבל החלטות אמיצות, אשר תוצאותיהן ניכרות היטב בהתפתחות הדינמית של כלכלת הנסיכות.

עם כל הזהירות המתבקשת לגבי תחזיות, ייתכן שצעדיה של קטאר הקטנה יכולים ללמד על הצפוי בעתיד גם בערב הסעודית, שכנתה הגדולה. סימנים ראשונים לכך ניתן לראות, למשל, במעורבות של השתיים בזירה המדינית המזרח תיכונית בשנים האחרונות.

כבר למעלה מעשור מגלה קטאר מעורבות במשימות תיווך רגישות (באפריל 2007, לדוגמה, היא תיווכה בין בריטניה ובין איראן לשם שחרור חמישה־עשר חיילים בריטים שנחטפו על ידי האיראנים במפרץ), באירוח ועידות בינלאומיות מרכזיות במסגרת המאמצים לקידום השלום באזור וכן ביוזמות עצמאיות נוספות. מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק כבר זמן קצר לאחר ההפיכה בשנת 1995, כאשר הפתיעה ההנהגה הקטארית החדשה את סביבתה ופרצה את חומת הבידוד הערבית סביב ישראל. שבועות ספורים לאחר השתלטותו הודיע האמיר החדש של קטאר שמדינתו תשמח למכור גז מ"השדה הצפוני" למדינת ישראל. הודעה זו הכתה גלים של הפתעה במדינות המפרץ האחרות, כולל גינוי מפורש מצדה של איראן והרמת גבות מצד חלק משכנותיה האחרות, על רקע הרתיעה ארוכת השנים בעולם הערבי והמוסלמי מקשר כלכלי כלשהו עם ישראל. רבים קיוו כי הנכונות הקטארית הזו לחרוג מהשורה תסמן את ראשיתו של תהליך שאליו יצטרפו בהמשך הדרך מדינות נוספות, ואשר יביא בהדרגה לסופו של החרם הכלכלי הערבי על ישראל ופתיחת פרק משמעותי של נורמליזציה באזור.

באותה תקופה נראתה מעורבות סעודית כלשהי בתהליכים אלו דמיונית לחלוטין. ככלל, ערב הסעודית נמנעה לאורך שנים אלו ממעורבות מדינית משמעותית בסכסוך הישראלי־ערבי, ולמרות החיזורים הרבים אחריה, בתמיכת גורמים אמריקניים, נמנעה מיצירת קשרים גלויים כלשהם עם ישראל. משום כך, כאשר דובר על אפשרות לעסקה בין קטאר לבין ישראל לאספקת גז טבעי נזנחה האפשרות הקלה לכאורה של הנחת צינור אספקה קבוע, שמסלולו היה צריך לחצות את שטחה של ערב הסעודית. הנחת העבודה היתה שיש לחפש אפשרויות חלופיות, כגון הובלת הגז הטבעי הנוזלי בספינות דרך ים סוף לעקבה או לאילת.

אולם כמה שנים מאוחר יותר, ב-2002, הועלתה "היוזמה הסעודית" אשר הציעה נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערב וישראל בתמורה לנסיגתה המלאה של ישראל מהשטחים שכבשה בשנת 1967 והקמתה של מדינה פלסטינית, תוך פתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלסטינים. כמו כן, בעקבות אישורה מחדש של היוזמה בכינוס של הליגה הערבית בחודש מרס 2007, דווח בתקשורת על אפשרות למעורבות גוברת של ערב הסעודית במאמצים המדיניים במזרח התיכון, ובכלל זאת אף אפשרות להשתתפותה בוועידה האזורית העתידה להתכנס ביוזמת הנשיא בוש. במקביל דווח גם על שיחתה של שרת החוץ ציפי לבני עם עמיתה הקטארי, השייח' חמד בן ג'אסם בן ג'אבר אל־ת'אני, שבה דנו על ועידה זו, במסגרת השיחות עם מדינות הליגה הערבית.³ לבסוף אכן השתתפה ערב הסעודית בוועידה שהתקיימה באנאפוליס, והשתתפותה עוררה שוב את התקווה להרחבת בסיס התמיכה בתהליך השלום בעולם הערבי, ובכלל זאת לאפשרות לקדם את יחסיה של ישראל עם מדינות ערביות נוספות.

התקווה הזו מזכירה במידה רבה את זו שנישאה באוויר בערבו של אותו יום, בשלהי חודש מאי של שנת 1996, כשקברניט המטוס הודיע ברמקול כי בקרוב ננחת בקטאר. מבט אל מסך הטלוויזיה בתא הנוסעים, שעליו הוקרן מסלול הטיסה על רקע מפת האזור, הראה את התקדמותנו הזוחלת מעבר לגבול ערב הסעודית עם קטאר. כעבור דקות מעטות כבר היה ניתן להבחין מבעד לחלון המטוס במחזה המרהיב של קו החוף הקטארי, הבוהק בלובנו לצדם של מי המפרץ הכחולים. בעיני נוף זה נראה כמעין שרטוט מוחשי של המציאות החדשה שנוצרה: כצורתה הגיאוגרפית של אדמת קטאר, הבולטת כמעין לשון מתוך שטחו של חצי־האי ערב אל תוך מימי המפרץ הפרסי, כך גם המדיניות העצמאית של הדור הצעיר של מנהיגיה עשתה מאמצים לפרוץ דרכים חדשות ולא מוכרות. זו היתה תחושתי בהתקרב מטוסנו לנחיתה בשדה התעופה של דוחה - כי הגעתנו לקטאר, בדרך לפתיחת הנציגות הישראלית, נושאת בחובה את האפשרות לחולל תהליך רחב יותר, שיוביל לשינוי בתבנית פניו של האזור.