1
מאט
שיקרתי להאנה בקשר לתמונה.
שיקרתי לה בקשר להרבה דברים.
אסור שיחסים יהיו בנויים על שקרים, אבל לא הייתי ביחסים — לפחות לא עם האנה. היא היתה בחורה שפגשתי באינטרנט. החברה שלי היתה בת'אני, ואיתה חלקתי את דירתי, מיטתי וחיי.
האנה קיבלה את השאריות.
"בלי תמונות," אמרתי להאנה בסקייפ. "בלי פרטים מזהים, בלי שם משפחה, בלי מספר טלפון. כלום. אני לא רוצה להכיר אותך, ואני לא רוצה שתכירי אותי. אנחנו כותבים ביחד אונליין, זה הכול. אני לא מחפש חברים חדשים. אני מחפש שותף לכתיבה."
"הבנתי," היא ענתה.
אני זוכר שהבטתי על שורות הטקסט בלפטופ שלי ותהיתי אם היא נפגעה. לא היתה שום דרך לדעת. המילים פשוט עמדו שם, תלויות, חסרות קול.
בתוך חודש האנה שברה שניים מהכללים שלי כשהיא שלחה לי אי־מייל מהכתובת הפרטית שלה, hannah.catalano@xmail.com. ובנוסף לאי־מייל הופיעה תמונת החשבון שלה. תמונה שלה.
לטשתי מבט בדמות שבריבוע הקטנטן, ואז בשם משפחתה, ואז חזרה בתמונה. הייתי צריך להיכנס לסקייפ ולהיכנס בה באותו רגע, אבל לא עשיתי את זה. הקלקתי על התמונה שלקחה אותי לדף Google + שלה, לגרסה גדולה יותר של התמונה.
היא לבשה סטרפלס בצבע שמנת, עם חוטי תחרה לרוחב קו הצוואר. מחשוף עמוק נעלם אל תוך התחרה. עורה היה חיוור להדהים, חלק ונקי, ושערה צנח בתלתלים כבדים שחורים־חומים סביב פניה. היא הרכיבה משקפיים מלבניים, כהי מסגרת, מעוטרים אבני חן קטנות בצדדים. היא הפריחה נשיקה באוויר לעבר המצלמה. לעברי.
הייתי צריך לסגור את החלון מיד.
במקום זה בהיתי ובהיתי בתמונה של האנה עד שהרגשתי את הזין שלי מתקשה בתוך המכנסיים. ניסיתי להתעלם מזה, אבל ככל שהוספתי להביט בתמונה של האנה הוא הלך והתקשה. היא היתה יפה. ואני רתחתי מזעם על שכפתה עליי את תמונתה ואת שם משפחתה.
החלקתי את ידי בין רגליי ועצמתי את עיניי.
זאת היתה הפעם השנייה שאוננתי כשחשבתי על האנה.
הפעם הראשונה היתה לפני שבוע. בת'אני בדיוק נסעה לטיול לברזיל. יכולתי להצטרף אליה, אבל לא היה לי חשק לסייר באתרים בדרום אמריקה כשההורים של בת'אני נגררים אחריי.
מצאתי את עצמי מצ'וטט עם האנה מדי לילה. השעה היתה מאוחרת, בערך שתיים אחרי חצות, והחבר של האנה הלך לישון. זאת אומרת שהאנה היתה לבדה בחדר המחשב של דירת המרתף שלהם. אני הייתי עם הלפטופ בחדר השינה של דירתי שבדנוור.
ינשוף.לילה: שלחתי לך כמה פסקאות, אבל את לא חייבת לענות הלילה. את לא עייפה?
ציפור.קטנה: עדיין לא. אני לא ישנה טוב לאחרונה.
ציפור.קטנה היה שמה של האנה בסקייפ. השם שלי היה ינשוף.לילה.
ינשוף.לילה: את יכולה לקחת משהו. לא יודע, אולי מלטונין?
ציפור.קטנה: זה אף פעם לא משפיע עליי.
ינשוף.לילה: טוב, חרא.
הגענו למקום לא ידוע בשיחה הזאת. ככלל, דיברנו על הסיפור המשותף שלנו ולא יותר מזה. הסיפור שלנו היה פנטזיה בהמשכים. שלחנו חלקים ממנו באי־מייל זה לזה. ככה נפגשנו: בפורום של כותבי ספרות יפה, כשחיפשנו בני זוג לכתיבה.
הדמות של האנה היתה בת אנוש בעלת כוחות־על, והדמות שלי היתה שד. שמה היה לאנה, שמי היה קאל.
ציפור.קטנה: לפעמים אני מעשנת קצת מהגראס של מיק וזה עוזר לי להירדם.
ינשוף.לילה: באמת?
ציפור.קטנה: כן. *מושכת בכתפיים* מיק מעשן 24/7 וגם שותה כל יום. אני לא כזאת. בכל מקרה, אצלנו זה חוקי.
הקיבה שלי התכווצה. קולורדו התירה לאחרונה שימוש במריחואנה לצריכה פרטית. גם וושינגטון. אלוהים, האם האנה ואני גרים באותה מדינה? למה האפשרות הזאת הפכה לי את הבטן?
ינשוף.לילה: כן, זה חוקי גם אצלנו. אני גר בקולורדו.
ציפור.קטנה: או.קיי, מר סוכן חשאי, בלי פרטים מזהים.
העליתי חיוך. הו, אז האנה לא מתכוונת לנדב מידע לגבי מגוריה. זה הגיע לי.
ינשוף.לילה: לי מותר לשבור את החוקים שלי.
ציפור.קטנה: פשוט תשאל.
ינשוף.לילה: מה? מה לשאול?
ציפור.קטנה: אוי, תעשה טובה, מאט. אתה מחכה שאגלה לך איפה אני גרה.
ינשוף.לילה: אז תגלי לי.
ציפור.קטנה: סיאטל.
הרגשתי עווית משונה בקיבה. וושינגטון, לא קולורדו.
ינשוף.לילה: אה, אף פעם לא הייתי שם.
ציפור.קטנה: אתה צריך לבקר פעם. יופי של אוכל, יופי של אווירה.
ינשוף.לילה: החבר שלך נשמע כמו קסם של בחור.
ציפור.קטנה: LOL. ממש. לא משנה, אני לא אשאר איתו עוד הרבה. כבר חוזרת.
האנה נעלמה לעשר דקות. לעזאזל, הכעסתי אותה?
ציפור.קטנה: חזרתי.
ינשוף.לילה: ברוכה השבה. את בסדר?
ציפור.קטנה: כן, אני בסדר. רציתי להחליף בגדים למשהו יותר נוח.
בהיתי במסך במשך דקה ארוכה לפני שהכרחתי את האצבעות שלי להקליד את מה שהמוח שלי צרח. אחרי שהקלדתי את זה בהיתי במילים במשך דקה נוספת לפני שהכיתי Enter. בטח השתגעתי. או שאני הופך לסוטה. או שניהם.
ינשוף.לילה: אז מה את לובשת?
ציפור.קטנה: LOL. כל המחיצות נופלות הלילה.
ינשוף.לילה: חהחהחה. אלוהים, מצטער. אין לי מושג למה כתבתי את זה הרגע. תתעלמי מזה. יצאתי כזה סוטה עכשיו.
ציפור.קטנה: לא, זה היה מצחיק, זה הכול. אתה לא סוטה, תאמין לי. אני מהילדות האלה ששיחקו משחקי רשת, אני יודעת מה זה סוטים.
ינשוף.לילה: טוב, שיהיה.
חשתי איך הפנים שלי מתחממות. זאת היתה הפעם הראשונה שבה האנה ואני ניהלנו שיחה אמיתית, ואני שאלתי אותה מה היא לובשת. אני, גבר מצליח, בן עשרים ושמונה עם זוגיות מבוססת היטב, התנהגתי כמו נער חרמן בן ארבע־עשרה. ממש יופי.
ציפור.קטנה: מאט, אני אומרת לך, סמוך עליי. אתה. לא. סוטה. אתה יותר אנטי סוטה. בגלל זה צחקתי. כאילו, פתאום מר אני־לא־מחפש־חברים־אז־אל־תרגיזי־אותי־עם־פרטים־על־החיים־שלך, רוצה לדעת מה אני לובשת. אתה עדיין רוצה לדעת?
סומק המבוכה שלי הפך במהירות לאודם כעוס.
ינשוף.לילה: כן. זין על זה. אני עדיין רוצה לדעת. בגלל זה שאלתי, אז או שתגידי לי או שתרדי מזה. אני לא צריך שתגרמי לי להרגיש כמו איזה דגנראט בגלל ששאלתי.
ציפור.קטנה: טוב! מצטערת. אל תתעצבן. אני לובשת חלוק כחול.
ינשוף.לילה: חלוק...?
ציפור.קטנה: כן. זה חלוק אמבטיה כחול, רך וצמרירי. הוא מגיע לי בערך עד אמצע הירכיים.
ינשוף.לילה: זה כל מה שאת לובשת?
ציפור.קטנה: כן.
חשתי פעימות בין רגליי. באותו זמן לא היה לי שום מושג איך האנה נראית, אבל עושה רושם שזה לא שינה לזין שלי. החלקתי את הלפטופ מהירכיים אל המזרן. סחטתי את היד על איבר המין שלי. וחיכיתי. לאן כל זה הולך?
ציפור.קטנה: גם לי מותר... לשאול מה אתה לובש?
ינשוף.לילה: מכנסי טרנינג.
ציפור.קטנה: וזה הכול?
ינשוף.לילה: כן.
ציפור.קטנה: יאמי...
ינשוף.לילה: האנה, את צריכה לפתוח את החלוק.
ציפור.קטנה: טוב.
הפה שלי נפער. הזיקפה שלי נדחקה אל כף ידי. טוב? היא קיבלה את ההוראה שלי בכזה רוגע וללא שום היסוס. היא באמת עושה את זה?
העליתי בדמיוני דמות של אישה צעירה יושבת מול שולחן מחשב, חלוקה הקטן תלוי עליה, פתוח, ושדיה המלאים חשופים מול המסך. דחפתי את מכנסיי מתחת למותני ושחררתי את הזין. כל גופי עקצץ.
הייתי צריך להגיד להאנה לעצור, שאני לא פנוי, שאנחנו עומדים להרוס את הידידות הנעימה שניהלנו בהתכתבות.
ינשוף.לילה: תתארי לי את הגוף שלך. תפשקי את הרגליים. אלוהים, הלב שלי דופק.
ציפור.קטנה: גם שלי. פישקתי אותן. אני חייבת להגיד לך שזה עושה אותי כזאת רטובה.
ינשוף.לילה: אלוהים, האנה.
התחלתי לעסות את הזין, מעלה־מטה, ביד אחת, עוצר בראשו ומלטף אותו באגודל בתנועות סיבוביות. יכולתי לחוש בשרירים המשתרגים לאורך ירכיי ואת זרועותיי ננעלות — נמתחות מרוב התרגשות, כי אחרת הן יעצרו אותי. הייתי צריך לעצור.
ציפור.קטנה: השדיים שלי... גדולים. DD34. והם עומדים גבוה על החזה, יחסית לשדיים טבעיים. הפטמות שלי בצבע ורוד כהה. הן ממש רגישות. אני די חטובה. בצורת שעון חול, אני מניחה.
יכולתי לגמור. כבר. הנחתי לעצמי להיאנח אל תוך דממת הדירה והנעתי את ירכיי לפנים ולאחור אל תוך כף ידי. הו אלוהים הו אלוהים הו אלוהים. גיששתי לעבר מקשי הלפטופ.
ינשוף.לילה: תעזרי לי לגמור.
ציפור.קטנה: אני מגלחת את הרגליים עד למעלה. והכוס שלי ממש... צר. ורטוב. כל כך רטוב. אני עושה שלולית.
ינשוף.לילה: אלוהים, את לגמרי זונה האנה.
ציפור.קטנה: אני לגמרי זונה. אני מפשקת את הרגליים כל כך רחב שזה כואב לי. הלוואי שהיית מזיין אותי בכוח עכשיו.
האורגזמה שלי באה עליי בהפתעה, התענוג פרץ בבת אחת. השתנקתי והתיישבתי בחדות. גמרתי באנחה לתוך כף ידי.
אני עושה שלולית.
הלוואי שהיית מזיין אותי בכוח עכשיו.
קרסתי על הכריות. החזה שלי טיפס וצנח. פלגי זיעה טפטפו משערותיי הבלונדיות כהות לעבר לסתותיי.
מה קרה פה? בהיתי בלפטופ והמתנתי. לא יכולתי להתנתק; הייתי מוכרח לומר משהו. תודה? סליחה?
ינשוף.לילה: אני צריך ללכת.
ציפור.קטנה: חכה. זה היה בסדר, מאט, אתה לא צריך ללכת אם אתה מרגיש נבוך. אנחנו לא חייבים לדבר על זה.
למצוא את המילים "אני צריך ללכת" כבר היה קשה מספיק. לא היה לי עוד מה לומר. הייתי צריך לחשוב, או לא לחשוב. בכל מקרה הייתי מוכרח להתרחק מהאנה.
ציפור.קטנה: תקשיב. אני לא מתנהגת ככה בדרך כלל. אני לא רוצה שתחשוב שאני כזאת.
ינשוף.לילה: לא. גם אני לא כזה.
לפני שהאנה הספיקה להקליד תגובה כיביתי את הסקייפ וסגרתי את הלפטופ.
לא התחברתי שוב במשך שבוע.
ואיזה שבוע זה היה. מחשבות על האנה פלשו למוחי. התעוררתי עם מחשבות עליה, בדרך כלל מלוות בזיקפה, והלכתי לישון עם מחשבות עליה. חשבתי עליה במקלחת. חשבתי עליה כשניסיתי לעבוד, הפרויקט האחרון שלי פתוח מולי במסך המחשב וראשי לכוד בחלום בהקיץ.
האנה, האנה, האנה.
פעם אחר פעם הפכתי בפרטים הקטנים שמסרה לי. שדיים גדולים, גוף חטוב, כּוּס צר.
בסוף השבוע יצאתי עם חבר לאכול ארוחת צהריים.
"מה אתה יודע על סיאטל?" שאלתי, והשתדלתי להישמע שווה נפש.
"סיאטל? למה?"
"אני מכניס את זה לסיפור. חשבתי לשאול. אף פעם לא הייתי שם, אין לי מושג איך המקום."
"טוב, הייתי כמה פעמים בפסיפיק נורת' ווסט." ידידי לעס והביט בי בריכוז. בהיתי בצלחת שלי. כמעט ולא נגעתי באוכל, אבל תחת מבטו הבוחן דחפתי לפי מזלג מלא ריזוטו.
"טונות של היפסטרים," הוא אמר, "כל הזקָנים הלא מחמיאים האלה. מה עוד יש להגיד, זין של מזג אוויר יש שם. מדכא. מקום אפור. זאת אומרת, אם אתה אוהב דברים כאלה, אז זה מקום נהדר. תמיד גשום שם. רטוב, מאט, ממש רטוב שם כל הזמן."
הטחתי את המזלג. כמעט נחנקתי.
רטוב. כל כך רטוב. אני עושה שלולית.
כעבור יומיים האנה שלחה לי באי־מייל פרק מסיפור. בדרך כלל היא היתה מגיבה תוך כמה שעות. אולי היא כבר לא בטוחה לגבי.
לעזאזל, במקומה גם אני לא הייתי בטוח לגבי.
אבל שום דבר לא השתנה בכתיבה שלה.
הדמויות שלנו הגיעו במסען לעיר נמל בחיפוש אחר מידע, שבעזרתו תוכל לאנה להשתלט על כוחותיה. יכולתי להרגיש כיצד הדמות שלי הולכת ומתאהבת בלאנה ככל שהוספנו וכתבנו. ניסיתי להניע את קאל בכיוונים אחרים, אבל האנה כתבה את דמות הנערה בצורה כל כך נבונה ומושכת. היא היתה משונה וחזקה, אוהבת צחוק, לעתים טום בוי ולעתים נשית באופן כובש. האנה. לאנה.
התחלתי לקשר בין הדברים. היא תיארה את לאנה כדמות שופעת, נמוכה וחטובה. בצורת שעון חול. האם האנה שיחקה בגרסה מכוסת רעלה דקיקה שלה עצמה?
והאם אני, באותה מידה, עושה את אותו הדבר? קאל, כמוני, היה גבוה, בהיר שיער, ציני להחריד, וחשאי בצורה נוירוטית.
שבוע לאחר פרשיית החלוק התחברתי ללפטופ והתכוונתי להמשיך בסיפור שלנו. ואולי התכוונתי להתחבר לסקייפ ולצ'וטט עם האנה. התגעגעתי אליה.
אז ראיתי את האי־מייל מ־hannah.catalano@xmail.com.
האי־מייל עם התמונה שלה.
התמונה שגרמה לי להתקשות.
נושא: תחזור...
שולח: האנה קטלאנו
תאריך: יום שלישי, 25 ביוני, 2013
שעה: PM 11:15
הי, מאט. אני ממש מקווה שאתה קורא את זה. לא הגבת לפוסט שלי. אני מתגעגעת לסיפור. ואני מתגעגעת לסיפור שלנו.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שקרה.
פגשתי את מיק ב WoW (אני חנונית משתקמת), היו לנו רק שתי שיחות פרטיות בערך. הוא כותב ממש גרוע. זה היה ממש גרוע. ואז התחלנו לצאת, אבל בהתכתבות, היינו מבלים ביחד בצ'טים בווידיאו. זה הכול.
אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, חוץ מזה שאני רוצה שתדע שמה שקרה בינינו הוא לא משהו שאני רגילה לעשות. אבל אהבתי את זה. הדליק אותי לדעת שאתה מתגרה.
אם כבר מדברים על מיק, אני עוזבת אותו. אחותי מגיעה לכאן בטיסה ביום חמישי לעזור לי לארוז, ואנחנו ניסע חזרה ביחד. אני עוברת לגור עם ההורים שלי לכמה זמן. מגניב, הא, אני בת 27.
אני מניחה שמה שאני מנסה לומר זה שנהיה בנסיעה במשך יומיים או שלושה, ואני אהיה זמינה רק בנייד.
האנה
אחרי שאוננתי על התמונה של האנה כמו נער נואש, קראתי את המייל שלה שלוש פעמים בערך. עיבדתי ברוחי את המידע החדש.
להאנה יש אחות.
האנה בת עשרים ושבע.
האנה עוזבת את החבר שלה.
האנה אהבה לגרות אותי; היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה, וזה הדליק אותה.
ועכשיו יש לה פנים ושם, שאת שניהם ביקשתי בפירוש לא לדעת.
האנה קטלאנו.
אז היא איטלקייה. זה מסביר את הגזרה ההורסת ואת השיער הכהה והכבד.
התחברתי לסקייפ.
ינשוף.לילה: היי.
ציפור.קטנה: היי! זה היה מהיר, LOL. שלחתי לך את המייל לפני איזה רבע שעה בערך.
ינשוף.לילה: מי כמוני יודע.
ציפור.קטנה: חהחה...
ינשוף.לילה: בואי נבהיר משהו, האנה. אני לא יודע מה זה אומר בשבילך שהצלחת לגרות אותי עם יכולות התיאור הבסיסיות שלך, אז תרשי לי להסביר. זה לא אומר כלום. זה בטח לא אומר שאת יכולה להתנפל עליי עם סיפור החיים שלך.
ציפור.לילה: וואו, וואו...
ינשוף.לילה: תשתמשי במילים.
ציפור.קטנה: אתה... אתה כזה אידיוט עכשיו.
ינשוף.לילה: זה לא חדש.
ציפור.קטנה: זה חדש לי. אלוהים, אני כל כך מצטערת שהחלטתי לספר לך שלא אהיה זמינה כמה ימים. סיפרנו סיפור ביחד כל יום, אבל אני מניחה שזה שלא הגבת לפוסט הקודם שלי אומר שזה נגמר.
ינשוף.לילה: זה לא נגמר. את לא צריכה להגזים, האנה, אבל בואי נעצור לרגע ונחשוב על הפער בין 1) להגיד לי שאת עומדת להיות מנותקת לכמה ימים, לבין 2) לכפות עליי את השם שלך ואת התמונה שלך.
ציפור.קטנה: ... מה?
ינשוף.לילה: כן, מזעזע אבל ככה זה. התקרית הקטנה בינינו לא מבטלת בבת אחת את הבקשה שלי לשמור על פרטיות הדדית. בלי שמות מלאים, בלי תמונות וכו'.
ציפור.קטנה: wtf. לא שלחתי לך תמונה שלי ולא כתבתי לך את שם המשפחה שלי.
ינשוף.לילה: טוב, hannah.catalano@xmail.com.
ציפור.קטנה: omg.
גלגלתי עיניים ונשענתי לאחור בכיסא. אולי הייתי קשה מדי, אבל העברתי את המסר, כעסתי. כעסתי על האנה על כך שטרדה את מחשבותיי, וכעסתי עוד יותר על כך שהיתה מהממת והכריחה אותי לדעת את זה.
איכשהו, החיים שלי יכלו להיות קלים יותר לו יכולתי לדמיין את האנה כזרה שמנה ומחוצ'קנת מהאינטרנט, או אפילו סתם זרה חסרת פנים מהאינטרנט. הכול חוץ מהיפהפייה כהת השיער הזאת, שהפריחה לעברי נשיקה מתוך שפתיה הוורודות והמכווצות.
ינשוף.לילה: את לא רוצה להוסיף משהו לביטוי הססגוני הזה?
כלום.
פתחתי את תיבת האי־מייל, ומיד פתחתי את האי־מייל של האנה. תמונת החשבון שלה השתנתה. הדיוקן הזעיר של האנה קטלאנו נעלם והוחלף במערבולת סגלגלה של גלאקסיה וכוכבים.
הבהלה הקפיאה אותי.
הייתי אבוד. התמונה שלה אבדה.
הקלקתי על הגלאקסיה וקיבלתי תמונה גדולה יותר... של גלאקסיה.
פרטי הפנים שלה כבר התחילו לחמוק מזיכרוני.
ינשוף.לילה: מה הקטע? שינית את תמונת החשבון שלך הרגע? את מבינה שכבר ראיתי אותה...
ציפור.קטנה: מאט, אני כל כך, כל כך מצטערת. אני יודעת שאתה לא תאמין לי, אבל זאת האמת. שלחתי לך את האי־מייל מהחשבון הראשי שלי בטעות. אני כל כך נבוכה עכשיו, אני רוצה למות. בחיים לא הייתי חוצה את הגבולות שלך ככה. אלוהים, הכול כזה מטורף בחיים שלי בזמן האחרון. פחדתי שהבהלתי אותך וברחת, התיישבתי לכתוב לך מייל ובום.
ינשוף.לילה: אה...
ציפור.קטנה: כן, אני... אני כזאת עלובה. אני כל כך מצטערת...
ינשוף.לילה: אני... באמת חשבתי שעשית את זה בכוונה. וואו.
ציפור.קטנה: לא, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. נשבעת. אני אוהבת לכתוב איתך. אני מכבדת את הפרטיות שלך. אני לפחות מנסה...
הזעפתי פנים וחשבתי על המילים שעל גבי המסך. זאת היתה טעות. ובגלל התגובה המוגזמת שלי לטעות הזאת אבדה לי הגישה אל התמונה היחידה של האנה — הבחורה שלאט ובהתמדה שלחה אש במחשבותיי.
הרצתי בגוגל חיפוש מהיר אחר תמונה של האנה קטלאנו. כלום.
ינשוף.לילה: את רוצה בכלל לדעת מה חשבתי?
ציפור.קטנה: מה חשבת?
ינשוף.לילה: על התמונה שלך.
ציפור.קטנה: הו. אה. לא משנה.
ינשוף.לילה: לא משנה?
ציפור.קטנה: כן, זה... לא סיפור. אני פשוט כל כך נבוכה.
ינשוף.לילה: טוב, אם ככה אז תשמחי לדעת שבקושי הסתכלתי עליה. זאת היתה תמונה פצפונת, וברגע שהבנתי מה זה סגרתי את החלון.
ציפור.קטנה: אה... טוב...
ינשוף.לילה: כן, ותודה שהחלפת אותה בכזאת מהירות. אני מעריך את זה.
ציפור.קטנה: בטח. אז... אני מניחה... שכדאי שאחזור לארוז.
ינשוף.לילה: ממ. בהצלחה עם המעבר. אני אגיב לפוסט בקרוב.
ציפור.קטנה: יופי. אני אגיב כשאוכל.
ינשוף.לילה: בלי לחץ. אני יודע שאת נורא עסוקה ותהיי עייפה אחרי המעבר. איפה ההורים שלך גרים?
ציפור.קטנה: אה... לא סיפרתי לך? חהחה. בחיי. לילה סופר מביך.
ינשוף.לילה: מה?
ציפור.קטנה: כלום. הם עדיין גרים בבית שגדלתי בו. בקולורדו...
