הקבוע היחידי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקבוע היחידי
מכר
אלפי
עותקים
הקבוע היחידי
מכר
אלפי
עותקים

הקבוע היחידי

4.5 כוכבים (104 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

יואב בלום

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

תקציר

מאז הומצא צמיד ההתחלפות, החיים השתנו. עכשיו כולם יכולים להתחלף - לנדוד בלחיצת כפתור אל גופו של מישהו אחר, בזמן שהוא עובר לגופך, למשך דקות, שבועות או שנים. במקום לטוס עד תאילנד, אפשר לקפוץ אל תוך מישהו שנמצא שם על חוף הים. במקום להסביר לרופא מה בדיוק אתם מרגישים, הרופא מתחלף איתכם לרגע ופשוט יודע. ועוד לא דיברנו על מאמני הכושר, שיריצו את הגוף שלכם בזמן שאתם שותים בירה על המרפסת שלהם. ממערכות יחסים ועד תחבורה, מעסקים ועד אחריות פלילית - הכול פועל אחרת עכשיו, כשהחלפת גוף היא פעולה פשוטה כמו שיחת טלפון...
 
אלא אם כן קוראים לך דן ארבל.
במקרה הזה אתה האדם היחיד בעולם שאינו מסוגל להתחלף, שנשאר קבוע, תמיד בתוך גופו שלו. העניינים מסתבכים כאשר אישה שדן אינו מכיר נפגעת לנגד עיניו מכדור של צלף, רגע אחרי שסיפרה לו שהיא בעצם אהובת ילדותו בגוף אחר. דן מוצא את עצמו במרכזה של תעלומה ויוצא לגלות מי ירה בה, ובעיקר למה. הקבוע היחידי מתרחש בעולם שהמצאה אחת קטנה וגאונית שינתה אותו כליל והציתה מחדש שאלות ישנות על גוף ונפש, על זהות ועל אהבה.
 
בסגנונו הייחודי סוחף אותנו יואב בלום, מחבר רבי־המכר ״מצרפי המקרים״ ו״המדריך לימים הקרובים״, אל סיפור מעורר מחשבה ואל האפשרויות הגלומות בו.

פרק ראשון

1
 
היא נשמה עמוק, עיניה מושפלות אל כוס המים שבידה. אור השמש השוקעת הסתנן מאחוריה דרך החלון הפתוח וצבע את אחורי כתפה הימנית.
הסתכלתי עליה, מנסה שוב לאמוד את נכונות הסיפור שלה, תוהה.
גופה נרעד, אולי רק היה נדמה לי, אבל משהו השתנה באוויר שעמד בחדר. כשהיא הרימה את עיניה אלי ראיתי משהו שלא היה בהן לפני שנייה. דחיפות, לחץ מסוים, אולי בהלה.
״דן?״ היא שאלה.
גון קולה השתנה גם הוא. אנשים אומרים את השם שלך ככה, באופן הזה, כי הם רוצים להגיד משהו חשוב או מפני שהם סובלים מאמנזיה ואין להם מושג מי אתה. הימרתי על אופציה א'.
היא נעה אלי, בתנועה חדה, נכנסת כולה אל תוך אור השקיעה.
״דן?״ שאלה שוב.
התכוונתי להגיד ״אלא מי״ כשראשה ניתר קדימה, מושך אחריו את הצוואר ובסופו של דבר את הגוף כולו. רק אחרי שגופה נחבט ברצפה קלטתי שהרעש ששמעתי חצי שנייה לפני כן היה אוושת הירייה.
מבטי התרוצץ אל החלון ואל הרצפה. מה לכל ה...?
היא שכבה על הרצפה, חור פעור באחורי ראשה, דם מבעבע מתוכו. דברים כאלה לא אמורים לקרות לאנשים נורמטיביים, בחייכם. שוב?
סרקתי במהירות את החלונות בבניין המגורים ממול. כביסה, מזגן, כביסה, תריס חסר, מדבקה של סנופי על חלון של חדר ילדים. ואז הוא.
חולצה שחורה, שיער אפור, סנטר מסותת לתפארת ומה שנראה כמו רובה צלפים ארוך עם כוונת מעליו. מבטינו נפגשו להרף עין ואז ראיתי את פניו נעלמות שוב מאחורי הכוונת. לאלפית השנייה הילד המפוחד שבי רצה לעמוד ולתהות מה לכל הרוחות קורה כאן, עד שהמבוגר האחראי החליט לפקוד על הגוף להשתטח על הרצפה.
הפלתי את עצמי על הרצפה ושמעתי בנשימה מבוהלת איך שני קליעים חולפים מעלי ונתקעים בקיר מול החלון. נשמתי בכבדות, מעט בהיסטריה. אני לא גיבור גדול כשיורים עלי, מסתבר. כל יום אתה מגלה משהו חדש על עצמך. רגלה הייתה מונחת ללא תזוזה לא רחוק מפני. לפני דקה עוד פקפקתי בסיפור שלה. עכשיו היה לי ברור שיש בו משהו יותר קיצוני אפילו ממה שהיא דמיינה.
הקליעים פסקו. או שהוא עזב או שהוא מחכה בסבלנות שאתרומם.
זחלתי הצידה, לאט־לאט, אבל בהיפר־ונטילציה, כמו כל נוירוטי מיומן. ייתכן שבשלב מסוים נפלטה ממני יללת פחד קטנה, במקום נשימה. אל תשפטו אותי. אתם לא ראיתם את האישה שאתם אוהבים (טוב, לא אוהבים, אהבתם. או לא אהבתם. נקרא לזה ״חיבבתם מספיק בשביל לצאת איתה ולהתחיל לפתח ציפיות עד שפתאום זה פשוט נגמר, לעזאזל״) משופדת על ידי קליע באחורי ראשה.
כשהרגשתי שנעתי מספיק הצידה, הרמתי את ראשי מעט, באיטיות, מחפש את החלון שבו היה היורה.
הוא כבר לא היה שם. הרובה שלו היה מונח עדיין על אדן החלון, אבל הוא נעלם. המחשבה שעצם זה שאני מצליח לראות את הרובה אומר שבעצם לא זזתי הצידה מספיק הבהבה בי לשנייה, אבל נתתי לה להתמוסס.
נשכבתי בחזרה על הרצפה.
לא ניקיתי כבר שלושה שבועות וגוש אבק ושערות התגלגל מולי, כמו אחד מהכדורים האלה שעפים ברחובות הריקים של עיירות רפאים במערב הפרוע, רגע לפני הדו־קרב. מוזר למה אתה שם לב, על מה אתה חושב, ברגעים שכאלה.
הסתובבתי על הגב ונשמתי עמוק. נשימה אחת. ועוד אחת.
ועוד אחת אחרונה.
כפות הידיים שלי נקמצו לאגרופים. הציפורניים ננעצו בבשר. פתאום הבנתי שאני כועס.
בן זונה. זה לא נגמר ככה.
קפצתי על רגלי.
חדר עבודה, מדף עליון, קופסת מסמכים כחולה. האקדח שלי ושתי מחסניות חיכו שם. אני לא הולך למטווח ארבע פעמים בשנה בשביל לשכב על הרצפה כשיורים עלי, כמו חילזון. גם לפחדנים יש אקדח לפעמים. אם חושבים על זה, בעיקר לפחדנים.
אני מכיר את הבניין ממול. יש לו שתי כניסות. הראשית פונה לרחוב אבל האחורית מובילה למעין סמטת חניה.
חדר המדרגות. שלוש מדרגות בכל פסיעה.
המבוגר האחראי מלמל משהו על לצלצל למשטרה, אבל עד שאתקשר הוא כבר ייעלם. אפור השיער לא מצפה שאני ארדוף אחריו. הוא חושב שזה נגמר ושהוא פשוט צריך להיעלם מכאן לפני שהמשטרה תגיע. לא יקרה. אני אתפוס אותו בסמטה.
פרצתי החוצה מהבניין בנשימה כבדה. נהדר. עכשיו אני מתנשם גם מירידה במדרגות, לא רק מעלייה. פוץ.
האקדח היה אחוז בימיני בחוזקה. השרירים היו כל כך מהודקים סביבו שתהיתי — בסטייה בלתי נסלחת מהלך הרוח הנקמני שפעם בי — האם בכלל אצליח אי־פעם להוציא אותו מהיד. רצתי אל הסמטה. הידיים מזיעות, והכעס, הכעס, מבעבע מלמטה, מעומק הבטן. עד שהיא כבר הייתה כאן, אתה יורה לי בה?
כשהגעתי לכניסה לסמטה האטתי.
האם הוא עוד כאן? פספסתי אותו?
לא, לא. לא פספסתי. הוא היה שם. בסובארו כחולה, שנסעה היישר מולי.
נעמדתי בעמידת מוצא, או איך שלא קוראים לחרא הזה. העמידה היציבה הזו שבה הרגליים פשוקות והידיים שלוחות קדימה עם האקדח והנחיריים מתרחבים והשפתיים מתהדקות והעיניים מצטמצמות לחרכי ירייה. יכולתי לראות את אפור השיער נוסע לכיווני. שתי ידיו אוחזות בהגה, עיניו נעולות עלי.
הוא האיץ וכיוון את המכונית במסלול שאילו היה מצויר על הכביש, היה עובר בדיוק בין רגלי. הוא לא התכוון לעבור מתחתי, כמובן.
מיליוני גמדים רצו בראשי מצד לצד ובידיהם מחשבונים מיניאטוריים, לוחצים על כפתורים בטירוף. מהירות, זמן, דרך, מהירות, זמן, דרך. הוא הולך לפגוע בך. לא תספיק. בוא נהיה הגיוניים, במצב הזה, מוצף באדרנלין, אתה לא הולך לדייק כל כך. חישוב מהיר של אחוזי הסיכוי שלי הבהיר מה צריך לעשות. המבוגר האחראי שוב לקח את המושכות ואני זינקתי הצידה. התרסקתי בנשיפת כאב על המדרכה וראיתי איך הסובארו חולפת על פני במהירות.
זה לא הסוף.
נעמדתי במהירות. עוקב אחריה במבטי.
ייצבתי את עצמי, ידיים קדימה, לנשום נכון, לסחוט את ההדק, לא ללחוץ, לסחוט, קנה מלווה מבט, לכוון לגלגלים.
ירייה אחת. שנייה. שלישית.
נשימה.
רביעית.
הרמתי את מבטי לראות אם פגעתי.
מצד אחד, ממש לא. סיכוי טוב שלא הייתי קרוב אפילו.
מצד שני, הסובארו האיצה והאיצה ואז עלתה על המדרכה ונסעה במהירות עצומה היישר אל תוך קיר, ברעם שזעזע את כל הבניין. והתפוצצה.
אז אני לוקח לעצמי מעט קרדיט. נגיד שהקליעים שלי הוציאו אותו מריכוז.
אבל בכלל לא התחלתי את הסיפור הזה מהמקום הנכון.
בואו ננסה שוב.

יואב בלום

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
104 דירוגים
69 דירוגים
23 דירוגים
8 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
31/8/2023

מטורף. ההתחלה היתה איטית עבורי, עוד סיפור בגוף ראשון של גבר חנון עם רחמים עצמיים… המשכתי עוד קצת, ועוד קצת. הסיפורים השונים התחילו להתאסף למסה קריטית, המוח מתחיל לחשוב לאן כל זה יכול להוביל ואין מושג. איך הוא יקשור את הכל ביחד בסוף? זה נראה תלוש. ואז, כמו שרשרת של פיצוצים קטנים בדרך למקל דינמיט ענק, הקצוות מתחילים להיסגר. חלקם נפרמים לחלוטין בטוויסט מפתיע שגורם לציחקוק, חלקם משאירים פה פעור, והכל נאסף לתוך סיום מטורף שקושר את הכל בהגיון דיסטופי מטורלל שמשאיר אותך חסר נשימה ומחכה לסרט ההמשך. ספר מצויין, ייחודי, כתוב בתבונה, מהודק, מעורר מחשבה, מפתיע ולא צפוי. מומלץ.

1
18/11/2024

ספר מרתק ומפתיע כמו שרק יואב בלום יודע לכתוב, לקראת סוף ספר זה פשוט הלך ונהיה גאוני!

3/8/2024

מצויין. ‏כל היופי של לקחת רעיון טוב, ולבנות סביבו עולם וחברה שלמים.

31/7/2024

ספר מעולה, סוחף וכתוב נהדר.

19/7/2024

מעולה

14/1/2024

מעולה

24/12/2023

מעולה

17/12/2023

מרתק, מדהים! מעורר מחשבה! מומלץ בחום!

16/12/2023

מבריק, כהרגלו של יואב בלום

25/9/2023

מדהים!! הרבה זמן לא שקעתי והתמכרתי לספר ככה. מומלץ ביותר

21/9/2023

הספרים של יואב בלום צריכים להגיע עם תווית אזהרה, שידע הקורא שאם הוא מתחיל לקרוא אין כמעט סיכוי להניח את הספר מהיד, השעות חולפות יום הופך לערב והקורא/ת עדיין שקוע/ה בקריאה עד לסוף המפתיע.. חוויה מרתקת.

27/7/2023

מעולה כהרגלו ממליץ

7/5/2023

ספר מטורף! כתוב מעולה, סיפור טוב. מותח. הוא היה ברשימת הקריאה שלי הרבה זמן, וסוף סוף הגעתי אליו. סיימתי אותו בכמה שעות. קראתי בלי לעזוב. פשוט נפלא.

5/5/2023

כתיבה קולחת וסיפור נהדר. שווה כל רגע

21/4/2023

אחלה סיפור, ומעלה נקודות מעניינות למחשבה

28/1/2023

ספר מרתק, מהסוג שאף פעם לא קראתי, סיפור בדיוני. כל פעם יוצאים לסיפור אחר שבהתחלה מרגיש מנותק ולא קשור עד שלאט לאט כל הסיפורים מתחברים.

15/10/2022

מהספרים שנשארים איתך הרבה אחרי שמסיימים איתו.

15/7/2022

מקורי, מותח, חכם ומעניין.

22/2/2022

ספר מעולה מדע בדיוני ישראלי במיטבו. כתוב היטב, מפתיע, העלילה עושה פניות חדות ומענגות. מתאים גם למי שלא מתחברת לבדיוני. ממליצה מאוד. סחתיין על הריפרור ל"פני מועדות לכוכבים" (טיגריס, טיגריס) או שאולי דמיינתי

13/12/2021

ספר מרתק, רעיון מקורי ומותח עד הסוף.

20/11/2021

ברא עולם שלם

27/10/2021

אחלה ספר

23/10/2021

מעניין, רעיון מקורי וחדש.

25/9/2021

מדהים

21/9/2021

קריאה מהנה. קליל, מצחיק ומעניין.

7/9/2021

אמאלה ואבאלה. איזה סיום.

1/9/2021

מרשים ביותר. ספר בלשי שמפתיע שוב שוב בכל שלב

14/7/2021

ספר מעניין שסוחף אותך ולא נותן לך להשאיר אותו לרגע. נהניתי מכול רגע וכול תפנית חדשה בעלילה פשוט גורמת לך להעריך יותר את הספר

14/5/2021

כמו תמיד יואב בלום מצליח להפתיע מחדש. ספר מעולה ומותח.

24/4/2021

הרעיון בבסיס הספר ממש מיוחד... אפשר לקחת אותו לכל כך הרבה כיוונים ועדיין הספר מצליח להיות ממוקד... ממליץ מאוד

15/4/2021

מדהים, מדיר שינה, נכנס לחלומות ולמחשבות. קריאת חובה.

23/3/2021

מקורי ומרתק.

12/3/2021

תענוג ממש

18/12/2020

כמו שאר הספרים של יואב בלום - גם הספר הזה משובח לעילא. כיף לקריאה, השפה עשירה וקולחת, הסיפור נהדר והרעיון שבבסיסו מקורי מאוד ומעניין. מדע בדיוני חכם, מרתק, כזה שעושה לחשוב. נהניתי מאוד מאוד לקרוא וממליץ בחום רב!

27/9/2020

ספר מצוין

13/9/2020

וואו רעיון מדהים. לא יכולתי להפסיק לקרוא. חכם וסוחף ומותח. גאוני ממש.

14/6/2020

איזו כתיבה, איזו דרך חשיבה מוטרפת ומגניבה - נסחפתי לתוך עולם אחר, שונה ומדהים. בלום פשוט יודע לכתוב כל כך שונה ומיוחד -יוצר חיבורים מפתיעים בתוך הסיפור ופשוט מרתק אותך עד לרגע האחרון. מעולה ברמות!

12/6/2020

הספר יעיף אתכם על כנפי הדמיון אל תוך מערבולת סוחפת של תרחישים מעוררי מחשבה. גם סגנון הכתיבה מתחלף מדי פעם ... עמוק. ממכר.

11/3/2020

ספר מרתק שכתוב בצורה קולחת ומהנה. הטוויסטים תופסים אותך בבטן כל פעם מחדש.

22/2/2020

ספר מצוין. סופר חכם.

7/9/2019

מקורי, מעניין וקליל לקריאה

19/10/2018

מדע בדיוני ישראלי אמיתי! עם הומור מצוין ואיכות שעוד לא מצאתי קודם אצלנו בז'אנר. ממליץ בחום לאלו החובבים ומחפשים דרמת מדע בדיוני אמיתי ולא עוד פנטזיה!

13/10/2018

ספר נדיר. רעיון מאוד מעניין וביצוע נפלא.
כל הכבוד. באמת, מחשבה מאוד מאוד מקורית

9/12/2017

מרתק, מפתיע, מומלץ בחום.

19/11/2017

ללא ספק אחד הספרים הכי מרתקים וחכמים שקראתי. ממליץ בחום!

11/7/2025

ספר מעולה! מחזיק במתח עד עמוד אחרון. אתה מרכיב את התמונה כמו פאזל! מומלץ 🌟

15/1/2024

לפעמים אפשר קצת ללכת לאיבוד אבל כדאי להחזיק מעמד ולזכור פרטים כי בסופו של דבר הכל מתקשר ומגיעים לפתרון שלא חשבנו עליו. כתוב בצורה קלילה, ברורה, קצת מצחיקה וקצת מותחת

2/1/2024

התחלה מעניינת ומהאמצע מתחיל לרתק. רעיון מטורף

19/5/2023

מיוחד ומתוחכם.

26/9/2022

ספר מעולה ומעורר מחשבה

4/6/2022

למרות שלא השתגעתי על סגנון הכתיבה, הרעיונות היו מקוריים ונחמד היה לחיות קצת ביקום שברא. טוויסטים טובים בעלילה. שמח שקראתי את הספר.

7/9/2021

חשבתי שהרעיון טוב מאוד והסוף מעולה. חשבתי גם שהוא ממוצה עד תום ומעבר לזה. בקיצור נמרח מדי. אבל נהניתי.

5/9/2021

סהכ ספר מעניין. די סוחף וכתוב בצורה טובה. החלק האחרון של הספר היה קצת מבולבל מידי. זה יפה שהסופר כותב על דברים לא נורמלים והופך אותם לנורמלים

16/4/2021

בלום הפך את השאלה הפסיכופיזית מסוגייה פילוסופית משומשת להחריד, למותחן קליל, מקורי ומשעשע.

8/10/2020

נחמד. רעיון מקורי מאוד ועלילה די מותחת. קצת התאכזבתי מהדמויות הקצת קלישאתיות, בעיקר אלו של הנשים. ובכל זאת, ספר טוב.

12/9/2020

רעיון מדהים! לפעמים ההתפלספות והמחשבות של המספר היו לי משעממות וקפצתי עליהן.

27/1/2019

בין הספרים הטובים שקראצי בתקופה האחרונה. כתוב מעולה, מלא הומור, עלילה יוצאת דופן ואפילו גאונית. ספר שאתה מתחיל ולא רוצה להפסיק.

19/11/2017

זה הספר השלישי שלו שאני קוראת. יש לו ספרים עם רעיונות חכמים ויצירתיים. הספר זורם ומהנה. ממליצה על הספר הזה וגם על "מצרפי המקרים" ו-"המדריך לימים הקרובים"

13/7/2024

מתחיל טוב, נחלש באמצע ומאבד את זה בסוף. חבל.

26/1/2023

כרגיל, מקורי בצורה יוצאת דופן. הכתיבה של יואב היא ייחודית, כמו הסיפורים הקצרים שיש אצלו באתר. כיף שיש סופר ישראלי כזה. הורדתי שני כוכבים בגלל שהפעם הרגשתי שצירי העלילה קצת כבדים ומסתבכים. למרות שבסוף הכל נפתר, בקריאה עצמה היה לי קצת קשה עם זה. אעפכ מומלץ.

15/1/2022

רעיון שכבר הופיע במספר ספרי מד"ב בעבר אל הזוית מקורית והספר קולח אבל איכשהו לטעמי מפוספס מעט בסוף. שלושה וחצי כוכבים אם לדייק.

31/8/2021

הרעיון מצוין ומסקרן אבל לצערי הכותב לא הצליח ליצור עולם פנימי שלם וקוהרנטי המבוסס על רעיון (או טכנולוגיית) ה'חילוף'. הטקסט לא תמיד היה קולח, ולעיתים היה קושי באופן העברת הרעיון. לסיכום: חביב פלוס.

23/5/2021

רעיון מעניין. הכתיבה לא זורמת, לרוב לא מרתקת. אין אופי ברור לסיפור. התאמצתי לסיים

20/1/2024

לא ברור ומאכזב. רעיון בסיסי מעניין שמתמסמס במהלך הספר

22/10/2024

סתמי ומנסה להיראות אינטליגנטי. כתיבה רדודה ולעתים אף עילגת למריחת עמודים. הרבה רגעים כאילו אסוציאציות למה אפשרי בעולם הזה ורק מוכיח שהרעיון של עולם כזה קורס מהרגע הראשון ולסופר אין כישורים לבנות משהו אמיתי ועם משמעות. אין כמעט עלילה ומה שיש בנאלי ותמיד ברור שהוא לקח רעיונות מסיפורים הרבה יותר טובים. בזבוז זמן וכסף. עוד תעודת עניות לתרבות הישראלים שאלו רבי המכר

הקבוע היחידי יואב בלום
1
 
היא נשמה עמוק, עיניה מושפלות אל כוס המים שבידה. אור השמש השוקעת הסתנן מאחוריה דרך החלון הפתוח וצבע את אחורי כתפה הימנית.
הסתכלתי עליה, מנסה שוב לאמוד את נכונות הסיפור שלה, תוהה.
גופה נרעד, אולי רק היה נדמה לי, אבל משהו השתנה באוויר שעמד בחדר. כשהיא הרימה את עיניה אלי ראיתי משהו שלא היה בהן לפני שנייה. דחיפות, לחץ מסוים, אולי בהלה.
״דן?״ היא שאלה.
גון קולה השתנה גם הוא. אנשים אומרים את השם שלך ככה, באופן הזה, כי הם רוצים להגיד משהו חשוב או מפני שהם סובלים מאמנזיה ואין להם מושג מי אתה. הימרתי על אופציה א'.
היא נעה אלי, בתנועה חדה, נכנסת כולה אל תוך אור השקיעה.
״דן?״ שאלה שוב.
התכוונתי להגיד ״אלא מי״ כשראשה ניתר קדימה, מושך אחריו את הצוואר ובסופו של דבר את הגוף כולו. רק אחרי שגופה נחבט ברצפה קלטתי שהרעש ששמעתי חצי שנייה לפני כן היה אוושת הירייה.
מבטי התרוצץ אל החלון ואל הרצפה. מה לכל ה...?
היא שכבה על הרצפה, חור פעור באחורי ראשה, דם מבעבע מתוכו. דברים כאלה לא אמורים לקרות לאנשים נורמטיביים, בחייכם. שוב?
סרקתי במהירות את החלונות בבניין המגורים ממול. כביסה, מזגן, כביסה, תריס חסר, מדבקה של סנופי על חלון של חדר ילדים. ואז הוא.
חולצה שחורה, שיער אפור, סנטר מסותת לתפארת ומה שנראה כמו רובה צלפים ארוך עם כוונת מעליו. מבטינו נפגשו להרף עין ואז ראיתי את פניו נעלמות שוב מאחורי הכוונת. לאלפית השנייה הילד המפוחד שבי רצה לעמוד ולתהות מה לכל הרוחות קורה כאן, עד שהמבוגר האחראי החליט לפקוד על הגוף להשתטח על הרצפה.
הפלתי את עצמי על הרצפה ושמעתי בנשימה מבוהלת איך שני קליעים חולפים מעלי ונתקעים בקיר מול החלון. נשמתי בכבדות, מעט בהיסטריה. אני לא גיבור גדול כשיורים עלי, מסתבר. כל יום אתה מגלה משהו חדש על עצמך. רגלה הייתה מונחת ללא תזוזה לא רחוק מפני. לפני דקה עוד פקפקתי בסיפור שלה. עכשיו היה לי ברור שיש בו משהו יותר קיצוני אפילו ממה שהיא דמיינה.
הקליעים פסקו. או שהוא עזב או שהוא מחכה בסבלנות שאתרומם.
זחלתי הצידה, לאט־לאט, אבל בהיפר־ונטילציה, כמו כל נוירוטי מיומן. ייתכן שבשלב מסוים נפלטה ממני יללת פחד קטנה, במקום נשימה. אל תשפטו אותי. אתם לא ראיתם את האישה שאתם אוהבים (טוב, לא אוהבים, אהבתם. או לא אהבתם. נקרא לזה ״חיבבתם מספיק בשביל לצאת איתה ולהתחיל לפתח ציפיות עד שפתאום זה פשוט נגמר, לעזאזל״) משופדת על ידי קליע באחורי ראשה.
כשהרגשתי שנעתי מספיק הצידה, הרמתי את ראשי מעט, באיטיות, מחפש את החלון שבו היה היורה.
הוא כבר לא היה שם. הרובה שלו היה מונח עדיין על אדן החלון, אבל הוא נעלם. המחשבה שעצם זה שאני מצליח לראות את הרובה אומר שבעצם לא זזתי הצידה מספיק הבהבה בי לשנייה, אבל נתתי לה להתמוסס.
נשכבתי בחזרה על הרצפה.
לא ניקיתי כבר שלושה שבועות וגוש אבק ושערות התגלגל מולי, כמו אחד מהכדורים האלה שעפים ברחובות הריקים של עיירות רפאים במערב הפרוע, רגע לפני הדו־קרב. מוזר למה אתה שם לב, על מה אתה חושב, ברגעים שכאלה.
הסתובבתי על הגב ונשמתי עמוק. נשימה אחת. ועוד אחת.
ועוד אחת אחרונה.
כפות הידיים שלי נקמצו לאגרופים. הציפורניים ננעצו בבשר. פתאום הבנתי שאני כועס.
בן זונה. זה לא נגמר ככה.
קפצתי על רגלי.
חדר עבודה, מדף עליון, קופסת מסמכים כחולה. האקדח שלי ושתי מחסניות חיכו שם. אני לא הולך למטווח ארבע פעמים בשנה בשביל לשכב על הרצפה כשיורים עלי, כמו חילזון. גם לפחדנים יש אקדח לפעמים. אם חושבים על זה, בעיקר לפחדנים.
אני מכיר את הבניין ממול. יש לו שתי כניסות. הראשית פונה לרחוב אבל האחורית מובילה למעין סמטת חניה.
חדר המדרגות. שלוש מדרגות בכל פסיעה.
המבוגר האחראי מלמל משהו על לצלצל למשטרה, אבל עד שאתקשר הוא כבר ייעלם. אפור השיער לא מצפה שאני ארדוף אחריו. הוא חושב שזה נגמר ושהוא פשוט צריך להיעלם מכאן לפני שהמשטרה תגיע. לא יקרה. אני אתפוס אותו בסמטה.
פרצתי החוצה מהבניין בנשימה כבדה. נהדר. עכשיו אני מתנשם גם מירידה במדרגות, לא רק מעלייה. פוץ.
האקדח היה אחוז בימיני בחוזקה. השרירים היו כל כך מהודקים סביבו שתהיתי — בסטייה בלתי נסלחת מהלך הרוח הנקמני שפעם בי — האם בכלל אצליח אי־פעם להוציא אותו מהיד. רצתי אל הסמטה. הידיים מזיעות, והכעס, הכעס, מבעבע מלמטה, מעומק הבטן. עד שהיא כבר הייתה כאן, אתה יורה לי בה?
כשהגעתי לכניסה לסמטה האטתי.
האם הוא עוד כאן? פספסתי אותו?
לא, לא. לא פספסתי. הוא היה שם. בסובארו כחולה, שנסעה היישר מולי.
נעמדתי בעמידת מוצא, או איך שלא קוראים לחרא הזה. העמידה היציבה הזו שבה הרגליים פשוקות והידיים שלוחות קדימה עם האקדח והנחיריים מתרחבים והשפתיים מתהדקות והעיניים מצטמצמות לחרכי ירייה. יכולתי לראות את אפור השיער נוסע לכיווני. שתי ידיו אוחזות בהגה, עיניו נעולות עלי.
הוא האיץ וכיוון את המכונית במסלול שאילו היה מצויר על הכביש, היה עובר בדיוק בין רגלי. הוא לא התכוון לעבור מתחתי, כמובן.
מיליוני גמדים רצו בראשי מצד לצד ובידיהם מחשבונים מיניאטוריים, לוחצים על כפתורים בטירוף. מהירות, זמן, דרך, מהירות, זמן, דרך. הוא הולך לפגוע בך. לא תספיק. בוא נהיה הגיוניים, במצב הזה, מוצף באדרנלין, אתה לא הולך לדייק כל כך. חישוב מהיר של אחוזי הסיכוי שלי הבהיר מה צריך לעשות. המבוגר האחראי שוב לקח את המושכות ואני זינקתי הצידה. התרסקתי בנשיפת כאב על המדרכה וראיתי איך הסובארו חולפת על פני במהירות.
זה לא הסוף.
נעמדתי במהירות. עוקב אחריה במבטי.
ייצבתי את עצמי, ידיים קדימה, לנשום נכון, לסחוט את ההדק, לא ללחוץ, לסחוט, קנה מלווה מבט, לכוון לגלגלים.
ירייה אחת. שנייה. שלישית.
נשימה.
רביעית.
הרמתי את מבטי לראות אם פגעתי.
מצד אחד, ממש לא. סיכוי טוב שלא הייתי קרוב אפילו.
מצד שני, הסובארו האיצה והאיצה ואז עלתה על המדרכה ונסעה במהירות עצומה היישר אל תוך קיר, ברעם שזעזע את כל הבניין. והתפוצצה.
אז אני לוקח לעצמי מעט קרדיט. נגיד שהקליעים שלי הוציאו אותו מריכוז.
אבל בכלל לא התחלתי את הסיפור הזה מהמקום הנכון.
בואו ננסה שוב.

המלצות נוספות