פרולוג
דרו
ידי מלטפת את הזכוכית המלבנית בשלט הניצב על שולחני ונושא את שמי. אני קוראת חרש, דרו מתיוס, סמנכ“לית מיתוג ושיווק, ואצבעותיי מתחקות אחר החריטה. התקדמתי אל תקרת הזכוכית במהירות של מיליון קמ“ש עד שהצטרפתי לצוות הניהול של כהן וניפצתי אותה לגמרי. ברצינות, מספיק שאעיף מבט אחד בשמי ואני כבר קופצת בכיסא, בועטת ומניפה רגליים וידיים לכל עבר, חוגגת את נצחוני. אולי עוד לא עיכלתי את הקידום. השתדלתי מאוד להעמיד פנים שאני לא מצפה לזה כדי לא לתת תוקף אמיתי לחלום הזה, חלום מטורף ומדהים שהתגשם.
עבדתי קשה כדי להגיע למשרה הזאת, למשרד הפינתי הזה. בשביל הנוף לבדו הייתי מוכרת את סבתא שלי. אין ספק שבעשר השנים האחרונות ויתרתי על כל אפשרות לנהל חיים אישיים מכל סוג שהוא. כשהתחלתי לעבוד בחברה הזאת, מייד עם סיום הלימודים, ידעתי שמצפה לי מאבק מפרך, אבל אני לא בחורה שנרתעת מאתגרים. סירבתי להניח לאנשים להתעלם מהקול שלי או לגזול ממני את ההצלחות, אז כנראה לא הייתה להם ברירה אלא לתת לי את הקידום המחורבן הזה. החלטתי שהתפקיד הזה הוא שלי כבר לפני שנים.
אני שבה ונשענת לאחור בכיסא העור הלבן והקריר, מנחיתה את רגליי על שולחן הכתיבה ומביטה על נוף העיר. הנוף שלי.
נקישה על הדלת מושכת את תשומת ליבי. “כן!“ אני מושכת את רגליי מהשולחן ומתיישבת בתנוחה רשמית יותר כשהדלת נפתחת ובפתח עומדת חברתי הטובה ביותר, גרטשן. היא עברה לכאן לפני שנתיים כדי להתחיל לעבוד לצידי בשיווק.
“שאני אמות! דרו, הנוף הזה... החלונות האלה – זה קיר שלם. יש לך פאקינג קיר של חלונות. לעזאזל, ילדה, הצליח לך.“ האושר שלה מידבק, ואני קמה ועוקפת את השולחן כדי לחבק אותה. זאת בדיוק הסיבה שאני אוהבת כל־כך את גרטשן: היא לא יודעת איך לא להתגאות בי. אני מחבקת אותה חזק, ולרגע שתינו מסתכלות בשתיקה מבעד לחלונות.
“עשיתי את זה.“ קולי משדר חוסר אמונה, לא מהיעדר ביטחון, אלא בגלל התחושה ההזויה שאופפת אותי היום. רק לעיתים נדירות החלומות שלנו מתגשמים. האירוע הנדיר הזה מטלטל אותי, אבל אני אסירת תודה. צללתי פנימה והלכתי עד הסוף. הרווחתי את זה – כל מטר מרובע במשרד הזה וכל פיסת נייר מכתבים בעיטור זהב הורווחו ביושר – אבל לא עשיתי זאת לבדי, קיבלתי עזרה.
“גרטשן, אני מתכוונת לערוך פה שינויים. זה הדבר הראשון שאעשה בתור ראש המחלקה הזאת. אולי כדאי שתשבי.“ הראש שלה מסתובב מהר כל־כך שאני כמעט פורצת בצחוק, ובכל זאת מצליחה לשמור על ארשת רצינית. אני צועדת לשולחן ונשענת לאחור בגבי אליו, מסמנת לה להתיישב באחד הכיסאות שמולי.
“אם תפטרי אותי, אני שורפת את המשרד שלך.“ היא עלולה לעשות את זה. היא אומנם אישה מבריקה שלא מתעסקת בשטויות, אבל גם קצת משוגעת. זה חלק מהקסם שלה, לצד הפה המלוכלך וההתמכרות לסרטוני חתולים.
“שתקי! אני לא מפטרת אותך. אני רוצה שתהיי כאן, במשרדים האלה, איתי. מגיע לך להיות כאן.“ הבעת הפנים שלה משתנה כשהיא מתחילה להבין, וזה שווה הכול. “הרעיונות שלך רעננים וחדשניים, וזה מה שבחורות תותחיות עושות... אנחנו מרימות זו את זו. אז מה את אומרת? 'מנהלת שיווק' נשמע טוב?“
“נשמע מצוין!“ היא רוכנת לפנים, נותנת לי כיף באוויר, וסוף־סוף אני מרשה לעצמי לצחוק. היא חוככת ידיים במבט חורש מזימות. “עכשיו אנחנו יכולות לחגוג פעמיים. את לא יכולה לסרב עכשיו. זאת הפעם היחידה שאנחנו יוצאות לחגוג. אם תסרבי אני מתפטרת.“ היא מחייכת חיוך זחוח ונשענת חזרה בכיסא הקטיפה, ללא ספק נהנית מהאולטימטום שהציבה.
“אני ממש לא מתכוונת לסרב! זה מגיע לי. בואי נתפרע – בכל זאת יום שישי היום.“
“מושלם. ניפגש מאוחר יותר אצלך?“
“קבענו, גְּרֶטש.“
היא יוצאת מהחדר, מניחה לי לסיים להתארגן במשרד החדש ולהשלים כמה מטלות שאסור להזניח. שארית אחר הצהריים עפה, ואני ממהרת הביתה להחליף בגדים כדי להיפגש עם גרטשן. זה בדיוק הבילוי שאני זקוקה לו. הייתי ממוקדת מטרה כל־כך שחיי האהבה שלי... טוב, לא קיימים. הכול שאלה של איזונים, אני לוחשת לעצמי מחויכת בזמן שאני מורחת את השפתון האדום.
אחרי שנעלתי את דלת הדירה אני צועדת במסדרון ופותחת בדחיפה את דלתות הבניין שלי באולד־טאון, שיקגו. אני אוהבת את העיר הזאת, והלילה ממחיש את הסיבה לכך: בלילה הזה של חודש יוני מזג האוויר מושלם, למרות הלחות, אנשים רוחשים סביב, נלהבים ממה שמביא עימו ערב שישי, וצחוקם משתלב בקצב המוזיקה, אותה מוזיקה שמגיעה מהיריד שמתקיים במקום, נישאת לאורך הרחוב ומתערבבת עם הניחוחות שמפתים את העוברים ושבים מתוך הפיצריות. הכול תוסס ומלא חיים.
אני מחפשת סביבי את החברה שלי. היא הייתה אמורה להיות כאן כבר לפני עשר דקות. אני אוהבת אותה, אבל הבחורה חייבת להצטייד בשעון טוב יותר. גרטשן מנופפת לי מקצה הרחוב וצועדת לכיווני. אני מנופפת חזרה ומתחילה לצעוד, פוגשת אותה באמצע הדרך ומשלבת את זרועי בזרועה. “לעולם לא אעזוב את השכונה הזאת.“
“ברור, זאת השכונה הכי טובה,“ היא מצביעה קדימה, ואנחנו הולכות לעבר מקבץ של מסעדות ופאבים במרחק כמה בניינים. “אבל יום אחד נגור בפרברים, יהיו לנו שני ילדים לכל אחת, ונתכנן את פגישות המשחק ביניהם.“ שתינו צוחקות יחד מההצהרה שלה.
“את מכירה אותי. אני אגור בעיר הזאת עם שני ילדים ועוזר או עוזרת שיתכננו במקומי את הפגישות ואת המשחקים, אבל בינתיים יהיה נפלא אם אוכל לארגן לעצמי פגישה עם מישהו שישחק איתי.“ אני מעווה את פניי במחשבה על חיי האהבה הפתטיים שלי, וגרטשן קופצת שפתיים ומגלגלת עיניים.
“בטח, כן. האיברים הנשיים שלך צריכים קצת אהבה בדחיפוּת.“ היא מסמנת בראשה לעבר הפאב שלפנינו במבט שואל, ואני מהנהנת בתגובה לאמירה ולמקום הבילוי המוצע גם יחד.
“כן, הם בהחלט צריכים קצת אהבה. אני אפילו לא יודעת אם אני זוכרת איך מפלרטטים, גרטש.“
“זה כמו לרכוב על אופניים. אבל אם שום דבר לא מצליח, פשוט תגידי לו שאת עובדת יפה עם הפה.“
אני משתעלת מההלם ודוחפת את הכתף שלה בכתפי.
“אני לא אומרת לאיזה בחור מזדמן שאני עובדת יפה עם הפה, גרטש!“
היא מושכת כתף ומחייכת מאוזן לאוזן כאילו הצעתה סבירה לחלוטין.
“או שפשוט תגידי לו שאת רוצה לראות את הזין שלו.“ היא נוקשת באצבעותיה וקורצת לי.
“אלוהים, מה עובר עלייך!“ העיניים שלי נפערות בתגובה להתרסה שלה, ואנחנו צוחקות ונכנסות פנימה. עד מהרה אנחנו מוצאות מקום על הבר ומתחילות לסרוק את המקום. גרטשן רוכנת אליי, מבקשת שאזמין לה מרטיני וניגשת לשירותים. אני מושכת אליי את התפריט של הבר כדי לעיין ברשימת המתאבנים, עדיין משועשעת מהשיחה שלנו. המממ, מיני סטייקים בלחמניות.
הברמן ניגש אליי ומניח מולי מפית על הבר. “היי, משהו מוצא חן בעינייך או שאת צריכה לחשוב עוד דקה?“
“על מה אתה ממליץ?“ אני מרימה את מבטי ומחייכת אל הגבר הנאה גלוח הראש, נכבשת בחיוכו הסקסי ובעיניו החומות.
“תלוי מה מתחשק לך...“ הוא נשען במרפקו על הבר ורוכן לפנים. אנחנו ממש לא מדברים על מזון, או שאולי כן? שיט, אני חלודה לגמרי. יכול להיות שהוא מפלרטט איתי? לעזאזל, אני חייבת לענות לו...
“אני אוהבת בשר.“ ברגע שאני אומרת את זה אני נמלאת מבוכה, שרק מחמירה בעקבות הבלבול על פניו של הברמן.
“אני מתכוונת, סליחה... אממ... אני אכלנית של בשר.“ פאק. זה מביך. למה אני לא מצליחה להפסיק להביך את עצמי. “כלומר, אשמח לאכול סטייק, אבל אני לא יודעת אם אוכל להכניס לתוכי בשר בכמות הזאת.“ מוות יתקבל בברכה. מה קורה לי? הכול באשמת גרטשן.
הוא נסוג מהבר ומהנהן. “בסדר, אז אני אתן לך עוד דקה להציץ בתפריט?“ הוא מחייך במבוכה ומסתלק.
היה מושלם אם הייתי יכולה פשוט להיעלם.
גרטשן חוזרת לבר ומרימה את התיק שלה. “היי, טוב, בואי נלך למקום אחר, אין כאן אף אחד חמוד ואנחנו לא יכולות להישאר אחרי שחיסלת כל סיכוי שאחת מאיתנו תשכב עם הברמן החתיך.“ הצחקוקים שלה משלימים את צחוקי ואני לוקחת את תיק הקלאץ' שלי וממהרת בשביל המילוט שהיא מתווה.
“חשבתי שלעולם לא תציעי.“ אנחנו יוצאות מהבר ואני מכסה את פניי בידיי מרוב בושה. “כמה נורא. לא הצלחתי לעצור את עצמי ורק החמרתי את המצב פי אלף!“
היא מושכת את ידיי מטה בפנים רציניות. “את מרגישה שהיה לך קשה בסיטואציה הזאת? נסי לצפות בה מהצד, דרו. כמעט השתנתי במכנסיים! את כזה, ‘אני אוהבת בשר’.“ שתינו מכפילות את הצחוק, ולא אכפת לנו איך אנחנו נראות.
“הכול באשמתך – את הכנסת לי רעיונות גסים לראש וזה מה שנפלט.“ צחוקי מתגבר.
“אל תאשימי אותי. אמרתי לך, זה כמו לרכוב על אופניים – עוד קצת תרגול ותהיי בסדר. אבל אולי תיתני לי הפעם להיות זאת שעושה את ההזמנה?“ היא נרגעת ומצביעה על פאב שוקק חיים בצידו האחר של הרחוב. “שם.“
“קדימה.“
המקום עמוס באנשים, חלקם משוחחים, כולם שותים. אנחנו נאלצות לחכות קצת ליד הבר, אבל גרטשן מזמינה סוף־סוף. כשהברמן חוזר אלינו עם המשקאות, אני לוגמת לגימה ארוכה מהוויסקי הצונן עם הקרח. תחושת הצריבה והחמימות שמתפשטת בתוכי היא הרגעה מבורכת. אני בהחלט זקוקה לנוזל אומץ בלילה הזה. עד עכשיו רדפתי אחרי החלומות שלי במקום לרדוף אחרי גברים, אבל הלילה אני עולה שוב על הסוס. מי אמר שבנות לא יכולות לקבל הכול?
גרטשן כבר קפצה למים הקרים עם הברמן החדש, ואני מעמידה פנים שאני לא מאזינה להם מתלוצצים. אני חשה טפיחה על כתפי, מפנה את ראשי ומביטה לכיוון שממנו הגיעה, ומייד מצטערת שעשיתי זאת, מפני שהמילה "חלאה" כתובה לבחור הזה על המצח. הכול בו דוחה, החל מהחליפה הזולה שהוא לובש ועד לריח הסיגריות שנודף ממנו.
“היי, יפיופה, להביא לך משהו לשתות?“ הוא משלים את ההצעה בהנפת גבות.
אני מרימה את המשקה שלי, מניעה בראשי לשלילה ופונה חזרה אל גרטשן. היא מביטה בי ומגלגלת עיניים אבל ממשיכה בשיחה עם הברמן החתיך, שהוא ללא ספק חתיך יותר מהברמן הראשון.
טפיחה, טפיחה, טפיחה. אין מצב. אני שוב מסתובבת כדי להתעמת עם המטרידן שלי.
“מצטערת, אני לא מעוניינת במשקה או בכל דבר אחר.“ אני מדברת בנימוס, אבל המסר שלי חד וברור.
“מה, את לסבית?“
אני שונאת בחורים כאלה. נדהמת מהחוצפה ומהיהירות, קולי נוטף בוז, “ברצינות? אני מתחילה להבין למה כדאי לי להיות, אבל לא הייתי רוצה שתחשוב שזו הסיבה, ולא אתה. אז לא... אני אוהבת זין, רק לא את שלך.“ אני מחייכת במתיקות ומתחילה להפנות את גבי כשהוא שולח יד לזרועי, מתנגש במרפק שלי וגורם לי לשפוך את המשקה על הבחור שמימיני.
“מה לעזאזל!“
אני מסתובבת במקום ולוקחת מפית מהבר כדי להגיש אותה לבחור הרטוב שלצידי. אני משגרת מבט מתנצל לחברי החדש, הספוג ויסקי, ומסמיקה במבוכה. “אני ממש מצטערת.“
הוא מחייך אליי וחושף שיניים לבנות מושלמות. “אל דאגה. בדיוק התכוונתי להגיד לבחור הזה להתחפף, אבל נראה שהסתדרת מצוין.“ עיניו הכחולות מצטמצמות רק מעט כשהוא מחייך, מה שמאט את היד שלי כשאני מנגבת את חולצתו. את החולצה הקשה כמו סלע... שאני אמות, אלה קוביות בבטן.
לפני שהניגוב יאבד מצניעותו אני מושכת ממנו את ידי ומושיטה לו אותה. “תודה, ותודה שכמעט התערבת. דרו – קוראים לי דרו.“ פניי מתחממות.
"שמי ניק.“
שלום לך, ניק.
הוא לוקח מידי את המפית הרטובה כדי לצרף אותה לערמה משלו ושנינו רוכנים בחזרה על הבר. “שמחתי כמעט לעזור, אבל עכשיו שהכוס שלך התרוקנה, אני יכול להזמין אותך למשקה חדש?“
כן, בבקשה.
“בטח.“ אני מחייכת, שמחה מעצם ההצעה. “אבל בעצם אני זאת שצריכה להזמין אותך למשקה, כי שפכתי עליך את שלי.“ אני מסדרת קווצות שיער מאחורי האוזן ומחייכת את החיוך הכי פלרטטני שלי.
“די, נו, לא תיתני לבנאדם לעשות מעשה ג’נטלמני? חוץ מזה, אם הוא יחזור אני אהיה פה כדי להראות לך איך מתמודדים עם אחד כזה כמו שצריך.“ הוא מחייך מאוזן לאוזן ומשעין את זרועו על הבר כדי להתקרב אליי, ותוך כדי כך חוסם את הדביל שבגללו שפכתי את המשקה שלי מלכתחילה.
“אה, באמת? הנה ההזדמנות שלך – הוא עדיין מאחוריך.“ אני נושכת את שפתי ומחניקה צחוק.
ניק מסתובב ומביט בו, ואחר כך רוכן לפנים ולוחש משהו באוזנו. השרץ מהנהן ומרים את המשקה שלו כדי לסמן לי “לחיים“ ואז מסתלק.
“מה אמרת לו?“ אני לא רוצה להודות בכך, אבל זה היה צעד די חלקלק שהצית את סקרנותי. אני נענית רק בחיוך שובב. חיוך שמדגיש את היהירות המתוקה שלו.
“לעולם לא אספר. אני בטוח שאת יכולה להסתדר לבד, אבל עכשיו זה התפקיד שלי – אני מתכוון, עכשיו שאנחנו יוצאים וכל זה.“ הוא מושך בכתפו וניצוץ של הומור מבזיק בעיניו. אלוהים, הוא שובה לבבות.
“מה?“ אני צוחקת ומניעה את הראש מצד לצד, תוהה איך להגיב.
הברמן ניגש אלינו, וניק מזמין לעצמו ג’ין וטוניק ולי שארדונה.
“אני רוצה בכלל יין לבן? אתה תמיד כזה בולדוזר?"
“כן, ואספר לך למה. זה היין האהוב עליי, ומאוחר יותר כשנתנשק אוכל לטעום אותו מהשפתיים שלך. חוץ מזה, את ליידי, את צריכה לאפשר לי להתנהג אלייך כמו אל ליידי.“
כושר הדיבור ניטל ממני. הבחור הזה מהבהב כולו בנורות אדומות, אבל אני מסכימה לקבל את היין, מפני שגם אני משתוקקת שיטעם אותו משפתיי. תאווה היא דבר משכנע.
כעבור שבוע.
"הוא התקשר אלייך? עבר בדיוק שבוע מאז שפגשת אותו, אז אני רוצה לשמוע קצת חדשות, דרו.“ גרטשן, תובענית כתמיד, מכניסה לפיה מנה גדושה מהסלט. זה הטקס היומי שלנו והוא מתקיים רוב ימות השבוע – אנחנו מזמינות אוכל למשרד שלי ומתעדכנות באירועי הימים האחרונים – אבל השבוע הזה היה מורכב. אני מנסה להסתגל למשרה החדשה שלי ומרגישה כמו תלמידת תיכון שמחכה שהבחור הפופולארי יתקשר אליה שוב. אז רוב הזמן אכלתי תוך כדי עבודה והלכתי ישר הביתה לישון.
“כן.“ אני שולחת יד קדימה כדי לעצור את מבול השאלות. “אבל לפני שאת משתגעת, את צריכה לדעת שאמרתי לו במהלך השיחה היחידה שלנו שאני ממש לא בש“מ. אני רוצה להתקדם לאט, גרטש. הוא נראה לי בחור נחמד, אבל אני לא רוצה לנחס את זה.“
“בש“מ? בחורה של מערכות יחסים?“ הגבות שלה מזדקרות והיא נראית משועשעת.
“אוי, לא, רגע, התכוונתי להגיד שאני לא בש“ב – בחורה שנותנת בקלות. את רואה מה קורה כשאני מנסה להיות מגניבה?“ אני מגלגלת עיניים ומרימה את הפיצה לנגיסה נוספת.
“אלוהים, דרו! נראה שאמרת לו שאת רוצה להיות קלילה ומשוחררת. עכשיו הוא באמת יחשוב שאת בחורה שנותנת בקלות, ודרך אגב, אנשים בכלל לא אומרים את זה.“ היא לא מתאפקת וצוחקת עליי, ואני מושכת כתף.
“שיהיה. ראיתי את זה בסדרה בנטפליקס. חשבתי שזה הדיבור עכשיו.“
“את יודעת מה? את צריכה להזדיין איתו.“
עיניי מזנקות בהפתעה אל פניה. “תירגעי, אני בקושי מכירה אותו. הוא נראה נחמד והייתה לנו שיחה ממש טובה, אבל הוא לא התקשר מאז.“ אני לוקחת מפית מהשולחן ומספיגה את השמן מהפיצה שלי.
"את מנהלת בכירה בת שלושים ואחת בלי חיים, שמקדישה את עצמה למשרד הזה, שהוא אומנם מגניב אבל לא מספיק כדי שתחיי בשבילו. לכי תעשי קצת סקס, דרו. אני חושבת שסקס הומצא למען נשים כמוך.“
אני זורקת עליה את המפית שלי, והיא נועצת בי מבט נוקב וממלמלת משהו על משי טהור בזמן שהיא מעיפה את המפית מחיקה.
“למה המחמאה שלך נשמעת כמו עלבון?“
“כי זה מה שהיא. תראי, אני אוהבת אותך הכי בעולם, אבל אין לך חיים!“
אני אוחזת בראש ומסתכלת על השולחן, תוהה אם נסחפתי במסע השאפתני שלי. התמקדתי כל־כך ברצון להתקדם עד ששכחתי לחיות את החיים. הכול שאלה של איזונים. קולה של אִמי מתנגן לי בראש, אותן מילים שאמרה ביום שבו חתמה על מסמכי הגירושים מאבי. היא עזבה אותו כי הוא הציב אותה בתחתית סדר העדיפויות. הקריירה שלו תמיד הייתה בעדיפות ראשונה. אני לא רוצה להיות כמו אבא שלי. היום הוא לבד ומלא חרטות, והיא לעולם לא תסכים לחזור אליו.
“אני יודעת, את צודקת, אבל אני עדיין לא מקרה אבוד. יש לי טיפ־טיפה חיים, הלכתי ליוגה אתמול עם הבחורה הזאת. זאת שעובדת בקומה מתחת.“
גרטשן קופצת שפתיים ומשלבת ידיים, לא קונה את ההכחשה שלי. התגובה שלה לשקר שלי מעלה חיוך על פניי ואני נוגסת שוב בפיצה.
“את אפילו לא יודעת מה השם שלה, וזה שהיא הייתה שם בזמן שגם את לא אומר שיש לך חיים וחברים. אל תשחקי משחקים. תתקשרי לניק, צאי מכלא החנונים.“
“שתקי,“ אני אומרת בגלגול עיניים.
גרטשן מנגבת את הפה ומביטה בטלפון שלה. “לכי תעשי סקס, אוהבת אותך. חייבת לטוס מפה, יש לי פגישה בעוד עשר קטנות. צהריים מחר? אצלך במשרד?“ היא מחווה בראשה אל הדברים שלה, מסמנת לי שהיא מתכוונת להשאיר אותם שם וקמה ופונה לעבר הדלת.
“כן, אני אהיה כאן... את יודעת, כי אני עלובה וכל זה.“
בדרכה החוצה היא משגרת אליי נשיקה. “נהדר.“
אני מחייכת, כי היא מטורפת. אבל היא צודקת. אני באמת זקוקה לחיים מחוץ לעבודה. אני מסתכלת על הטלפון שלי שמונח על השולחן, מסובבת אותו אליי ומצמצמת את המבט. אולי אכתוב לו משהו? הבטן שלי מתהפכת כשאני מסובבת את הטלפון ומחליקה על המסך כדי לפתוח אותו. אני נכנסת לאנשי הקשר ומרחפת באצבעי מעל השם של ניק. אוף, מתי נעשיתי כזאת רכרוכית? תתאפסי על עצמך, דרו. אני מקלידה מהר לפני שאתחרט.
אני: היי ניק, יש לך תוכניות הערב?
אני מסובבת מייד את המסך לצד השני, כדי לא להתייסר בהמתנה לתגובה. זה עינוי. הוא יסמס כשימצא זמן. שלחתי מסר טוב, קליל, פלרטטני... כן, אני טובה. אני יכולה פשוט להמשיך בשגרת היום שלי ובעוד שעה בערך לבדוק אם ענה. אני נוקשת באצבעותיי על השולחן ומתחילה לנשוך את שפתי. על מי אני מנסה לעבוד – אני חייבת לבדוק אם הוא ראה את ההודעה. אני הופכת את הטלפון חזרה, הוא מקליד תשובה.
ניק: מצטער, כן. אני נפגש לארוחת ערב עם איזו בחורה הורסת במסעדת לזוס. שמעת על המקום?
רגע. מה? הוא בטח צוחק עליי. אין מצב שהוא מספר לי על בחורה אחרת. נכון? זה חלק מהקסם שלו. אני מחליטה ללכת על הקצה ומשתפת פעולה.
אני: איזה צירוף מקרים, בדיוק התכוונתי לבדוק אם תוכל להשיג לי שם מקום. מאחר שאתה עובד במשרד עורכי דין יוקרתי תיארתי לעצמי שיש לך קשרים. גם לי יש דייט.
ניק: באמת? אני מנחש שהוא חתיך לוהט.
אני: לא, ממוצע. שיעמום אמיתי.
ניק: מעניין...
שתיקה. מה זה אומר? יכול להיות שהוא כועס? הוא בטח יודע שאני מתלוצצת. ובעצם, מה אם הוא באמת רק סיפר לי על איזו בחורה אקראית? מצידי שילך לעזאזל. אני לא אסכים ש –
הרטט בטלפון קוטע את מחשבותיי.
ניק: מצטער – עבודה. על איזו שעה חשבת? את יודעת, בשבילך ובשביל מר שיעמום?
החיוך על פניי מאיים לחולל נזק קבוע בשרירי הפנים שלי.
אני: שבע.
ניק: מטורף, זאת בדיוק השעה שלי. למה שלא תצטרפי אליי?
אני: חשבתי שיש לך דייט.
ניק: היא בדיוק ביטלה.
אני: קטע, איזה כיף לי.
ניק: בהחלט.
שחצן. אני מגלגלת עיניים וממהרת להקליד תשובה.
אני: מצוין, אז נתראה בשבע, מר שיעמום.
ניק: תלבשי שמלה אדומה, בחורה הורסת.
אני מביטה בטלפון והחיוך הרחב לא עוזב את פניי, אני מרגישה את הסומק מזדחל מחזי ועד ללחיי. הבחור הזה, אלוהים, נראה שאני חוזרת לעניינים. אני דוחפת את הטלפון שלי הצידה, מסדרת את השיער מאחורי האוזן ומתרכזת מחדש במסך המחשב בתקווה שאצליח לעבוד קצת. חולפות רק עשר דקות ואני כבר משוטטת בחנויות בגדים מקוונות, מחפשת שמלות אדומות.
פרק ראשון
דרו
כעבור שנה
אני ממוללת את הפתק בין אצבעותיי, שקועה במחשבות, מתלבטת איך אני משכנעת את ניק לשחרר אותי מהמסיבה הזאת. הוא סימס לי על כך לפני שעות וסיננתי אותו. כחלק מתפקידי כבת זוג טובה אני צריכה, בין היתר, להקריב קצת ולהיות נחמדה לחברות של החברים שלו, גם אם הן מגעילות, אבל אין מצב שזה כולל סופי שבוע שלמים של מסיבות רווקות. אני רק חושבת על זה וכבר מתכווצת.
אני מרגישה את המתח בכתפיים. ברור שהוא יגיד שאני סנובית, אבל הבנות האלה הן לא חברות שלי. למען השם, קיבלתי זר שמורכב מאיברי מין. בולבולים קטנים מפלסטיק מסודרים באגרטל שעליו פתק שמזמין אותי ל“סוף שבוע של הוללות“. נשמע כמו התחלה מבטיחה לחיי נישואים. זה אולי מתוחכם ואפילו הולם, אבל לא בשבילי. אני לא מעוניינת בשום הוללות מחוץ לחדר השינה שלי – לא שאני זוכה לה גם שם.
אני מרימה את הטלפון ומחייגת לניק, נאנחת מעצם ההבנה שהשיחה הזאת עלולה להסתיים בריב. אני מקווה בכל ליבי שהיא תעבור בצורה חלקה יותר. מערכת היחסים שלנו עומדת על כרעי תרנגולת לאחרונה. אנחנו לא משדרים על אותו גל. לעזאזל גל – אנחנו אפילו לא משדרים, ונראה שלא משנה כמה אני מתאמצת להיות האדם שהוא רוצה שאהיה, משהו תמיד חסר. נמאס לי מזה.
בהתחלה זה היה אחרת. חשבתי שהוא מקסים ומתוק, תמיד מנסה ללמד אותי דברים חדשים, להנחות אותי, ונתתי לו לעשות את זה. ידעתי שזה מיותר, ובכל זאת שתקתי כי ראיתי שהוא נהנה מהתפקיד. אבל מה שבהתחלה נראה לי חמוד היום רק גורם לי להרגיש נחותה, ואני מתחילה להרגיש משותקת בצילו. דברי חנופה מפתים הפכו למילות שיפוט, הכוונה הפכה לשליטה. והכי מרגיז שהכול קרה בהסכמתי. נתתי לו מרצון שליטה בקול שלי. הפסקתי להיות ביקורתית ביחס להחלטות שלו וגזלתי מעצמי את הזכות להישמע.
אמש ניסיתי להשמיע את קולי כדי לוודא שאני עדיין יודעת איך משתמשים בו, מה שרק הוביל לתחרות צעקות ביני לבין עצמי. צרחתי, וצרחתי עוד קצת, בזמן שהוא התעלם ממני ובסוף השתמש בכל המילים שאמרתי – נגדי. בתוך התסכול, זרקתי עליו כרית, והוא הגיב בצביטה בישבני. הפעם לא בלעתי את הלשון ולא החרשתי את הכאב, זעקתי אותו לשמיים. הוא ביטל אותו בתואנה שאני רגישה מדי ושהוא נסחף בלהט הרגע כי ניסה לפלרטט איתי. אבל זה היה מעשה מרושע, והחבורה שנשארה על גופי היא תזכורת לכך. זאת לא הפעם הראשונה שהוא משלב אהבה או סקס במעשים אכזריים, אבל איכשהו התירוצים שלו תמיד הופכים לשקר שאני מוכנה לספר לעצמי. הם תמיד ערבים לחיך בהשוואה לחמיצות שיש באמת.
תשעה חודשים לפני כן
“זה מה שאת לובשת הערב?“ מצחו של ניק מתקמט בחוסר שביעות רצון.
“כן, זה מה שאני לובשת. אתה רוצה לחלוק את דעתך או רק לעקם את הפרצוף?“ אני מניעה את ראשי מצד לצד, מגלגלת עיניים וממשיכה למרוח מסקרה מול הראי בחדר הרחצה בדירתי. לפעמים ה“דעות“ שלו הן נורא שתלטניות.
“רגע, מה יש, אסור לבחור להביע דעה בקשר לחברה שלו? אחרי הכול, הגוף הזה שייך לי.“ הוא מגניב את ידו סביב מותניי ומושך אותי לאחור, מצמיד אותי לחזית גופו ושוקע מטה, מתחכך באחוריי.
אני מפילה לכיור את המסקרה ונאחזת בכיור כשהוא מקרב את פיו לצווארי ומשלים את אחיזתו בשדיי. נשימתי נעשית מאומצת מעוצמת ההתפתלות. “ניק.“ שמו בוקע מפי בגניחה יותר מאשר באי־הסכמה. “ניק, אנחנו לא יכולים... אנחנו צריכים להיות שם בעוד שלושים דקות.“
“נאחר איחור אופנתי,“ הוא ממלמל לתוך צווארי.
ראשי נוטה לאחור, נשען על כתפו, ואני מביטה לתקרה ומחייכת, דוחפת אליו את ישבני בניסיון להתאים את תנועותיי.
“את רואה, מותק, זאת הסיבה שאת לא יכולה ללבוש את השמלה הזאת. אני לא אוכל להוריד ממך את הידיים.“ מי ידע ששמלה קצרה תוציא ממנו את כל המחשבות הסקסיות? אני באמת אוהבת שהוא שתלטן במיטה, אבל נראה שהתכונה הזאת מופיעה גם מחוץ לחדר השינה שלנו.
“חנפן,“ אני מצחקקת, והוא נרתע, מבטו לוכד את עיניי במראה. הוא מסתכל על השמלה שלי מלמטה למעלה וזוקר גבות, הבעתו מתחננת, ואני מניעה בראשי לשלילה.
“אאוץ’! ניק.“ עיניי מתרחבות בהפתעה מהצביטה החזקה בלחי הימנית של ישבני. ידי נשלחת מטה לשפשף את המקום ולהעלים את הצריבה. “זה כאב.“
“זה העונש שלך.“ הוא קורץ ורוכן לנשק את שפתיי. הוא יוצא מחדר הרחצה ולא מביט לאחור. “לכי תחליפי בגדים, מותק. אנחנו מאחרים.“
לרגע אני רק עומדת שם ותוהה מה זה היה. אני לא באמת יודעת איך לעכל את ההתנהגות הזאת. האם הוא ניסה לתמרן אותי בעזרת סקס? האם ניסה להעניש אותי? מה זה היה, לעזאזל? הוא יודע שאני אוהבת את הסקס שלנו קשוח, אבל אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שזה לא היה קשור לסקס. זה היה מרושע.
אני מסתכלת על עצמי בראי. לחיי סמוקות וסערת הרגשות משתקפת בפניי. אני משפשפת שוב את הישבן הכאוב ומסיימת להתאפר, ותוך כדי שוקלת מה אגיד לניק. אני יוצאת מחדר הרחצה ומזדקפת. אני לא מחפשת לעצמי איזה מאסטר, הוא משוגע אם הוא חושב שאני מתכוונת לזרום עם התנהגות מהסוג הזה. צביטה כואבת בתחת היא דבר שיכול לקרות, אבל רק במיטה. כן, אולי נוכל להשאיר את זה. הוואגינה שלי מאשרת. אני יוצאת לסלון, מוכנה לשאול אותו מה זה היה, והוא מפנה אליי את תשומת ליבו מהספה.
“למה לא החלפת בגדים?“
“כי זה מה שאני לובשת.“
הוא נאנח ומניע את הראש בחוסר הסכמה. “דרו, אני מנסה לעזור. הצוות הזה הוא פשוט יותר... אופנתי. את נראית כאילו את הולכת לפגישת עבודה.“
אני לא שולטת בהבעה שעולה על פניי. אני אפילו לא מנסה להסוות אותה. היא אומרת, “אתה צוחק עליי?“
“חשבתי שאני סקסית כל־כך שלא תוכל להוריד ממני את הידיים? אז אני רוצה לנסות להבין – אני סקסית, רק לא אופנתית? אתה יודע מה לא אופנתי? המיזוגיניה המזדיינת שלך.“ אני צועדת הלוך ושוב בחדר וממלמלת לעצמי, מתכוננת לריב. האדישות שלו מכעיסה. אני מתחילה להחליף בין תיק הערב הרגיל לתיק הקלאץ', מעבירה חפצים מתיק לתיק בכוח רב מהנחוץ.
הוא מתעלם מההערה שלי וממשיך. “למה את לא לובשת את הבגד הזהוב הזה שקניתי לך לפני כמה ימים? טינה, החברה של פאט, בחרה אותו בשבילך. אני בטוח שהיא תעריך מאוד אם תלבשי את מה שהיא בחרה."
הוא נכנס לחדר השינה שלי ואני בוהה בו כלא מאמינה. זאת הסיבה שאני לא יוצאת עם גברים.
“אתה בטח צוחק. אני מקווה שנכנסת לשם כדי להשתמש בשירותים...“ אני מגלה שטעיתי כשהוא מופיע שוב ובידו הקולב עם השמלה הזהובה. “לא יכול להיות שאתה רציני, ניק. אני לא יכולה ללבוש את זה. חשבתי שזאת הלבשה תחתונה בכלל.“ אני מרימה ידיים בתסכול, מביטה בו ונושמת עמוק.
ניק מתחיל להתקדם לעברי, עדיין אוחז בבגד המחורבן. “דרו, מותק. תקשיבי לי. אני אוהב אותך בכל בגד. באמת. אבל אני גם יודע שהיית לחוצה מהמפגש עם החברים שלי, ואני רק רוצה לוודא, בקטע אנוכי, שאני מגיע עם הבחורה הכי מדליקה בחדר. אני רק רוצה להשוויץ בך.“ הוא מניח את השמלה על השולחן לצידי, ואחר כך משפשף את זרועותיי מלמטה למעלה. “תפסיקי לחפש ריב איפה שלא צריך. אני רק דואג לאינטרסים שלך.“
אני רוצה לצעוק עליו, אבל נראה שאני היחידה שנסערת בחדר, והמוח שלי קפא בשנייה שהמילה “אוהב“ נפלטה מפיו.
הוא אמר שהוא אוהב אותי.
אומנם בזמן האחרון אני מרגישה שאני רוצה להגיד את זה בעצמי, אבל לא ציפיתי שהמילים האלה יעלו דווקא בריב הראשון שלנו.
הוא אוהב אותי.
למה אני רבה איתו על משהו מגוחך כל־כך? איך בכלל יכולתי לחשוב שהוא יפגע בי?
הוא אוהב אותי.
יש לי הרגשה שזה מין רגע שבמבט לאחור ייתפס כמשמעותי במערכת היחסים שלנו, ואני לא רוצה שהקשר הזה יסתיים באשמתי. אני צריכה להתפשר.
“אני לא איזה גביע ניצחון, ניק.“ קולי עדין יותר.
“כאן את טועה, מותק. אני באמת מרגיש כאילו זכיתי במדליית זהב.“ אני מניחה את הידיים שלי על פניו ומסובבת אותן אליי.
“למה אני לא יכולה לסרב לך?“ אני פוגשת חיוך רחב, מעין הבעת ניצחון.
“כי את יודעת שאני צודק,“ הוא מנשק את מצחי ומקרב אליי את השמלה.
אני נושפת בעצבנות ולוקחת אותה מידיו. “יש לך מזל גדול שגם אני אוהבת אותך.“ החיוך שלי מהוסס. אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול. ניק נרתע ודוחף את הידיים לכיס מכנסיו. הוא מטה את הראש לצד ומהדק את שפתיו כאילו הוא שוקל מה להגיד. אני מרגישה שהוא מסתכל עליי בזכוכית מגדלת.
“דרו.“ אני שומעת את הנימה בקולו ומתחרטת על מה שאמרתי. אני נבוכה, מרגישה שהוא מרחם עליי. אני בטוחה שהכול בראש שלי, ובכל זאת רוצה להימלט מהחדר.
הוא מוציא את היד מהכיס ומושיט אותה אליי. “זה בסדר, אל תהיי נבוכה. התכוונתי שאני אוהב את הגוף שלך בבגדים האלה. וואו, אני לא יודע מה להגיד, אבל זה מחמיא לי.“
אני מנסה להמשיך לחייך, אבל מרגישה מושפלת. איך פירשתי את דבריו בצורה לא נכונה? אני מנסה למשוך ממנו את ידי, אבל הוא מהדק את אחיזתו.
“אבל אני ללא ספק מרגיש יותר מסתם חיבה כלפייך, דרו. אני מטורף עלייך, והייתי רוצה שגם הרגש הזה יגיע בעתיד שלנו, אבל למען האמת, מקרים כמו הוויכוח הזה עוצרים אותי. אני צריך שתהיי מוכנה לתת לי להוביל. אני רוצה שתקבלי את העזרה שלי. אני לא רוצה שתרגישי רע בגללי, אבל את מערערת בקביעות על העמדות שלי, והתנגדות מהסוג הזה יכולה להיות קו אדום מבחינתי. יום אחד אני ארצה רעיה, ובעולם שלי יש ציפיות מסוג אחר. ציפיות שאת לא יודעת איך לנווט.“
עיניי מתחילות לדמוע. לפני רגע אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ועכשיו הוא נפרד ממני רק כי אני לא מצליחה להפסיק לעמוד על שלי. למה אני מרחיקה אותו? אני גרועה בזה. לעזאזל. איך יכול להיות שאני אישה מצליחה כל־כך ובו־בזמן כישלון כזה גדול?
"מבטיחה להשתדל יותר. אני רוצה שזה יצליח. אני רוצה להרגיש שאתה מעריך אותי וסומך עליי, מצטערת שגרמתי לך להרגיש ההפך.“
הוא מחייך בהסכמה ורוכן לנשק אותי נשיקה ארוכה ועדינה, מלטף את קו הלסת שלי בגב אצבעותיו. עיניי נפקחות לאט, ולרגע אני מרגישה שהתעוררתי.
“אלוהים, אני מת כבר להשוויץ בך מול החברים שלי. תחליפי בגדים מהר – אני לא רוצה לאחר עוד יותר.“ הוא טופח על הירך שלי וזז הצידה כדי לתת לי מרחב לעקוף אותו. בלי שהות נוספת אני נכנסת לחדר השינה שלי ומחליפה בגדים. זה המעשה הנכון. הוא יאהב אותי בחזרה, אני רק צריכה להראות לו כמה אכפת לי.
הזיכרון הזה מעלה בי ערפל של חרטה. כופפתי את עצמי והשתניתי עד שאי אפשר לזהות אותי. אני שונאת את האדם שהפכתי להיות בקלות שכזאת. הנחתי למערכת היחסים לכרסם חלקים ממני. לא, כרסמתי אותם בעצמי תוך כדי ניסיון להפוך את עצמי לגרסה שניק רוצה. שיזדיין.
מתישהו במהלך השנה שאנחנו יוצאים החלטתי שהוא הפרס ואני הניחומים. למרבה הצער, החלטתי גם שכבוד עצמי הוא משהו שאני מוכנה להמיר תמורת אהדתו. אבל גמרתי עם זה – הוא לא מעוניין בי, הוא מעוניין בגביע ניצחון. משהו שמציג אותו באור יפה. הגעתי להבנה שאני רק שלוחה של האגו שלו.
קולו של ניק שואב אותי ממערבולת המחשבות. “מה אוכל לעשות בשבילך? אני עסוק, דרו.“
“למישהו פה יש מצב רוח טוב... תקשיב, התקשרתי כדי לדבר על ההזמנה הזאת שקיבלתי עכשיו למסיבת הרווקות של טינק." אוי לא, השתמשתי בכינוי שגרטשן ואני המצאנו לטינה. הוא מתאים לה כי היא בת עשרים ושתיים, קטנה, בלונדינית ומתנהגת כמו זאטוטה, וזאטוטים אוהבים דברים של דיסני, וכך נולדה טינקרבל. היא גם ה“חברה“ שבחרה את השמלה הזהובה של הפרוצות.
“ברצינות, דרו? חבל שאת לא יכולה להיות נחמדה יותר. את לא חייבת להיות תמיד כזאת כלבה.“ הנה אנחנו מתחילים.
“אל תקרא לי ככה! זה סתם כינוי, אבל בכנות, היא בערך בגיל של טינקרבל... אז...“ אני לא מתנצלת. אם צריך גם אמות על חרבי בקרב הזה.
“הכוונה שלכן הייתה ללעוג לה – אז מה אם היא צעירה מכולנו? זה רק בעשר שנים, והם אוהבים אחד את השני. זה מה שחשוב. את צריכה לתמוך בזה. אני מאוכזב מחוסר הבגרות שאת מפגינה.“
עכשיו הוא גם אלטרואיסט?
“אני לא מתכוונת להתווכח על רמת הבגרות של מישהי ששולחת לי אגרטל מלא באיברי מין כהזמנה למסיבת רווקות. אני לא משתתפת בזה. אני לא מנסה להיות קשה, זה פשוט לא בשבילי, ניק. חוץ מזה יש לי ערמה של דברים לחקור ללקוח פוטנציאלי. אני יודעת שפטריק הוא חבר שלך ושאתה רוצה שאהיה חברה שלה, אבל לא, פשוט לא.“ אני נאנחת, מסגירה את התסכול.
“נו, תשחררי קצת! מה זאת אומרת לא מוכנה ללכת? את יודעת שהחבר הזה חשוב לי, אמרת את זה. בחיי, הכול תמיד חייב להיות קשור אלייך? אני מתקדם בצעדי ענק בחברה הזאת, ואם אני רוצה שיראו בי מנהיג אני צריך להכיר את האנשים הנכונים. טינה מחבבת אותך, אז תתגברי על עצמך ותלכי. הייתי מצפה שתשמחי שקיבלת הזדמנות נוספת להוכיח שאת לא מה שהיא חושבת שאת.“ אלוהים, הוא תמיד יודע איך לסובב את הסכין.
אני מרימה את הקול. “אתה צוחק עליי עכשיו? אני לא בנאדם אנוכי – אכפת לי מהקריירה שלך, אבל אכפת לי גם משלי. אני יכולה להפגין תמיכה גם בלי לבלות סוף שבוע עם חבורה של בנות שאני לא מכירה שמקפיצות טקילות ורוקדות על שולחנות. אם זה מה שאני צריכה לעשות כדי שיקבלו אותי, אני מעדיפה להישאר בלי חברים. אין שום היגיון בהתנהגות שלך.“ אני הודפת את עצמי מהשולחן וקמה לצעוד בחדר.
“שום היגיון? בהתנהגות שלי? זה טוב. את סתם קטנונית. את מתנהגת ככה מאז שהכרנו, ואני מבין שעבדת קשה כדי להשיג את כל מה שיש לך ולא גדלת בחברת אנשים כאלה, אבל אני כן. את לא מבינה איך לתווך להם את מערכת היחסים הזאת. את חייבת תמיד להיאבק בי כשאני מנסה לעזור לך?“
“לעזור לי? לעזור לי לעשות מה, ניק? כי בפעם האחרונה שבדקתי אני מנהלת בכירה בחברה וחוזרת הביתה בשעה סבירה ולא מסריחה מבילויים. אני לא מוכנה למכור את עצמי בגלל חוסר היכולת שלך להתקדם בקריירה. אני לא מוכנה להשפיל את עצמי או לעשות לך טובות. אם אתה רוצה שטינה תגיד לפטריק דברים טובים, אולי תלך אתה למסיבה המחורבנת הזאת.“
בחיי, זה היה כיף! מאיפה זה בא? אין לי מושג. אבל ברור שאני צריכה עוד מזה. הלב שלי פועם מהר כל־כך שאני בקושי מתרכזת במה שנאמר, מפני שהנה, סוף־סוף הצבתי גבול ענקי וייתכן מאוד שזה המקום שבו אני קוברת אותו.
מלאת ביטחון, אני חוזרת להתמקד שוב בשיחה.
“וואו, ואני כל הזמן הזה דאגתי שאולי את חושבת שאני לא מוצלח, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאף פעם לא תשפטי אותי. את אוהבת אותי, את אמורה להתגאות בי. אני שמח לגלות איך את מרגישה באמת.“
תחושת האשמה המוכרת מגיחה מעומק בטני. בתוך מסע התעוזה הזה לא הבאתי בחשבון את המשקל שיש למילים שאני אומרת. “מצטערת, ניק. אבל אתה יודע שאני גאה בך, ואתה יודע שאני אוהבת אותך. לפעמים אני מרגישה שאתה מבקש ממני דברים שאין בהם שום היגיון. זה גורם לי להרגיש קטנה.“
“תני לי דוגמה אחת למשהו שביקשתי ממך לעשות ופגע במערכת היחסים שלנו, דרו.“
“טוב, זה מסובך, כי אתה מבקש ממני דברים שעושים אותך מאושר, אבל אני לא יודעת איפה האושר שלי נכנס במשוואה הזאת.“
“את שומעת את עצמך? את מתרכזת רק באושר שלך. בכל מערכת יחסים יש שני אנשים. אני פשוט לא מבין למה את לא יכולה לעשות את זה למעננו? את אוהבת אותי?“
“ברור שכן, אבל לפעמים אני צריכה להיות בעדיפות ראשונה. לפעמים ההחלטות צריכות לשרת אותי, ניק.“
“בסדר, דרו. תישארי בבית. אני בטוח שיש דרכים אחרות לעזור לטינה לדבר בשבחי. אנסה לחשוב מחוץ לקופסה...“ אני מתנשמת בהפתעה מהרמיזות שלו. זה היה אִיום. אני שומעת אותו מתפתל סביב המילים כמו נחש.
“אתה מאיים עליי? אתה אומר שתתחיל עם טינה, שתפלרטט איתה?“ אני מתקשה להאמין. הוא לא יעשה את זה, נכון? הוא בהחלט יעשה את זה...
“תפסיקי לחשוב דברים רעים. אלוהים, יש אנשים שלא משתנים. אם כי אני בטוח שהכוס שלה לא יהיה כזה קר.“
“לך תזדיין.“ אני מטיחה את הטלפון בשולחן, בסתר ליבי מקווה שלא שברתי אותו, אבל מבינה את האירוניה שבדבר אם אכן הוא נשבר. אני רק שוברת פיסות מעצמי בזמן שאני בורחת מהבעיה האמיתית.
שלושה חודשים לפני כן
“לא, גרטש, הוא עדיין לא חזר הביתה...“ היא מוזרה היום, מתחקרת אותי על ניק. מאז שקיבל קידום הוא יוצא יותר ויותר עם החברים שלו מהעבודה. אמריקה התאגידית מביאה איתה הרבה לחצים. אלה תירוצים עלובים, אבל אני נאחזת בקש.
אני אוהבת, אבל איכשהו מחבלת כל הזמן באושר שלי. בהתחלה אני לא פנויה מספיק. ואז אני מתנשאת כי בגלל ההצלחה שלי הוא מרגיש קטן, ולכן כשאנחנו מבלים עם החברים שלו אני מצניעה את התפקיד שלי בחברה. כשיגיע למעמד שווה הוא לא יבקש ממני לעשות את זה בשבילו. כי זה מה שאנחנו עושים למען האנשים שאנחנו אוהבים – אנחנו מקריבים ומתפשרים. אני רק רוצה שהוא יֵדע שאני אוהבת אותו.
אני ניגשת למקרר ומוציאה בקבוק מים, מרחיקה את הטלפון מאוזני ולוגמת מהמים שמצננים את גרוני. אני לא רוצה לקרב חזרה את הטלפון, אבל אני עושה זאת, ושומעת רק שתיקה.
“הלו, גרטשן, את שם?“
“כן, פשוט חיכיתי שתפסיקי להתעלם ממני.“ טוב, אני בהחלט מנסה, ללא הצלחה.
“מצטערת, אבל אני לא בנויה לזה עכשיו.“
“שאקבע תור לשיחה מלב אל לב, כי אני לא בטוחה מתי תהיה לנו עוד אחת כזאת?“
“נו, הוא רק מנסה לפלס את הדרך שלו בחברה. לא קל לבנות את עצמך בעבודה חדשה, והוא נחוש להתבלט ולהשתייך. דווקא את צריכה להבין את זה. אני מנסה להבין אותו ולתת לו את המרחב למצוא את הדרך.“ למה היא לא מניחה לזה? אני שונאת שהיא נכנסת לי לתוך הראש.
“אז תני לו עצה. אבל את לא יכולה לקבל יחס מחורבן מהחבר שלך, דרו.“
“אני לא, פשוט קשה לו. לפעמים ההצלחה שלי היא קצת יותר מדי עבור אחרים. אני מטילה צל גדול.“ אני מותחת את הצוואר בתקווה להקל את המתח, אבל הוא תפוס חזק.
“מה? כמה מתוק – עכשיו את מתנצלת על ההצלחה שלך?“
“אני לא מתנצלת על כלום! רק שעדיף לא להבליט את זה יותר מדי מולו.“
“לא חשבתי שהיום הזה יגיע. את כבר לא רואה את הקו האדום.“ קולה עוקצני ויש בו אכזבה. אני שונאת את החלק של האכזבה.
“אני בסך הכול מנסה להיות חברה מבינה, גרטשן. בכל מערכת יחסים יש שני אנשים. לעולם לא אהיה אישה מצליחה אם אני סגורה בפני אפשרות של פשרה.“ אני משליכה מרגליי את נעלי ההתעמלות שנעלתי לכבוד הריצה בשכונה וצונחת חזרה לספה. אני לוחצת על הרמקול בטלפון, והיא ממשיכה.
“איך את לא רואה את זה, דרו? קודם כול... לא, לא משנה. אני לא יכולה להגיד את זה. נמאס לי להגיד את זה.“
אני שותקת כדי לחשוף את הבלוף שלה. בחודשים האחרונים גרטשן לא הייתה נלהבת ממערכת היחסים שלי. בהתחלה האמנתי לניק. האמנתי שהיא כנראה מקנאה, שקשה לה לחלוק את החברה הכי טובה שלה עם גבר. ידעתי שאני מבלה את כל זמני עם ניק, אבל נראה שתמיד היו לו תוכניות עבורנו, והתרגשתי מתשומת הלב. עכשיו, עם המעבר לדירה החדשה שלנו בגיהינום הפרברים, באמת קשה לקבוע קצת זמן בנות. אני גם לא אוהבת את השיחות האלה.
קולה של גרטשן מהדהד מבעד לטלפון, מנתק אותי מהמחשבות. “בסדר, אז אני אגיד את זה. מי את? אני כבר לא מזהה אותך. איבדת את החספוס שלך. זה כאילו עברת שטיפת מוח – לא, לא... זה כאילו יש לך פיצול אישיות. את באה כל יום למשרד ונותנת בראש, ואז יוצאת הביתה והופכת שוב לשפוטה שלו. נעשית שפוטה של מישהו.“
אני נושמת עמוק, והשאיפה החוצה לוקחת איתה את שארית כוחותיי. אני גמרתי.
“אפשר שנדבר על זה אחר כך? אני לא רוצה להתווכח גם איתך. הותשתי.“
“לא, אי אפשר. לא ראיתי אותך יותר מחודש מחוץ לעבודה. אני דואגת לך. איפה החברה שלי?“
“תפסיקי לדאוג. זאת רק תקופה קשה. נעבור אותה.“
“אני לא דואגת למצב של הקשר המזדיין שלך, כי אולי את לא צריכה לעבור את התקופה הזאת. אולי את צריכה להסתלק, דרו.“
אני מזדקפת, לא מאמינה שהיא אומרת לי להיכנע, להיכשל, פשוט להסתלק.
“אה, מדהים. לא אמרת לי מתישהו שאני צריכה להתחיל לחיות? ‘לכי תעשי קצת סקס, דרו’. לא זה מה שאמרת? אז הנה, אני מנסה לחיות את החיים. זה לא מושלם, אבל לפחות אני מנסה. בכל מקום מישהו מאוכזב ממשהו שאני מחליטה. אני לא יכולה לרַצות אף אחד מכם! פאקינג תניחי לי, גרטשן. אני אוהבת אותו ואני מנסה.“ קולי נשבר.
“התכוונתי שתיהני קצת, לא שתאבדי את כל הכבוד העצמי שלך. את מוותרת על עצמך למענו, דרו. מה הוא עשה למענך? את בכלל מאושרת? כי הבחורה שאני מכירה לא הייתה מסכימה לספוג את השטויות האלה.“
אני משפילה מבט אל ידיי ומתחילה לקלף את הלק מהציפורניים.
אני אפילו לא יודעת אם זה עדיין נכון. אני רק יודעת שהבחורה שהייתי התקלקלה והתפרקה כתוצאה מהצורך להציג מראית עין של חיים מושלמים. ניק מושלם על הנייר, ואני מנסה בלי הפסקה להיאחז ב"חזון" שהיה לי לגבינו. הוא נראה כה אמיתי, כה בר־השגה. אם רק אוכל לעשות הכול נכון או טוב יותר נוכל לחזור לשם, אבל עכשיו יש מחשבה אחרת שמציקה לי, המחשבה שאולי אנחנו כבר לא מי שהיינו.
“אני עסוקה מדי במאבק עם עצמי. אין לי זמן לעצור ולשאול שאלות.“
“למה את במאבק עם עצמך?“
“את חושבת שאני לא רואה מה קורה לי? את חושבת שאני מוכנה לבלוע את הגאווה שלי, את הפאקינג כבוד שלי, את ההגשמה העצמית – בלי להיחנק מאכזבה? יש לי חדשות בשבילך, גרטש: אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי על כך שאני אוהבת אותו, ואני שונאת את עצמי על כך שאני לא מסוגלת להיות האישה שהוא צריך. אני רק רוצה שיאהב אותי, אבל איך לעזאזל מישהו יכול לאהוב אותי אם אני שונאת כל־כך את עצמי?“ דמעות זולגות על פניי. “אני פשוט... אני לא יודעת. אני תקועה במעגל אינסופי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא לא ערער על כל צעד שעשיתי, אבל מצד שני, אם רק הייתי מקשיבה לו ומפסיקה להיות כזאת עקשנית, הוא היה מאושר והחיים היו נראים מושלמים – רק שהם לא. אני כבר לא יודעת מה לחשוב אפילו.“
השתיקה מעבר לקו הולמת את הרגע הזה. לפעמים אנחנו רק צריכים להגיד משהו בקול כדי להבין איך הוא נשמע. אני נשמעת פתטית, כמו הבנות שאני שונאת להקשיב להן, בנות בכייניות שנתלות בתשומת לב של מישהו שלא אכפת לו מהן. אבל אכפת לי, אני לא יכולה לעצור את זה.
“תבטיחי לי שתפסיקי לעשות את זה, דרו.“ קולה נשמע רציני, ואני תוהה אם היא מרחמת עליי או עצובה בשבילי.
“אני אוהבת אותו, גרטשן, ואני לא יודעת איך להיכשל. אני יודעת שזה לא מושלם, אבל מה אם זאת ההזדמנות היחידה שלי? אין מערכות יחסים מושלמות.“
“אבל כבר נכשלת.“
“למה את מתכוונת?“
“אני מתכוונת, חברתי המתוקה והיקרה, שאת מרוכזת כל־כך בניסיון לעשות את זה נכון ששכחת להגן על האדם החשוב ביותר במערכת היחסים.“ היא לא רצינית.
“למה, לעזאזל, את מתכוונת? אני תמיד חושבת מה טוב בשביל ניק. בדיוק אמרתי לך שניסיתי לעבוד על כל מה שלא בסדר אצלי כדי שמערכת היחסים שלנו תינצל.“
“התכוונתי אלייך, דרו. את צריכה להיות האדם החשוב ביותר עבורך...“
השתיקה שלי היא כל החיזוק שהיא צריכה כדי לדעת שאני מבינה אותה. אני באמת מבינה אותה. זה פשוט קרה בהדרגה, ויתורים קטנים, ניצחונות במסווה של פשרות. הכול היה סוג של אילוף. הוא לא צריך להצמיד את היד לפה שלי כדי להשתיק את קולי, אני משתמשת בידי שלי עכשיו.
“אני חייבת לסיים.“
“דר...“
“חייבת לסיים!“ הצרחה שלי מפתיעה גם אותי. אני מסיימת את השיחה, משליכה את הטלפון על הרצפה ולא טורחת לנגב את הדמעות. התרגלתי להירדם בבכי. אני עוצמת עיניים ומניחה לשינה לאסוף אותי אליה.
בשלוש בלילה ניק מעיר אותי ומרים אותי מהספה כדי להוביל אותי למיטה. נודפים ממנו ריחות סיגרים ובושם זול. אני פוקחת עיניים ומביטה בצדודיתו, תוהה איך אוכל לבלות את עשרים השנים הבאות בהתעלמות מריח של בושם זול שנודף מבעלי.
“תוריד אותי,“ אני רוטנת ומנסה להיחלץ מזרועותיו.
“מה? היי, היפהפייה הנרדמת, כמעט הגענו לחדר השינה. תירגעי.“
“תוריד אותי.“ הפעם קולי חזק ואסרטיבי יותר ואני מורידה בכוח רגל לכיוון הרצפה.
“טוב, בסדר, תלכי בעצמך. רק ניסיתי להיות נחמד. תחזרי לישון, את עצבנית.“ הוא מוריד אותי ומרים ידיים במחוות נסיגה.
“איפה היית?“ הריח נישא באוויר, גורם לי לחרוק שיניים.
“מה, עוד פעם זה? אמרתי לך שאני יוצא עם הבוסים הערב. אמרת שזה בסדר, דרו.“ הוא נכנס לחדר השינה, מסיר את העניבה שלו ומשליך אותה על השידה.
אני נעצרת ליד משקוף הדלת ומניחה את הידיים על מותניי. “זה היה בסדר עד שחזרת מכוסה בריח של מועדון חשפניות,“ אני מפטירה.
“אה, הנה זה מתחיל. זה לא קשור אליי ולעובדה שיצאתי. זה קשור אלייך. את חסרת ביטחון.“
לך תזדיין, ניק.
“איך אתה מצפה שיהיה לי ביטחון, ניק? לא שכבנו כבר חודש, אתה אף פעם לא בבית, ואתה מפוצץ בבושם של נשים.“ אני משלבת זרועות ונועצת בו מבט נוקב בציפייה להסבר.
“בחיי, הצד הזה שבך ממש לא מושך. אפשר להאשים אותי שאני חוזר בשעה מאוחרת אם ככה את מתנהגת כשאני בבית? יש לי הרבה לחץ בעבודה בזמן האחרון, וגם בתוך כל הלחץ הזה שמתי לב לחוסר הביטחון הקיצוני שלך ביחס לגוף שלך. אני שמח לראות שאת שוב מתעמלת, אבל לא רציתי ללחוץ עלייך לשכב איתי כשאת במקום רע כל־כך כי עלית במשקל.“
אני בוהה בו בהלם. אני מבינה מה הוא עושה. הוא מנסה לשחק בחוסר הביטחון שלי שנובע משני הקילוגרמים הנוספים, אבל הבדיחה היא על חשבונו, כי אין לי בעיה איתם. לא הפעם, דרו – את לא נופלת למלכודת שלו.
“לא. אין מצב. אני לא עושה את זה עכשיו. קח כרית, ניק, ולך לישון על הספה. נדבר על זה בבוקר, אני לא מוכנה לעמוד פה ולתת לך לנסות להפוך את העלייה שלי במשקל לאיזה מעשה גבורה שלך. לעזאזל עם זה. הלילה, אתמול בלילה ובלילה שלפני כן התנהגת כמו זבל, ואתה חייב לי התנצלות.“
הוא מניד בראשו, לוקח כרית, ותוך כדי כך צובט את הפטמה שלי.
“אאוץ’, ניק,“ אני צועקת. “מה, לכל הרוחות, אתה עושה?“ אני כועסת ומבולבלת, דמעות נקוות בעיניי. הוא לא עשה את זה מאז... קולו קוטע את מחשבותיי.
“זה העונש שלך על כך שאת מכריחה אותי לישון על הספה. זה לא מה שרצית, דרו? לריב כדי שנוכל להשלים? את חושבת שאני לא רוצה אותך?“ הוא אוחז בעורף שלי ומסתער על פי, הלשונות שלנו מתמזגות וגופי מתלהט. אני מרגישה שזה לא נכון לי עכשיו, זה רע, ובכל זאת גופי מגיב בכל הדרכים הנכונות. הניגוד מבלבל אותי עד שאני פשוט מרפה ונופלת למיטה עם ניק... ועמוק יותר לתוך אחיזתו.
המחשבה היחידה שנשארת בראשי כשאני מתנערת מהזיכרון הזה אוחזת בי כמו מלחציים. אני חייבת לעזוב את ניק.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
