מגרש המשחקים של השטן - כרך ב׳

פרולוג

דמיאן

״רוב בני האדם לא זוכים לשלוט בגורלם.״ אני מצביע על התיקייה שהנחתי על שולחן העבודה שלו. ״אל תחשוב על זה כעל גזר דין מוות... תחשוב על זה כעל הזדמנות לעזוב בתנאים שלך.״

ידיו תחובות בכיסים והוא הולך אל החלון הגדול של משרדו ונאנח. הנוף יפהפה. חבל שלא נשאר לו הרבה זמן ליהנות ממנו.

״גיליתי שזה סופני רק לפני חודש. חשבתי שהטיפול עובד.״

״למה לא פרשת מהמרוץ ברגע שקיבלת את האבחנה?״

הלסת שלו נעה בעצבנות. ״קיין קרטר יחריב את העיירה הזאת עם הנטייה שלו לדאוג בראש ובראשונה לצרכיו האישיים, שלא לדבר על היהירות שלו. ואז, כמו הסרטן בריאות שלי, הוא יגרום למחלה שלו להתפשט עד לבית הלבן. אני מעדיף לנצח במרוץ לראשות העיר ולמות כשאני בתפקיד. ככה לפחות אני אדחוף אותו צעד אחד לאחור במקום לאפשר לו להתקדם עוד צעד לעבר כס השררה.״

התשובה שלו מספיקה לי. אני מדליק סיגריה ומציע לו אחת. הוא מסתכל עליה בערגה ואז מסרב, כאילו יש לו איזשהו סיכוי לנצח את המחלה הזאת.

אין לו. כי אם היה לו, אני לא הייתי כאן.

וגם הוא לא.

״כמו שחשדתי, האינטרסים שלנו זהים.״ כשהוא שולח לעברי מבט מבולבל, אני אומר, ״גם אני לא רוצה שהוא יהיה ראש העיר.״

״אף פעם לא נראית לי כמו מישהו שמתעניין בפוליטיקה. וגם אבא שלך לא.״

״הרבה דברים יכולים להשתנות באחת־עשרה שנים.״ אני שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה. ״ובניגוד ליריב שלך, אני לא רוצה ללכת בדרכו של אבי.״

הוא משמיע נחרת בוז. ״לא קיבלת על עצמך את השליטה בניהול ההשקעות בקרנות הגידור של אביך אחרי מותו, לפני ארבע שנים?״

״הוא השאיר לי את הכול... זה משהו אחר.״ אני מושך בכתפי. ״אבל אני בחרתי להתמקד בהשקעות שרציתי לשמור, ולהיפטר מאלו שנראו לי חסרות פוטנציאל.״

הוא מסתובב ובוחן אותי במבטו. ״אל תמעיט ממה שקרה. השמועות אומרות שהיציאה שלך מההשקעות של אביך הובילה לנפילה של חמש חברות ולפיטורים של שמונת אלפים עובדים ברחבי ארצות הברית."

"זה מה שמעצבן בשמועות — הן לא תמיד קשורות לאמת." אני מכבה את הסיגריה. "מדובר בשש חברות שנפלו ובכמעט עשרת אלפים עובדים שאיבדו את עבודתם."

הוא מצקצק. "אתה נוראי. אין פלא שאנשים קוראים לך השטן."

"מעולם לא התיימרתי להיות גיבור. זה לא התפקיד שלי, להציל אוניות ששוקעות."

"ובכל זאת, אתה כאן עכשיו, מנסה להציע לי איזשהו סוג של עסקה. למה?"

"הסיבות לכך שאני רוצה שקיין קרטר יפסיד בבחירות הן אישיות."

"אם כך, אני חושש שלא אוכל לעזור לך." הוא זוקר את סנטרו לעבר הדלת. "אתה יכול לצאת בדרך שבה נכנסת, מר קינג."

אני לא זז. "יש לך רק חמישים אלף בחשבון החיסכון שלך." הוא מתחיל למחות אבל אני מוציא את הטלפון שלי ומשפיל מבט למסך. "כבר בדקתי אם לך או לאשתך יש חשבונות סודיים כלשהם, אבל אין לכם. לבן שלך יש כמה איגרות חוב שקיבל במתנה בהטבלה שלו, לפני עשר שנים, אבל הן לא שוות הרבה." אני שורק. "השתמשת בסכום לא מבוטל מכספך הפרטי כדי לממן את הקמפיין שלך. מובן שההוצאות על הטיפולים הרפואיים שלך לא עזרו למצבך הפיננסי, בהתחשב בעובדה שרק לאחרונה כתבת המחאה של עשרת אלפים לחברת הביטוח שלך."

נחיריו מתרחבים. "איך אתה — "

"בדיוק באותה דרך שנכנסתי לתיקים הרפואיים שלך." אני מחזיר את הטלפון לכיס. "אבל הפריצה שלי לתיקים שלך היא לא מה שחשוב כאן, מר קוֹבִי. מה שחשוב זה מה שאני יכול להציע לך."

"אתה לא מגיע לקרסוליים של אביך בכל מה שנוגע לחוכמה." הוא ניגש לשולחנו ומעיף את התיקייה. דפים מתפזרים על הרצפה. "אם החמצת את הידיעה שאיתה נכנסת למשרד שלי — אני גוסס. אין דבר בעולם שאתה יכול להציע לי. כלום לא חשוב יותר."

אני מחכך את הזיפים שעל סנטרי. "אתה צודק, אני מתאר לעצמי שאין לי הרבה מה להציע לך כעת." מבטי נשלח אל התמונה הממוסגרת של אשתו ובנו. "אבל מה איתם?"

בפעם הראשונה מאז שנכנסתי למשרדו הוא נראה פתוח לרעיון שאני בכלל נמצא כאן.

אני מנצל את ההזדמנות לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים שלו.

"הלוויות הן דבר יקר. שלא לדבר על מס רכוש, חשבונות חודשיים, מזון והחוב הרפואי שצברת, וכמובן, לימודים בקולג' לבן שלך. החמישים אלף האלה יתמסמסו במהירות. אני מאמין שהם יחזיקו את אשתך, שהיא עקרת בית, שנה, במקרה הטוב, וזאת הערכה נדיבה. אחר כך המשפחה שלך תצטרך למצוא דרך להסתדר בכוחות עצמה."

אני רואה את הכאב בעיניו. כאב של אדם שימות מוקדם הרבה יותר ממה שתכנן. כאב של אדם שיודע שכשהכול ייגמר — הוא ישאיר את המשפחה שלו עם לא יותר מערמה של חשבונות עצומים על טיפולים רפואיים, בית שהם לא יוכלו להרשות לעצמם לגור בו, ותלולית עפר.

"זיכרונות מאנשים אהובים זה נחמד, אבל זה לא מעניק ביטחון. המוות שלך יפגע במשפחה שלך פגיעה קשה והם ישנאו אותך אם תשאיר אותם עם הנטל הכלכלי הזה."

"מה בדיוק אתה מציע לי?" הוא שואל בלחישה רפה.

"הזדמנות לדאוג לעתיד שלהם. אם תסכים לעבוד איתי תוכל להשאיר להם די כסף, כך שגם לאשתך וגם לבנך לא יחסר דבר לעולם."

"ומה אתה רוצה בתמורה?"

"לתפוס את מקומך בבחירות."

הוא מסתכל עליי כאילו צימחתי עוד ראש. "אתה רוצה להיות ראש העיר?" הוא מגחך לעצמו. "אתה לא רציני. לא רק שאין לך את הכישורים המתאימים, גם אין לך מושג וחצי מושג מה דורש התפקיד."

"חוקי העזר במדינה קובעים שמועמד לראשות העיר חייב להיות מעל גיל שמונה־עשרה ובעל תעודת בגרות. אני מבטיח לך שאני עומד בשתי הדרישות... ובעוד כמה נוספות."

"אוקיי, אז אתה יכול להשתתף במרוץ, אבל זו הפעם הראשונה שכף רגלך דורכת בעיירה אחרי אחת־עשרה שנות היעדרות. אולי דברים השתנו מאז, אבל שם רע ותדמית נדבקים לנצח. אלה שהכירו את אביך שמחים שהוא מת, ואלה שמאמינים לכל השמועות שרצות עליך חושבים שאתה מפלצת חסרת רחמים. אף אדם שפוי בדעתו לא יצביע עבורך."

מה שמעניין אותי הוא לא כל כך קולות המצביעים, כמו לראות את הפרצוף של קיין כשהוא ישמע שאני היריב החדש שלו.

אני מסחרר את הנוזל הענברי בכוסית שלי. "אנשים יצביעו למי שמציע להם את התמריץ הטוב ביותר. החולשה של קיין תמיד הייתה שהוא אנוכי מדי. לא אכפת לו מהאיש הקטן ברחוב. הוא עסוק מדי בליקוק הישבנים של מי שכבר נמצאים בעמדות כוח. הוא מעולם לא השכיל להבין שהכוח האמיתי נתון דווקא בידיהם של האנשים שהוא ממעיט בערכם."

קובי מוזג לעצמו עוד כוסית ויסקי. "אני חושב שאתה שוכח את האופי של התושבים בבלאק הלואוז. אין כאן דבר כזה, האיש הקטן ברחוב. כל ילד כאן מקבל רולקס עוד לפני שמלאו לו שלוש־עשרה, ולכל ילדה יש תיק שעולה אלף דולר מהרגע שהיא מסוגלת לבטא את שם המעצב. בדיוק כמו האימהות והאבות שלהם."

"אז אני אצטרך להציע לאנשים האלה פיתוי. משהו שהם לא יוכלו לסרב לו."

"מה? עוד חנויות של עתיקות ומועדוני שיט?"

"שערורייה. או ליתר דיוק, סיבה לפקפק בילד הפלא שלהם."

"בהצלחה עם זה. לקיין יש עבר ללא רבב."

ההפך. קיין ילד מאוד מלוכלך.

האיש שייהפך בקרוב לשותפי למזימה מנופף בידו. "אבל זה בכלל לא משנה. בכל מקרה אתה לא יכול לתפוס את מקומי. הפריימריז כבר התקיימו. המועמדים שנשארו כרגע הם המועמדים הסופיים."

"אבל מה אם אחד המועמדים ימות?"

פניו מאפירות. "שמי עדיין יופיע על פתקי ההצבעה. אם כבר, המוות שלי רק יעודד אנשים שהתכוונו להצביע לי לתת את קולם לקיין, בהתחשב בעובדה שלו לפחות עדיין יהיה דופק." הוא נושף בקול. "ותאורטית, יש עוד חודש עד הבחירות, מה שמשאיר לוועידת המפלגה מספיק זמן למנות מועמד חדש או לקיים סיבוב נוסף של פריימריז. ועם העבר שלך, אין מצב שהאנשים בבלאק הלואוז יתנו לך את קולותיהם כדי שתחליף אותי."

אני מסיים את המשקה ומניח את הכוסית על שולחנו. "אז בוא לא ניתן להם הזדמנות להצביע."

הוא צובט את גשר אפו. "זאת לא גלידרייה, שאבא שלך יכול להביא בולדוזרים ולהחריב ואז להפוך אותה לחדר כושר, דמיאן. מדובר כאן ב — "

"סעיף חמישה־עשר בתקנון העיר בלאק הלואוז קובע מפורשות שאם מועמד לראשות העירייה מת עשרה ימים או פחות לפני יום ההצבעה, הגופים הרשמיים יתירו למפלגה הפוליטית הרלוונטית למנות מועמד חדש — וכל עוד המועמד משיג רוב בקרב חברי המפלגה שלו, המצביעים לא נדרשים לבחור בעצמם."

"איך אני אמור לגרום לוועידת המפלגה שלי לתת לך את הצבעת הרוב אם אני אמות?"

"בקלות. תעשה את מה שפוליטיקאים עושים משחר ההיסטוריה."

"וזה?"

"תשחד אנשים ותציע טובות הנאה מתחת לשולחן בתמורה לתמיכתם."

הבעת פניו המרוכזת רומזת לי שהוא מהרהר בדברים. "אוקיי, תקשיב — גם אם אני אצליח להשיג לך את הצבעת הרוב, אין לי שום דרך להבטיח לך ניצחון. ברצינות, אני אפילו לא יכול להבטיח לעצמי ניצחון בשלב זה. קיין מוביל בסקרים מתחילת המרוץ."

"תן לי לדאוג לבחירות. הדבר היחיד שאני צריך ממך זה שתסיר מדרכי כמה כלי משחק."

"לא ידעתי שאנחנו משחקים שחמט."

"החיים הם משחק שחמט אחד גדול," אני מחייך. "יש אנשים שהם כלי משחק... ויש אנשים שהם מלכים."

הוא מסובב את טבעת הנישואים שלו. "איך אני יכול להיות בטוח שתקיים את ההבטחה שלך?"

"אני אעביר כסף לחשבון בנק פרטי כמה שעות לפני ש... תלך לעולמך."

הוא מעסה את עורפו. "אני נראה לך כמו נביא? איך אני אמור לחזות באיזה יום אני אמות? הרופא אמר שזה יכול לקחת שבועות, אולי אפילו חודשים."

אני מסדר את החפתים שלי. אנשים נוטים להתחבר לאנרגיה שאני מקרין, ואם אני נשאר רגוע ואסוף, גם הוא יהיה כזה. אחרי הכול, מה שאני מציע לו זו עסקת חליפין פשוטה.

"אתה זוכר מה אמרתי קודם, על זה שרוב בני האדם לא זוכים לשלוט בגורלם?"

האימה שמתפשטת על פניו רומזת לי שהוא מתחיל להבין מה בדיוק אני מבקש ממנו. "אתה רוצה שאני אתאבד."

אני מוציא סיגריה מהכיס. הפעם, כשאני מציע לו אחת, הוא לוקח. "תחשוב על זה יותר כמו על לשים קץ לכאב שלך ולוודא שהמשפחה שלך תהיה מסודרת. יש מי שיגידו שמדובר במעשה הרואי של הקרבה עצמית."

הוא שואף ארוכות מהסיגריה. "אתה בן זונה חולני, קינג. זה... אני לא רוצה למות."

"אף אחד לא רוצה למות. ובכל זאת, אף אדם לא יכול לחמוק מהמוות והשליטה שלנו בזה מוגבלת מאוד."

"אני רוצה לראות את המשפחה שלי עוד פעם אחת אחרונה."

"אתה תראה אותם. יש עוד שלושים ותשעה ימים עד הבחירות."

הוא נושף בכבדות. ״חשבת על תאריך מסוים?״

״נגיד בעוד חודש? בזמן הזה תוכל לסדר את כל העניינים האישיים הלא סגורים שלך ולהגיד לי כמה כסף תצטרך כדי להבטיח לי את תמיכת חברי המפלגה.״

הוא משפיל מבט אל לוח השנה שעל שולחנו. ״נשף המסכות השנתי יתקיים בעוד שלושים יום.״

״אני יודע. קניתי את טירת ונדרבילט ממש לא מזמן.״

הוא מביט בתמונה שעל שולחנו. ״אשתי אוהבת את נשף המסכות.״

״אז תעניק לה זיכרון אחרון שהיא תנצור לנצח.״

הוא מעסה את רקותיו. ״אני אהיה חייב לספר לוועידה על מצבי הבריאותי ולהגיד להם שאתה — ״

״לא. אני לא רוצה שאנשים יֵדעו שחזרתי לעיירה לפני שאהיה מוכן. אני צריך רק את הצבעת הרוב, לא את הקולות של כולם, אז אני ממליץ מאוד שתספר עליי רק לחברים שאתה בוטח בהם. אם מישהו ידליף את המידע על מצבך הבריאותי או את המיקום שלי, אני אמשוך את הצעת התמיכה הכספית בהם ובך בכזאת מהירות, שהראשים שלכם יעופו מהמקום. ברור?״

הוא מהנהן. ״יש לי קשרים קרובים עם כמה חברים בוועידה. אני אדאג שהם יסתמו את הפיות שלהם לגבי הכול עד שיגיע הרגע הנכון.״

״אל תעשה טעויות, קובי. המשפחה שלך סומכת עליך.״

״אני יודע.״ הוא מכחכח בגרונו. ״אני יכול לעשות את זה.״ הוא מזיז כמה ניירות על השולחן שלו. ״עכשיו, אם לא אכפת לך, אני חייב לטפל בכמה עניינים.״

״ברור.״ אני מתחיל להתקדם ליציאה אבל עוצר כשאני מגיע אל הדלת. ״אני ממש שמח שאנחנו עובדים ביחד, חובבספנקינג74.״

זכוכית מתנפצת מאחוריי והוא מסנן קללה. ״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״

״זה שם המשתמש שלך באפליקציה 'פיתויים'.״

״יש לך טעות, בחיים לא שמעתי על אפליקציה כזאת ובטח שלא נרשמתי. אני גבר נשוי.״

אני מוציא שוב את הטלפון מהכיס ומסתובב אליו. ״אתה מחובר כרגע.״

כדי להוכיח את דבריי אני שולח לו הודעה באפליקציה, ואכן, הטלפון שעל שולחנו רוטט.

״איזה בן זונה. לא ידעתי כלום על האפליקציה הזאת עד שקיבלתי מייל שנשלח לאשתי. הם הציעו לי מנוי חינם בגלל הבלבול שהם יצרו. נאמר לי שזה אנונימי ושאין שום דרך לקשר את זה אליי."

"באמת אין דרך. חוץ מאשר לאדם שפיתח את האפליקציה."

הוא זז באי־נוחות. "נרשמתי יום אחרי שקיבלתי את האבחנה שלי. רציתי לראות מה אשתי מסתירה ממני. בחיים לא — "

"תירגע. הסודות שלך שמורים אצלי." אני שולח יד לאחור ומסובב את ידית הדלת. המבט שעולה על פניו, כשאישה הלבושה בגדי עור ובידה ספנקר נכנסת לחדר, הוא תערובת של מבוכה וסקרנות. "תראה בגבירה ורוניקה מתנה ממני אליך. החיים קצרים מכדי לוותר על הזדמנות כשהיא עומדת ממש מולך."

1

עדן

זה לא קיין. זה לא יכול להיות הוא.

קיין לא היה מביא אותי לכאן רק כדי לפגוע בי ככה.

הוא אוהב אותי.

אני מוחה את הדמעה שזולגת על לחיי.

אף על פי שהמוח שלי מתעקש שהאיש שעזב עכשיו במהירות הוא לא קיין... עוד דמעה זולגת.

השפתיים שלו.

כל דבר אחר בגבר ההוא. השיער שלו, הטוקסידו, אפילו הדרך שבה נגע באישה שאיתה הוא התנשק על רחבת הריקודים... את כל אלה יכולתי לייחס למקריות. אבל את השפתיים האלו אני מכירה.

אלו אותן השפתיים שחלמתי לנשק מאז שהייתי בת ארבע־עשרה.

אבל הלב שלי מסרב להשתכנע. הוא זקוק להוכחה. אני מסרבת להאמין שקיין היה בוגד בי ככה.

אני פוסעת צעד אחד קדימה, מוכנה לצאת מאולם הנשפים בעקבותיו, אבל האדמה זזה תחת רגליי ואני מועדת.

אני מנסה לייצב את שיווי המשקל שלי, כשהאורות מעליי מחליפים צבעים והחדר מואר כעת באדום בוהק.

"תיזהרי, מותק." האיש לידי מהנהן לעבר רחבת הריקודים שהתמלאה בינתיים. "שעת הקוקטיילים נגמרה רק לפני רגע ואת כבר שתויה."

אני ממצמצת בבלבול. אני לא שיכורה. החרדה נוסקת בתוכי כמו טיל שנורה מכן השיגור וידיי נשלחות אל החזה שלי. אפילו הניסיון לשאוף אוויר נהפך למלחמה של ממש.

אוי, אלוהים. יש לי התקף חרדה. ממש כאן, מול כל האנשים האלה.

"אולי נלך למקום שקט יותר לכמה דקות?" האיש צועק לי באוזן כל כך חזק, שאני מתכווצת. "ככה אני אוכל לשמור עלייך."

הוא מושך בידי, אבל אני מושכת אותה בחזרה.

הרגשת בחילה מתפשטת בתוכי. אני חייבת לעוף מכאן, אבל הרגליים שלי מסרבות לזוז, לא משנה כמה אני מפצירה בהן.

קיין. אני צריכה אותו. הוא היחיד שיכול לעזור לי עכשיו.

מבלי לחשוב אני מחפשת אחריו ברחבי החדר בשעה שאני מוציאה את הטלפון שלי, מתעלמת מהקול הקטן בתוכי שלועג למאמציי.

אנג'לבייבי123: אני מרגישה שאני הולכת להתעלף. אני על רחבת הריקודים.

אני חושבת שאיתרתי אותו, אבל האורות מתחילים להבהב והמוזיקה מתחלפת וממלאת את אוזניי בפעימות לא סדירות, הרמוניות אפלות ומקצבים סוערים.

החושים שלי עוברים להילוך גבוה ואני לא מסוגלת להתרכז, אבל אני סורקת את החדר בניסיון נואש אחרון ושולחת הודעה ישירות לטלפון שלו, במקום לאפליקציה.

עדן: בבקשה, קיין, אני צריכה אותך.

"בסדר, אם זה מה שאת רוצה," האיש לצידי מתפרץ. "רק רציתי לעזור, חתיכת כלבה שיכורה."

"מה?" אני לא מצליחה להבין מילה ממה שהוא אומר. אני רוצה לבקש ממנו שיחזור על דבריו, אבל האורות מהבהבים... ואז יש רק חושך.

כמה אנשים צורחים, אבל קולם נשמע עמום מתחת לצחוק מפחיד ומרושע, שבוקע מתוך הרמקולים.

רגע אחר כך האורות נדלקים שוב ומציפים את החדר בגוון אדום כדם.

הרגליים שלי סוף־סוף מצייתות לפקודה ואני מתחילה להזיז רגל אחרי רגל. אני באמצע הדרך ליציאה כשהאורות כבים בפעם השנייה. כל כך חשוך שאני לא יכולה לראות אפילו צורות, ובטח שלא ללכת.

אימה מתפשטת בתוכי כשזרוע שרירית נכרכת סביב מותניי.

אני פותחת את הפה כדי לצעוק על המניאק שלא מוכן לקבל לא כתשובה, אבל אני מוטחת אל הקיר.

"מה — " עיניי מסתגלות לחשכה ואני מצליחה לראות מולי את הדמות הגבוהה, שעוטה מסכה שחורה. הלב שלי נוסק כשאני שואפת את ריח האפטרשייב של קיין.

"קיין." אני מחייכת, מרגישה הקלה שהוא בא להציל אותי ובה בעת מרגישה טיפשה על כך שחשבתי שהוא יביא אותי הנה כדי לפגוע בי. "מצאת — " המילים גוועות בפי כשהוא מצמיד את כף ידו אל ליבי. החלק בגופי ששייך לו. החלק שהוא שולט בו. החלק בתוכי שיהיה קשור אליו תמיד.

אני משפילה מבט כשהיד שלו לוחצת, מוחצת את האיבר הזה עד שזה כואב. "מה אתה עושה?"

אני מנסה להיחלץ מאחיזתו, אבל הוא חזק מדי. בכל פעם שאני מנסה לשאוף אוויר הוא לוחץ חזק יותר. פחד זורם לי בוורידים ואני נאחזת בז'קט שלו, מתחננת בפניו שיפסיק.

נקודות לבנות מפזזות לי מול העיניים והיד שאוחזת בז'קט שלו נשמטת רפויה לצד גופי. כואב לי לנשום. אני תכף אתעלף אם הוא לא ישחרר את הלחץ מהחזה שלי, בתוך עשר השניות הקרובות.

אני מצמידה את הגב לקיר, מקווה שאצליח לבלוע מעט אוויר, אבל המשקולת המוחצת על החזה שלי היא כבר בלתי נסבלת, ואני נכנעת.

הברכיים שלי קורסות ואני מתחילה ליפול — אבל אז הלחץ נעלם.

אני שואפת אוויר בכזאת מהירות שאני מתחילה להשתעל. אני מנסה להדוף אותו מעליי אבל הוא רוכן אליי ומקרב את פיו לאוזני. "תזכרי את ההרגשה, עדן." הקול שלו עמוק וצרוד... ושונה. "כי זה ייעשה גרוע יותר."

הדם שלי קופא. זה לא קיין.

״מי אתה?״

אני מרגישה את שפתיו מתעקלות כנגד אוזני. "חבר."

הלחיים שלי מתלהטות כשהוא מחליק את אפו על צווארי ומצמיד נשיקה לנקודה שבה הדופק שלי הולם בפראות. "החברים שלי לא פוגעים בי."

אני יודעת שאני אמורה לברוח ולמצוא את קיין, אבל אני מוכרחה לדעת מי האיש הזה ואיך הוא יודע את שמי.

ולמה הגוף שלי מגיב אליו כפי שהוא מגיב... אף על פי שברור שהוא רוצה לפגוע בי.

"את צודקת." שיניו נוגעות ברפרוף בעורי וידו מחליקה מבעד לשסע בשמלתי. "אני בהחלט לא חבר שלך." התקיפות בקולו מצמררת, אבל המגע שלו רך כמו קטיפה. "תחשבי עליי כעל מי שממלא את תפקיד השליח." הוא מחייך אליי חיוך זדוני, שגורם לבטן שלי להתהפך. "קיין מחכה לך למעלה."

אני ממצמצת בבלבול. "קיין שלח אותך להביא אותי?" זה לא נראה לי הגיוני, אבל זה לא לגמרי לא בא בחשבון. לקיין יש אנשים שעושים בשבילו דברים. ובכל זאת, מוזר שהוא ישלח מישהו מהעובדים שלו להביא אותי.

קצה אצבעו מזדחל במעלה הירך שלי ואני מביטה בו בזעם. "אני מציעה שתשמור את הידיים שלך לעצמך, אדוני. כי אם קיין יגלה שנגעת בי, אני מבטיחה לך שתישאר בלי עבודה." אני מעקמת את אפי. "ואולי גם בלי כמה שיניים."

הוא מחייך. "חבל שלא יצא לנו להיפגש בנסיבות אחרות." הוא לוקח את ידי בידו הפנויה ונושק לאצבעי. זאת שנחתכה מהזכוכית. "חדר השינה האחרון בקומה השנייה." הוא מושך את שורת הפנינים שעל עצם הירך שלי ומצליף בי. "זה שליד חדרון הציוד."

ואז הוא משחרר אותי.