משפחתי וחיות אחרות

בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

תמלוגים, זו הייתה הסיבה המוצהרת לכך שג'רלד דארל כתב את עשרות ספריו. לא רדיפת בצע הניעה אותו אלא הרצון לממן את מפעל חייו: מיזמים לשימור הסביבה, ששיאם מרכז החיות שהקים באי ג'רזי. 19 שנה לאחר מותו, בגיל ‭ ,70‬מסיבוכים שלאחר השתלת כבד, הקופה עדיין מצלצלת. בעיקר הודות ל'משפחתי וחיות ‭ .'אחרות‬

הספר המפורסם ביותר של דארל, שמתאר את חוויות ילדותו, יצא באמצע שנות ‭ 50-ה‬ושומר מאז על מעמד פולחני. מהטקסטים הפלאיים שפונים לקהל בכל גיל. התרגום החדש והמוצלח שלו לעברית מבהיר למה הוא עומד כל כך יפה במבחן הזמן. הוא אמנם מתאר התרחשויות מתקופה מסוימת מאוד, אבל מבוסס על עקרונות על-זמניים: הטבע מרתק אך אכזרי, משפחה לא בוחרים, וחוש הומור הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.

‭1934-ב‬ מואסים אלמנה וארבעת ילדיה בגווני האפור של האיים הבריטיים וממירים אותם בצבעוניות של אי אחר, קורפו, שבמערב יוון. מזג האוויר משגע, הפירות עסיסיים, והאוכלוסייה מסבירת פנים. כל אחד מבני המשפחה, כולל הכלב רוג'ר, מוצא במהרה את מקומו. בן הזקונים ג'רי, לימים חוקר הטבע והסופר ג'רלד דארל, יכול להתמסר שם לאהבתו: בעלי חיים. אינספור יצורים נכנסים בגללו הביתה וטורדים לא פעם את מנוחתם של שאר הדיירים, הנוירוטיים גם ככה. כשאמו מנסה לקנות לו השכלה מסודרת דרך מורים פרטיים, אלה מצליחים לתפוס את תשומת ליבו רק כשהם משלבים את עולם החי בחומר הלימוד. "חסר נשימה עקבתי משיעור לשיעור אחר התקדמותו של חניבעל על פני הרי האלפים‭,"‬ הוא מתאר פיסה מלימודי ההיסטוריה. "הסיבות שבעטיין יצא למעשה הגבורה הזה ומה היה בכוונתו לעשות כשיגיע ליעדו לא הדאיגו אותי. לא. מה שהעסיק אותי במשלחת הזאת, שתוכננה לדעתי בצורה הרעה ביותר, היה העובדה שידעתי את שמו של כל פיל ופיל‭."‬

נקודת ההתבוננות של דארל במתרחש, ובכל החיות, גם האנושיות, משלבת בין דקות הבחנה להומור חסר מאמץ. באמצעותה הוא לא רק מסב הנאה גדולה לקוראים אלא גם מדביק אותם באובססיה שלו. קשה שלא לכאוב את גורלו העגום של הצב אכילס, להצטמרר מהדו-קרב בין השממית ג'רונימו לנקבת גמל השלמה סיסלי, ולהתפעל מהדבקות במטרה בעת לכידה מסובכת של נחשי מים. כשעוברים מ'משפחתי וחיות אחרות' למציאות, פתאום שני חתולי בית אקסצנטריים נראים כמו תצוגה די עלובה של עולם החי, וכל היתקלות בקורי עכביש מעוררת תהייה. אולי זה עכביש מלכודן?

דארל לא מסתיר את הצד האפל של הטבע, אבל הקיום האנושי שהוא מציג פשוט בתכלית: החיים של ג'רי חסרי דאגות. העימותים בין בני המשפחה תמיד מוצגים בהקצנה מחויכת. העובדה שאמו אלמנה מצוינת כבדרך אגב, ואין התייחסות לאובדן האב. גם לא למלחמת העולם השנייה שפורצת בשולי שהייתם באי. את מורכבויות הקיום האנושי הוא משאיר ל"סופרים" (למשל לאחיו הבכור לורנס דארל‭.(‬ כך גם את היומרות הספרותיות.

זה לא מונע ממנו להתנהל בכישרון מעורר קנאה במרחב המילים. הלקוניות שלו מקסימה - למשל כשהוא מתאר את הסירה שבנה לו אחיו: "היא הזכירה לי חיפושית זבל צנועה, חרק שחיבבתי מאוד‭,"‬ או את החדר שבו כינס את ממצאיו: "הקירות היו מקושטים בצמצום, אך בטוב טעם, בלוח צפחה ועליו שרידי מאובני דג, תמונה שלי לוחץ ידיים עם שימפנזה ועטלף מפוחלץ‭."‬ וכשהוא מתפייט הוא מרהיב. "לאט לאט דבק בנו קסמו של האי בעדינות כאבקת פרחים‭,"‬ הוא כותב בסוף הפרק השני. "על כל יום הייתה שרויה מעין שלווה חסרת זמן, כך שקיווית שלא יסתיים לעולם. אך אז היה הלילה משיל את עורו האפל, ויום חדש היה ממתין לנו, בוהק וצבעוני כציור של ילד וכמותו מנותק מעט מהמציאות‭."‬ פסקה שמסבירה את קסמו של הספר כולו.

יעל נעמני
בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"