הסנגור

ממשפט לספרות ומה בספר זה

לפני כעשר שנים, כשהחלטתי לפרוש מקדמת הבמה בשיאה של הקריירה שלי כסנגור, חשבו רוב הסובבים אותי כי השתבשה עלי דעתי.

עד היום איני יודע לפרט את הסיבות המדויקות שהביאוני לכך, ואוכל לומר בבירור רק כי היו אלה דחף וציווי פנימיים חסרי פשרות.

האם היתה זו תולדה של הקלישאה הידועה שצריך לפרוש בשיא? האם תחושת מיצוי של דרך בת ארבעים שנה? האם תחושת עייפות ושחיקה, ואולי פחד מפני התמודדות עם עולם חדש שהגיח עלי, עלינו, כמו טייפון?

ואולי עשיתי זאת משום שבסתר לבי חשתי שהכתיבה הספרותית היא זרע הטמון בתוכי ורוצה לנבוט ולהצמיח צמחים בפרק מאוחר של חיי, כשאני עדיין מסוגל לעשות זאת פיזית ונפשית?

חלפו כשנתיים מעת הפרישה עד שהתחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי — "ניתוח לב פתוח". במשך אותן שנתיים הייתי שרוי במשבר ובערפל באשר להמשך דרכי, שכן עדיין לא ידעתי אם המהפך העצום שביצעתי יעלה יפה ויביאני אל פרק חדש וטוב בחיי, או שיותיר אותי ריק ומתוסכל.

אכן, בצעד שעשיתי נטלתי סיכון גדול, אך הדחף הפנימי הנחרץ לבצעו לא הותיר לי ברֵרה אלא לעשותו ולזכות בסיכוי הגדול הגלום בסיכון.

מן הרגע שהתחלתי לכתוב סיפורת, חשתי שאני נמצא בדרך ההולמת את מאוויי, וכאשר נוכחתי שהקהל מצא עניין בספרַי, שמחתי מאוד והבנתי שהכתיבה היא אכן ייעודי המרכזי החדש.

בעקבות ספר הביכורים שלי בא הספר השני — "בין הקטבים", ועתה מונח לפניכם ספרי השלישי — "הסנגור".

סופרים ניחנו ביכולת ראייה מעמיקה ונוקבת ובכישרון מיוחד להעבירה אל קוראיהם. שום מסה עיונית לא תוכל להתחרות בקסמיה של הספרות הטובה, הממחישה תובנות חכמות באמצעות עלילה מרתקת ודמויות עמוקות ונוגעות, ומסוגלת לחדור באמינותה ובכנותה אל לב הקורא.

בספר "החי על המת" מאת אהרן מגד אומר אביתר (בפרק כו): "סופר המתאר התרחשות 'אמת', הנתונה בתוך המציאות, דברים שהיו, כפי שהיו, הוא שקרן, כיוון שזהו מעשה פלגיאט".

אכן, הספרות בונה קומה נוספת מעל המציאות. היא לוקחת מן המציאות את הרכיבים, אך יוצרת סיפור חדש שהוא בבחינת יצירת יש מאין. אנשים רגילים לומר שהמציאות עולה על כל דמיון, אך אני חושב שהדמיון של הספרות עולה על כל מציאות. הסופר יוצר בסיפורו תרכובת חדשה, המשלבת ומאחידה רעיונות ותובנות בעלי ערך עם סיפור עלילה ומרקם של דמויות. איכותו של הסיפור היא במיזוג הזה, שהוא פרי רוחו של הסופר, ואם הוא איכותי, הריהו עולה על המציאות ומוסיף לה ממד וערך מוסף חדשים. עיבוד זה, כמו בכל יצירה אמנותית, מרכך את המציאות או מקשה ומחספס אותה, מזכך או מעשיר אותה, ובכך הוא מטביע את חותמו של האמן, ובזה מותר האמנות מן המציאות.

ואכן, מן הרגע שהתחלתי לכתוב, חשתי באופן ברור שאינני רוצה לכתוב על אודות המקרים שבהם טיפלתי כסנגור, אלא ברצוני ליצור סיפורים חדשים שהם פרי דמיוני, אך שואבים את השראתם ממכלול הדברים שחוויתי וראיתי בחיי — בעמדת הסנגור ומחוצה לה.

לעולם לא אוכל להגיע אל יכולת הכתיבה של סופרים שהחלו לכתוב בימי בחרותם, אך ייחודי שלי הוא בכך שצברתי בארבעים שנות עבודתי מאגר בלתי נדלה של חוויות והתבוננויות בהתנהגות האנושית מעמדת תצפית מיוחדת של שחקן ומתבונן כאחד.

במשך שנות עבודתי כסנגור הייתי שחקן מרכזי בדרמות המשפטיות שבהן נטלתי חלק, אך גם מתבונן מן הצד הרואה מקרוב ומנסה להבין את פשרם של געש היצרים ושל עולמם הפנימי והנפשי של הנאשמים, העדים, אנשי התקשורת ואפילו השופטים שבפניהם הופעתי.

היום אני משתוקק להקנות לקוראי את מכלול התובנות וההרגשות שנאגרו בי, בעיקר בדרך של סיפורת.

הסנגור הוא דמות מרכזית בדרמה המשפטית, אשר לעתים קרובות נמשכת לאורך שנים, ובמהלך תקופה זו הוא מהווה משענת מרכזית בחיי הנאשם.

בין הסנגור לנאשם יש הרבה פחות מחיצות מאשר בין הנאשם לחוקר המשטרתי, לתובע ולשופט. להיעדר מחיצות (יחסי) זה יש יתרונות וחסרונות כאחד — מצד אחד הוא מקנה לסנגור עמדת תצפית קרובה וחודרנית, אך מצד שני דווקא בשל כך הוא מסבך את התפקיד והופך אותו למורכב מאין כמותו.

כאשר פרשתי מתפקיד הסנגור, יכולתי להביט על המשפטים שהופעתי בהם בראייה רטרוספקטיבית, כממעוף הציפור.

משפטים אלה התנהלו לאורך ארבעים שנים, שבהן עברה החברה הישראלית תהליכים רבים ועצומים, והם היו בבואה של תהליכים אלו ומעין כור היתוך של שאלות נורמטיביות, אתיות ומוסריות שהתלוו אליהם.

לפיכך התובנות שצברתי ואגרתי במהלך שנים אלו, מצויות גם בתחום התנהגות הבריות ונפשן וגם בשאלות החברתיות והאתיות, ואת כל אלה אני חפץ לשקף בכתיבתי.

מצאתי שהכתיבה הספרותית אינה זרה למלאכת הסנגוריה, שכן הסיפורת גלומה במשפט, וכל משפט הוא בעצם סיפור ודרמה, והפרקליטים הם במובן מסוים מספרי סיפורים. כל משפט כמעט הוא ויכוח בין שני נרטיבים מתחרים, שבית המשפט צריך להכריע ביניהם — הנרטיב המחמיר של התביעה אל מול הנרטיב המקל של הסנגוריה, בין בית הלל לבית שמאי.

והנה, בעוד במשפט הסיפור חייב להיות צמוד לראיות ומנותב על פי כללי המשפט וחישוקיו, הרי בספרות על אודות המשפט הסופר חופשי ליצור את הסיפור מפרי דמיונו ורוחו. עם זאת, בשניהם אמינות היא שם המשחק — גם בעת שהסנגור מגן על הנאשם בבית המשפט, וגם כשהסופר שוטח את סיפורו בפני הקורא.

במרכז כתיבתי עומד המשפט, אך עבורי בית המשפט וכל התהליך אשר כרוך בו משמשים בעיקר זירה שבה אני שואף לשקף את התנהגותם של בני האדם, את הקונפליקטים שביניהם, את מצביהם הנפשיים ואת הדילמות המלוות אותם. המשפט עצמו הוא דרמה אנושית, המגיעה לשיאים בעיקר במהלך החקירות הנגדיות של העדים. וגיבוריו — השופטים, הפרקליטים, הנאשמים ובני משפחותיהם, העדים ואנשי התקשורת — הם לעתים קרובות דמויות מרתקות ורבות־השראה.

לצד עבודתי כסנגור לימדתי באקדמיה את יסודות ניהול עבודת הסנגוריה, ואני ממשיך ועושה זאת כבר עשרים וחמש שנה.

הרעיון לכתוב ספר המתאר את עיקריה של תפיסתי המקצועית, נדחה מפני רצוני לכתוב רומנים וסיפורת. והנה עלה על דעתי כי שילוב בין עיון לסיפורת יכול להיות מבורך ולהגיע אל מוחם ונפשם של הקורא המשפטן והלא־משפטן כאחד, וניסיתי להגשימו בספר זה שלפניכם.

המחשבה שהנחתה אותי בכתיבתו של הספר היא שהמשפט הפלילי עוטף את חיינו במידה כה רבה — בין כמעורבים בו ובין כצופים מן הצד — שגם אנשים שאינם משפטנים ירצו להבין יותר ולהכיר את פניו האמיתיות ואת תוכו. אנשים שומעים רבות בתקשורת על אודות משפטים פליליים וחקירות המתנהלים חדשות לבקרים, אך יודעים מעט מאוד על מה שקורה באמת בנבכי עולם זה.

הרעיון השני שהנחה אותי הוא שהדרך הטובה ביותר להמחיש את עמדותי היא באמצעות סיפורים קצרים, שיתארו חקירה ומשפט ואת המתחולל סביבם, ובכלל זה את דרך עבודתו של הסנגור הפלילי ואת מערכת היחסים שלו עם לקוחו.

הנושאים עצמם והדילמות שבהם אני עוסק הם מורכבים, רבי־פנים ואף מעוררי מחלוקת, ואני משוכנע שיהיו מחבֵרי המשפטנים שיחלקו על כמה מדעותי.

למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, השתדלתי שהכתיבה תהיה ברורה ומובנת ככל האפשר — גם למי שאינם משפטנים. נמנעתי מהערות שוליים, מציטוטים ומאזכור הוראות חוק ופסקי דין, כדי שהקריאה תהיה קולחת ככל האפשר.

בראש כל פרק מפרקי הספר מופיעים הסיפורים, ושאיפתי היא שהם ישרתו שתי תכליות — שיעוררו בקורא עניין כסיפורים בפני עצמם, ושידגימו וימחישו את הרעיונות המועלים בספר.

לספר שלושה פרקים, המשולבים זה בזה ומהווים חטיבה אחת, ויש בו שמונה סיפורים.

הפרק הראשון עוסק בשאלה כיצד בונה הסנגור את אסטרטגיית ההגנה, ובעיקר כיצד הוא מתמודד עם שאלות האמת, עד כמה הוא צריך לדעת את האמת וכיצד הוא מתנהל בשאלות אלה מול לקוחו.

הפרק השני עוסק בזכות השתיקה, ובעיקר בצמצומה הניכר בשיטת המשפט שלנו, ובשאלה כיצד מתנהל הסנגור בניהול ההגנה ובייעוץ ללקוחו אל מול נכותה הקשה של הזכות הזאת.

הפרק השלישי עוסק באמנות החקירה הנגדית, שהיא גולת הכותרת בעבודת הסנגור, ומתווה את המתודולוגיה שעל פיה ניהלתי את חקירותי הנגדיות. החקירה הנגדית נגזרת מפורמולת ההגנה וגם מושפעת רבות ממהלך החקירה ומשאלת זכות השתיקה.

בעיני, לסנגור בפרט, ולעורך הדין בכלל, יש ייעוד ותפקיד חברתיים חשובים ביותר — בהיותו נדבך חיוני במערכת עשיית הצדק. ערכיות ואיכות חייבות אפוא להיות חומרי היסוד של עבודתו, ורק הן תבאנה לו הצלחה אמיתית.

דברים אלה יכולים להישמע תמימים ומנותקים מן המציאות באווירה הצינית והמבולבלת האופפת אותנו, ולפרקים מאיימת לכסותנו, אך דווקא בשל כך ראיתי חשיבות בכתיבתו של ספר זה.

כאמור, בכל אחד משלושת הפרקים יוצגו תחילה הסיפורים, ולאחריהם יובא החלק העיוני, שבו אבאר את עיקרי תפיסתי המקצועית, ובו גם אתייחס לכל אחד מהסיפורים כהדגמה של דברי וכהמחשתם.